שירת הברבור של רובינשטיין

אריק באך 27.11.2005 00:32
שירת הברבור של רובינשטיין


ליבי ליבי עליו, ועלינו... - אני עוקב אחר רובינשטיין הרבה לפני שמונה ליועמ"ש. היו לו תקופות מזהירות (כמזכיר הממשלה) ולחובתו אף מעשים אשר ניתן להגדירם לטעמי כעבירות פליליות מבישות (כמו הסגרת פולארד לידי האמריקנים כדי לחפות על מחדלי אביעם סלע, ידידו המפוקפק של רובינשטיין).



התפקיד הזה, של היועמ"ש לממשלה, הוא תפקיד אומלל מבחינתו של רובינשטיין. מה שהוא לא יחליט - הוא ירדף. על-ידי בעלי האינטרסים מחוץ למערכת, או מתוך המערכת. בכל החלטה הוא מצוי בין הפטיש לטיפש (הפטיש הוא החונטה של אהרן ברק, והטיפש הוא הציבור שעוד נותן לאהרן ברק וגילדתו משכורת במקום משפט ציבורי להלאמת רכושו ורכוש משפחתו שהושג בדרכים שאני ממליץ לחקור).

בעבר כבר היו כלומניקים שאיישו את התפקיד הזה. אולם על רובינשטיין לא ניתן לומר שהוא כלומניק. הרבה החלטות שלו אינן ראויות (לטעמי, כמובן, וטעמי אינו בהכרח יותר משובח מטעמו) והוא נעדר עמוד שידרה ושיניים כדי להתמודד עם התפקיד התובעני כל כך הזה. הוא מנסה לרצות את כולם, ולכן הוא מאכזב את כולם, כל מחנה או אינטרסנט, בתורו. הוא נעדר כריזמה תקשורתית ממלכתית דוגמת שמגר מחד, והוא נעדר אף את חוש-המניפולציה דוגמת וירטואוז הקומבינה והשטיקים אהרן ברק.

בניגוד לרבים וטובים, אני דווקא סבור שהוא ראוי להיות שופט עליון. הרי שם בדיוק מקומם של משפטנים בינוניים חסרי עמוד שדרה ו"ציבוריים במהותם". לזכותו יאמר כי מידת השחיתות האישית שלו מזערית, אם משווים אותו למושחתים של ממש ואויבי שלטון החוק המובהקים דוגמת ארבל או ביניש.

מה גם שהוא לא יכול להיות בשום תפקיד ציבורי אחר, ואני חושב שחבל למדינת ישראל לאבד אותו לגמרי. את הדברים הטובים שעשה, ושהוא עוד יכול לעשות, לא כדאי לנו לשכוח ברגעים של מחלוקת, וחבל לוותר על התרומה שהוא מסוגל להעניק למדינה בעתיד. בית המשפט העליון הוא פשרה טובה באמצע. הוא חור נידח שהופך ליותר ויותר בלתי חשוב מחד, אך מקום שכדאי לכולנו לשאוף שיאוייש בהכי פחות גרועים מאידך. ורובינשטיין הוא המועמד הכי פחות גרוע! (מכיוון שאסור לשכוח כי מועמדים ראויים של ממש, דוגמת ויינרוט - ממילא מקיאים בבוז כל הצעה להצטרף לבית המשפט העליון).

תפקיד היועמ"ש לממשלה הוא תפקיד הרבה יותר חשוב, מכריע, רגיש ודומיננטי מתפקיד של שופט עליון, ולכן זו טעות קונספטואלית להביט על תפקיד זה כמקפצה לעליון ולא להיפך - על העליון כמקפצה לתפקיד הקריטי, הרגיש, ובעל ההשפעה הרבה ביותר על עיצוב מערכת הנורמות במדינה. זו קונספציה שגויה שכדאי להשתחרר ממנה.

תארו לכם לדוגמא, שכעת היה מתמנה (שוב) שמגר לתפקיד זה. עם כל הנסיון שיש לו, החוכמה שיש לו, היעדר התלות והחפות מאינטרסים למינוי נחשק בעתיד - אין מחלוקת שהוא במלוא אונו, ושלא כמו אהרן ברק הוא לא חשוד (ולא רק לכאורה) בקבלת שוחד ושחיתות... אדם כזה כדוגמת שמגר, לאור האיכויות המרשימות והמוכחות שיש לו - יצוק לתפקיד המכריע כל כך הזה את כל מה שכל כך חסר לנו, בעצם מאז ימי שמגר כיועמ"ש....

שלטון החוק הרי זקוק לזריקת החייאה כלשהי, ושמגר הוא היחידי שיש לו את הקונצנזוס הנחוץ (הבעיה היחידה שאז הוא עלול לפתוח את תיבת הפנדורה של החשדות נגד אהרן ברק וביניש, ולכן ודאי יכשילו את מינויו).

חוץ משמגר, אין שופט בימ"ש עליון נוכחי או בדימוס, הראוי לעלות לתפקיד היועמ"ש מבחינת טוהר מידותיו ועוצמתו המקצועית, המוסרית והעצמאית. אולי - בקושי - דורנר. אני יודע שבעצם העלאת הרעיון למנות שופט עליון ליועמ"ש עולה לרבים הסיוט שאנחנו עוד עלולים למצוא עצמינו מנסים לברך, ולהימצא מקללים, על-ידי קבלת צבוע, נחש או עקרב משפטי שינצל את הרעיון, ולראות שאנו מציעים את שמגר אבל מקבלים באחורינו טיפוסים מפוקפקים נוסח תיאודור אור, אהרן ברק, או חשין... אבל כידוע, אין הצלחות ללא נטילת סיכונים.

מי עוד מסוגל, מלבד שמגר, לטפל בעניינים כל כך בעייתיים העומדים על הפרק: חקירת שרון, חקירת ביניש, החיסולים הממוקדים (והסרבנים), הונו של אהוד ברק (והעמותות), פרשת בז"ן. פרשיותת רפי פלד. עסקת חילופי השבויים. חקירת מחדלי פרשת-דרעי. מיצוי הדין עם מזרחי ומוזס וארבל. חקירת תקבולי משרדם של בני השופטים ברק-זמיר והפרשיות שקצה הקרחון שלהן נחשף בספר "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק", מבצע החילוץ העליון להצלת צחי הנגבי, עסקאות טיעון חשודות שבושלו בחדרי החדרים בפרקליטות, ועוד.

לעומת ריקנות העליון, בית המשפט המחוזי, במיוחד לשעבר, מלא במועמדים ראויים מכל הבחינות. אמנה אותם לפי סדר התאמתם, לדעתי הצנועה: שטרוזמן. זפט. סטרשנוב. דר' בן-ביין. אורי גורן. ישי לויט. גם בבית משפט השלום יש כמה כוכבים וכוכבות זוהרים, שלא הייתי מוציא מכלל אפשרות והעולים ביושרם וחוכמתם על שופטי בית משפט העליון.

אם כי לו היינו חברה השואפת למצפן בתפקיד זה ולא לוזלין, היינו צריכים להתכבד במינוי אישים כמו יהודית קרפ או רות גביזון. אבל ליותר מידי בעלי השפעה במדינה יש מה להפסיד אם על כס היועמ"ש תתיישב אישיות שלא ניתן לסגור איתה עניינים בקריצה ללא מילים, ומתחת לשולחן.

ומנגד, לאור כל השמות הנ"ל, מחווירים שמות של כל מיני סוכני ביטוח קומבינטוריים לשעבר, נוסח אלי זוהר, או כל מיני בועות אקדמאיות ששמם הועלה פה ושם. השמות הללו לא רק נשמעים חיוורים ובעייתיים להחריד, אלא הם יהוו מסמר נוסף בארון הקבורה של שלטון החוק בישראל, זצ"ל.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה