"הצעות השלום" המצריות וטעותו של אורי הייטנר

בגיליון ים כיפור של "מקור ראשון" התפרסם מאמר מאת אורי הייטנר "להשיב לגולדה את כבודה". המאמר מתחיל מהסיפור על אהוד ברק: בהיותו ראש הממשלה, כל יום בהיכנסו ללשכה, הוא התבונן בתמונתה של גולדה מאיר והבטיח לעצמו "שהוא לא יחזור על השגיאה הקריטית שלה: הוא לא יחמיץ את הסיכוי לשלום."

הנרטיב על "הצעות השלום" מאת סאדאת, שגולדה החמיצה, די נפוץ; אורי הייטנר הצביע על הפגם הבסיסי שלו, הנמצא בהכרת זכותם של הערבים לתקוף ברגע, שמשא ומתן אינו לרוחם. אני מסכים בהחלט עם אורי הייטנר, שההכרה בזכות המלחמה כתחליף להסכמת ישראל לתנאיהם, בלתי מתקבלת על הדעת. היא גם מציירת את הערבים כקרנפים, שאותם יש לפייס בכל רגע, פן יסתערו, היא גם אינה משאירה לישראל סיכוי אלא להצטייר כסרבנית השלום, בלא קשר למה שמתרחש באמת והיא בעצם מחסלת אפילו אותה הדרך, שמציע השמאל.

אורי הייטנר התמודד עם הפגם הבסיסי הזה, אך לצערי הוא טעה בכך, שלא זיהה את הפגם הכלול בטענה עצמה, בסיסי עוד יותר. הרי הטענה פשוט לא נכונה: אנואר סאדאת לא הציע שלום לישראל אלא שיחק משחק דיפלומטי, שבמסגרתו הוא אפילו סרב לנהל מו"מ ישיר, בניגוד לגולדה מאיר, שדווקא ניסתה להחליף איתו מסרים ישירים. הוא הגיש הצעות קיצוניות, שכללו, כמו כל ההצעות הערביות מאז עד היום, את מימוש "זכות השיבה", כלומר שלום עם ישראל תמורת השמדתה...

מעולם לא נתקלתי בכותבי השמאל, שבהזכירם את הסיפור הזה מפרטים מה היו ההצעות של סאדאת, הם רק מזכירים את עצם קיומם בתוספת המלה "שלום". הניסיון להעמיד את איש השמאל בפני התמודדות עם הפרטים החשובים של ההתרחשות ההיסטורית, שהוא עצמו הזכיר, יכולה לגרום לו לאבדן עשתונות. אני ניסיתי את זה פעם עם העורך האחראי לשעבר של "דבר" דניאל בלוך, התוצאה הייתה די משעשעת: הוא ירד לגסויות ונעל את הבלוג שלו להמשך התגובות.

לצערי, לא מצאתי באינטרנט חומר רב כל כך אודות האירועים האלה, אבל יודעי הדבר מצביעים על הזיכרונות של הגנרל המצרי גמאסי, המאשרים שההצעות של סאדאת נועדו לצרכים דיפלומטיים בלבד.

מספר קישורים מומלצים:

What was Egypt's peace proposal in 1971-1973?

“Rethinking the Egypt-Israel "Peace" Treaty", by Daniel Pipes

"לאלף נמים", מאת בועז מושקוביץ