[ח] ללא רחמים על ילדים

"חמצן לנשמה"...

אבקש מהקרואים לבצע תרגיל קטן.

שבו נא בנוח, עצמו את עיניכם וחשבו על הילדים שלכם, או הנכדים, או האחים הקטנים, או האחיינים של השכן – לא משנה מי – העיקר תחשבו על אותם מיקי, רוני וחנ'לה הנוכחים בחייו של כל אחד מאיתנו – נניח, שהיו יושבים מול הטלוויזיה ורואים תוכניות על גבי תוכניות המלמדות אותם, שהדבר הטוב ביותר, שיכול לקרות להם בזמן הקרוב, זה שמישהו יהרוג אותם.

בתוכניות האלה גם יסבירו להם איך הם יכולים לגרום לעצמם למות, איך כותבים מכתב פרידה להורים, איך מפקידים אותו בידי חברים ולא אומרים מלה להורים כדי שאפשר יהיה לחמוק מהם ואיך ואיפה למצוא את המוות.

לאחר מכן ישודרו להם תמונות מפתות מגן העדן: עצים, פרחים, דשא, המון משחקים ושעשועים. הם יראו דמות של ילד, שכבר מת באותה הדרך והילד המת אומר להם: "בואו אחרי!". בסוף תופיע על המסך שיקופית שחורה עם כיתוב: "חפשו את המוות והחיים יינתנו לכם!"

....................

ברור, שלא ביצעתם את התרגיל. הילדים שלכם רואים תוכניות על פרפר נחמד. תוכניות הסנאף מהסוג המתואר מוגשות לילדים אחרים, אלה של הערבים אי-שם במעמקי רש"פ. חלק מאותם הילדים כבר בלידה סומנו בשמות 'ג'יהאד' או 'פלסטין' למען הסר ספק, שהגורל המתוכנן להם הינו גורל בשר-התותחים.

לאחרונה שוב נהרגו שלושה נערים, שהמבוגרים שלחו אותם להבריח נשק ותחמושת, עוד אחד נתפס עם מטענים במחסום, רועד מפחד; השר שרנסקי ריגש אותנו במכתב לשרון, המגלה לנו ידיעות מלפני שנים: ילדי רש"פ לומדים, ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" היו החלטות של הקונגרס הציוני הראשון.

 

פעם, באווירת האיפוריה הסהרורית של ימיו הראשונים של "תהליך אוסלו", אנשים משכילים ובעלי תארים מכובדים, חברים בארגון האקסקלוסיבי לאליטה השטחים-תמורתית "הפורום לשלום וביטחון", היו מתבטאים: "עוד מעט הפלשתינים יקבלו חמצן לנשימה ואז נראה את פירות שלום!."

כדי שהחמצן יסופק להם במינון הדרוש, תכף עם הקמת רש"פ הוקמה תחנת שידור המשדרת בתדרים, שהוקצו לה על ידי רשות השידור הישראלית. המכשור הראשן נתרם על ידי אייבי נתן, בעליה לשעבר של תחנת רדיו "קול השלום". באותה התקופה סגר אייבי נתן את התחנה בגלל בעיות כספיות, אך ניתן לזה גם הסבר נוסף: השלום כבר כאן, התחנה מילאה את יעודה...

המשך הפיתוח של העוצמה השידורית הרש"פית נעשה בעזרת התרומות, ששמעון פרס אסף מיהודי ארה"ב ובעזרת ההשקעה, שהוא דאג להביא לחברת התקשורת הרש"פית, בהיותו השר לפיתוח האזורי.

מאז, אותם "ספקי החמצן" הישראלים לא מתעניינים במה שמשודר בתחנה, שהם עזרו להקים וכל ניסיון להעמיד אותם בפני העובדות נתקל באדישות, ניסיון להעביר את כל האשמה על ישראל, צה"ל ומתנחלים ולנער מעצמם כל סוג של אחראיות לנעשה.

הגוף הישראלי העוקב אחר הנעשה, קורא ומתרגם את העיתונים בערבית, מקליט את השידורים וכד' – זהו המכון "המבט לתקשורת הפלשתינית", שהוקם באופן פרטי בניהולו של איתמר מרכוס ומתקיים מתרומות (www.pmw.org.il). על פי דבריו של מנהל המכון, אין כל גוף ממשלתי, גם לא צה"ל ושב"כ שעושה את עבודת הניתוח של המגמות החברתיות הערביות תחת רש"פ, כמו שעושה המכון.

הנתונים על הדיון הציבורי המתרחש בחברה הערבית פנימה והחינוך הניתן לנוער הינם מידע אסטרטגי בעל חשיבות עליונה בגיבוש דעת הקהל הישראלית ביחס לתהליך אוסלו, הינתקות ושאר מוצרי הפיגולין של התיאוריה השטחים-תמורתית. הממצאים המחרידים של המחקרים של המכון – הם עצמם ההסבר לכך, מדוע הממסד והתקשורת עושים את הכל על מנת להחביא את המידע האסטרטגי הזה מעיני הציבור.

אמנם לא נכון לומר, שאף אחד ממש לא מתעניין בילדים ערבים: האתר www.kibush.co.il הציג בעמוד השער תצלום של שני חיילי צה"ל תופסים ילד ערבי. סיפור התמונה ממחיש את המציאות, שבה התקשורת יוצרת חדשות: תמונה שווה אלף מלים על מנת ליצור שקר, עיוות, השמצה ואגדה.

מה עשה הילד הזה? למה תפסו אותו? מה קרה איתו בהמשך? האם התמונה אמיתית או מבוימת על ידי שחקנים מחופשים לחיילים ומוצגת כאמיתית, כפי שכבר קרה? מהתמונה אנחנו לא יודעים דבר והיא אינה מיועדת לספר דבר. הילד אינו הסיפור אלא החיילים, שאותם על פי האקסיומה השטחים-תמורתית יש להשמיץ, ורק בהקשר הזה לילד יש חשיבות. כמובן, התמונה גם ממוחזרת על ידי חברי המחנה באותה הצורה האדישה לגורלו של הנוער הערבי.

 

בשר צעיר לתותחים

עוד בימי האינתיפאדה "הקטנה", אנשי הוועדות העממיות היו עוברים בבתי הספר ומוציאים את הילדים מהכיתות כדי לזרוק אבנים. פה ושם גם המורים הצטרפו אליהם. אנשי תקוע ראו מורה כזאת בכפר חירבת-א-דיר עומדת לצד תלמידיה, מרימה ומשליכה אבנים לעבר המכוניות הישראליות. השלכת האבנים התרחשה כמעט תמיד באזורים צפופי אוכלוסין: מעבר למקומות המסתור, שהמיקום נתן, כך הם משכו אש תגובה לכיוון האוכלוסייה.

כשרש"פ לקחה על עצמה לבצע את הפונקציות של הוועדות העממיות, לבתי הספר החלו להגיע משאיות כדי לאסוף את הילדים להתעמת עם צה"ל. חנאן עשרווי, שרה בממשלת רש"פ, נשאלה לגבי איסוף הילדים בכלי הרכב השייכים לרש"פ, היא גלגלה את עיניה כלפי השמיים: "זאת האשמה כל כך גזענית! מה, לא כואב לנו, כשילד נהרג?"

למעשה, הילדים היו לכלי המלחמה החשוב ביותר, שרש"פ גייסה לטובת המלחמה נגד ישראל. אני מסכים עם מהות הטענה של חנאן עשרווי: השפלת הערבים עד כדי הקרבת הילדים למען התעשרותו של ערפאת ואנשי חבורתו – זו גזענות, שהדורות הבאים עוד יתהו, איך זה קרה והעולם לא התקומם?!

מארגני מלחמת הטרור נגד ישראל היו זקוקים לסמל, שילבה את האש וידרבן את נתיניהם להקרבה במלחמה מול ישראל. ברש"פ יודעים את חשיבות הסמלים, הרי רובם למדו בבתי ספר של מדינות הגוש הסובייטי, האלופים בסמלי תעמולה. החינוך לגבורה בברה"מ נשען על שמות של חיילים ופרטיזנים גיבורים, ביניהם ילדים. ילד גיבור עושה רושם מיוחד, גם על ילדים ומבוגרים ושמו מרומם את רוח הקרב של האומה.

רש"פ יצרה את הסמל המבוקש כבר ביום הראשון של מלחמת הטרור, כאשר ב-30 בספטמבר שנת 2000 הובאה ידיעה על הריגתו של הילד מוחמד א-דורה בצומת נצרים ועל אביו ג'מאל הפצוע קשה. האשמה במותו הוטלה על ישראל, בפעולה רפלקסיבית של המכה בברך האנטישמית: ילד מת = יהודים רוצחים.

התמונות הגולמיות מצומת נצרים הטילו ספק בעובדת מותו של הילד: הוא צולם בארבע תנוחות שונות לאחר שאמור היה להיות מת, בפרק זמן, שלא היה אמור להיות בסביבה מי שיזיז אותו. הממצאים מחקירתו של הפיזיקאי נחום שחף מצביעים באופן ברור, שהתמונה בוימה, הילד לא נפגע. למרות זאת, "השטחים-תמורת" הישראלי תמך בעלילה בהתלהבות. דיוקנות של מוחמד א-דורה החלו לקשט קירות בכל הבתים ובתי הספר של הערבים, ילדיהם נשבעו להילחם ולנקום את מותו של הילד הגיבור.

 

בזמן, שכולם היו עסוקים בשאלה מי "הרג" את מוחמד א-דורה ואיך נוקמים בישראל את מותו, רש"פ הפעילה תעשיית תעמולה על שמו של השאהיד הקטן. הטלוויזיה "הפלשתינית" בניהולו של רדואן אבו-עייש הפיקה סרטונים והחלה משדרת אותם יום אחר יום, עשרות ומאות פעמים.

איתמר מרכוס מתאר: "קליפ... מלווה ילד פלשתיני ביום, בו הוא מתכנן למות. זהו ילד יפה תואר וחייכן כבן 12 היוצא מביתו, נפרד מבני משפחתו, והולך בשמחה, בביטחון עצמי ובכוונה תחילה לקראת המוות. הוא נפרד מאביו ומאחיו הקטן, ולפני צאתו הוא אף כותב מכתב פרידה למשפחתו. את המכתב הוא אינו מוסר לאביו, אלא שולח אותו דרך חבריו, וייתכן, שהמסר כאן הוא לא ליידע את ההורים, כדי שלא יעצרו את הפעולה. הזמר שר את מלות המכתב... הילד מפגין במהלך הסרטון כולו רוגע ושלווה. היציאה למוות ואפילו רגע המוות אינם אכזריים. הילד אינו מראה כל סימן של פחד או רתיעה. הילד הנהרג אינו בוכה. גם נפילתו מוצגת כעדינה והוא בקושי מדמם. חבריו מתקרבים אליו והופכים אותו על פניו והם שלווים. המוות של הילד החייכן והנאה מתואר כדבר, שיש להלל ולהאדיר." הזמר שר ברקע: "מה נעים מפל הדם".

הסרטונים ערוכים ביד מקצועית, משלבים תמונות ושירה, מהללים את הניחוח הנפלא של השאהיד, את האדמה הרוויה בדמו של הגוף הצעיר, הם מרתקים ומגרים. חלקם מתארים את מוחמד א-דורה עצמו. הכיתוב אומר: "אני מנופף לכם לא כדי להיפרד אלא כדי לומר: בואו אחרי. מוחמד א-דורה." מתוארים החיים השלווים ומלאי אושר בגן העדן לילדים: דשא, עצים, צעצועים, עפיפונים, מזרקות ואפילו גלגל ענק של לונה-פארק. המעבר לעולם הבא מוצג כנטול כאב, כניסה לעולם מלא אושר. הילד מסתכל על חייו העלובים במחנה פליטים; כבר הסבירו לו את אשמת ישראל בכל צרותיו בחיים – הוא יוצא מן הבית והולך לחפש את מותו.

סרטי הסנאף האלה אינם נולדים מעצמם: הם נמצאים כל כך קרוב אלינו, היצורים הנאלחים האלה הלובשים צורת אדם, שכותבים את התסריטים, מביימים, מצלמים ומשדרים אותם! מנהל הטלוויזיה של כת השטן הזו מתראיין לכלי התקשורת הישראלים, בסרטונים ניתן לזהות חלק מהמשתתפים, חלקם נעשו במצרים עם שחקנים מצריים.

אך מה נגיד על אלה, שנתנו להם אמצעים ותדרים לשדר ולא לוקחים אותם בחזרה עד היום, שמתעלמים מהאסון של הילדים וההורים? באיזה מלים נגנה את אלה המנסים להצדיק את הזוועה על ידי "הכיבוש" או על ידי מאמצי ישראל להתגונן בפני הטרור? איך נתייחס לאנשי השמאל הקיצוני בישראל ולמדינאי העולם, שנעמדו על רגליהם האחוריות לגונן על שלטונם של ראשי הטרור, המייצר ומפנה אל הילדים את תעמולת המוות?

עוד אמרות אופייניות מהטלוויזיה "הפלשתינאית" מהתוכנית "ילדים גדולים": "יש לילדים מטרה אחת, כמו לכל הגדולים – שחרור פלשתין... אולם הצבא הישראלי נוקט במדיניות מתמשכת של הריגה בכוונה וריסוק ילדי פלשתין (תמונת חייל יורה). הילדה מירה, מזלה שפר עליה יותר מרבים מילדי פלשתין. אביה הפך לשאהיד בעודה במעי אימה... מירה: אבא הפך לשאהיד למען המולדת, אני גאה בו. אני מקווה לשהאדה בשבילי, כדי שאראה את אבא."

העיתונות הערבית בשטחי הרש"פ מפרסמת סיפורים של שאהידים צעירים, איך הם שאפו להיות שאהידים וציוו לחלק ממתקים לאחר מותם; כשהמוות המבוקש מצא אותם, נשבעו חבריהם ללכת בדרכם. במאמץ החינוכי הזה משתתפים כולם: עורכי העיתונים, במאי הטלוויזיה, בכירים בשלטון, הנשיא יאסר ערפאת בעצמו, כל עוד היה בחיים, ומעבר לכל – הדרשנים המועסקים על ידי הרשות.

 

יעודו של הילד בחיים

ציטוט מהאחד התחקירים של "המכון לתקשורת הפלשתינית":

"ביולי השנה [2002] התארחו שתי ילדות צחות לשון, בנות 11, באולפן של הטלוויזיה הפלשתינית כדי לדבר על 'מצב הילד' והביעו את רצונן העקרוני למות בשהאדה – מוות למען אללה. בלטה העובדה, שרצונן למות הוצג כיעד של כל ילד פלשתיני, המשוכנע שהמוות עדיף על פני החיים, ללא כל קשר לשיקולים לאומיים. מטרת החיים שלהם הינה למות בדרך הנכונה: למען אללה.

להלן קטעים מתוך דבריהן:

מנחה: 'את דיברת על השהאדה בתור דבר יפה. לדעתך היא דבר יפה?'

ילדה א': 'השהאדה היא דבר יפה מאד-מאד. כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות טוב יותר מאשר להגיע לגן-עדן'

מנחה: 'מה עדיף: שלום עם זכויות מלאות לעם הפלשתיני, או שהאדה?'

ילדה א': 'שהאדה. אני אקבל את זכותי אחרי שאהיה לשאהידה...'

ילדה ב': 'ברור שהשהאדה היא דבר טוב, כי אנחנו לא רוצים את העולם הזה, אלא את העולם הבא. מה שיועיל לנו זה לא העולם הזה, אלא העולם הבא... ילדי פלשתין אימצו את הרעיון שזאת שהאדה, ושמוות בשהאדה הוא דבר טוב מאוד. כל ילד פלשתיני, בוא נגיד בן 12, אומר: אלוהים, הענק לי שהאדה."

[טלוויזיית הרש"פ, 9/6/02]

 

הקמיקאזה היפניים במלחמת העולם השנייה היו גם צעירים מתחת לגיל 18, כאשר למדו רק המראה ללא נחיתה. הקומוניסטים הצעירים בברה"מ בשנותיה הנלהבות הראשונות חונכו למסור את נפשם למען המטרות "החברתיות", אפילו כשדובר בהצלת רכוש משרפה, למשל. ברם, כל אלה חונכו לא לחוס על חייהם למען מטרות מסוימות: מטומטמות ככל שתהיינה, הן היו המטרות השייכות לתחום החיים, שלמען השגתן חלק מהאנשים התבקשו למות.

לעומת זאת, הנוער הערבי מחונך למות למען המוות עצמו. השיחה בין שתי הילדות ממחישה את זה בברור: הזכויות של "העם הפלשתיני" אינן מעניינות אותן, הן מעדיפות לבצע שהאדה, כלומר להרוג מספר יהודים, למות ולהגיע לגן-עדן. המידע והמחאה על כך לא תמצאו באתרי האינטרנט של ISM, "גוש שלום", "שלום עכשיו" ו"בצלם".

להיפך: "גוש שלום", אחד הקיצוניים שבהם, המספר על עצמו, שהוא נאבק למען השלום וזכויות הפלשתינים, פרסם באתר האינטרנט שלו קריקטורה המתארת נער ערבי אוחז קלע, בתנוחת תקיפה, מול חייל ישראלי המכוון אליו רובה. מלבד השקר, הנרמז בקריקטורה, שהחיילים הישראלים יורים אש חיה מכוונת מטווח קצר אל מיידי האבנים, ישנו כאן מסר נוסף. המלים של הנער: "אני מת, משמע אני קיים!" – כשהן באות על רקע כל התעמולה האחרת של הרש"פ, מהוות קריאה מפורשת לנוער הערבי למות.

התעמולה "הפלשתינאית" מנצלת עד תום את מות הילדים: כלפי ישראל מופנית ההאשמה ברצח שיטתי ומכוון של הילדים, כלפי הקהילה הבינלאומית מופנית בקשת הגנה וחיילי צה"ל מתוארים כצולפים בציניות בילדים הערבים ביום ויושבים בערב בבית ומשחקים בסלון עם ילדיהם, בני גילם של הילדים הערבים, שאותם כביכול רצחו.

 

אמצעי עזר נוסף בשימוש הרש"פ, כדי לעודד את הילדים למות: הכסף, חמישה ש"ח להשלכת מטען מאולתר או רימון על חיילי צה"ל, שעלולה להביא לפגיעה קשה בילד. לא אחר מאשר אבו-מאזן עצמו מספר על כך לעיתון הירדני "א-ראי" ב-20.6.2002: "...ארגוני הטרור משלמים חמישה שקלים לילד עבור כל מטען, שמופעל נגד חיילי צה"ל. רבים מהילדים נפצעו קשה כתוצאה מהפעילות הזאת. לפחות ארבעים ילדים מהעיר רפיח איבדו את הזרוע שלהם כתוצאה מהתפוצצות מטעני צינור. הם קיבלו חמישה שקלים עבור זריקתם." אז מי אמר, שכספו של ערפאת אינו מגיע לנתיניו?

הילדים קולטים את המסרים המופנים אליהם ומבטאים אותם כמו כל הילדים האחרים בעולם, על ידי משחקים. מספר טארק חמידה, כתב השבועון "אל-אמאן" (גיליון 520, 23.8.02): "ילדי פלשתין היו רגילים לשחק את המשחק 'ערבים ויהודים'. הצעירים היו נחלקים לשתי קבוצות... אחד הילדים עומד לפני חברו ואומר לו: 'חגור אותי' ו'המהנדס' חוגר אותו בחגורת נפץ צעצוע על גופו. הוא מחביא את חגורת הנפץ מתחת לחולצה או לגלימה. אחר-כך הם מתחבקים. ה'מתאבד' פונה לכיוון קבוצה של צעירים, קורא 'אללה אכבר' כשהוא לוחץ על הכפתור. הילדים קופצים ונופלים מימינו ומשמאלו..."

 

בהשוואה עם הנאציזם...

לידיעתו של השר שרנסקי, רה"מ שרון, הנשיא בוש וכל מי שהמתרחש במזרח התיכון מעניין אותו: "הפרוטוקולים של זקני ציון" הינם הפרק הרך יחסית של החינוך הניתן לילדי רש"פ. כהני השייטאן בשירות הראיסים שלפו ממרתפי השנאה הקדומה ספר חדית', ככל הנראה זיוף בן כאלף שנה של דברי הנביא מוחמד, בו נקראים המוסלמים להשמיד את כל היהודים כצוו ישיר מאללה, משאת נפשו של מוסלמי, תנאי הכרחי לביאת אחרית הימים.

אנשי הדת מלמדים כי המלחמה ביהודים תוביל בסופו של דבר לחיסול היהודים, היא  מהווה חלק אינטגראלי לתהליך היסטורי הכרחי לקראת 'השעה' – יום תחיית המתים – והוא אף תנאי מוקדם לקיומו. הכתוב בספר חדית' מצוטט כהוראה אופרטיבית לביצוע: 'לא יגיע 'השעה' (יום תחיית המתים) עד אשר יתחבא היהודי מאחורי אבן ועץ ויגידו האבן והעץ: הו מוסלמי, עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו!' כלומר, תחיית המתים המיוחלת – הגאולה המוסלמית – תינתן כפרס בזכות הרג היהודים.  

על הבסיס הזה נוצרה התשתית הרעיונית של חמאס: אללה מכנס בארץ את היהודים על מנת להרוג בה את כולם. הרעיון הזה אומץ למעשה על ידי רש"פ, הדבר נלמד בבתי ספר, משודר בטלוויזיה בדרשות יום שישי ובשיחות אולפן רבות בהשתתפות אנשי דת ואקדמיה המשודרות תדיר. הסיסמה ההיסטורית "לזרוק את היהודים לים" אינה עוד רלוונטית.

בתעמולה הנאצית נגד היהודים היו ארבעה מרכיבי יסוד: א. היהודים הם גזע נחות; ב. היהודים מבצעים פשעים איומים נגד האנושות; ג. יש להשמיד את כל היהודים כדי למנוע את זיהום האנושות ולעצור את הפשעים; ד. העם הגרמני נבחר לבצע את המשימה. כל ארבעת המרכיבים האלה קיימים בתעמולה הפלשתינית ובתעמולה האנטישמית בכל המדינות הערביות, רק בחילוף הגרמנים בערבים.

אמנם אפילו הציווי הגרמני-נאצי להשמיד את היהודים היה ציווי אידיאולוגי, לא דתי – אפילו היטלר, השטן האולטימטיבי עלי אדמות, לא לימד את גרמנים, שהשמדת היהודים תביא את אפוקליפסת הגאולה האלוהית. כלומר, הצורך בהשמדת היהודים על פי החינוך המוגדר על ידי שליטי רש"פי, חריף אף יותר מאשר באידיאולוגיה הנאצית! לראשונה מאז השואה ישנה אידיאולוגיה אנטישמית-חינוכית כל כך מפלצתית, שהיא עוברת ברמת הזוועה את החינוך, שהוקנה לחניכי "היטלריוגנד".

 

ספרי הלימוד תחת בדיקה

"האם הספרים הפלשתיניים עדיין מסיתים?" – זו הייתה כותרת המאמר מאת עקיבא אלדר בעיתון "הארץ" (10.9.2004) המאמר עוסק בדו"חות ישראלים הנוגעים לספרי הלימוד בבית הספר של רש"פ ובדו"חות אירופאים הסותרים את הדו"חות הישראלים. לטענת הדו"חות האירופאים, חל שיפור ניכר בספרים האלה, הדו"חות של CMIP (ר"ת של Center for the Monitoring Impact of Peace) מוצגים כלא מדויקים ולא אמינים.

"המזרחן מתי שטיינברג החליט לחקור ביסודיות את ספרי הלימוד של הרשות. באוקטובר 2002 השלים הד"ר שטיינברג מחקר, תחת הכותרת 'מבט שונה על ספרי הלימוד הפלשתיניים'. הוא מצא, למשל, שהמפה המשמשת בדו"ח של אותה שנה כהוכחה לאי-הכרה בישראל, אינה אלא מפה גיאוגרפית שהתלמיד נדרש לציין בה את קווי הרוחב והאורך, ולכן נעדרים ממנה לא רק השם 'ישראל' אלא גם השם 'פלשתין' או 'מדינת פלשתין'.

"שטיינברג טוען, שהניתוח של מחברי המסמך החדש, שהם גם מחבריו של המסמך הישן, עבר מטמורפוזה. 'אם היו מצוידים במידה הכרחית של אמפתיה, כפי שהנחתה אותם במסמך הקודם, הם לא היו נתלים כמוצאי שלל רב בכל אזכור של הביטוי 'שאהיד', כדי להסיק ממנו כי מדובר בטיפוח ערך ה'ג'יהאד' נגד ישראל. כיצד יכנו הפלשתינים את חלליהם שמתו, בעיניהם, 'מוות של כבוד'?... הרי באסלאם גם מוסלמי מאמין, שמת בעטיה של מחלה קרוי 'שאהיד'.

שאלתי את איתמר מרכוס לגבי הטענות האלה – תגובתו הייתה חד משמעית: "עיוות מוחלט של המציאות". למעשה, מי שבאמת בודק את ספרי הלימוד האלה ימצא, ששמה של ישראל לא מופיע לא רק על המפות האילמות אלא על כל המפות הערביות היוצאות לאור מקהיר דרך רמאללה בואך רבת-עמון וגם שישנה משמעות ברורה מאד של המלה "שאהיד" והיא לא – ובעיקר לא – רפואית אלא מלחמתית ורצחנית.

מקרהו של מתי שטיינברג היה יכול להיות מגוחך אלמלא היה מחריד: בעת עריכת הדו"ח, הגדרת תפקידו הייתה "יועץ ראש השב"כ לענייני פלשתינים"...

 

פירות החינוך

אכן, החינוך נושא פרי. הילדים הערבים כותבים מכתבי פרידה להורים, בהם הם משתמשים באותם הביטויים, ששודרו להם בטלוויזיה, כמו מלות השיר "אל תבכי עלי אמי", והולכים לחפש את המוות. על פי המידע, שבידי מערכת הביטחון, מאז פרוץ מלחמת הטרור בספטמבר 2000 ועד מרץ 2004 בוצעו 29 פיגועי התאבדות על ידי קטינים ונעצרו יותר מ-40 קטינים ערבים, שהיו מעורבים בניסיונות להוציא לפועל פיגועי התאבדות; כל זה בנוסף לפעולות תומכות טרור וידוי אבנים על אזרחים ישראלים וחיילים, שהילדים משתתפים בהם קבוע.

מתחילתה של מלחמת הטרור בספטמבר 2000 ועד אמצע אוקטובר 2004 נהרגו 592 קטינים ערבים. גם כאשר חלק מבכירי רש"פ מביעים התנגדות לשיתוף הילדים במלחמה, ההתנגדות נשארת על הנייר. המפקד של משטרת רש"פ רזי ג'יבלי הוציא הנחיות עוד בשנת 2002, שלא לשלוח ילדים לאזורי העימות, אך המשטרה שבפיקודו לא ביצעה את ההנחיות. האם רזי ג'יבלי אינו שולט בשוטריו, או שבעל פה ובקריצת עין הוא מעביר להם הנחייה אחרת? – לשיפוטו של הקורא.

איך הייתה מגיבה אמא בריטית ממוצעת, לו בניה היו מתחנכים על פי תוכנית לימודים כזאת עם תוצאות כאלה?.. ברם לא מדובר בילדים בריטיים אלה בילדים ערבים, לכן שחקנית בריטים מפורסמת ונסה רדגרייב, חברה בוועד למען מרדכי וענונו ופעילה למען "זכויות הפלשתינים", מסוגלת לפלוט ללא גמגום: "הילדים הפלשתינים בעזה מזכירים לי את מלחמת העולם השנייה... ממשלת ישראל מנסה להרוס את תהליך השלום במדיניותה הקטלנית... ישראל מפרה את זכויות האדם במדיניותה התוקפנית..."

השחקנית הזו ביקרה בישראל ביולי 2004 כאורחת אונר"א ויוניצ"ף – ארגון הסיוע של האו"ם לילדים – האומנם פועל דבר כזה במזרח התיכון?.. בסוף כלת פרס האוסקר פרצה בבכי: "ברצועת עזה ראיתי משפחות שילדיהן נפצעו או נהרגו מירי של צלפים ישראלים... מחזות אלו הזכירו לי את ימי ילדותי בהם איבדתי חלק ממשפחתי במהלך המלחמה באירופה. אילו הייתי אז מבוגרת יותר, הייתי יוצאת ונלחמת בפשיזם".

 

הצביעות והמחיר

ציבור נתיני רש"פ משלם מחיר כבד, ובעתיד מסתמן מחיר כבד יותר בהרבה, כאשר הדור הצעיר הנוכחי יגיע לבגרות. על פי הנתונים של המחקר המקיף, שערך המרכז לבריאות הנפש בעזה, כל ילד ערבי רביעי רוצה למות כשאהיד כבר בגיל 18, אצל 97.5% מהילדים נמצאו תסמינים להפרעות פוסט-טראומטיות, אצל 32.7% מהילדים אובחנו תסמינים חמורים (בקרב ילדי פליטים 94.6%), 84.1% מהילדים היו נוכחים בהלוויות, 83.2% היו עדים לתקריות ירי, 61.6% ראו קרוב משפחה נהרג או נפצע ו-36.1% נפגעו מגז מדמיע, ילדים רבים אינן מסוגלים לחייך, 13% מילדים עד גיל 15 סובלים מהרטבת לילה.

הארגונים, אשר מכנים את עצמם "שומרי זכויות האדם" ומספרים בדיחות איך הם נלחמים למען "האדם באשר הוא אדם", מכירים את התופעות ושומרים אותן בסוד. הסופרת רונית מטלון הייתה בסיור בעזה וראתה את תופעת הילדים המשולחים בכוונה נגד החיילים. החבר מהארגון "בצלם" ענה לה על כך: "כן, אבל אל תכתבי על זה. זה מזיק למטרה". למורת זאת, רונית מטלון הייתה אחת המשתתפות בעתירה בבג"ץ נגד דן חלוץ בגלל מותו בהפצצה של מגנו האנושי של סאלח שחאדה.

יוסי שריד בהיותו שר חינוך נמנה עם מקבלי המידע של "המבט לתקשורת הפלשתינית". לדבריו של איתמר מרכוס הוא אפילו טרח לענות: "כן, זה חמור, אבל כשיהיה שלום יהיה בסדר..." מאוחר יותר הוא התוודה: "...כאשר הייתי שר חינוך, היה עלי להקדיש יותר תשומת לב לגידולי הפרא בתוך מערכת החינוך הפלשתינית, מה שנקראה הסתה. כל הזמן הביאו משם דברים לתשומת לבנו ואנחנו קצת התעלמנו מהם."

הווידוי הזה מהווה אולי פרץ הכנות הגדול ביותר, שראשי השטחים-תמורת הישראלי נמצאו מסוגלים לו מאז הפיכתה של שאיפת השלום הישראלית לדת השטחים-תמורתית הנכפית על המדינה. הביטוי ממיס הלב הזה "קצת התעלמנו" מסתיר מאחוריו את הצפצוף הארוך, שמצפצף כל מחנה "השלום" המזויף על הדורות החדשים של הערבים, הנמחקים מהחיים השפויים למען התעשרותם של המעטים.

הימין הישראלי מפקיר את הנושא לא פחות, כנראה בגלל האקסיומה, שהערבים הם האויב; ההפרדה בין הערבים לבין אויביהם הרודנים הערביים מעולם לא העסיקה את הימין, כמו שהיא לא העסיקה את השמאל. לא נשכח את ההתבטאויות של אלה, שהיו אמורים לייצג את הימין בכנסת: "אין להאמין לערבי גם לאחר ארבעים שנה בקבר" (ח"כ י.חזן), "אולי למוסלמים יש פגם גנטי?" (ח"כ ז.בוים). מיותר לציין, שגם שני החכמולוגים האלה מקבלים את העדכונים של "המבט לתקשורת הפלשתינית."

השר אהוד אולמרט, בהיותו ממונה על רשות השידור, נשאל על ידי העיתונאי-חוקר דוד בדין מדוע הטלוויזיה הישראלית אינה מספרת על המתרחש בכלי התקשרות וספרי הלימוד ברש"פ. התשובה של השר הייתה צפויה ופרימיטיבית: "השר אינו מתערב בתכנים של השידורים" – כאילו דובר בתוכניות בידור וסאטירה ולא מידע אסטרטגי, שהציבור הישראלי ממודר ממנו.

על החטא הזה, שאנחנו כולנו שותפים לו, ההיסטוריה עוד תגיש לנו חשבון. יש להאמין, שיום אחד עוד יקום דור חדש של הערבים, שישאל אותנו היכן היינו, באיזה זכות השמנו את עצמנו לא יודעים ולאיזה כיוון הפננו את מבטינו, כאשר קומץ מושחתים הקים את רש"פ והילדים הערבים הופקרו למטחנת הבשר של הראיסים ושדריהם..?

המאמר הינו חלק מהסדרה "הרשות השכנה"