[ז] בעניין ספרי הלימוד

כשבמלחמת העולם השנייה ארה"ב כבשה את יפן המובסת, הגנרל מקארתור הציב בפני יפן תביעה לביצוע שורה של רפורמות, שמטרותיהן היו

·         להקים ממשל עצמי אחראי ודמוקרטי;

·         להבטיח, שיפן לא תהווה יותר איום על ארה"ב ובנות בריתה;

·         לפתח רגישות לחירויות הפרט וכבוד לזכויות אדם;

·         לפתח מערכת משפט, שתגן על זכויות הפרט.

האמריקאים מצאו ביפן אומה מחונכת לערכי מלחמה, על פיהם הכבוד הגדול בחיים הוא למות למען הקיסר. כשהמנטאליות הרדיקלית הזאת שולטת בעם, ברור היה, ששום ממשלה לא תוכל להגשים מדיניות דמוקרטית וליברלית. האמריקאים הכירו בכורח דחוף בשינוי האידיאולוגיה היפנית. הרפורמות, שנעשו ביפן תחת שליטת בנות הברית, ארה"ב בראש וראשונה, כללו רפורמה במערכת החינוך:

·         ספרי הלימוד נכתבו מחדש;

·         נעשה ביזור של בתי הספר;

·         כל מערכת החינוך, מבתי הספר עד האוניברסיטאות, עברה התחדשות.

מיותר לציין, שהרפורמות רק היטיבו עם יפן. הכיבוש האמריקאי של יפן הסתיים בשנת 1952, אך היפנים הפכו מאומה של סמוראים אלימים לאומה שוחרת שלום ונשארו כאלה. הם הקימו מעצמה כלכלית אדירה, שמתחרה באויבת וכובשת לשעבר וגורמת לתהיות אינסופיות: מה מקורו של "הנס הכלכלי" היפני? – אמנם לא היה כל נס, היו רפורמות דמוקרטיות ושיכתוב ספרי הלימוד ברוח ההתחדשות.

(http://www.empereur.com/DOC/Japan_occup.html)

 

הארגון CMIP (www.edume.org, פורסם באנגלית, התרגום שלי – ב.מ.) בדו"ח הרביעי שלו (אוקטובר 2004) אודות ספרי הלימוד  של רש"פ, חוקר את הספרים על פי שורה של קריטריונים, שחלקם קבע הוא עצמו וחלקם הקריטריונים של אונסק"ו. הקריטריונים מופיעים בדו"ח.

הקריטריונים של CMIP

1.                דמויות של עמים, דתות וקהילות: האם הם מוכרים? האם מתקבלים כשווים? האם אינם מוצגים על פי סטריאוטיפים ודעות קדומות?

2.                שלום ותהליך שלום: האם החינוך, כפי שהוא משתקף, מעודד את השלום? האם הוא תומך בתהליך השלום? האם ישנו מקום לשיפור בתחום הזה?

הקריטריונים של אונסק"ו

1.       האם המידע הנתון הינו מדויק ושלם?

2.       האם איורים, מפות וגרפים מעודכנים ומדויקים?

3.       האם ישנה הכרה בהישגי האחרים?

4.       האם מיושמים סטנדרטים שווים?

5.       האם מחלוקות פוליטיות מוצגות באופן אובייקטיבי וישר?

6.       האם ישנה הימנעות משימוש במלים העלולות ליצור דעות קדומות, אי-הבנה ועימות?

7.       האם האידיאלים של חרות, כבוד ואחווה מיוצגים באור חיובי?

8.       האם קיימת הדגשת הצורך בשיתוף הפעולה הבינלאומי, למען עיצוב אידיאלים הומאניים משותפים והתקדמות למען השלום, כמו כן למען אכיפת החוק?

 

להלן עיקרי הממצאים של בדיקת CMIP של ספרי הלימוד המשמשים בבתי הספר של רש"פ. הדו"ח מציג את כל הפרטים התומכים במסקנותיו, כולל המפות והציטוטים עם ציון המיקום המדויק של כל ציטוט.

 

·         היהדות כדת בקושי מוזכרת ואין כל מידע ראוי הניתן לתלמיד פלשתיני אודותיה, למעט מתן תורה למשה על ידי האלוהים.

·         הספרים מתעלמים מהעבר העברי והיהודי בארץ הקודש, למעט תאור קצר ושלילי של יחסם של היהודים לישו הנוצרי מנקודת מבטו של האסלאם. מרשימת התקופות ההיסטוריות נשמטות כל מאות השנים של הממלכתיות היהודית בארץ; נשאר פער בין השנים 586-1200 לפנה"ס. בהקטנת הנוכחות היהודית בארץ, ספרי הלימוד הפלשתיניים מבצעים "ערביזציה" של כנענים ויבוסים ומאריכים את נוכחותם עד הכיבוש המוסלמי, כאשר כל שאר אלמנטים אתניים בארץ מוצגים בתור "גלים זמניים" של פולשים זרים ותחת תאור "יוצאי דופן אנומאליים של היגיון ומציאות".

·         היהודים מוזכרים בהקשר למלחמתם במוחמאד, כשהם מתוארים באור שלילי, כמפרי ברית, שהם חתמו עליה איתו וכעושים שימוש ברמאות.

·         בהוצאת הספרים האחרונה אין כל אזכור של היהודים בעת החדשה ונמשכת המגמה של אי-אזכורם של 5.5 מיליון האזרחים היהודים של ישראל כתושבים לגיטימיים בארץ. הם אינם כלולים במספרים המציינים את האוכלוסייה המקומית.

·         ציונות – התנועה היהודית הלאומית – מוצגת כתנועה קולוניאלית, שתכננה מתחילת תכנונה לגרש את הפלשתינים מארצם. הציונות מתוארת כסכנה למדינות הערב וכגורם משפיע בארה"ב, במיוחד בעת הבחירות לנשיאות.

·         בהוצאת הספרים האחרונה נמשכת אי-הכרה שיטתית בכל מקום קדוש ליהודים בארץ הקודש. כל המקומות הקדושים בארץ מוזכרים הינם מוסלמים או נוצריים. אפילו אם כמה מהם קדושים גם ליהדות , הם אינם מוזכרים ככאלה.

·         ישראל אינה מוכרת כמדינה ריבונית, למעט פעם אחת – בהקשר הסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לאש"ף. שמה אינו מופיע על המפה, למעט שלוש מפות באטלס המציג את הגבולות של תוכנית החלוקה משנת 1937, שבה היא נקראת "האזור היהודי", החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 ובמפת קווי שביתת הנשק משנת 1949, על שתיהן היא נקראת "מדינת היהודים". לעומת זאת, פלשתין מוצגת כמדינה סוברנית באזור, במקרים רבים היא מכילה את שטחה של ישראל. חבלי ארץ, ערים ואתרים בישראל מוצגים כפלשתיניים ובכל מקום, שבו קיים אזכור שטחה של ישראל, נעשה שימוש במונחים כמו "שטחי 1948" או "הקו הירוק".

·         דמותה של ישראל שלילית בהכללה: היא כבשה את שטחה של פלשתין, היא מדכאת ותוקפנית, היא גורמת נזקים פיזיים ומנטאליים לפלשתינים, מפרה זכויות האדם, היא מנסה להעלים את הזהות הלאומית הפלשתינית. אין כל מידע אובייקטיבי הניתן לתלמיד אודות ישראל כמדינה שכנה. אין כל ישראלי המתואר כבן-אדם רגיל.

·         הדיון אודות הסכסוך חסר ומוטה. הוא מתואר כעימות בין הכוח המדכא – הציונות הנתמכת על ידי האימפריאליזם – ובקורבנות – הפלשתינאים. מלה אחת לא נאמרת בספרי הלימוד אודות החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 ואודות יזום המלחמה על ידי הערבים, שדחו וקראו תגר על ההחלטה. לא נעשה כל ניסיון להבין את המניעים של היריב והוא לעולם לא מתואר כצד לגיטימי בעל זכויות ואינטרסים.

·         בהתאם, בעיית הפליטים של 1948 ומצגת כתוצאה של תכנון מוקדם על ידי הציונות והאימפריאליזם הבריטי לגרש את הפלשתינים מארצם. אין כל דיון בתרומתו של הצד הערבי ביצירת הבעיה. אין כל הצעה או חזון לפתרון הבעיה מלבד חזרת הפליטים (או, בעצם, צאצאיהם) לבתיהם הקודמים בתוך ישראל דהיום. אין כל התייחסות לקושי ביישום הפתרון הזה.

·         ירושלים (ההיסטורית, בתוך החומות) מוצגת כעיר ערבית משחר ההיסטוריה והקשרים הישראלים או היהודיים אל העיר, גם הלאומיים וגם הדתיים לא מוזכרים. הקשר היחיד של היהודים לעיר, על פי ספר הלימוד של רש"פ, הוא ככובשים זרים, שמהם יש לשחררה. למרות שהיא מוצגת כעיר קדושה לאמונות מונו-תיאיסטיות, המקומות הקדושים ליהודים אינם מוזכרים ככאלה, גם לא מוזכר המעמד הנוכחי של ירושלים כבירת ישראל. במקום, היא מוצהרת כבירת פלשתין.

·         המאבק הפלשתיני לשחרור נתפש כמבצע אלים ורווי דם עם דגש חזק על השחרור של מסגד אל-אקצה. הרוחב הגיאוגראפי של האזורים המיועדים לשחרור מהכיבוש הישראלי לעולם אינם מוגדרים ברור.

·         הסובלנות, במיוחד ברמה הדתית, מהווה האידיאל הנלמד בבתי הספר הפלשתיניים, אמנם תחת הגבלות דתיות מסוימות. אמנם, לעולם אין אזכור ספציפי של היהודים בהקשר הזה, לעומת קבוצות אחרות (בספרים מהוצאות לאור הקודמות).

·         השלום גם מהווה אידיאל הנלמד בספרי הלימוד של רש"פ, גם עם הגבלות דתיות מסוימות. עד ההוצאה האחרונה של ספרי הלימוד של רש"פ, לא היה כל אזכור בהקשר הזה לגבי ישראל. בהוצאה האחרונה הזאת, הסכמי אוסלו מוזכרים לראשונה בהקשר לשלום עם ישראל (כאשר בספרים הקודמים אזכורו היה קצר בהקשרים אחרים, כולל הקשר מלחמתי.) מלבד זאת, אין הצגה באור חיובי של השלום עם ישראל.

·         ג'יהאד ומות קדושים מהוללים כאידיאלים, אמנם מעט פחות מאשר בספרים הקודמים. בדומה לפרקטיקה הקודמת, הפעילות הטרוריסטית נגד ישראל אינה נתמכת בצורה גילוייה. מצד שני, האנשים שנהרגו או נכלאו כתוצאה מפעילות כזאת מוגדרים כקדושים ושבויי מלחמה, בהתאם.

·         בניגוד לדו"חות הקודמים, הדו"ח הזה כולל פרק אודות גישתם של ספרי רש"פ למערב בעת החדשה, כנושא, שלא הייתה לו התייחסות בספרים הקודמים. האימפריאליזם המערבי מוצג כמקור הבעיות העיקרי, שבהן נתקל העולם הערבי היום. מלבד זאת, אין כל מידע נוסף הניתן לתלמיד אודות המערב בספרי הלימוד של ההוצאה לאור החדשה.

 

מאז היציאה לאור של הדו"ח התרחשו לכאורה ארועים רבים, התחלפו הראיסים ורוח חדשה ביחסי יהודים-ערבים הובטחה לנו על דפי העיתונים. בימינו, בדפים האלה כבר אפילו לא עוטפים דגים...

 

המאמר הינו חלק מהסדרה "הרשות השכנה"