מיתוס החווה הסינית - קווים לדמותו

ד"ר עמיקם צור 09.10.2007 05:10

מאמר שני בסדרת מחקרי הפורום



מיתוס החווה הסינית, קווים לדמותו

 

 

בתחילת המאה העשרים החריבה רעידת אדמה את העיר סן-פרנציסקו. מעשייה מספרת שבאותה שעה ישב ביל סמית' בשרותים של ביתו ועשה שם מה שעשה. לאחר שהאבק שקע, יצא ביל מהשרותים, חיוור כולו, ואמר לאשתו: תראי מה קרה, מותק, משכתי בידית של הניאגרה וכל העיר נפלה...

 

הקדמה

 

הקרב של גדוד 890 בשולי החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, בלילה שבין ה- 16 ל- 17 באוקטובר 1973, הוא אחד הקרבות המפורסמים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. מה מזכה קרב זה בכל אותם זרי תהילה שנקשרו לו? מבחינה צבאית טהורה, הקרב היה כשלון חרוץ, שעלה במחיר דמים גבוה. מה שהופך את הקרב לכשלון הוא שהמטרה המקורית – פתיחת ציר "טרטור" לתנועת כוחות צה"ל – לא הושגה. לגבי מחיר הדמים - לגדוד 890 לבדו היו בקרב זה למעלה מ- 40 הרוגים ו- 100 פצועים, ולכוחות מחט' 460 שסייעו בחילוץ הגדוד (גד' 100 בפיקוד אהוד ברק ופלוגת "במבה" בפיקוד שלמה גורן) היו עוד כמחצית ממספר נפגעים זה.

מה שהופך את הכשלון לצורב במיוחד, מלבד המחיר הגבוה, הוא שרשרת הטעויות והמחדלים שנעשו ע"י המפקדים בכל הרמות, גדוד, חטיבה, אוגדה ופיקוד החזית. טעויות שהפכו את הכישלון לוודאי, עוד לפני שהגדוד עשה את צעדו הראשון על ציר "טרטור", והגדילו את מחיר הדמים שלא לצורך. יתרה מזאת, חטיבת הצנחנים הסדירה נחשבה לחטיבת עילית בצה"ל, ואוגדה 162, אוגדת "גייסות השריון", נחשבה לאחת האוגדות הטובות בצבא. מבין המפקדים שהיו אחראים על נתחים באותו כשלון, לפחות שלושה, דב תמרי, עוזי יאירי, ואהוד ברק, סומנו עוד לפני המלחמה כעשויים מחומר שממנו קורצו רמטכ"לים.

 

במלחמה יש לא רק הצלחות אלא גם כשלונות, זהו טבעה האכזרי של כל מלחמה. בצבא מתוקן, היו חוקרים אחרי המלחמה את הכשלונות, מפיקים מהם את הלקחים הדרושים, ומופיעים מוכנים יותר בסיבוב הבא. בצה"ל, לגבי קרב החווה הסינית (ולא רק לגביו) נעשה אחרת: במקום לחקור את הכשלון ולהפיק ממנו לקחים, סימנו את הכישלון כנצחון, וטיפחו דימוי מיתולוגי ומסולף של אותו קרב כקרב גבורה והקרבה שבזכותו (!!) הצליח צה"ל לחצות את התעלה בכוחות גדולים ולהביא את התפנית המיוחלת בשדה הקרב בחזית הדרום.

 

כך כותב ד"ר זאב דרורי, מי שהיה סמג"ד 890 במלחמה, במאמר "היסטוריה, זיכרון ורייטינג"[1] במדור תגובות ב"מעריב", ב- 30.4.04:

"...כיצד, למרות התנאים הבלתי אפשריים של שדה הקרב, עמד הגדוד במשימה ואיפשר את העברת ציוד הצליחה והלחימה לצידה השני של תעלת סואץ..." (הדגשה שלי, ע.צ.)

 

וכך כותב באותו גליון[2] הד"ר אפרים סנה, היום ח"כ ושר לשעבר, ובמלחמת יום הכיפורים רופא ומפקד צוות בפלוגת הרפואה של חט' 35:

"...ארבע עובדות על קרב החווה הסינית שאין עליהן עוררין: היו בו גילויים מופלאים של אומץ לב ורעות לוחמים, יצאנו אליו ללא מודיעין וללא סיוע, הוא איפשר את פתיחת הציר לתעלה ואת צליחתה בכח גדול, ומחירו הנורא היה 41 הרוגים ו- 120 פצועים..." (הדגשה שלי, ע.צ.)

 

 

במאמר זה אסקור ואבסס את קביעתי בראשית דברי שקרב החווה הסינית היה כשלון צבאי, שלא תרם ולא כלום לצליחת תעלת סואץ, אתמצת את השגיאות הקריטיות שנעשו בקרב זה, ואנתח את התפתחותו של מיתוס החווה הסינית. בסוף המאמר אדון בשאלה האם מיתוסים צבאיים עוזרים או מפריעים.

 

 

 

תקציר הארועים שקדמו לקרב החווה הסינית של גד' 890

 

מבצע אבירי לב

 

בערב ה- 15 – 16 לאוקטובר 1973 התחיל צה"ל במבצע "אבירי לב". מבצע שמטרתו היתה לצלוח את התעלה בכוחות גדולים, להשמיד חלק מסוללות הטילים נגד מטוסים ובכך לפרוץ נתיב לחיל האוויר,  ולאפשר את כיתורו של הצבא המצרי בסיני, או חלק משמעותי ממנו.

 

במסגרת מבצע "אבירי לב", הוטל על אוגדה 143 להשתלט על מרחב הצליחה באזור "מצמד", לפתוח את הצירים המובילים לאזור הצליחה: "עכביש", "טרטור" ו"נחלה", להוביל לתעלה את אמצעי הגישור, ובפרט את גשר הגלילים, לבצע גישור של התעלה ולהחזיק ראש גשר משני עברי התעלה. דרך ראש גשר זה, אמורה הייתה אוגדה 162 לצלוח אל הגדה המערבית של התעלה ולהתקדם במהירות אל בסיסי הטילים שממערב לתעלה ולהשמידם. בהמשך אמורה היתה להצטרף לאוגדה 162 אוגדה נוספת, 252 או 143, ושתי האוגדות יחד אמורות היו לבצע מהלך כיתור ממערב לתעלה.

 

משימת אוגדה 143

 

המשימה שהוטלה על אוגדה 143 הייתה, לטענת מי שהיה אז מפקד האוגדה והיום ראש ממשלת ישראל, אריק שרון, "המשימה הקשה ביותר שהוטלה אי פעם על אוגדה בצה"ל". החלק המסובך ביותר בתוכנית האוגדה הוטל על חטיבה 14, שתוגברה בכוחות רבים, התחילה את המבצע בסד"כ של כ- 7 גדודים[3] ובהמשך תוגברה זמנית בגדודים נוספים[4]. על חטיבה זאת הוטל להשתלט על השטח שממזרח לתעלה מסביב לאזור הצליחה, וכן לפתוח את צירי "עכביש", "טרטור" ו"נחלה" לתנועת כוחותינו. בהמשך, אמורה הייתה חטיבה 14 להיות מוכנה לבלום התקפות נגד מצריות לכיוון ראש הגשר. בנוסף לחטיבה 14, פעלו במסגרת האוגדה חטיבה מוקטנת 247 (צנחני מילואים) שתפקידה היה לצלוח את התעלה בסירות גומי, ולבסס ראש גשר בגדה המערבית, חט' טנקים 421 שהייתה אמורה לגרור את גשר הגלילים לתעלה דרך ציר "טרטור" שהוכשר במיוחד למטרה זאת[5], לצלוח על גביו את התעלה ולסייע לצנחני חט' 247 בביסוס ראש הגשר והרחבתו ממערב לתעלה. החטיבה הרביעית, חטיבה 600 (מוקטנת) ביצעה פעולת הסחה ממזרח. בנוסף, סייע לאוגדה סד"כ ארטילרי בהרכב של כ- 10 גדודים.

 

במהלך הלילה של ה- 15-16 לאוקטובר, הצליחה אוגדה 143 לבצע רק חלק מהמשימות שהוטלו עליה. חטיבה 14 אכן השתלטה על שטח ממזרח לאזור הצליחה, ופתחה את צירי "עכביש" ו"נחלה" לתנועה, אך לא הצליחה לפתוח את ציר "טרטור" בקטע שממזרח לצומת "טרטור – לקסיקון". קרבות קשים התחוללו כל הלילה וביום שלמחרת באזור אותה צומת, אך הציר נשאר סגור, גם לאחר שהחטיבה תוגברה בשני גדודי טנקים נוספים, גד' 409 מחטיבה 600, וגד' 599 מחט' 421. . גם גשר הגלילים לא נגרר אל התעלה, הן מפני שהציר היחידי שהתאים לגרירתו, ציר "טרטור", היה סגור, והן מפני שהיחידה המקורית שנועדה לגרור אותו והתאמנה על כך רבות לחמה ברמת הגולן, ויחידת המילואים שנועדה לגרור אותו (מחטיבה 421) לא הייתה מספיק מאומנת בגרירתו והגשר נקרע מספר פעמים תוך כדי גרירה. בסופו של דבר הצליחה חטיבת הצנחנים להקים ראש גשר קטן בגדה המערבית של התעלה, ואליו הצטרף גדוד משוריין מחט' 421 שהועבר טנק אחרי טנק על גבי "תמסחים". בהמשך, סירבה מפקדת החזית להרשות להעביר כוחות נוספים אל הגדה המערבית של התעלה, והתנתה את המשך הצליחה בהקמתו של גשר בר קיימא.

 

 

 

הטלת משימה נוספת על אוגדה 162

 

הדרישה של מפקדת החזית להתנות את המשך הצליחה בגשר בר קיימא, הגם שלא הייתה משוללת הגיון, גרמה לקיפאון ב- 16.10.73. התנופה שנוצרה עם ההצלחה החלקית של אוגדה 143 נעצרה, המצרים עדיין לא הבינו מה שצה"ל מנסה לעשות, אך כפי שהעיר בציניות אריק שרון, "גם היהודים לא הבינו". כעת נותרו שתי אפשרויות: לפתוח את ציר "טרטור" ולגרור דרכו את גשר הגלילים לתעלה (לאחר תיקונו), או להעביר בלילה את "גשר הדוברות" דרך ציר "עכביש" שהיה פתוח. בשלב זה הועברה המשימה של פתיחת הצירים והובלת אמצעי הצליחה לתעלה אל אוגדה 162, ואוגדה זאת גם תוגברה לצורך משימה זאת בכח צנחנים מחטיבה 35 שהוטס לצורך כך במיוחד ממרחב שלמה.

 

כח הצנחנים שבו מדובר כלל גדוד לוחם אחד, גד' 890, שגם הוא הגיע בהרכב חסר, ללא קש"א, ללא נשק כבד (מרגמות, מק"כ, תול"ר), וללא אמצעי ניוד כדוגמת זחל"מים או נגמ"שים. בנוסף לגדוד 890 הגיעה גם מפקדת החטיבה, אך גם זאת ללא מפקדת הסיוע האורגנית של החטיבה[6], וכן הגיעה פלוגת הרפואה החטיבתית.

 

מפקדת אוגדה 162 שהייתה מרוכזת במשימותיה הצפויות ממערב לתעלה, לא התייחסה ברצינות הראויה למשימה החדשה של פתיחת הצירים, למרות שמפקדת החזית התנתה את המשך הצליחה בפתיחת אותם צירים. לא היה בידי האוגדה מודיעין עדכני ומפורט לגבי הכוחות המצריים הפרוסים לאורך ציר "טרטור", וממילא לא ניסתה גם האוגדה להשיג מודיעין זה מהכוחות שהיו בשטח ולחמו בצדו המערבי של ציר "טרטור" (כזכור, קרבות באזור ציר "טרטור"-"לקסיקון" ע"י יחידות חט' 14 נמשכו כל אותו יום). האוגדה לא שינתה את תוכניותיה המקוריות, כמתחייב מהמשימה החדשה, ולא יצרה כוח משולב של חי"ר, שריון, הנדסה וארטילריה, אלא הטילה את המשימה החדשה על הכח של חטיבת הצנחנים. התגבור היחידי לו זכה כוח זה היה פלוגת נגמ"שים ("במבה") שיועדה ככוח חילוץ[7]. העובדה שהצנחנים הגיעו ללא קישור ארטילרי, לא גרמה למפקדת האוגדה לעשות מאמצים יוצאים מן הכלל להשלים פער זה, ואף לא גרמה למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי ז"ל, להתעקש על קישור ארטילרי ומודיעין מדויק לפני שהוא יוצא למשימתו. התדריך שהכוח קיבל ממפקדת האוגדה היה גם הוא מוזר: להתפרס בקו ישר בגזרה רחבה ולסרוק. זהו תו"ל חדש שהומצא אד-הוק ע"י מפקד האוגדה האלוף אברהם אדן. מוזר גם שמפקדי הצנחנים לא התנגדו לתו"ל חדש, משולל הגיון מבצעי, ושבו הם מעולם לא התאמנו.

 

מה קרה בקרב?

 

היתקלות

 

גדוד הצנחנים יצא לדרכו כאשר פלוגות ב' ו- ג' פרושות בשורה חזיתית ארוכה: פל' ב' בפיקוד יקי לוי ז"ל מימין (מצפון), ופלוגה ג' בפיקוד אהרון מרגל ז"ל משמאל (מדרום). מאחורי השורה הדו-פלוגתית צעדו החפ"ק הגדודי ומאחוריו החפ"ק החטיבתי. בצד ימין, מאחורי פלוגה ב' צעדה פלוגת הרב"טים (פל' ה') בפיקוד אלי שורק, ומשמאל, מאחורי פלוגה ג' צעדה פלוגת הטירונים (פל' ד') בפיקוד איתי מיכאלי.

 

הכוונה הייתה לנוע בשקט בלילה, אך משמעת הלילה וההפתעה לא נשמרו בקפדנות: בתחילת התנועה זוהה הכוח בטעות ככוח קומנדו מצרי ע"י אנשי הדוברות שחנו על ציר עכביש, ואלו פתחו באש לא יעילה (אך מגלה כוונות) על הצנחנים. בהמשך התנועה המצרים ירו מספר פעמים פגזי תאורה והכח "ירד במקום". מכיוון שהצנחנים סחבו על גבם משא כבד, לא תמיד כולם הקפידו על ירידה במקום, וחלק מהחיילים נשארו לעמוד עד שהתאורה כבתה[8].

 

צורת התנועה לא הייתה מאובטחת על פי תורת הלחימה הצה"לית. לגדוד לא היה חוד שנע מגמה אחת לפנים, מתריע על היתקלות ומאפשר לגוף העיקרי לאגף את המכשול. בשלב מסוים עלה הגדוד על מערך מצרי חפור בקיבולת של בין פלוגה לגדוד (בין 100 ל- 200 שוחות אישיות חפורות היטב, למעלה מ- 10 עמדות מקלע כבד "גורינוב", מספר לא ידוע של מטולי RPG, טילי סאגר, ותול"רים, וכן עמדות טנקים קצת יותר מאחור[9]). מרגע שנפתחה האש היה למעשה רובו של הגדוד תחת אש ישירה. למעשה הגדוד נכנס בלי משים לשטח ההשמדה של המתחם המצרי מצפון ל"טרטור 42".

 

המג"ד נתן הוראה למ"פים המובילים להסתער ולנסות ולאגף את המערך המצרי, שאת גודלו איש לא ידע. פלוגה ב' באיגוף ימני ופלוגה ג' באיגוף שמאלי. בפלוגה ב' נעשו שני נסיונות הסתערות: המ"מ מילר ז"ל פקד על מחלקתו להסתער, אך מכל מחלקתו רק הוא וסמל המחלקה שלו, גרדין, קמו להסתער. שניהם נהרגו מיד באש המצרים[10]. גם המ"מ חזי דחבש נתן פקודת הסתערות, וגם כאן סמל המחלקה שלו, נעים ז"ל, היה צריך לבעוט בחיילים כדי שיקומו להסתער. מספר חיילים קמו והסתערו כשהם מנסים לאגף את המערך המצרי מימין. לאחר ריצה ארוכה בניצב למערך המצרי הבין חזי דחבש שהמערך המצרי ארוך ומשתרע צפונה יותר ממה שציפה. הוא עצר במקומו וניסה להתקשר למ"פ יקי לוי שאותו זמן כבר היה הרוג. גם סמ"פ ב', אייל רז, נפצע קשה לאחר שכדור הצית רימון זרחן בחגור שלו. ההתקפה של פלוגה ב' נבלמה מיד לאחר שהתחילה. בפלוגה ג' המצב היה דומה: המ"פ מרגל נהרג ולא בוצע שום נסיון משמעותי להסתער ולכבוש עמדות מצריות. אף עמדה מצרית לא נכבשה ע"י גד' 890.

יתרה מזאת, חלק מקציני הגדוד, שזיהו עד כמה נואש מצב הגדוד, הורו לחייליהם לא לירות לכיוון המצרים, על מנת לא להתגלות ולא להיפגע[11]. נסיונות של מפקדת החטיבה לטווח ארטילריה נכשלו בגלל חוסר מקצועיות בטיווח. כזכור, כל מפקדת הסיוע הושארה במרש"ל בפקודת המח"ט.

 

חילוץ נפגעים[12]

 

מייד לאחר שנפתחה האש מצא את עצמו גד' 890 במצב בלתי אפשרי: כל הגדוד בתוך שטח השמדה מוכה אש, בשתי הפלוגות הקדמיות רוב המפקדים נהרגו או נפצעו, ולמג"ד אין אפשרות מעשית לשלוט בכוחותיו. בפלוגת הרב"טים נשברה המסגרת הפלוגתית כאשר החיילים רצו כחיילים בודדים קדימה, לסייע בפינוי חבריהם הפצועים. כך התפוררה לה גם פלוגה ה', העתודה הגדודית, פסקה להיות כח לוחם והפכה לכוח חילוץ נפגעים.

 

רוב הנפגעים חולצו לאזור שזכה בהמשך לכינוי "גבעת הפצועים" למרות שלא היה כלל גבעה אלא בקושי תלולית קטנה, שנתנה בקושי מחסה מאש שטוחת מסלול וגם זאת רק במצב שכיבה. עם אור ראשון התחילו נגמ"שי פלוגת "במבה" לחלץ נפגעים מהשטח, המ"פ שלמה גורן זיהה לאנשיו את גבעת הפצועים והחלו סבבים של פינוי נפגעים משם לתאג"ד[13].

 

עם אור ראשון הגיע גם גדוד 100 בפיקוד אהוד ברק, שכלל שתי פלוגות טנקים ופלוגת חרמ"ש, לסייע בחילוץ גד' [14]890. הגדוד הגיע ותקף חזיתית את המתחם המצרי ללא תוכנית ברורה מה לעשות על היעד. הטנקים הגיעו אל העמדות המצריות, החלו להיפגע, ולאחר שנפגעו לו מספר טנקים הורה המג"ד אהוד ברק על נסיגה. כך יצא שגדוד 100 לא סייע בחילוצו של גד' 890, אלא סירבל אותו בנפגעים נוספים. פלוגת החרמ"ש של גד' 100 סייעה גם היא בחילוץ הנפגעים. אחד הנגמ"שים שלה נפגע מטיל סאגר במהלך הפינוי, והמ"פ שהיה על אותו נגמ"ש נפצע וידו נקטעה[15].

 

ליד מכתש הפצצה שבה שהו חזי דחבש ושרידי מחלקתו נפגע הטנק  של הסמ"פ אשר טל ("משנה בדיה"), אשר הועף מהטנק הפגוע ונאסף פצוע ע"י חזי דחבש וחייליו. הטנק הפגוע נחלץ לאחור. לא רחוק מגבעת הפצועים נפגע טנק אחר, התפוצץ, וגרם להריגתם ולפציעתם של קבוצת צנחנים שניסו לחלץ מתוכו את אנשי הצוות. בין הפצועים בקבוצה זאת היו גור-אריה ששון, מאיר לוי, שלמה מילס ז"ל, (שרגלו נקטעה בפיצוץ), ומשה כחלון ז"ל[16]. אחד החובשים שחש לעזרתם נורה ונהרג בזמן שטיפל בפצועים[17]. לאחר ששמע מ"פ "במבה", שלמה גורן, שהטנקים של גדוד 100 נסוגים, הוא הורה לאנשיו להפסיק לחלץ נפגעים מהשטח המוכה עד לחידוש מתקפת הטנקים[18]. לדבריו לאחר המלחמה, זאת הייתה ההחלטה הקשה בחייו. אנשיו סירבו להישמע להוראה, הקצין אילן כהן צעק בקשר:" לעזאזל, הם ממשיכים להיפגע, אני נכנס" ונגמ"שי "במבה" המשיכו לפנות נפגעים כל הבוקר[19].

 

קצת אחרי התקפת הטנקים[20] הגיע נגמ"ש בפיקודו של אלי ברניב, עמוס בפצועים, אל מכתש הפצצה שבה שהה הכח הקדמי ביותר של גד' 890. באותו מכתש פצצה (או יותר נכון מספר מכתשים סמוכים זה לזה) היו באותה שעה הקצינים חזי דחבש, בנצי עציון, אשר טל (שריונאי, פצוע בעין וברגל), אייל רז (פצוע קשה, פציעת בטן שאסור היה לטלטל אותו), והחיילים יוריק ורטה (פצוע בקרסול), יגאל ווליצקי, גבי מסלר, אלי קרן, חזי שוהם, ונאור מדמוני. החיילים העמיסו את הפצועים יוריק וורטה ואייל רז על הנגמ"ש, וכן עלו על הנגמ"ש בנצי עציון ויגאל ווליצקי[21]. בשלב זה אמר אחד החיילים הפצועים על הנגמ"ש, בני כהן, שאין יותר מקום, ואלי קרן ירד ממנו. חזי דחבש הבחין בכך שלא כל החיילים שלו עלו על הנגמ"ש והחליט לרדת ממנו גם כן, על מנת שחייליו לא יישארו ללא מפקד[22]. הנגמ"ש נסע. במכתש הפצצה נשארו חזי דחבש, אשר טל (פצוע), גבי מסלר, אלי קרן, חזי שוהם, ונאור מדמוני.

 

במהלך הלילה והבוקר נסוגו חיילי גד' 890 לתעלת ההשקייה. זאת לא הייתה נסיגה מסודרת, אלא כל מי שיכול היה – נסוג[23]. במהלך כל שעות הקרב עמדה במרחק קצר מהמקום כל אוגדה 162, מסודרת בסדר תנועה לקראת חצייתה המתוכננת את התעלה, ומחוסרת כל פעילות באותו רגע. כאשר התברר שהאוגדה לא עומדת לצלוח בקרוב, בוצעו מספר נסיונות ע"י אנשי האוגדה לסייע בחילוץ הנפגעים. יקי חץ (חיימוביץ), צנחן במילואים[24], ניגש אל מג"ד 890 יצחק מרדכי שהיה בתעלת ההשקייה, ושאל אותו אם הוא יכול לסייע בחילוץ נפגעים. יצחק מרדכי אמר לו: "אין לך מה להיכנס, כולם מתים"[25]. למרות זאת התקדם יקי חץ לקצה תעלת ההשקייה לאחר ששמע ברשת הקשר את אחד השריונאים מדווח שראה תנועה של אחת ה"גופות" ליד הטנק הפגוע. לפתע קם אחד החיילים הפצועים מבין "הגופות", והתחיל ללכת בחזרה אל כוחותינו. יקי חץ ניסה לשאול אותו על מצב הפצועים אך אותו חייל, מאיר לוי, היה פצוע בלסתו ומבולבל, ולא היה מסוגל לדבר. יקי זימן את צוות הנגמ"ש שלו, שביצע במשך כשעתיים שלושה נסיונות נועזים להגיע אל אותו פצוע שזז (ששון גור אריה). בנסיון השלישי שהיה כבר בשעות אחר הצהרים, חולץ ששון גור אריה כשהוא פצוע קשה מאד[26]. חבריו לא היו ברי מזל כמוהו. שלמה מילס ומשה כחלון נפטרו מאיבוד דם לאחר שגססו שעות ארוכות בשמש[27].

 

לקראת הצהרים אישר הפיקוד לאוגדה לפנות את גדוד 890 המוכה מהשטח. נגמ"שי "במבה" ביצעו סבב אחרון של פינוי. על הנגמ"ש של יהודה ניב עלו המח"ט עוזי יאירי, הסמח"ט אמנון ליפקין שחק, והמג"ד יצחק מרדכי[28]. כדי להעלות את המורל ולהחזיר את הגדוד לסדר ומשמעת צבאיים פקד יצחק מרדכי על חייליו להתכונן למסדר גילוח-צחצוח. באותו זמן נשארו (=הופקרו) בשטח מספר לא ברור של חיילים, חלקם בריאים (חזי דחבש ורוב קבוצתו), חלקם פצועים (ששון גור אריה, שלמה מילס, משה כחלון, אשר טל, ומספר לא ידוע של פצועים אחרים שמתו בהמשך מפצעיהם. למחרת עדיין הצליחו חיילי גד' 410 למצוא שריונאי פצוע אך עדיין חי שהושאר בשטח, בנוסף לכ- 50 גוויות של חללי צה"ל, צנחנים ושריונאים[29]). כדי לנסות לזהות חיילים שנשארו בשטח הורה המח"ט עוזי יאירי לשני קצינים, בנצי עציון וגיורא איילנד ועוד מספר חיילים לקיים תצפית על השטח. תצפית זאת לא הייתה אפקטיבית ולא זיהתה אף פצוע[30].

 

באותו זמן שהתה קבוצתו של חזי דחבש בתוך עמדות מאולתרות ממקבץ מכתשי פצצות במרחק כמה עשרות מטרים מהעמדות  המצריות. הם ראו את המצרים אוכלים בנחת ארוחת בוקר, ראו את גדוד 890 נסוג אחורה, ואת המצרים מנסים להתקדם לכיוונם. המח"ט העמיד לרשות חזי דחבש סוללת ארטילריה, ובאמצעותה הצליח חזי דחבש לפגוע ולשתק עמדת סאגר מצרית שאיימה עליהם. לעומת זאת נבצר מהמח"ט לחלץ את חזי וחבריו. המח"ט הציע לחזי לשלוח חייל אחרי חייל בריצה לעבר כוחותינו. הנסיון הראשון נעשה ע"י חזי שוהם ז"ל, אך הוא נהרג בנסיון זה ונסיונות נוספים באותה שיטה לא בוצעו. בשלב מסוים הציע המח"ט לחזי להיכנע, וחזי סירב. אשר טל, קצין השריון הפצוע סייע לחזי לשמור על ערנות ולהחזיק מעמד, וכן יצר קשר עם המ"פ שלו, משה עברי סוקניק, אשר ירה אף הוא אש טנקים בחיפוי לעזרת הכח המבודד. לפנות ערב חולצו חזי וחבריו ע"י נגמ"ש בפיקודו של דבורצקי, מ"פ החרמ"ש מגדוד 100. הדבר היה בסביבות השעה שש בערב, ה- 17.10.73. עם חילוצם של חזי דחבש וחבריו הסתיים קרב הצנחנים בחווה הסינית.

 

הובלת הדוברות לתעלה ויצירת המיתוס

 

לאורך ציר "עכביש" לא היו כוחות מצריים והציר היה פתוח לתנועה בלילה. פלוגה א' מגדוד 407 וידאה זאת בליל הפריצה, הלילה שבין ה- 15 ל- 16 לאוקטובר, יממה לפני הקרב של גד' 890. כדי לוודא זאת שוב, שלח אברהם אדן מחצית מפלוגת "במבה" אחרי חצות בין ה- 16 ל- 17 לאוקטובר, כשעה אחרי שחיילי גד' 890 יצאו לדרכם. נגמשי פלוגת "במבה" סרקו את ציר עכביש עד מוצב "לקקן" שלחוף האגם המר ובחזרה ודיווחו למפקד האוגדה שהציר פתוח[31]. ניתן היה בכל זמן בלילה להעביר את הדוברות לתעלה, אך מפקד האוגדה החליט להמתין עם תנועת הדוברות עד לחזרתם של נגמ"שי הסיור. הדוברות התחילו לנוע בשעה 4 לפנות בוקר, ה- 17.10.03, בשעה שצנחני גד' 890 היו עסוקים בפינוי נפגעיהם ל"גבעת הפצועים". הדוברות הראשונות הגיעו ל"לקקן" לקראת אור ראשון ולחצר "מצמד" בסביבות 6 בבוקר. תנועת הדוברות וכן תנועת רכב מנהלתי נמשכה גם כל הבוקר.

 

הצנחנים של גד' 890 שרבצו שפופים ומוכים בתעלת ההשקייה יכלו לראות מאחוריהם את צה"ל נוסע[32]. עם קצת יצירתיות, אפשר היה לחבר את שני הארועים הבלתי תלויים שהתרחשו בערך באותו זמן, ולקשור אותם בקשר סיבה-תוצאה.

בחוברת שהוציא הגדוד עם סיום המלחמה מתאר המג"ד:[33]
"..
אמרו לי: אין זמן. צריך להתחיל מהר לנוע... דני מ. (נמצא) עם כוח קטן מעבר לתעלה... ואין ראש גשר ולא גשר. גדוד סיור שניסה לפתוח את ציר 'טרטור' הושמד בחלקו הגדול. חיילים שלנו, צנחנים וטנקיסטים שנפגעו, מפוזרים בשטח, לא יודעים את מקומם המדויק. יודעים שמצומת 'טרטור' - 'עכביש' ומערבה נפגע כל טנק שניסה לנוע ביום לעבר התעלה ושום דבר לא הצליח להתחבר במשך היום עם הכוח הנמצא בצידה השני של התעלה. המשימה היא לטהר את אזור הצירים 'טרטור' ו'עכביש' (במרחב החווה-הסינית) ולפזר כוחות בשטח מצפון לציר 'טרטור' כדי להוות מעין חיץ ולמנוע מהמצרים אפשרות להסתנן בחוליות ולפגוע בכוחותינו הנעים על הצירים... הגדוד צריך להתפרס עד למרחק של 2.5 ק"מ מציר טרטור, טווח טילי הסאגר, כדי להוות חיץ".

נשים לב להגדרה המקורית של המשימה: טיהור צירי "טרטור" ו"עכביש" ויצירת חיץ עד 2.5 ק"מ מצפון לציר "טרטור". ברור שהמשימה של פתיחת ציר "טרטור" ויצירת חיץ מצפון לו, לא בוצעה[34]. ציר "עכביש", לעומת זאת, היה נקי מכוחות מצריים עוד לפני שגדוד 890 הגיע לגזרה, ולפחות בלילה ניתן היה להעביר עליו כוחות בבטחה, ובכלל זה את הדוברות. ביום הנסיעה על ציר "עכביש" הייתה כרוכה בסיכון מסוים בגלל האפשרות שהמצרים יירו עליו ממערכיהם מצפון לציר "טרטור", ואכן פלוגת רפואה שעברה על הציר בבוקר נפגעה מירי מצרי[35], אבל מכיוון שגד' 890 לא כבש אפילו עמדה מצרית אחת, אין לייחס את יכולת התנועה על ציר "עכביש" לפעולה כלשהי של גד' 890.  

 

דבר זה לא הפריע ליצחק מרדכי, שבפליק-פלאק מחשבתי יצר את הפנינה הלוגית של הגדרת מטרות בדיעבד[36]:

"בדיעבד, ניתן כיום להבין כי הגדוד יעמוד במשימתו כל עוד יאפשר לאוגדה - ולא חשוב כיצד - להניע את כוחות הגישור על אחד משני הצירים להשקה בתעלה כדי לאפשר את צליחתה".

ועוד:

"...דבר מדהים: על ציר טרטור[37]  ועכביש המשיך צה"ל בינתיים לנסוע עם הדוברות, ממש כמו במצעד יום העצמאות, מבלי לחטוף אפילו כדור אחד[38]. זו היתה חגיגת אבסורד, כי בתוך כל התופת הבנתי שבשורה התחתונה, המשימה לפתוח את הצירים בעצם מתבצעת, וברשת הקשר ממשיכים לומר לך לא לזוז מילימטר".

כך צץ לו ונולד מיתוס החווה הסינית. כמובן שאפשר להצדיק מג"ד שמנסה לעודד את רוחם השפופה של חייליו שהובסו בקרב. יש אפילו ראיות שזה עבד היטב והחיילים אכן התעודדו, כפי שמספר בעדותו דוד גוטקין:

"בפלוגה  נתנו לי את ההרגשה שאנחנו הצלנו את המלחמה. זה הקל עלי שהפסדתי.  לא ראיתי ערבי אחד הרוג. לא הרגתי אף ערבי."

מאידך, יצחק מרדכי לא הסתפק בעידודם של חייליו, אלא המשיך לטפח את המיתוס כאילו לחימת גדוד 890 בחווה הסינית היא-היא זאת שיצרה את המפנה במלחמה:

 

"...יצחק מרדכי אמר (אחרי הקרנת הסרט "החווה הסינית – ראשומון") שללא הפעולה בחווה הסינית לא היה צה"ל מצליח להשלים את צליחת התעלה ולא היה משיג נצחון על המצרים במלחמת יום הכיפורים..."[39]

 

טיפוח מיתוס זה היה חשוב לכל אותם מפקדים ששגיאותיהם גרמו לתוצאה הקשה בהרוגים, בפצועים, ובאי ביצוע המשימה של פתיחת ציר "טרטור". בלעדיו הם עלולים היו למצוא את עצמם נדרשים לתת הסברים למשפחות שכולות, לחיילים נפגעי הלם, למפקדים ולעם ישראל. מיתוס הגבורה וההקרבה חסך מהם אי נעימות זאת. כמובן שכדי לטפח את המיתוס היה צריך להסיר כמה אבני נגף קטנות. בפרט, כל מי שמתח ביקורת או עלול היה למתוח ביקורת סולק ממעגלי ההשפעה. מחזי דחבש שהושאר לגורלו שש שעות לאחר שכל הגדוד עסק בגילוח-צחצוח, נמנעה הזכות להתגייס לקבע במסגרת הגדוד. ד"ר אורי מילשטיין שהיה עד אז היסטוריון הצנחנים (במינוי של רפול) סולק מהתפקיד ומהחטיבה בהוראתו של הסמח"ט החדש יצחק מרדכי. לגורי ששון שנפצע קשה והופקר בשטח לא נתנו אפילו להיכנס לגדוד ולאסוף את חפציו כאשר היה צריך להשתחרר.

צל"שים ועיטורים לעומת זאת, חולקו ביד נדיבה. בבדיקה שערכנו[40] נמצאו ליקויים ופרטים מהותיים שלא היו נכונים בתיאור המעשה כמעט בכל אחד מהאותות שהוענקו לאנשי גד' 890. לא העיטורים עצמם חשובים, אלא העובדה שמפקדים כתבו בתיאור המעשה המזכה בעיטור, ביודעין, דברים שאינם אמת.  זוהי דרך צינית לנצל את תמימותם של צעירים בני עשרים ולהפוך אותם ל"שפוטים" של המערכת. איזה בחור צעיר בן עשרים יתנגד לקבל צל"ש? מי מהמועמדים לקבלת עיטור יסתכל באותיות הקטנות של תיאור המעשה ויעיר על כך שאינו מדויק? כל מי שעבר קרב כל כך קשה בטוח שמגיע לו עיטור על אומץ לב. קל לבלבל בין סבל והיקלעות לסיטואציה מסוכנת כאשר אין לך שליטה על המעשה, לבין אומץ לב, שפירושו תפקוד נכון באותה סיטואציה. לאחר שקיבלת עיטור שחלק ממנו לא ממש מגיע לך, יש לך אינטרס למנוע בדיקה פרטנית של האירועים בשדה הקרב.

 

 


סיכום – מה רע במיתוס שקרי?

 

ראינו שקרב החווה הסינית של גד' 890 היה כשלון צבאי שלא השיג את מטרותיו (כפי שהוגדרו לפני תחילת התנועה), עלה בחיי לוחמים רבים, ונבע משגיאות ורשלנות בכל רמות הפיקוד, מרמת הגדוד, עבור בחטיבה ובאוגדה וכלה במפקדת החזית.

ראינו גם כיצד לאחר הקרב נעשה נסיון מעניין ויצירתי להגדיר מחדש ובדיעבד את מטרות הקרב כך שיתאימו לתיאור שלפיו קרב כושל זה היה למעשה אבן הפינה לנצחון צה"ל בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

 

אז מה רע בכך?

 

למה אנחנו צריכים לדייק בתיאור הארועים? למה צריך לפרוט את המציאות לרסיסים מכוערים ונאלחים של דם יזע ודמעות, פחד, עייפות, תפקוד תת-אופטימלי ושגיאות? למה לא להגיש את המציאות שהייתה צריכה להיות, במקום את המציאות שהייתה? למה לשחוט פרות קדושות?

 

יש לכך כמה סיבות

 

סיבה אחת, פרקטית, נעוצה בחשיבות הרבה שיש לידיעת העובדות האמיתיות בתהליך הפקת הלקחים הצבאי. העובדות האמיתיות מספקות גם מוטיבציה להפקת לקחים, וגם בסיס אמפירי שלאורו ניתן לבחון תיאוריות. לחילופין, המיתוס מבטל את הצורך להפיק לקחים (מכיוון שהכל טוב...), ותיאוריות צבאיות המבוססות על מיתולוגיה סופן לקרוס כמו התוכניות האופרטיביות של צה"ל בפתיחת מלחמת יום הכיפורים. תהליך מתמיד של הפקת לקחים הוא תנאי לצבא מקצועי ומתחדש. במזרח התיכון (הישן!) שבו אנחנו חיים, צבא כזה הוא תנאי הכרחי לשמירת עצמאותה ובטחונה של המדינה. לצערנו, המציאות שלנו היא שתקציבי בטחון גדלים והולכים קונים לעם ישראל פחות ופחות ביטחון. משהו מסואב במערכת הביטחון. סיאוב זה מקורו בתרבות הביטחונית המיתולוגית (=מבוססת מיתוס) המלווה אותנו מאז קום המדינה[41].

 

פן נוסף של אותה סיבה הוא קידומם של מפקדים שכשלו בשדה הקרב אך השכילו לייצר מיתוס כוזב, כאילו הצליחו. מפקדים אלו מגלגלים בדרכם לצמרת כדור שלג מיתולוגי ההולך ותופח. הם מונעים תרבות של תחקירי אמת, ביקורת אמיתית והפקת לקחים, מונעים קידומם של מפקדים אחרים מוכשרים ובמקומם מקיפים את עצמם באומרי הן שכישרונם בתירוצים ובהצדקת כישלונות עולה על כישרונם בייצור הצלחות.

 

מכיוון שהקצונה הבכירה בצה"ל ממשיכה לעתים קרובות לעמדות מפתח במערכות הפוליטיות והכלכליות של החברה בישראל, תרבות המיתוסים של צה"ל ב- 1973 גרמה לעיוותים קשים בחברה הישראלית, ובמיוחד בפוליטיקה הישראלית.

 

סיבה אחרת וחשובה יותר היא תרבותית. תרבות האמת ותרבות השקר מנוגדות זו לזו ולכאורה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. בפועל אמנם האמת והשקר מתקיימים זה לצד זה, אך תוך כדי מאבק מתמיד.

בתרבות האמת יש מקום גם לכשלונות. אלו מהווים מנוע לשיפור, ומידה מסוימת של טולרנטיות לכשלונות נחוצה ליצירת אווירה יוזמת וחדשנית. האמת משחררת! לעומתה תרבות השקר ויצירת המיתוסים יוצרת אווירה של ציפיות לא ריאליות מהמציאות, יחד עם חוסר צורך ויכולת לפעול לשיפור המצב. השקר משחית אותנו כאומה, ולכן עלינו להילחם בו ע"י חשיפת האמת.

 

בספרו של רוברט פולגום "כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן" (הוצ' מטר, 2005  ( מופיעה בהקדמה אמנת מספר הסיפורים:

 

"אני מאמין שהדמיון חזק מהידע

שלמיתוס יש עוצמה רבה יותר מאשר להיסטוריה

שלחלומות יש יותר כוח מאשר לעובדות

שהתקווה תמיד מנצחת את הנסיון

שהצחוק הוא התרופה היחידה לעצב

ואני מאמין שהאהבה חזקה מהמוות"

 

 

עד כאן דברי רוברט פולגום, כומר במקצועו. מה יש לדבר - דברים כדורבנות! כפיזיקאי הייתי מוסיף עוד שורה: ידוע לי בוודאות שהאסטרולוגיה משפיעה על האנושות הרבה יותר מאשר האסטרונומיה.

הבעייה שיש לי עם שיר ההלל לבורות שצוטט למעלה היא שהוא נכון, ומעיד בעיקר על הבורות האנושית ונטייתנו הטבעית לנטוש את הרציונליות והעובדות ולברוח לחיקו החמים של המיתוס כאשר העניינים מתחילים להיות יגעים.

 

עם זאת, כאשר אני נוסע במכונית או טס במטוס, הייתי שמח לדעת שהמהנדס שתכנן את כלי התחבורה שלי היה מצויד בידע ונסיון, ולא רק בתקווה, הייתי מעדיף שהבן שלי ישרת בצבא שמפקדיו יודעים עובדות ולא רק חולמים חלומות, ושיודעים את ההיסטוריה ולא רק את המיתוסים עליה, 4 שנים של מלחמת אוסלו הדגימו לי מה קורה כאשר הדמיון חזק מהידע, ו- 40 משפחות של צנחנים שנפלו בחווה הסינית יודעות שהאהבה לא תמיד חזקה מהמוות.

 

 



[3] 4 גדודי טנקים: גדוד 87, גדוד 79, גדוד 184, גדוד 407 ו- 3 כוחות חי"ר שהיו פחות מסד"כ גדודי: כח שונארי, כח ספקטור, כח ארד.

[4] גד' 198, גד' 599, גד' 409, גד' 88.

[5] ראה חוברת מערך שיעור בנושא "קרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים", הוצאת קצין חינוך ראשי ענף הסברה, עמ' 4,  http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5775&omm=277

[6] ראיון עם המס"ח, יעקב צור

[7] וכנראה שלא הייתה כפופה לחט' 35 במהלך המבצע, ע"פ עדותו של גיל דוד, ק. אג"מ 35.

[8] מתוך עדויות שניתנו בסדנת מנהיגות של אורי מילשטיין בנושא קרב החווה הסינית, 17.5.04, וכן עדות מאיר לוי.

[9] עדות יקי חץ. תצ"א מפורט של המתחם המצרי מופיע במאמרי "מדוע הוכנסו הצנחנים של גד' 890 בצורה כ"כ גרועה לחווה הסינית" המתפרסם בחוברת זאת.

[10] ראיון עם איתן גוטקין ודוד רון

[11] עדות בנצי עציון בסדנת המנהיגות ב- 17.5.04, עדותו של דוד רון, גם אלי סורק הורה לא לירות מגבעת הפצועים ע"פ עדותו של איתן גוטקין. פקודות אלו, הגם שאינן מתיישבות עם האתוס הצה"לי של "קדימה הסתער!", מעידות דווקא על שיקול דעת נכון של מפקדים באותה סיטואציה.

[12] על חילוץ הנפגעים ראה מאמר מורחב של עוזי בן צבי במסגרת מחקרי הפורום

[14] עדותו של משה עברי (סוקניק)

[15] עדותו של יהודה ניב

[16] עדותו של ששון גור אריה בבית מדמוני.

[17] עדותו של ששון גור אריה.

[18] עדותו של יהודה ניב (ראה קישור ב- [13])

[19] עדותו של יהודה ניב (ראה קישור ב- [13])

[20] ישנה עדיין אי וודאות מסוימת בקשר ושעה בה הגיע אותו נגמ"ש.

[21] ע"פ עדותו של אלי קרן בביתו של נאור מדמוני

[22] ע"פ עדותו של חזי דחבש

[23] בעדותו של גורי ששון, קצת לפני שגורי נפצע מפיצוץ הטנק, הסמ"פ בר-חמא פקד "מי שיכול לקום ולברוח או לסגת שירוץ אחורה". בעדותו של יעקב שור הוא סיפר שאלי שורק המ"פ פינה את עצמו פצוע אך השאיר את נשקו, רובה מסוג "גליל" שהיה אז סודי. משה עברי סוקניק מספר בעדותו: "ראינו צנחנים, חיילים בודדים, חוזרים  ברגל איש לנפשו, מרושלים כמו צבא מובס. תמונה קשה."

[24] יקי חץ, בעל צל"ש מגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. היה בגדוד של יוסי יפה מחט' צנחני המילואים 247. פלוגה אחת מהגדוד סופחה לחט' השריון 217 בפיקודו של נתק'ה ניר, וחולקה לשלוש מחלקות, אחת בכל גדוד. יקי חץ היה מפקד מחלקת הצנחנים המנוגמ"שת שסופחה לגדוד 142.

[25] עדותו של יקי חץ בפני המחבר, וכן העידו ששון גור אריה ועוזי בן צבי ששמעו זאת מפיו של יקי חץ. לאחרונה מיתן יקי חץ את הדברים, וטען בשיחה אתי שאולי לא הבין נכון את יצחק מרדכי, ואולי יצחק מרדכי ניסה למנוע ממנו להיכנס ע"מ שלא ייפגע. אם נקבל את הגירסה שסיפר יקי חץ בשלושים השנים הראשונות אחרי המלחמה, הרי שאמירתו של יצחק מרדכי היא חמורה: באותה שעה היו עדיין בשטח לפחות חזי וקבוצתו, בהם קצין פצוע, שקיימו קשר אלחוטי רצוף עם המח"ט עוזי יאירי, וכן קבוצת הפצועים ליד הטנק שהתפוצץ, ובאותה שעה היו 3 או ארבעה מהם עדיין בחיים. ייתכן גם שהיו פצועים נוספים, ומכל מקום לא נעשה שום נסיון שיטתי לברר מי חי, מי מת, ומי פצוע ואיפה.

[26] עדותו של עוזי בן צבי, עדותו של ששון גור אריה.

[27] עדותו של ששון גור אריה

[28] עדותו של יהודה ניב

[29] יומן מבצעים גד' 410

[30] עדותו של בנצי עציון במסגרת סדנת מנהיגות, 17.5.04.

[31] עדיין התנועה על ציר "עכביש" הייתה מסוכנת ביום, כי הציר נשלט בחלקו בתצפית ואש מהמערכים המצריים מצפון לציר "טרטור". בלילה לא הייתה בעייה לנוע על "עכביש". ע"פ עדותו של יהודה ניב

[32] ייתכן וגם זה מיתוס. בראיון למעריב ("מלחמה וזכרון", יום כיפור תשס"ד, עמ' 63) אמר יצחק מרדכי: "...באחד הרגעים הקשים ביותר של חילופי האש היבטתי לאחור ואז ראיתי דבר מדהים: על ציר "טרטור" ו"עכביש" המשיך צה"ל בינתיים לנסוע עם הדוברות, ממש כמו במצעד יום העצמאות, מבלי לחטוף אפילו כדור אחד...". יהודה ניב כתב לי בדוא"ל מה- 4.1.05: " איציק מרדכי לא יכול היה לראות את הדוברות נוסעות על ציר עכביש (היה חושך מוחלט) והן ודאי לא נסעו על ציר טרטור. לא היה מצעד יום העצמאות. חטיבת דני מט, שעברה שם יום קודם לכן בחשיכה, נסעה אף היא על הציר ללא עזרתו של גדוד הנלחם על חייו"

[33] מצוטט ע"י רזי יהל: גזר דיון מוות בעכביש 55. התפרסם ב"דף הירוק" וכן באינטרנט.

[34] מחלקה 2 מפלוגה ב' בפיקודו של איתן פיכטנבאום ז"ל הושמטה כחיץ מצפון לכח המתקדם מיד עם תחילת התנועה. ההיתקלות עם המתחם המצרי ב"טרטור 42" התרחשה לפני שגד' 890 השמיט את מחלקת ה"חיץ" הבאה.

[35] יהודה ניב, דוא"ל מ- 4.1.05.

[36] רזי יהל, שם.

[37] כך במקור,( ע.צ). צהל נוסע על ציר טרטור!

[38] אפילו זה לא מדויק: שיירה של פלוגת רפואה שנסעה על ציר עכביש חטפה מטח סאגרים ונפגעה. חייליה חולצו גם הם ע"י פלוגת "במבה", ע"פ עדותו של יהודה ניב.

[39] חגי חיטרון, "הארץ", 25.4.2004. ראה גם  http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5775&omm=90

[40] ראה מאמרו של אביתר בן צדף במסגרת מחקרי הפורום

[41] האם מותר ולגיטימי לקחת קרב אחד מלפני 32 שנה ולהשתמש בו כבנייר לקמוס לבחינת מצבה של מערכת הבטחון? ברור לי שהדעות על כך יהיו חלוקות, ורבים יאשימו אותי במתיחת המסקנות הרבה מעבר למה שמרשה הבסיס העובדתי. כדוגמה לכך, כתב לי יהודה ניב בדוא"ל מה- 4.1.05:

"... היפלת עלי את כל מערכת הביטחון. "הכל בגלל מסמר קטן". אני, לדעתי הצנועה, אינני סבור שאף אחת ממפעלות גדוד 890, בתוך או אחרי הלחימה בחווה הסינית, שווה תחקיר מעבר לרמת הפרט/חוליה, והיא איננה משליכה לדעתי על מקצועיות הצבא ו/או הסיאוב במערכת הבטחון. אם היית מגיש לי מסמך זה כהוכחה מדעית למסקנותיך בפיסקה האחרונה (כולה, לא רק המשפט האחרון), הייתי אומר לך שאתה פוליטיקאי (שהכל מותר לו, ואינו זקוק לעובדות כדי להגיע למסקנות), אבל לא איש מדע. אז תחליט מי אתה, עמיקם."

אכן, אני מסכים עם יהודה ניב (ואחרים) שבקונטקסט של מלחמת יום הכיפורים הקרב של גד' 890 לא היה חשוב במיוחד. לעומת זאת אני סבור שאותו קרב חשוב כדוגמה קונקרטית, אחת החשובות ביותר, בהבנת תהליכי הסיאוב שפקדו את צה"ל הן בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, והן בתקופה שאחרי מלחמת יום כיפור. אני מניח שישנן עוד דוגמאות מאותה מלחמה בהן ניתן לראות את אותן תופעות. הייתי רוצה לצטט מדבריו של דני רהב-וולף ז"ל, מי שהיה מפקד סיירת "שקד" ומפקד חטיבת צנחנים, על אותו קרב (שני הציטוטים מתוך הספר "סיירת שקד - המנעה ובטחון שוטף בתולדות צה"ל" של מילשטיין ודורון)

(על תהליכי הניוון בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, עמ' 264)

"...אשר לצנחנים, בטלו הישגי העבר בכל התחומים: ברמת הפיקוד, בנורמות הלחימה, בדחף לבצע את המשימה, בערך של אי-הפקרת פצועים ואי הליכה לשבי, בדוגמא האישית של המפקדים, בשילוב בין מחשבה צבאית עמוקה לביצוע מהלכים טקטיים. דוגמא לכך היא קרב הצנחנים המפורסם במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית: גדוד 890, עם מפקדת חטיבת הצנחנים הסדירה, הלכו לקרב הזה ללא מודיעין שניתן היה להשיג בזמן אמיתי וללא סיוע ארטילרי שניתן היה לקבל. במלחמת לבנון ובאינתיפאדה המעגל נסגר וצה"ל שעבר שיפור מהפכני מאז מהפכת יחידה 101 וגדוד 890 של שנות החמישים, נסוג בהרבה תחומים לאווירה ולהישגים שלפני 1953, והצנחנים יישרו קו עם כל הצבא. ..."

(על אי תיחקור קרבות, עמ' 272)

"...רבים מהמפקדים הבכירים של צה"ל היום [הראיון מ- 1992, ע.צ.] לא היו מגיעים למעמדם לו היו מתחקרים את תפקודם בקרב החווה הסינית ובקרבות דומים באותה מלחמה. מפקד ששולח את פקודיו להסתער על אויב מבוצר ואינו מעניק להם סיוע ארטילרי חוטא לא רק למחשבה הצבאית אלא גם לחייליו. בחווה הסינית היה הכישלון החמור ביותר בתולדות צנחני צה"ל, נהרגו שם חמישים לוחמים והמשימה לא בוצעה. כל ההתרחשויות השליליות בצה"ל בין 1968 ל- 1973 באו לידי ביטוי בקרב הזה. אף אחד לא אמר את האמת מה קרה שם. ..."

לפיכך, לא רק אני הקטן רואה בקרב זה אבן בוחן, נייר לקמוס, לתהליכי סיאוב בצה"ל, אלא גם גדולים וטובים ממני, והרוצה להיתלות ייתלה באילן גבוה.

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה