אבא מת
|
אבא עם ילדי כתה ה' - קדימה, 1954
אבי - דב בן אלעזר ב"ר בצלאל בן אברהם הכהן - נולד בפרשת אמור תרס"ז (1907), ונלקח לבית עולמו בכ"ו בסיוון תשל"ה (1975)
אבי נפטר ביום חמישי בבוקר, במהלך העבודה, שאהב כל כך, בלולו.
הייתי בעבודתי. חיפשו אותי בכל מקום אפשרי. השאירו לי הודעות, ולא סיפרו לי בהן את האמת. לאט חדרה לתוכי ההכרה, שאיתרע לו משהו. ראיתיו בחטף שלושה ימים לפני מותו. תיאמנו את סיועי למשק העופות שלו. אבא ויתר על עזרתי למשלוח להקת העופות ביום רביעי בליילה, וביקש, שאגיע ביום שישי לסייע לו לארגן את הלול לקראת קבלת להקה חדשה.
כשיצא לפנסיה, החליט אבי להגשים את חלומו, ולשוב לחקלאות. קנה משק במושבה קטנה, בלב פרדסים בשרון, והתחיל לגדל תרנגולות.
כילד, היו לי בבית-אבי לול תרנגולות, שתי עזים, שני כלבים, כרם קטן, כמה עצי הדר, כמה עצי גואיבה, עץ אנונה, חלקת קקטוסים ועץ תות, שטיפסתי עליו למרות כל האזהרות. גרנו בשכונה כפרית, והעולם נראה שלו ורגוע – לפחות, בעיני ילד קטן – עד שעברנו העירה.
למדתי לחלוב, לאסוף ביצים, ולפזר באבוסים תערובת מבלי להפיל את מרביתה על הקרקע.
הייתי ילד חולמני, שהרבה לבלות על עץ התות, ולא אהבתי לנסוע לבית-הספר במושב הסמוך. כדי לתמרץ את רצוני ללמוד, נתנו לי כל שבוע מטבע של 25 פרוטה, והלכתי בגאווה, לקנות את הגיליון החדש של שבועון הילדים, במו ידיי בקיוסק. קראתי את עיתון הילדים בחטף, ואחר כך את ספרי אבי.
היה ברור, שאבי כמה לשוב לעבודת האדמה. תרנגולות היו פשרה. כדי לפצות את רוחו, הוא נטע בביתו החדש שני עצי אגוז, וטיפח גן-ירק קטן, שמטובו נהניתי ללא הגבלה.
עכשיו, ניסיתי לדהור במכוניתי לעבר בית-החולים. שם אמר לי אחד הרופאים במיון, בצורה גסה למדי ומבלי שהתיק את עיניו מהעיתון, שאבי לא אושפז, אלא הגיע לבית-החולים מת.
אבא מת.
אבא מת!
אבא מת?
ראיתי לא-מעט את המוות, ואבא מת.
משהו לא הסתדר לי.
נשענתי על הקיר, והרופא המשיך לקרוא את עיתונו, מבלי להתעניין בי. התחלתי לייבב, וכשאזרתי כוח, יצאתי בוכה לדרכי, מבלי שהרגיש.
אבא מת, והשאיר אותי לבד.
אבאמת. מת. מת.
אבאמת, ואני יתום. סידרתי את הלווייתו במו-ידיי. הודעתי למשפחתי, לקרוביי ולחבריי את המועד להלווייתו: בצוהרי יום שישי, כשהחמה בראש האילנות.
בליילה רצו המחשבות, הזיכרונות, הפנים, המאורעות. דיברתי אל עצמי, דיברתי אל אבא, דיברתי אל עברי, דיברתי אל ההווה.
בליילה ההוא נדדה שנתי, ודיברתי אל כולם. התעניתי בציפייה, שידבר אליי, ואבא לא ענה לי. אף אחד לא ענה לי.
נדברתי עם אבא, שבצוהרי אותו יום השישי אבוא לסדר עמו את הלול לקראת להקה חדשה של אפרוחים, שהוא אמור לקבל. למה לא בא? הבטיח. אבא תמיד ממלא הבטחות.
בבוקר הגיעו משפחתי, קרוביי וחבריי בפנים ארוכות, וחנו לאורך הגדר. חסמו את השער אין יוצא ואין בא, כי אבא לא היה שם להזהירם, שהשער צריך להיות פנוי תמיד.
הסתובבתי ביניהם בעיניים אדומות עד שעה לפני ההלוויה. הייתי אמור לזהות את גופתו לפני קבורתה. כל השנים פחדתי, שייאלץ לזהות את גופתי, כפי שעשו לדודי.
הכניסו אותי לחדר הגופות. אפל שם. שקט מדי שם. וקצת קר שם, או שרעדתי בגלל הרגע הנורא. האיש פתח תא, והסיע אלונקה מתכתית. ראיתי את קצה ראשו של אבי ואת בלוריתו, שעיטרה את קרחתו הקטנה.
ניסיתי למשוך את האלונקה, כי מגיע לי יותר אבא, והיא לא זזה. אדוני, היא נתקעה.
הם עדיין חייבים לי אבא.
אבאמת. מישהו ניגש, ותמך בי. בדרך החוצה, הגיש לי דף, ואמר במקומי "קדיש".
אבאמת. ראיתי. לגמרי. אין טעות. יתגדל ויתקדש. אני יתום בעלמא די ברא כרעותה.
אני יתום, ואמרו אמן!
אני יתום, וחיים עלינו ועל כל ישראל.
ואבא?
את אבא כיסה העפר.
תמכו בי כשאמרתי "קדיש" אחריו. אחר כך התמוטטתי בבכי אל ערמת העפר, שערמו על אבי להרחיקו ממני. הקשבתי אל העפר. לא שמעתי דבר מהאדמה הרעה, שכיסתה את אבי.
אבאמת. תקעו את השלט, הנושא את שמו, בראש הערמה, ומשכו אותי ממנה.
אבאמת, וקרעו את חולצתי.
אבאמת, והניחו זרים על הערמה, שהייתי חלק ממנה לפני רגע.
אבאמת, ואמרו דברים לזכרו ולכבודו, הזכירו את פועלו, ודיברו בשבחו. אדם צריך למות, כדי שיאמרו את שבחו בפניו.
אבאמת. ידעתי מהיכן בא, ולא ידעתי לאן הלך. לאן אלך עכשיו?
הוליכו אותי, כדי שהקהל יוכל לנחמני.
אל מלא רחמים, ואבאמת.
מי ימצא לי מנוחה?
ומי יסתיר את אבי בסתר כנפיו?
מי ירחם?
אבאמת. האם אנוח בשלום בלעדיו?
מישהו הסיעני לבית-אבא, ולי יש בית-אבא אחר עם לול תרנגולות, עם שתי עזים, עם שני כלבים, עם כרם קטן, עם כמה עצי הדר, עם כמה עצי גואיבה, עם עץ אנונה, עם חלקת קקטוסים ועם עץ תות, שטיפסתי עליו למרות כל האזהרות.
אבאמת, ולא יהיה מי שיזהיר אותי – גם מפני מה, שלא צריך להזהיר מפניו.
ברוך דיין האמת, וברוכה השינה, שבחסותה אני משוחח עם אבי ועם קרוביי ועם חבריי.
אבאמת, ואני ממשיך לדבר אליו, ולשוחח עמו. רק המוות יפריד בינינו?
אבאמת, ואני מתעטף בטליתו. טלית סבי אבדה יחד עם משפחתי ועם ספריה ועם מגלת יוחסיה, ואני אוד מוצל, הנושא את שמו של נצר אחרון למשפחת כוהנים.
לא טוב היות האדם לבדו, ואבאמת.
אבא היה מורה, שכמה לשוב לחקלאות,
והגשים את חלומו רק כשיצא לגמלאות
(התמונה - באדיבות האתר האישי של פרופ' שריאל הר-פלד,
שאבי לימד את מזל לבית הרפז, אמו, הנמצאת בתמונה).
*
בתחילה יראתי לבוא לבתי-חולים. זיכרון המחלקה האורתופדית ברמב"ם עינה אותי. הייתי רך עם עצמי וקשה עם חבריי, ולא ביקרתי אף אחד מפצועי מלחמתי הראשונה, ולא את פצועי מלחמתי השנייה, ולא את פצועי מלחמתי השלישית. במלחמתי הרביעית לא נותרו לי חברים לקבור. הייתי כבר בתפקיד לא-קרבי, וניסיתי להסביר לעולי-ימים איך להישיר מבט אל המוות ואל מי שהותיר בינינו, כאילו ידעתי זאת.
קברתי כמה מקרוביי ומידידיי, ובכל פעם קברתי חלק מעצמי, מנשמתי. רואה את הורדת הגופה לבור, ויורד עמה שמה, אל הדוּמה. שומע את האתים מכסים את הנפטר להרחיקו מאתנו, וחלקים ממני מתים עמו. שומע את בכי האבלים, ובוכה על יתמותי, על בדידותי, על הזיכרונות, שממאנים לעזוב, ועל הזיכרונות, שמואילים להישאר עמי.
מאז שאבא מת, כבר איני מתבייש לבכות, ואיני מתבייש להתמוטט כל פעם מחדש. אבאמת, ואיני צריך שום סיבה לבכות, לייבב, להזיל דמעה, ולהתמוטט כל פעם מחדש.
הרשות נתונה לי, אבא?
שלמה מת לאטו. המחוונים החלו לזייף, וקול הבכי עלה ככל שהעקומה של קו חייו התיישרה – עד שיצא הקול, ושום דבר לא זז עוד על המסך הקטן, שנתלה מחוץ לחדרו. מישהו כיבה את המסך, וכולנו עמדנו שם מבלי לדעת מה נעשה – נלך? נישאר? נדבר?
הבטתי סביבי, ומכל פינה באולם ובמסדרון ניבטה אליי משפחתי. לכל אדם יש שם ולכל אדם יש משפחתו, שנתנו לו הוריו, והותיר לו גורלו.
יצאתי החוצה. היה ליילה קר של לפני חנוכה, ושוב איבדתי. שלמה מת, ונשארתי לבד. עוד יותר לבד. אני מכיר את ההרגשה להיות לבד, וממשיך לבכות, לייבב ולהתמוטט לבדי, כי ניתנה לי הרשות.
הגיעה לאסוף את שבריי מבית-החולים. לא אמרה דבר. בחכמתה, רק נתנה להיות עמה ולבד. עוד יותר לבד, כיוון שגם היא הכירה היטב את ההרגשה להיות לבד.