בועז מושקוביץ הלך לעולמו בטרם עת. 
מושקוביץ' נפטר בשנות הארבעים לחייו.
הוא הותיר אחריו אלמנה, ו-3 בנות, כשאחת מהן נולדה השנה.
יהי זכרו ברוך.


הברווז הסעודי, או מה מסתתר מאחורי "יוזמת השלום" האחרונה

דר' ישראל בר-ניר
הברווז הסעודי, או מה מסתתר מאחורי "יוזמת השלום" האחרונה


תנאי האקלים והקרקע בערב הסעודית אינם אידיאליים לגידול ברווזים, אבל כאשר מדובר בברווזים תיקשורתיים מתברר שאין ערב הסעודית שונה משאר ארצות תבל. הפעילות אינטנסיבית לה אנו עדים בימים אלה בתיקשורת ובבירות העולם השונות סביב מה שזכה להתכנות "יוזמת השלום" הסעודית היא דוגמא טובה. (מועד כתיבת המאמר - בסמוך לארועים המדוברים.)



חשוב להבין את הרקע עליו התפתח הסיפור ואת הנפשות הפועלות. התדמית של ערב הסעודית בעיני הציבור בארה"ב היתה של מדינה מתונה ובעלת ברית נאמנה. היו חריקות פה ושם, בין השאר בשל היחס לנשים של אמריקאים שמכורח תפקידם נאלצו לשהות שם פרקי זמן ארוכים. אבל התדמית החיובית נשמרה בדרך כלל בעיקר בשל מאמצי המימשל וגופים כלכליים שונים לשמור על "פרופיל נמוך" ולהימנע מ"עשיית גלים". צריך לזכור שמעבר לאינטרסים המשותפים הקשורים לתלות בנפט, הסעודים משקיעים בכלכלה האמריקאית מאות מיליארדים של דולרים. התקפת הטרור על מגדלי התאומים זיעזעה את האידיליה הזאת והרסה לחלוטין את התדמית החיובית של הסעודים.

אי אפשר היה להסתיר את העובדה שהרוב המכריע של הטרוריסטים שנטלו חלק בהתקפה היו אזרחים סעודים, שבין לאדין עצמו שייך למישפחה סעודית מכובדת ושהוא זכה לתמיכה משמעותית מגופים שונים בסעודיה. גם התמיכה של הסעודים בפעולות התגובה של ארה"ב לא היתה בדיוק מה שהוא שניתן להתפאר בו (זה בלשון המעטה). דבר נוסף, כשבניגוד לעצת כל המומחים נשיא ארה"ב החליט לפתוח בפעולות בלי להמתין לקבלת אור ירוק מהקואליציה, התברר לאמריקאים שהם בכלל לא תלויים בתמיכה של הסעודים ולמעשה הם הסתדרו טוב מאוד בלעדיה. הימנעותם של הסעודים מגינוי חד משמעי ללא הסתייגויות של ההתקפה וכמה ניסיונות נואשים לגלגל את האשמה על ה"ציונים", על היהודים ו/או על ישראל ג"כ לא תרמו לשיפור מעמדם של הסעודים.

הסעודים מצאו את עצמם לפתע במצב חדש. הציבור האמריקאי החל לזהות אותם יחד עם שאר הגופים והאירגונים המוסלמיים שהפכו להיות האוייב מס' 1 של ארה"ב.

כבר לפני התקפת הטרור היה מתח ביחסים בין שתי המדינות שנבע מכך שלמרות לחצים של מישרד החוץ, הנשיא בוש נמנע מלגלות מעורבות יתרה בסיכסוך בין ישראל והערבים, וסרב לחזור על שגיאות קודמו. התקפת הטרור והעובדה שכל המבצעים ללא יוצא מן הכלל היו ערבים, חיסלה כל סיכוי שהנשיא ישנה את עמדתו. הגינויים שדוברים ערביים שונים השמיעו כלפי הנשיא בוש בשל חוסר המעורבות שלו בסיכסוך קיבלו משמעות שונה לגמרי אחרי ה-11 לספטמבר, וזה עוד הוסיף לפגיעה בתדמית של הסעודים.

יוזמתו של נסיך הכתר הסעודי עבדוללה, האמורה להביא לקץ הסיכסוך ולהכרה מלאה של העולם הערבי (כולל סעודיה) במדינת ישראל, נועדה להוציא את הסעודים מהבוץ ולשקם את תדמיתם.

ומה שהכי יפה מנקודת ראותם של הסעודים, הם לא לוקחים שום סיכון. שילוב של ניסוח "מוצלח" ותביעות מוגזמות יבטיח את דחיית היוזמה ע"י ישראל, כך שמעבר למס שפתיים, הסעודים לא ייצטרכו לעשות כלום, והאשמה לכישלון היוזמה תוטל על ישראל.

השלב הבא היה הביצוע. טום פרידמן, עיתונאי בכיר של הניו יורק טיימס שמרבה לכתוב על הסיכסוך הישראלי ערבי (אני משאיר לקוראים לנחש למי נתונה אהדתו בדרך כלל), הוזמן לארמונו של נסיך הכתר הסעודי ושם הוא זכה להיות הראשון שנחשף ל"סקופ" הבלעדי. את חוויותיו מאותו מעמד הוא מספר במאמר שפירסם בניו יורק טיימס ב-17 לפברואר :

(“An Intriguing Signal From the Saudi Crown Prince”, by Thomas L. Friedman, The NY Times, Feb. 17)

מעבר לעובדה שהצגתה של תוכנית כזו לא דרך צינורות רשמיים כל שהם איננה בדיוק עדות על כוונה רצינית, גם טום פרידמן עצמו לא ראה שום תוכנית. על פי עדותו במאמר הוא לא ראה שום מיסמך כתוב ולא קיבל שום הבהרות לגבי פרטי הביצוע. כל מה שהוא שמע זו הייתה התייחסות מעורפלת של נסיך הכתר לאיזו תוכנית המונחת אצלו במגירה ומהמעט שפרידמן כן מספר לנו, קשה לראות במה זה שונה ממה שברק הציע בקמפ דייויד או יותר מאוחר בטאבה. אבל זה הספיק, ומרוץ השדים התחיל בעולם ובארץ. לחלק הישראלי אתייחס יותר מאוחר.

לתמונה נכנסה עתה אישיות תיקשורתית נוספת, הנרי סיגמן, המוגדר ע"י דן מרגלית כ"ילד הרע של הפוליטיקה היהודית בארה"ב" ("מעריב", 1 למרץ). סיגמן, המכהן כחבר בכיר במועצה ליחסי חוץ בניו יורק, גם כן הירבה בעבר לכתוב על הסיכסוך הישראלי ערבי (גם כאן אני משאיר לקוראים לנחש מי הצד "חוטף" את מירב הביקורת שלו). עתה הוא הציג את היוזמה הסעודית כאתגר לישראל:

(“Will Israel Take a Chance?”, by Henry Siegman, The NY Times, Feb. 21)

במאמר נוסף, ב"ג'רוסלם פוסט", סיגמן מצוטט כדלהלן "אם שרון רציני במחוייבותו לתהליך השלום, חובתו לנקוט בצעדים מיידיים שמטרתם לוודא באיזו מידה התוכנית [הסעודית] היא רצינית", ולזה הוא מוסיף ש"יש להתייחס לתוכנית הסעודית ברצינות, מאחר והסעודים מרחיקים לכת מעבר למה שהפלשתינאים הסכימו לקבל בעבר"

(“Sharon Ready to Meet Saudis on Peace Plan”, by Gil Hoffman, The Jerusalem Post, Feb. 25)

באותו מאמר ב"ג'רוסלם פוסט", סיגמן חושף את העובדה שהתרחיש עליו יוזמי התוכנית התבססו הניח ששרון יידחה את ההצעה על הסף (מאחר והיא קוראת לנסיגה מלאה של ישראל לקווים של 1967). אבל זה לא קרה. שרון אומנם לא יצא במחול המחניים, אבל הוא הביע עיניין וביקש [מהאמריקאים] לתאם פגישה בה ניתן יהיה לדון על פרטי התוכנית. סיגמן גילה פתאום שיש לו ביד מה שקרוי בארה"ב "תפוח אדמה לוהט" - הוא ידע טוב מאוד איך יתייחסו בסעודיה לרעיון של פגישה עם נציג רשמי של ממשלת ישראל, שלא לדבר על פגישה עם שרון עצמו. המשימה המיידית הפכה להיות לעצור את כדור השלג, בייחוד שהופיעו סימנים שהאמריקאים ג"כ מתחילים לקחת את הרעיון ברצינות:

(“U.S. Is Talking Up Plan From Saudis on Mideast”, by Todd S. Purdum, The NY Times, Feb. 21)

ולכן באותו מאמר ב"ג'רוסלם פוסט" סיגמן תוקף את שרון, ובהיגיון אורווליאני האופייני לשמאל הנאור, הוא קובע שבקשתו של שרון לפגישה על מנת לדון בפרטי התוכנית היא בעצם דחייה של היוזמה הסעודית.

ובינתיים הקירקס נמשך. בשבועיים שחלפו מאז הופעת מאמרו של פרידמן, הניו יורק טיימס פירסם שני מאמרי מערכת המוקדשים לנושא, וכחצי תריסר ידיעות במיקום מרכזי המתייחסות ליוזמה הסעודית. הופעה של נציג סעודיה באו"ם בפני מועצת הביטחון בה הוא שפך קיטון של צוננים על כל הרעיון:

(“Saudi Ambassador Berates Israel Before UN Council”, by William Orme. The LA Times, Feb. 28)

לא זכתה לתשומת לב מיוחדת של הניו יורק טיימס. למקרא דבריו של השגריר הסעודי, מתעוררת השאלה האם פרידמן אכן שמע את מה שהוא אומר שהוא שמע. ובינתיים כבר מכינים תרוץ להצדקת ההימנעות מהבאת יוזמת השלום הסעודית בפני וועידת הליגה הערבית שתתקיים בסוף החודש. "יוזמת השלום הסעודית תוצג", קובעת החלטה של נציגי האיחוד האירופי ומועצת מדינות המיפרץ, "רק אם תוסרנה הגבלות התנועה מעל ערפאת" (Ynet, 28 לפברואר). לא ניכנס כאן לשאלה מה מקומם של "נציגי האיחוד האירופי" בתוך הסיפור, אבל מקריאת מאמרו של פרידמן לא התקבל הרושם שנסיך הכתר היה מוטרד במיוחד ממעצר הבית של ערפאת. אדרבא, הנושא לא הוזכר אפילו ברמז.

ובישראל כרגיל - חגיגה. אף אחד לא יודע פרטים ובמה מדובר, אבל קצב ופרס כבר אורזים מיזוודות, בורג בוודאי שוקל דחיית נסיעתו העתידית לרמאללה וגם יוסי ביילין עוד לא נואש. מנהיגי מר"ץ דוחקים בממשלה "להענות מייד" ליוזמה הסעודית, ומגדילה לעשות מכולם תנועת "גוש שלום" שמפרסמת מודעה ב"הארץ" תחת הכותרת "התגשמותו של חלום". חברי "גוש שלום" יודעים ש"הפלשתינאים, ירדן ומצריים, כל העולם המערבי, וכל העולם כולו מריעים ליוזמה מדהימה זו. רק לא ממשלת ישראל". לא רק שהם אינם מסוגלים לכתוב את המילה "פלשתינאים" ללא שגיאות כתיב, אף אחד לא טרח לעדכן אותם שממשלת ישראל, בניגוד לתסריט, לא דחתה את היוזמה, ושהתגובות בעולם גם כן לא היו בדיוק תרועת הלל. נשיא מצרים למשל, דחה בביטול את כל הרעיון:

(“Mubarak Scoffs at Saudi Middle East Peace Plan”, by David W. Jones, the Washington Times, Feb. 28)

וגם התגובות בארה"ב לא היו מי יודע מה. דוגמא אחת:

(“The Saudi ‘Peace Plan’ Is Nothing New”, by Bret Stephens, The Wall Street Journal, Mar. 1)

וכן:

(“Tom's Big Peace Proposal”, by Jonatahn Tobin, The Jewish World Review, Mar.