"לא אחראים למעשיהם": על שחיקת ה"אחריותיות" (accountability) ובגידת התקשורת
|
דרך מסוכנת ללא מוצא
אני שמח לארח כאן את משה נגבי *
עו"ד משה נגבי, מרצה בכיר בחוג לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. הפרשן לענייני משפט של "קול ישראל". הדברים נאמרו בהרצאה פומבית באוניברסיטה העברית, 30 בדצמבר 2007.
אין זה, כנראה, מקרי, שאין בעברית תרגום תקני למונח האנגלי, accountability. אמנם יש המשתמשים, כמוני, במונח "אחריותיות", אך מתברר, שהאקדמיה ללשון לא אימצה אותו. היא העדיפה תרגום מילולי – "חבות דיווח"; אך נדמה, שאיש, מלבד אולי רואי-חשבון, איננו מכיר אותו. רוביק רוזנטל הציע – ספק ברצינות – את המלה, "קחריות", אך אין סיכוי שטהרני הלשון יכשירוה, משום שבעברית תקנית אתה אמור לקבל עליך אחריות ולא לקחת אותה. אך האמת המרה היא כמובן, שאצלנו גם אין לוקחים אחריות, וגם אין מקבלים. כפי שכתב פרופ' זאב שטרנהל כשבוע בלבד לאחר תום מלחמת לבנון השנייה, "איש אצלנו איננו רואה את עצמו נושא באחריות על שום תקלה חמורה או תבוסה, תהיה קשה ככל שתהיה. כולנו אשמים, או אשם המצב".
אך לא רק על מונח עברי ל-accountability אין אצלנו הסכמה, אלא גם על מובנה ופירושה המדויקים. שטרנהל הגדיר אותה במאמרו כ"עקרון אחריות השולטים וחובתם למסור דין וחשבון לנשלטים". זו הגדרה נכונה, אך לא בהכרח ממצה. השולטים אכן חייבים להכיר באחריותם כלפי הנשלטים, ולהסיק ממנה את המסקנות האישיות המתבקשות, אך גם לציבור הנשלטים אסור להיות פאסיוויים, ועליהם לתבוע את הסקת המסקנות האמורות וגם לעמוד על פיתוחם, חיזוקם ותיפקודם של מנגנונים וכלים דמוקרטיים, שיאפשרו את ליבונה ואת מיצוייה של אחריות השולטים, גם בעל כורחם. לכן, עדיפה ההגדרה, הגורסת ש-accountability היא עקרון מיצוי האחריות האישית של השולטים כלפי הנשלטים.
לא חסרות דוגמאות לשחיקת העיקרון הזה בדמוקרטיה שלנו, ונזכיר רק שתיים מהבולטות ביותר. האקטואלית ביותר, כמובן, היא מה שקרה, או ליתר דיוק, לא קרה לראש הממשלה אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה אמנם הכיר כביכול באחריותו האישית לכשלי המלחמה, ואף הצהיר באבירות, כי "לא יחלוק אותה עם איש", אך מתברר, מקץ כשנה וחצי, שהייתה זו הכרה רטורית מן השפה-ולחוץ בלבד. אולמרט לא רק שלא הסיק שום מסקנה אישית אופרטיווית מאחריותו הבלעדית האמורה, ולא מיצה אף שמץ ממנה, אלא סיכל סיכול ממוקד את מיצויה, כאשר מנע את כינונה של ועדת חקירה ממלכתית. באחרונה הוא אף אמר במפורש, שבשום מקרה ובשום תנאי לא יתפטר.
יש הסבורים, שאולמרט התנגד לכינונה של ועדת חקירה ממלכתית, ונאבק להקים תחתיה ועדת בדיקה ממשלתית, בעיקר משום שהיה לו חשוב לקבוע בעצמו מי יהיו חוקריו. אך נראה, שהיה לו חשוב שבעתיים לקבוע מי לא יהיו חוקריו. קרוב לוודאי שאילו הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שחבריה נבחרים כידוע על ידי נשיאת בית המשפט העליון, הייתה הנשיאה דורית ביניש, בהתחשב בכובד המשימה וחשיבותה, מטילה את ראשות הוועדה על הנשיא הפורש, השופט אהרן ברק. והנה השופט ברק הוא שקבע לראשונה לפני כחצי יובל שנים, בהיותו חבר ועדת החקירה הממלכתית על טבח סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, כי ועדת חקירה ממלכתית "תמעל בחובתה" אם לא תמצה עד תום את אחריותו האישית של הדרג המדיני.
וכך כתב אז השופט ברק: "היעדר כל חוק חרות בעניינים שונים איננו פוטר את האדם מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על היעדר תשומת-לב ראויה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות וברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראיית הנולד, כאשר על פי כישוריו של האדם, הממלא תפקיד מסוים, והתכונות האישיות הנדרשות ממנו במילוי תפקידו, היה עליו לראות את הנולד. בעניין האחריות האישית לא נבדיל בין הדרג המדיני והדרג האחר. שום ועדת חקירה לא תמלא את תפקידה כראוי אם לא תערוך ביקורת במסגרת סמכויותיה כלפי כל אדם שמעשיו או מחדליו נבחנים, יהא תפקידו ומעמדו הציבורי אשר יהיה".
כזכור השופט ברק ועמיתיו לוועדת החקירה על טבח סברה ושתילה, לא רק נאה דרשו אלא גם נאה קיימו, והמליצו על הדחת שר הביטחון דאז אריאל שרון. ואם כך הומלץ אז לגבי שר שנמצא אחראי ל"רשלנות, פזיזות, היעדר תשומת-לב ואי-ראיית הנולד", שגרמו לאירוע נקודתי שעלה בחייהם של מאות לבנונים ופלשתינים, כך בוודאי גם הייתה ממליצה ועדת חקירה ממלכתית כיום לגבי ראש ממשלה, שנמצא אחראי ל"רשלנות, פזיזות, העדר תשומת-לב ואי-ראיית הנולד", שגרמו לסדרה ארוכה של כישלונות, שעלו בחייהם של עשרות רבות של חיילים ושל אזרחים ישראליים.
כינונה של ועדת חקירה ממלכתית גם לא היה מאפשר לראש הממשלה להכריז בזחיחות ובעזות-מצח כי בשום מקרה לא יתפטר לאחר המלצותיה. זאת משום שעל פי חוות-דעת של היועץ המשפטי לממשלה, ועל פי פסיקה של בג"ץ, המלצות אישיות של ועדת חקירה ממלכתית הן, בעיקרון, בעלות כוח מחייב.
הוא אשר אמרנו – ראש הממשלה תרם תרומה מכרעת לסיכול מיצוי אחריותו האישית לכישלונות מלחמת לבנון השנייה כאשר הצליח לטרפד את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית אשר הייתה פוסלת אותו מלהתמיד בכהונתו. אך ראש הממשלה לא היה יכול להצליח בסיכול הממוקד הזה של מיצוי אחריותו האישית, בלי עזרתם ותמיכתם של אחרים. נמנה כאן רק כמה מהם: הממשלה שאישרה הקמת ועדה ממשלתית במקום הוועדה הממלכתית; השופט וינוגרד וחבריו, שבניגוד לאחרים, הסכימו לכהן בוועדה שאיננה ממלכתית; היועץ המשפטי לממשלה, שלמרות שחיווה את דעתו שוועדת חקירה ממלכתית היא הגוף המתאים ביותר לחקירת המלחמה, לא רק שהכשיר את ועדת הבדיקה הממשלתית אלא הגן על הקמתה בבג"ץ, וגם הבג"ץ עצמו שלמרות שקבע אף הוא שהיה סביר וטבעי להקים ועדת חקירה ממלכתית, הכריע על חודו של קול שלא לכפות את הקמתה. ואכן הפסיקה הקריטית הזאת היא עדות עגומה וניצחת לכך שהאקטיוויזם השיפוטי של בג"ץ חלף כבר מזמן מהעולם, ואין לו כלל קיום מחוץ לדמיונו הקודח של שר המשפטים.
האמת היא שגם לאחר שסוכלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ניתן היה אולי עוד לשקם את עקרון מיצוי האחריות האישית, אילו קיימה "ועדת וינוגרד" את ההבטחה שמסר בשמה היועץ המשפטי לממשלה לבג"ץ, כי תפעל "כאילו" היא ועדה ממלכתית. אך אולי הייתה זו נאיביות להאמין להבטחה כזאת מפי מי שראש הממשלה בחר בהם בעצמו כחוקריו, ומפי מי שכאמור אפשרו לו לחמוק מוועדה ממלכתית. כך או כך, "ועדת וינוגרד" לא עמדה בהבטחתה. בכך שנמנעה ממשלוח מכתבי אזהרה שללה מעצמה מראש וביודעין כל אפשרות למיצוי אחריותם האישית של ראש הממשלה ואחרים. התירוץ כאילו המחדל הזה נבע מרצון לחסוך בזמן הוא מופרך. הוועדה יכלה לשלוח את מכתבי האזהרה כתחליף, או במקביל, לפרסום הדו"ח החלקי שלה.
כמובן, אין לפטור מאחריות לסיכול מימושה של ה"אחריותיות" גם את הציבור. הוא אמנם הביע בסקרי דעת קהל וגם בהפגנה חד-פעמית בכיכר את סלידתו והתקוממותו על כך שאין מכוננים ועדת חקירה ממלכתית, אך רק קומץ מתוכו, ובעיקר חיילי מילואים והורים שכולים שחוו את הכישלון על בשרם, היה ועודנו מוכן להשתתף ולהשקיע באורח פעיל במחאה עקבית ומתמשכת.
* * *
גם הדוגמה הבולטת השנייה לשחיקת ה"אחריותיות" בדמוקרטיה שלנו קשורה קשר מסויים למלחמת לבנון השנייה. כזכור ביום פרוץ המלחמה, ממש על סף כניסתו לדיון הגורלי בקבינט על חטיפת החיילים רגב וגולדוואסר, בחר שר המשפטים חיים רמון לעשות מעשה מגונה בקצינה כבת עשרים, ששירתה בלשכת ראש הממשלה. ניתן בהחלט לטעון, שהתנהגותו זו, בשעת החירום האמורה, היה בה כדי להצביע על "העדר תשומת ראויה לתפקידיו" ועל "פזיזות, רשלנות וחוסר-תבונה", אשר די בהן, על פי הציטוט שהובא לעיל מדו"ח ועדת החקירה על טבח סברה ושתילה. על מנת לחייב אותו "לתת את הדין מבחינה ציבורית", כלומר להדיר רגליו מן המערכת השלטונית. ואולם פרשת רמון ממחישה גם – ובעיקר – את שחיקת ה"אחריותיות" של מנהיגינו לא רק על מעשים או מחדלים הנעשים מתוך שיקול דעת פגום, אלא גם על מעשים בלתי מוסריים ופליליים הנעשים בכוונת מכוון ואפילו בזדון.
בג"ץ, בימים הרחוקים שבהם אכן היה באמת אקטיוויסטי, קבע חד וחלק, כי מתחייבת הוקעתו והקאתו של איש שררה מן השלטון אם היה מעורב ב"אירוע חמור" אשר "משליך על מעמדה של הממשלה, מראית פניה, בעיני הציבור, יכולתה להנהיג ולשמש דוגמה לאורחות התנהגות נאותות". האם יכולה להיות מחלוקת שמעשה מגונה של שר משפטים בקצינה הוא "אירוע חמור המשליך על יכולת הממשלה לשמש דוגמה ועל כשירותה להשריש אורחות חיים נאותות"? והנה למרות שמעורבותו באירוע הזה קיבלה גושפנקה של הרשעה פלילית, רמון לא רק שלא הוקע ולא הוקא מן השררה, אלא שודרג בסמוך לאחר הרשעתו, למשרת המשנה לראש הממשלה.
ושוב לא רק אטימותו הערכית של השר עצמו גרמה לסיכול עקרון ה"אחריותיות". תרם לסיכול הזה היועץ המשפטי לממשלה אשר למרות שסבר שיש קלון במעשהו של רמון, לא ערער על קביעה הפוכה, מקוממת כשלעצמה, של בית משפט השלום, ואף הסכים להגן על שדרוגו של השר שסרח בדיון בבג"ץ. תרם כמובן גם הבג"ץ עצמו שאישר את השדרוג, גם הפעם על חודו של קול. וגם בפרשה הזאת, רק קומץ בציבור – בעיקר ארגוני נשים – היה מוכן להשמיע קול מחאה. ובעצם, במדינה שבה אין באים חשבון עם ראש ממשלה על כישלונות עקובים מדם, אולי אין לתהות על כך, שאיש אף לא מחה על שאותו ראש ממשלה שחיזק את ידיו ואת מעמדו של השר שסרח, לא טרח להביע שמץ של אמפתיה לקורבן העבירה שביצע – קצינה ששירתה שירות צבאי מסור בלשכתו שלו.
* * *
לא תמיד נעדרה ה"אחריותיות" מחיינו הציבוריים. שחיקתה החלה רק בדור האחרון. ואכן עד לפני כשלושים שנה עדיין שילמו כאן אנשי שררה במשרותיהם , הן על מחדלים והן על התנהגות בלתי מוסרית או בלתי חוקית, ולעתים הם עשו זאת אף ללא הנחייה מפורשת של ועדת חקירה או של בג"ץ. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, ועימם כל השרים הבכירים בממשלה שכשלה במלחמת יום הכיפורים, התפטרו, למרות שוועדת החקירה על המלחמה, "ועדת אגרנט", לא דרשה זאת מהם והסתפקה בהמלצה על הדחת הדרג הצבאי. אחריותם האישית מוצתה עד תום, לא רק משום שהכירו בעצמם בחובתם למצותה, אלא גם – ובעיקר - משום שהציבור לא ויתר להם על מיצוייה והצטרף בהמוניו, חרף החורף הקשה בירושלים שלאחר המלחמה, למחאתו של מוטי אשכנזי.
ראש הממשלה מנחם בגין התפטר לאחר שנוכח בכישלון מלחמת לבנון הראשונה. אף הוא עשה זאת לא במצוות ועדת חקירה אלא לאחר שמאות חללי צה"ל במלחמה ייסרו את מצפונו. גם כאן תרמו מחאות רחוב עקביות וממושכות תרומה קריטית ומכרעת למיצוי האחריות האישית של המנהיג, כאשר המפגינים הניפו יום-יום מול חלונו שלטים, ועליהם מספרם התופח של החללים, עד שהביאו אותו להכרה הברורה והמפורשת, שהוא "איננו יכול עוד".
ראש הממשלה יצחק רבין פרש מהנהגת המדינה, ומההתמודדות על כהונה שנייה בבחירות 1977, לאחר שנחשף ערב הבחירות שלו ולרעייתו חשבון דולרים פעיל בארצות-הברית, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, בדק ומצא כי מדובר בעבירה שמחייבת הליכים פליליים. למרות שאין חולק שלא היה שמץ של קלון בעבירה שיוחסה לבני הזוג רבין, ולמרות שבוודאי היא קלה לאין ערוך מן העבירה שבה יורשע לימים חיים רמון, ויתר רבין על השררה בלי להמתין שמישהו יתבע זאת ממנו בעתירה לבג"ץ. זאת הגם שבלבו פנימה חש שנעשה לו עוול, וכי היועץ המשפטי ברק היה כלי שרת בידיהם של יריביו הפוליטיים. בכך שמיצה את אחריותו האישית, נאה קיים יצחק רבין את אשר נאה דרש גם מעמיתיו שסרחו. וכך הסביר אז את המיצוי העצמי של אחריותו האישית במילותיו שלו: "מפני שעברתי עבירה, אף אם טכנית – אני מוכרח לנהוג על פי חינוכי, מסורתי, ה'אני מאמין' שלי – ולשלם את מחירה".
* * *
כאמור ה'אני מאמין" הערכי הזה, ההכרה בחובת המנהיג לשלם מחיר אישי על כישלון תפקודי ובוודאי על כישלון מוסרי, נשחקו עד דק במרוצת שנות דור אחד. אך בעקבות מלחמת לבנון השנייה קרה דבר חמור ומסוכן אף יותר: לא רק שראש הממשלה מתכחש לחובה האמורה אלא מקורביו ורוקמי הספינים שלו מנסים בציניות ובעזות מצח לתאר את הדרישה ל"אחריותיות" כמגונה, ואת ההתנערות ממנה כראויה. מי שמאזין להם אף עלול להשתכנע שהיעדר ה"אחריותיות" איננו כלל נקודת תורפה בדמוקרטיה שלנו, אלא להפך, נקודת חן; "אין לנו צורך בעריפת ראשים או בגיליוטינות", טוענים בלהט המקורבים והספינרים, "אלא בהפקת לקחים מהכישלון ובתיקון הליקויים שהתגלו".
הדמגוגיה בטיעון הזה היא שקופה. תיאור הדרישה למיצוי אחריותו האישית של מנהיג שכשל או סרח כ"עריפת ראש", הוא כמובן מניפולטיבי, ויש בו גם עיוות וסילוף; כשם שאיש לא יטען , שהורדת נהג רשלן מהכביש לאחר שקיפח ברשלנותו חיי אדם, או שלילת רישיונו של רופא בגלל רשלנות בטיפול, היא "עריפת ראשים", אלא הכל מבינים שזהו צעד מתבקש ואלמנטרי להגן על הסביבה מנזקיה העתידיים של רשלנותם, כך גם צריך להיות ברור שהדחת ראש ממשלה רשלן לאחר שקיפח ברשלנותו חיי רבים, היא צעד חיוני כזה, שמטרתו העיקרית איננה הענשתו, אלא למנוע ממנו להמשיך לחולל אסונות. ואכן בניגוד למה שמנסים לטעון הספינים, הדחתו של ראש הממשלה הנושא – גם על פי הודאתו שלו – באחריות המכרעת לכישלון, לא רק שאיננה עומדת בסתירה להפקת לקחים ולתיקון הליקויים, אלא היא בעצם הצעד הראשון וההכרחי בהפקה ובתיקון הללו.
האמת היא שאין לתמוה על הדמגוגיה והציניות החצופות של רוקמי הספינים. הרי על כך פרנסתם. אך התמיהה היא על כך שכה רבים בציבור מוכנים לבלוע את מרכולתם המפוקפקת. מדהים וגם מחריד, שאזרחים רבים מדי, שבשום אופן ולעולם לא היו מסכימים שרופא שברשלנותו גרם למות מטופל, ינתח אותם או את יקיריהם, או שנהג אוטובוס שנתפס בנהיגה פרועה, יסיע את ילדיהם לבית-הספר, הולכים בנקל שבי אחר הספין האומר שאולי דווקא כדאי להם להפקיד את גורלם, את גורל בניהם שבצבא, ואת גורל המדינה כולה בידי ראש ממשלה שזה מקרוב התרשל רשלנות קשה בשמירה עליהם, שכן בגלל רשלנותו בעבר הוא ייזהר בעתיד יותר ....
* * *
לא לחינם עמלים מקורבי ראש הממשלה ושליחיו לשטוף כך את מוחו של הציבור. הם יודעים שלציבור הייתה תרומה מכרעת למיצוי האחריות האישית לפני שנות דור, ושיש לו גם חלק מכריע בהתמוססותה ובהתפוגגותה של ה"אחריותיות" מאז. כבר הוזכר כאן משקלן המכריע של מחאות הציבור בהתפטרויות ראשי הממשלה גולדה מאיר ומנחם בגין. מחאות המוניות דומות נגד מלחמת לבנון הראשונה הן גם שאילצו את הממשלה להקים את הוועדה לחקירת הטבח במחנות סברה ושתילה בביירות ובכך גרמו בעקיפין להדחת שר הביטחון שרון ולניסוח המשפטי של נורמת ה"אחריותיות" בדו"ח של אותה ועדה. לעומת זה, הנוכחות הדלילה במאהלי המחאה לאחר מלחמת לבנון השנייה סייעה בוודאי לראש הממשלה לחמוק מכינון ועדת חקירה ממלכתית שהייתה כאמור ממצה את אחריותו האישית.
העובדה המחרידה שהציבור בארץ, רובו-ככולו, איבד את הלהט הערכי והמוסרי, ואת התובנות והאינסטינקטים הדמוקרטיים, שגרמו לו לפני שנות דור לכפות את ה"אחריותיות" על מנהיגיו שכשלו או סרחו, התבררה כבר זמן ניכר לפני מלחמת לבנון השנייה. בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, הגיש אריאל שרון תביעת דיבה נגד בעל הטור עוזי בנזימן ועיתונו "הארץ" בגלל משפט אחד ויחיד שפרסמו – המשפט האומר ששרון בהיותו קברניטה של מלחמת לבנון הראשונה רימה לא רק את הציבור אלא אף את ראש הממשלה מנחם בגין. שרון הגיש את התביעה כנראה משום שחש שכל עוד לא יצליח למחות את הכתם הערכי הזה לא ירשה לו הציבור לשוב לצמרת המנהיגות. ואולם לאכזבתו, ב-1997 דחה בית-המשפט המחוזי את תביעתו ונתן, לכאורה, גושפנקה שיפוטית לטענת בנזימן. כלומר הכתם הערכי לא רק שלא נמחה – הוא היה לבלתי מחיק. והנה בכל זאת, כעבור ארבע שנים זה לא הפריע לציבור לבחור את האיש, שגם ועדת חקירה ממלכתית וגם שופט מחוזי הטביעו אות קלון במצחו, לראש הממשלה. התברר שהאשראי שנתן שרון לרגישותו המוסרית והערכית של הציבור היה בלתי מוצדק, ושלא היה לו עוד מה לחשוש מהרגישות הזאת.
וזה התברר שוב כעבור שנתיים: חשיפת חשדות לשחיתות קשה של ראש הממשלה ושל בניו ערב הבחירות ב-2003, לא מנעה משרון לשוב ולהיבחר לקדנציה שנייה לראשות הממשלה, ואף להכפיל את כוחה של מפלגתו בכנסת.
* * *
כאשר מנסים להתחקות על הגורמים לאובדן הרגישות הערכית והמוסרית של הציבור אי אפשר כמובן שלא להפנות אצבע מאשימה לתקשורת. היא הרי המעצבת את דעת הקהל, ובימינו בוודאי שהשפעתה החינוכית – וגם האנטי-חינוכית – עליו מכרעת. והנה אותה תקשורת, לעיתים אפילו אותם עיתונאים עצמם, אשר לפני שנות דור, נתנו רוח גבית עזה למאבקם של היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה ובג"ץ למצות את הדין הפלילי והציבורי עם מנהיגים שסרחו, שינתה לחלוטין את טעמה. אותה תקשורת עצמה אשר הריעה ליועץ המשפטי ברק כאשר זה התעקש למצות את הדין עם משפחת רבין על חשבון הדולרים ובכך תרם למהפך הפוליטי ב-1977, והריעה לו שוב כאשר, כשופט בבג"ץ, קבע, ש"משפט הציבור איננו מחליף את המשפט הציבורי", ולכן מנהיג נבחר שאיננו מסוגל עוד להקרין יושר ויושרה, חייב לוותר על השררה, גם אם לא הורשע בפלילים – החלה להשמיע זמירות חדשות הגורסות שאין זה כלל דמוקרטי שרשויות המשפט ידיחו בגלל שחיתות את מי שנבחר בקלפי.
ואכן אין מנוס מן הקביעה שהתקשורת הישראלית – בחלקים גדולים ודומיננטיים שלה – איבדה מצפון ומצפן ערכי ובכך דרדרה לתהום את המוסר הציבורי. כאשר הפרשנים והפובליציסטים המשפיעים ביותר, בבימות התקשורתיות המשפיעות ביותר, כתבו בתקופת ההתנתקות על ראש הממשלה שרון שאין למצות עימו את הדין על שחיתויותיו, אלא יש לשמור עליו כעל אתרוג, רק משום שהוא מיישם אידיאולוגיה טובה בעיניהם, ו"שהשחיתות יכולה לחכות", הייתה לבגידה הזאת באתיקה ובערכים העיתונאיים אפקט משחית על הציבור, והדבר הקרין בהכרח גם על רשויות המשפט. והרי לימדנו כבר השופט היהודי-אמריקני הדגול, פליקס פראנקפורטר, שמערכת המשפט, אשר לא חרב לה ולא ארנק, תלויה לחלוטין בגיבויו המוסרי של הציבור. ואכן המשנה בדימוס לנשיא בית-המשפט העליון, מישאל חשין, רמז בראיון סמוך לפרישתו שתיק "האי היווני" נסגר אולי גם בגלל שגורמים משפטיים לא רצו לחבל בהתנתקות. גם כיום אנו שומעים מפי פרשנים מעצבי דעת קהל שאין למצות את אחריותו האישית של ראש הממשלה אולמרט – לא למחדלי המלחמה, ולא לפרשיות שחיתות שונות – כדי לא להפריע לתהליך המדיני. מתברר שגם השלום (האמיתי, או הווירטואלי) – כמו הפטריוטיזם – הוא לעתים מפלטו האחרון של הנבל.
אין לנתק כמובן את תפקודה המשחית של התקשורת מהסיאוב בתוכה פנימה. עיתון שבעליו הורשעו בעבירות חמורות וממשיכים לנהלו, איננו יכול וגם איננו מעוניין להטיף למיצוי אחריותם האישית ולהדחתם של בכירים המנהלים את המדינה. אדרבה, יש לו אינטרס להחליש את הגורמים שעשויים לאכוף מיצוי כזה. עיתון שהוא עצמו ביקש מבעל שררה שייטיב עמו במענק ממשלתי בניגוד לקריטריונים, איננו יכול לדרוש את הדחתו של אותו בעל שררה מראשות הממשלה. בכירים בתקשורת הטסים לחו"ל על חשבון גופים שהם מסקרים, אינם יכולים לדרוש את מיצוי הדין הציבורי עם פוליטיקאים הטסים לחו"ל על חשבון גורמים פרטיים הנזקקים לשירותיהם.
* * *
דווקא מה שקרה – ובעיקר, לא קרה – לאחר מלחמת לבנון השנייה ממחיש היטב שלשחיקת ה"אחריותיות", יש לא רק מחיר ערכי, מוסרי, דמוקרטי, אלא מחיר קיומי ממש. הרי ברור כשמש מה עלול להיות המחיר הנורא של הפקדת (ובעצם הפקרת) חיי חיילינו וגורל החברה והמדינה בידי מי שכבר התרשל רשלנות קשה , ואולי פושעת, בשמירתם. בהקשר זה מוזר ואפילו אבסורדי, שההורים השכולים הם כיום כמעט היחידים התובעים בנחישות ובעקביות את מיצוי אחריותו האישית של ראש הממשלה. הם הרי כבר שילמו את המחיר הנורא מכל. הדעת הייתה נותנת שאת המאבק להדחת המנהיג הרשלן והכושל יובילו דווקא מי שטרם שילמו את מחיר רשלנותו אך עלולים חלילה לשלמו אם יישאר במשרתו.
חשוב להדגיש, שלא רק העדר "אחריותיות" על מחדלים אלא גם העדר "אחריותיות" על שחיתות, עלולה לגבות מחיר דמים. זאת משום ששחיתות כשלעצמה עלולה ללדת מחדלים. פוליטיקאי חסר מצפון, שהתרגל לאורך כל דרכו, לעשות שימוש מושחת בשררה ולא נענש על כך ציבורית, וכך העפיל לצמרת, אין שום סיבה שיחדל משחיתות, גם כאשר בקודקוד הפירמידה יופקדו בידיו הכרעות בדיני נפשות. כך, למשל, הוא עלול גם להחליט על מינויים ביטחוניים בכירים (למשל, לתפקיד שר הביטחון, או לרמטכ"ל) ואפילו על מבצעים צבאיים, לא מתוך שיקול ענייני אלא מתוך שיקול זר או מושחת כזה או אחר.
"מה שחסר לנו", כתב פרופ' אביעד קליינברג כבר בשנת 2002, "הוא אנרגיות חדשות ומחויבות חדשה; חסרה איזו קנאות לדמוקרטיה, לצדק ולמוסר שנעלמה בים הציניות והייאוש". החסר הזה – בציבור, ובתקשורת המעצבת את דעתו – הוא הגורם העיקרי להתמוססות ה"אחריותיות". חייבים להבין ולהפנים שמילויו – ובדחיפות – הוא בנפשנו, שכן אם הוא לא יתמלא – עלולים כולנו לצלול ולטבוע בים הגדול.
תו
1. אין שחיקת אחריות. יש מגמה מובהקת להזנחת האינטרסים של העם וטיפוח אינטרסים אישיים.
ברכה
1.1. העם יכול
אביתר ב"ץ
1.1.1. העם יכול לצאת לרחובות