צו

מישהו יצא מדעתו, וזימן אותנו למחנה החדש של החטיבה בגליל התחתון לשעה שמונה בבוקר. כבר מזמן הפסקנו לשים לב לשטויות, שכתב בצו הקריאה קצין הקישור, שלא התחשב בלוח הזמנים של חברת האוטובוסים, והתייצבנו אצל ה"גזלן" בשעות הצהריים, כאוות-רצוננו.

 

ירדתי בלאות מהאוטובוס, ששבר את עצמותיי מירושלים, והמשיך לטבריה. תיק העור עם חפציי האישיים נח על כתף אחת. קסדה, שקיבלתי מהסיירים במלחמת ששת הימים, נקשרה עליו. תיק עם ספרים לקריאה נח על הכתף האחרת. מצריפו של ה"גזלן" עלו קולות רמים. את חלקם זיהיתי עוד לפני שנכנסתי לצריף ה"גזלן", שהחל את הקריירה בפגר אוטובוס, שהוסב למסעדה, וקיים עד עתה.

 

הזיכרון הנורא של מה שהוגש לנו בצריפו מונע אותי מלפקוד את המקום גם עתה – למרות שהבעלים התחלפו, ולמבנה כבר צורה אחרת לחלוטין ואנושית יותר.

 

אחרי שנתיים של מילואים, כבר הכרתי חלק מהאנשים. הייתי הצעיר בחבורה, וכיוון שהייתי ירושלמי – הגעתי תמיד אחרון. חבריי לנשק לא הבינו מדוע רציתי להיות לוחם בחטיבה, במקום לשרת בתפקיד נוח בקריה, בפיקוד המרכז, או במפקדת השריון.

ישבנו, ואכלנו את האוכל הנורא, שה"גזלן" הכין בחוסר כישרונו. הוא ידע לטגן חביתה, ולהכין קפה, אך בישל עוד הרבה דברים. בסוף היום, ידעתי, לא ייוותר דבר בסיריו. הכל ייקנה וייאכל – הודות לחוסר כישרונם המופגן של טבחי הבסיס.

 

ליהגנו, צחקנו, החלפנו סיפורים על הנשים, על העבודה, על הילדים ועל כל מיני הפתעות, שאירעו – לרוב, בתחום המין החפוז.

ה"זקנים" צחקו על העובדה, שאיני נשוי.

 
"בגילך כבר הייתי אב לשלושה", אמר מישהו.

"הוא התחיל לעשות ילדים בגיל שמונה ...", אמר אחר, וניסה לדלות מידע על חוויותיי המיניות.

"הפסיקו! הוא מסמיק ...", ביקש אחד המש"קים, "הוא בכלל בתול".

פתאום שאל מישהו, "מה קורה בגדוד?"

"למי איכפת ...".

לאט החלה השיחה לעבור לרכילות על מפקדים, על חברים ועל השירות הזה. הסמל היה אחראי להכנת תכנית החופשות, שלא כללה בתוכה שום התחשבות בסורים, בפיקוד הצפון, או במטכ"ל. ידעתי, שאהיה האחרון בתור לחופשה, יחד עם עוד שני רווקים. הסמל בדק מי מחברינו בהיריון, כדי לעדכן את תכניתו, ולקראת ערב הציע בעדינות, שנעלה לכיוון הגדוד.

 
"הם בטח מתאמנים כבר ...".

"למי איכפת ...", אמר הג'ינג'י שוב.

נגררנו עם הציוד האישי לעבר עמדת הש"ג. המחנה היה חדש לגבינו, אך כל מחנה נראה אותו הדבר, ומריח באותו ריח הפיגולים של צבא.

"זה מחנה חדש?" שאל הג'ינג'י את הש"ג כשחלפנו על פניו.

הוא פקח אלינו עיני עגל. "לא יודע ... כשבאתי הוא כבר היה כאן".

התפקענו מצחוק, והש"ג לא הבין מדוע. מאז, זו הייתה הבדיחה הקבועה, שבה הרסנו משך שנים הרצאות ושיעורים משעממים.

קצין הקישור כעס, וצעק על איחורנו. ידענו, שבגללנו לא יצא מוקדם הבייתה; ולא היה לנו איכפת כלל.

חתמנו על נשק ועל ציוד, והצטרפנו לפלוגה, מבלי להתעניין כלל במה שעבר עליה מאז שחוילה, מוקדם יותר בבוקר.

הסמ"פ הביט בנו בכעס.

"אתם מקלקלים את הצעירים", גער.

"די, מספיק עם השטויות שלך", ענה לו הג'ינג'י. "צעירים לא הגיעו כבר הרבה זמן לגדוד. כולנו זקנים, ונשבר לנו מהשטויות שלך".

"נצטרך להעמיד אתכם למשפט", המשיך הסמ"פ.

"אתה יכול לעמוד לי", אמר הג'ינג'י, וקם לסלקו.

עצרנו אותו לפני שהתקרב לקצין האומלל, שניסה כבר ביום הראשון לשירותנו לבדוק את סמכותו, שאבדה מזמן.

גדי, המ"פ, לקח אותנו הצדה, וביקש, שנשתדל להגיע מוקדם יותר.

"גדי, הזמינו אותנו לשמונה בבוקר ... האוטובוס מירושלים יוצא בשעה כזו", אמרתי לו, "איך הם רוצים?! ... אף אחד אינו מתכוון, שנהיה כאן בזמן".

גדי חייך. גם הוא הכיר היטב את שטויות הצבא.

הפלוגה תפסה את הקו בגזרת דרום רמת הגולן. עצרנו במפקדה בצמח, להתעדכן. מרבית הקצינים כבר היו בחפיפה עם הפלוגה שהחלפנו. שמענו רכילות על "קו" משעמם. שמחתי. אוכל לקרוא את מרבית הספרים, שגררתי עמי לכל מקום. במרוצת הזמן נהגתי להניח בצד ספרים, שרציתי לקרוא, ולא היה לי זמן. שירות מילואים היה מאז ומתמיד ההזדמנות הטובה ביותר להשלים פערי קריאה.

כמה נמנמו במשאית, ועוד כמה עמדו לידה. השאר כבר הלכו – מי לטלפן, מי לשֶקם, ומי שוטט במחנה כדי למצוא קשרים שיועילו – בעיקר, במרכזייה.

הלכתי לאפסנאות במטרה להשיג בגדי עבודה רחבים וארוכים, שיתאימו לממדיי. אם לשפוט לפי המדים, שהצבא מנפק לחייליו, משרתים בו רק גמדים, אפסנאים, או אנשי מפקדה, שלבושים במיטב המדים, שנועדו לנו. קיבלנו תמיד בגדי עבודה בלויים, או קטנים מדי להכיל את כרסינו. סבלתי במיוחד בגלל גובהי.

כמה שנים אחרי כך, אחרי מלחמת יום הכיפורים, התבלו נעליי הצבאיות.

"אני נועל מספר 47, והן מסריחות כמו 70", אמרתי לגדי, שרצה לעזור.

גם התערבותו לא סייעה להשיג לי נעליים באפסנאות החטיבה. ניסיתי לעניין בבעיה את אחד ממכריי, קצין בכיר בצבא הקבע, וגם הוא הרים ידיים.

"תצטרך להתחנף לאיזה עלוב-נפש באפסנאות", יעץ לי.

האפסנאות הייתה סגורה. המשכתי לכיוון הנשקייה, שהייתה שוממה. כנראה, כולם בחדר-האוכל, חשבתי, והמשכתי ללשכת המח"ט. תמיד טוב לדעת האם מישהו ממכריי מפקד על הגזרה, שבה אבלה את השמ"פ. רס"ר עצבני, ניסה למנוע ממני להיכנס ללשכה.

נכנסתי למרות דבריו ללשכה, וראיתי את השלט, שנשא את שמו של המפקד. לא התחכמתי עם הרס"ר, ומבט הבוז, שזרקתי אליו, הרגיזו. פניתי לפקידת הלשכה, ושאלתי האם המח"ט ישנו. הוא היה בשטח. השארתי לו הודעה, שאהיה במוצב בפיקודו. הפקידה רשמה את שמי ואת שם המוצב במחברתה, והרס"ר רטן.

"לא נורא, תתרגל לעובדות החיים. יש רס"רים, ויש מי ששווה משהו", אמרתי לו כשכמעט דרכתי על רגלו בדרכי החוצה.

שמעתי אותו אומר משהו על חוצפת המילואימניקים, שמשליטים אי-סדר במחנה שלו.

כעשרה מילואימניקים מהצנחנים חיכו לנו בקוצר-רוח. המ"מ שלנו לא התייצב. הגיע מ"מ אחר, שהכיר את מרבית הצנחנים – משירותו, או מפעילויות בקיבוצו.

התדריך היה קצר, ונכנסתי למטבח המלוכלך של המוצב.

"ככה אי אפשר לבשל", אמרתי.

קיבלתי שני עוזרים, וניקינו את הזוהמה, שהותירו הצנחנים. הכנו ארוחת ערב, וריחותיה הביאה למטבח את כל מי שלא שמרו.

"מי בתצפית?" שאל המ"מ.

"מי אתה?" שאל הג'ינג'י.

נזכרנו, שהמ"מ החדש לא הציג את עצמו.

לעומת זאת, התברר, שלמ"מ ניסיון רב בהשגת דברים, ציוד ואוכל, שחסרו למוצב – כולל בנות ומתנדבות. כעבור שבוע הגיע ידידי המח"ט לביקורת, וסיפר, שבקיבוץ השכן מתלוננים, שאנחנו מארחים אצלנו עד מאוחר נערות, נשים ומתנדבות מהקיבוץ. לפיכך, נשלח המ"מ, לצערנו, למוצב אחר, הרחק מקיבוצים, והתחלנו להתלונן על המחסור.

המח"ט הביט במכנסיי הבלויים. חייכתי.

"ככה לא נראה חייל. בושה!" אמר.

למחרת הגיע ג'יפ מהחטיבה, והביא לנו בגדי עבודה חדשים במידות, שהלמו מילואימניקים.

למ"מ החדש לא הפריע, שהגיעו למוצב מדי פעם – כלומר, כל הזמן – מבקרות מהקיבוץ. הוא לא שאל יותר מדי שאלות, לא השתתף בחגיגה, וקיווה, שהמח"ט לא ישוב. רק ביקש, שלא נפקיר את השמירה, ונשמור על טעם טוב ועל ריסון.

 
"תשתדלו, לא עם נשות חברים ... זה מה שבעיקר מרגיז את מזכיר הקיבוץ ...".

"שטויות", אמר הג'ינג'י, "הם לא רוצים, שנטעם את הילדות שלהם ...".

שתי בנותיו היו בתיכון, וידענו, שהוא רגיש מאוד לנושא – כמו הסמל.

הלכתי לקיבוץ, כדי להתקלח – סידור קבוע, שלשמחתנו, טרם נודע לחטיבה. את הנשק השארתי במוצב – מעשה שטות, שהקל עליי מאוד. החורף כבר היה בעיצומו, ובדובון הייתי דובי לחלוטין, ולא נזקקתי ל"מקל הרועים", שיכביד עליי. האווירה במוצב הייתה חופשית לחלוטין, כיוון שהגזרה הייתה שקטה זמן רב.

כשיצאתי מהחדר של נירה, תפס אותי המח"ט מסתובב בקיבוץ – מעשה אסור לחלוטין – ללא נשקי – עבירה חמורה.

לא הבחנתי בג'יפ המח"ט, ואפילו לא שמתי לב אליו, עד שממש עליתי עליו. אחרי מקלחת, קפה, שיחה נעימה וקצת משקה חריף, ראשי לא היה בצבא. עסקתי בדברים נעימים ובמחשבות על מחקרי, ולא השגחתי בג'יפו. גם הוא שוטט בקיבוץ – כנראה, לא לשם הגנה על ביטחון המדינה – אך הוא היה המח"ט.

העונש על כל מעלליי הנלוזים הייתה שטיפה רצינית – של מכר אמנם – והרחקה למוצב במפגש שלושת הגבולות, שנקרא אז, "אפרסק". נפרדתי מחבריי למוצב, שסיפרו, שאחרים, שנתפסו בקלקלתם, נשפטו אצל הסמח"ט, והיה להם כמה דברים "חמים" במיוחד להגיד על הסמח"ט ובעיקר על אמו.

"מי שיש לו קשרים, לא צריך פרוטקציה", גיחכתי, ועליתי על הקומנדקר.

חבריי לנשק ידעו זאת היטב, כיוון שהיו חיילים ותיקים.

הסיפור על "משפט-השדה", שהרחיקני מהמוצב, כבר היה ידוע בגדוד. נהג הקומנדקר עבר בכוונה בקיבוץ – עוד איסור, שהוטל עלינו, כביכול לפי בקשת הקיבוץ. הצעתי, שניכנס לשתות קפה של בני תרבות אצל נירה, לפרידה. כך, נודע לה על העברתי.

נירה הכינה קפה עם כל הלב. ספל בכל פעם, לפי בקשתך. הניחה תקליט על הפטפון, והתמכרנו למוסיקה.

"מה אתה מחפש אצל הקשישה?" שאל אותי הנהג, כשהוביל אותי אליה מ"אפרסק", כעבור זמן.

"כשתגדל – תבין", עניתי.

דיבורה הנעים, חוכמתה, ידה החמימה ובטנה השמנה נותרו בי, עד שחזרתי למוצב.

המ"מ ב"אפרסק" היה חדש בגדוד – הגיע אחריי עם שלל סיפורים, שלא עניינו איש מאתנו, על עברו הצבאי. הוא קיבל את פניי בחמיצות.

"כאן לא תתפרע. אני מקפיד על מילוי כל ההוראות. אתה יכול לבדוק ...".

"לא כל כך מעניינות אותי השטויות שלך ... אני הולך לישון, ויש לי ספרים לקרוא", אמרתי.

"אתה מתחצף, ובסוף תגיע למשפט".

"זה מעניין את הסבתא שלי, ובכלל כדאי שתדע, שהמח"ט חבר שלי ... אתה יכול לשאול ... אישפט אצלו".

היה לו עוד הרבה להגיד לי, אך נעלמתי בתוך בונקר הלוחמים עם תיקיי ועם ציודי האישי, והותרתי אותו לבדו ברחבת המוצב.

את מרבית חבריי החדשים לא הכרתי. רובם היו מבוגרים, שנזקקו, כמוני, לטיפול מואץ בשומרי-משקל. קשה היה לתארם כמחלקה קרבית. ידעתי, שאשמור במשמרת הגרועה ביותר – כי הייתי צעיר מהם, והייתי חדש במוצב. גם ידעתי – עוד לפני שאמרו לי, שהמ"מ התעניין באיזו משמרת שובצתי לשמור – שהוא יגיע לבלבל לי את המוח. שמחתי. לפחות, שייאלץ להיפרד משק השינה בקור הזה.

העירו אותי לשמירה, בלי קפה – כפי שהתרגלתי במוצב ליד הקיבוץ. התלבשתי. הקפדתי להניח שכבה על גבי שכבה, ואחר כך התעטפתי בדובון ובחגור. רחבת המוצב הייתה החלק הגרוע ביותר. רוחות רעות, שהגיחו מכל הכיוונים, נשבו בה, וחדרו את כובע-הגרב, את צעיפי ואת מעילי. נכנסתי לעמדת התצפית, והערתי את מי שהייתי אמור להחליף. הוא התרומם, ונתקל בכנת המקלע. קילל, והראה לי את הציוד לראיית ליילה, את המשקפת ואת לוח התצפית. טלפון-שדה היה תקוע ליד כנת המקלע, וכיסא התצפיתן היה שבור.

"ענה לי כשאני מדבר אליך".

"למה?! אמרת משהו?"

"אז מה? יורים קצת".

"זה נקרא אצלכם, 'יורים'?"

"מה אתה מטומטם?"

"מי שנתן לך דרגת טר"ש היה מטומטם ...".

"יש לך תלונה".

"יופי. יהיה לי במה לנגב ...".

הירי התחדש. המ"מ שעט אל הטלפון, ונתקל בי.

"מטומטם, היזהר כשאתה זז", אמרתי לו.

"יש לך עוד תלונה".

"עם זאת אתה תנגב ...".

"תן לי את הטלפון".

"קח אותו לבד, ובזהירות. גם אני יודע לדחוף".

הוא הרים את השפופרת, וחיכה עד שהמרכזנית עלתה. היא העבירה אותו הלאה, ואף אחד לא ענה לו בחדר המבצעים של החטיבה.

"איפה המ"ק?" היה בקולו צליל של חירום.

"למה? מה קרה?"

"אתה לא שומע, שיורים עלינו".

"איפה יורים עלינו. זה בטח הירדנים. תפסיק להיבהל ולעשות פאניקה".

"אל תגיד לי מה לעשות".

"הוצאת לי את המלים מהפה ...".

"אני אגמור אתך את החשבון בבוקר ...".

"תרשום, שאני מגיש נגדך תלונה במשטרה בטבריה על איומים ועל תקיפה. אני אזרח, ואיזה פוץ, שאנ'לא מכיר, התנפל עליי באמצע הליילה עם נשק, דחף אותי, ואיים עליי".

בארוחת הבוקר התברר, שהתצפיתנים מכירים את הירי, ודיווחו כמה פעמים עליו. שום דבר לא נעשה לבדוק את סיבתו. שאלתי את הוותיקים ממני על הירי, ותמהתי מדוע איננו רואים נותבים.

"מה איכפת לנו?" ענו באדישות.

בצהריים הגיע גדי, המ"פ, עם קצינים מהחטיבה. הכנתי להם קפה, למרות שלא הייתי תורן המטבח. גדי ניגש אליי.

"אני צריך לדבר אתך ... אחר כך".

הם ישבו סביב הקפה, וגדי ביקש, שאצטרף. המ"מ ניסה למחות, וסמל המוצב משך אותי בידי, כדי שאתיישב, למרות רצון המ"מ, ואקבע עובדה.

קצין מהחטיבה דיבר על סיכון המוצב, ותיאר את המצב. המ"מ הכיר אותו, כנראה, משירותו הצבאי, ודיבר עמו כשישנתי. הקצין מהחטיבה ניתח את האירועים, וגער על כך, שלא דיווחו על הירי כל ליילה.

"לא הגבתם ... אז הפסקנו לדווח", אמר הסמל.

חייכתי.

"מה אתה מחייך?" שאל גדי.

"לדעתי, זה לא ירי. מהמוצב אין רואים נותבים, וכיוון הירי מוזר".

"אתה חדש פה, איך אתה יודע?" התפרץ המ"מ, "ובכלל תפסתי אותך ישן בתצפית".

"ממתי נותנים דרגות לכל תינוק?" אמרתי, "ככה זה אצלכם בצבא, גדי?!"

הסמל התחיל לצחוק.

גדי קם, ואמר, "בוא אתי החוצה!"

"אסור לך להעליב אותו! הוא קצין, אפילו אם אתה לא סובל אותו. הוא התלונן, והגיש נגדך תלונה ...".

"אישפט אצל המח"ט".

גדי צחקק, "בטח ...".

הבטחתי לו להתנהג יפה, ובכבוד למ"מ – לפחות, בנוכחות אנשים זרים.

הקצין מהחטיבה סיפר, שהם עשו הערכת-מצב, והחליטו, שנרד לערוץ, כדי לבדוק את הירי.

"אתם טועים. זו המערכת למניעת חדירה, שמופעלת ברוח", אמרתי.

"יש לך עוד בדיחות?" שאל המ"מ.

"גדי, אני מזהיר אותך. בסוף אני ארביץ לדבר הזה. אני בא ממשפחה של חמומי-מוח ... אתה יכול לברר ...".

גדי קרא לנו לסדר, ונזף במ"מ ובי. ישבנו כועסים, והבנו, שהחטיבה לא תשנה את החלטתה. הם רצו, שנצא למחרת בבוקר לבדיקה.

"גדי, המפה אומרת, שהערוץ עמוק. אף אחד מאתנו לא יוכל לרדת למטה, ולעלות חזרה. צריך חיילים סדירים למשימה כזו, ולא מילואימניקים שמנים ובלי כושר גופני".

הקצין מהחטיבה לא נשאר לשמוע את טענותיי, וגדי לקח אותי הצדה. ישבנו על סלע בזלת בקצה רחבת המוצב, והוא נזף בי על התנהגותי. התמרמרתי, אמרתי, שאיני היחיד, שסובל מהמ"מ.

"אתה היחיד, שעושה צרות ... אז הירגע, בבקשה".

"הרגע גם אותו, והזהר אותו, שלא יתקרב אליי".

"הוא קצין, ואני צריך לכבד אותו ואת דרגותיו. גם אתה!"

"טוב ... אני רוצה לדבר על מחר ...".

"אין מה לדבר! הנחיתו עלינו פקודה. שמעת. הם לא מוכנים לשמוע ... גם אני ניסיתי להסביר להם, שאתם לא תוכלו ...".

"תן לי לצאת לשעה-שעתיים, ואדבר עם המח"ט".

"רק לא זה ... רק זה חסר לי", נאנח גדי.

אחרי רגע אמר, "ראה, אני רוצה, שתרד עם המ"ק, ותהיה אתי בקשר רצוף. אני אהיה למעלה, מעל הערוץ, ורוצה ממך, אישית, דיווח מדויק".

"למה תמיד אני?! יש לך מ"מ ... דבר אתו".

"מספיק! הבנת? אני סומך עליך".

גדי ערך את מסדר היציאה, בדק את הנשק, מחסניות, מימיות ואת המ"ק, שרכב כבר עליי. רשמתי על גב ידי את התדרים. הוא וידא, שאני יודע את אות הקריאה שלו, ונושא עליי גם אנטנה ארוכה.

 
יצאנו לדרך.

המ"מ הוביל בצעד מהיר, ונפתחו רווחים כבר ביציאה מהמוצב.

"האט!" צעקתי.

הסמל הביט בי ובמ"מ, וסימן לי בידו תנועת ביטול.

בדקתי קשר עם החטיבה ועם גדי, וגלשתי במורד התלול. השביל היה רטוב עדיין מגשמי הליילה, ומסביבו היה אחו ירוק, שפרחים מדהימים ביופיים בצבצו מתוכו – ממש לא התפאורה לפעולה צבאית, אלא לטיול בתנועת נוער.

 

אחרי כמה עשרות מטרים, שאל גדי, "מצבך?"

הסתכלתי קדימה, וראיתי את הרווחים בטור.

 
"לא טוב, עבור".

"מה קרה?"

"קודקוד חגב נע מהר מדי, ואנחנו מתרחקים ממנו".

"חגבון, גש אליו, ותגיד לו להאט!"

"קודקוד ארטיק, הוא לא יקשיב לי".

"חגבון, תן לי לדבר אתו".

רצתי את כל הדרך למטה, אל המ"מ. הגשתי לו את השפופרת. גדי פקד עליו לעצור, עד שיצומצמו הרווחים.

 

"חגב, למה אתה ממהר?" תמה גדי.

נחתי מתנשף, עד שכל הטור עבר אותי, והתייצבתי שוב במאסף.

"קודקוד ארטיק, שוב יש רווחים".

"אם יש לך אוויר, גש שוב לחגב".

הסתובבתי אל גדי, וסימנתי בידי תנועת ייאוש.

"חגבון, שים לב לדרך!"

סגרתי את הרווח ביני לבין האנשים. למרות הקור, הזענו. הסתכלתי על המקלען ועל עוזריו. כל אחד מהם נשא עליו – כמוני – ציוד במשקל גדול מאוד, והתקשה ללכת במורד התלול.

המ"מ הגיע לתחתית הערוץ, וחיכה לנו.

 

דיווחתי לגדי את מילת הצופן, שפירושה התחלת סריקה. הוא מסר לנו את ברכתו. גדי והצוות שעמו נראו רחוקים מאוד. יכולנו לראות, שהקצינים מהחטיבה עמדו בצד, ולא ליד גדי. ממול – הירדנים, מאחורינו – הסורים, ובאמצע, ביניהם – אנחנו, קבוצת חיילים שמנים, בלי כושר גופני, שנשלחו לסיור לא-הגיוני וחסר תכלית.

 
הנוף הסיח את דעתי. המצוקים, שנעטפו בירק ובפרחים, נראו בלתי-עבירים לחלוטין.

"חגב, מצבך?"

דיווחתי את המלה, שסימנה התחלת סריקה בתחתית הערוץ.

"חגב, שמור על עירנות ... וענה כשקוראים לך".

כנראה, ההתרכזות בנוף והמאמץ בירידה הסיחו את דעתי.

"היישר!"

הברכיים כאבו לי, ומכשיר-הקשר הציק לגבי. למרות הקור והרוח, הזעתי. הבטתי בחבריי למוצב. הם היו מותשים. כנראה, נראיתי כמותם, הרהרתי, וקיוויתי, שלא נצטרך להגן על עצמנו.

המ"מ משך קדימה בצעדים מהירים. חלק מהאנשים נותרו על מקומם. הירידה לערוץ סחטה את כל כוחותיהם. החובש, המקלען ועוזריו נותרו לרבוץ על הקרקע סביב המקלע. כמה קמו, והתקשו להתקדם. ניגשתי אליהם, ושאלתי לשלומם. רובם לא ענו.

"חברה', שתו מים", ביקשתי.

כך, לפחות, לא יתייבשו. הם נראו אדישים ומזיעים.

הבטתי קדימה לתוך הערוץ. מרחוק נראו אמצעי ההתרעה, והמ"מ דהר אליהם מבלי לשים לב, שאנשיו אינם עמו.

"בואו, נלך".

הם נותרו על רבצם.

"חגבון, למה אתם לא בתנועה?"

"קודקוד ארטיק, שבר בשרירי הרצון".

"חגבון, הקם את כולם, ודחוף קדימה!"

גדי היה מוטרד, ואני – פי כמה ממנו. שלא כמותו, ראיתי את פני חבריי למוצב, וידעתי, שתש כוחם.

"חברה', קדימה", התחננתי, "נגמור את מה שיש לעשות, ונחזור למוצב".

 
גם אני לא האמנתי במה שאמרתי, אך גדי לחץ.

"מי צריך את השטות הזו? בא איזה קצין מהחטיבה, ואנחנו צריכים לקרוע את התחת שבשביל הטמטום שלו ... מה קרה?!" אמר החובש.

"בחייך, את החשבונות נעשה עם גדי למעלה", עניתי.

"די! נמאס! אנ'לא בן שמונה-עשרה", ענה החובש, "הוא רץ כמו עז, ואנחנו צריכים ללכת אחריו".

הבטתי במ"מ, שהמשיך ללכת בצעדים מהירים, מבלי לשים לב אלינו.

"גם אתו נגמור את החשבון", אמרתי, והצטערתי על דבריי.

"עוף השמים יוליך את הקול", נהג להגיד אבי, "ואוזניים לכותל". מעניין מי כאן המלשין?

 

"חגבון, אתה לא בתנועה!"

 

גדי נשמע רגוז. ישבנו בתווך בין הירדנים לבין הסורים, באפיסת-כוחות, וכוח חיפוי לא היה. גם לא הוכן כוח חילוץ.

לקחתי את מי שקם, והתחלתי ללכת.

 
"אני נשאר כאן!" אמר החובש, "תגמרו לסרוק, ותחזרו לכאן. עד אז אני נח!"

"אתם חיילים אתם?!" אמר המ"מ כשהצטרפנו אליו.

רציתי להכותו, אך ידעתי מה יהיו התוצאות. הבלגתי, ולא עניתי.

בדקנו את הגדר, שהקיפה את האמצעים, וראינו, שאכן צדקתי: מערכת החסימה הופעלה.

"חגב, מצבך?"

דיווחתי את המלה ל"סוף בדיקה", והוספתי, "שלילי".

"מי ביקש ממך לדווח?" שאל המ"מ.

"מי אתה בכלל?" צעקתי, "אם אתה רוצה לדבר במכשיר – קח אותו על הגב שלך, וזהו. תפסיק לבלבל ת'ביצים".

הוא לא ענה, והתחיל ללכת חזרה. מאותו הרגע, המ"ק היה שלי, ורק שלי.

דיווחתי על תחילת התנועה חזרה.

"חגבון, יפה. יש בעיות?"

"קודקוד ארטיק, הרבה, כצפוי".

"חדל ברברת!" אמר גדי.

הגענו לחובש, שהמשיך לרבוץ, ולשמוע את גערות המ"מ. עזרתי לו להתרומם, וסתמתי את פיו בכף ידי.

"תפסיק!" צעק עליי.

הסרתי את כפי, והוא פנה לעבר המ"מ, והחל לגדפו. ניסיתי להרגיעו, אך המ"מ ענה לו, ועצבן את החובש ואת כולנו בדבריו הבוטים.

"קודקוד ארטיק", קראתי, "קרא לסדר את חגב".

המ"מ הביט בי במבט קשה, "מי נתן לך רשות לדבר?"

"אני לא צריך לקבל רשות. לקחתי אותה. אם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לקחת לבדך את המכשיר".

"קדימה!" אמר המ"מ, ואף אחד לא הצטרף אליו.

הוא התחיל לטפס חזרה. עברתי בין האנשים, והקמתי אותם אחד-אחד. שיגרתי את הסמל להוביל אותנו, ובדקתי את השטח. וידאתי, שלא השארנו ציוד. עוזר המקלען נראה תשוש במיוחד. כנראה, נראיתי כמותו.

"הארגז כבד?" שאלתי.

"נורא".

"תן לי אותו".

שניים ניגשו אליי, וניסו לקשור את ארגז התחמושת על מכשיר-הקשר. הם לא הצליחו, והתחלנו ללכת כשהארגז בידי.

התחלנו לעלות, והקצב הפך לאטי במיוחד. דחפתי חבר ועוד אחד. כשהפסקתי לדחוף, כדי לקחת אוויר, הם עצרו.

"חגב, מצבך?"

"רע".

גדי שתק. הבטתי למעלה, וראיתי אותו לבדו. הקצינים מהחטיבה כבר עמדו הרחק מאחוריו. בדרך אליו היה המ"מ, שהותיר אותנו הרחק למטה.

"בואו", לחשתי.

כבר לא היה לי אוויר.

כעבור כעשר שנים התלוננתי על שיעולים מתמידים. רופאי הציע, שאפסיק לצרוך מוצרי חלב. זה שיפר במעט את המצב, והוא שלח אותי לבדיקה. הרופא המומחה קבע, שיש לי אסתמה מלידה. זה נשמע לי כבדיחה. "דוקטור, הייתי אתלט, חייל חי"ר ומה לא?! מה זאת אומרת אסתמה?"

"תגיד תודה, שזה עבר ללא נזק".

גדי התחיל ללחוץ. הוא הבין, שהסמל ואני נשארנו לבד עם אנשיו. היו בינינו קשר והבנה, שלא נזקקה להרבה מלים. הוא לא ידע כיצד לטפל בי. הייתי שונה מכל אנשיו, וגם בעייתי. לא קיבלתי מרות, ומרדתי לא מעט. את דעותיי הבעתי בלי מגבלה, כל הזמן. משך השנים, שהייתי תחת פיקודו, סבל גדי ממני, והעריך אותי ואת דעותיי. הפעם סבלתי מאמונו בי. לא היה לי כוח, לא הייתה לי סמכות, ונטלתי על כתפיי את האחריות להחזיר את חבריי בשלום ממבצע מטומטם, שנעשה בניגוד לדעתי. בנוסף לכל, רתחתי על שהסריקה הוכיחה, שצדקתי, ולא רצו להקשיב לי.

דחפתי עם הסמל את האנשים. זה נראה בלתי אפשרי. היינו רק בתחילת העלייה. הבטתי אל גדי. הוא נראה כל כך רחוק, למרות שעמד פחות ממאה מטר מעלינו.

הסמל תפס שני חיילים, וגרר אותם. ניסיתי לדחוף את השאר, והקפדתי להישאר אחרון בטור.

"די נמאס!" צעק עוזר המקלען, והשליך את הקנה הרזרווי.

הרמתי את הקנה, וצירפתי אותו לציוד שנשאתי. מזל, שיצאנו בלי קסדות.

המשכנו לקרטע במעלה המצוק. אנשים החלו להשליך דברים, כדי להקל עליהם. עוד חייל הצטרף אליי באיסופם, כדי לא להשאירם בשטח. כולנו היינו אדומים ושטופי זיעה. נשמתי בקושי, והערכתי, שרוב האנשים, שעישנו הרבה, לא יעמדו במשימה. המקלען ביקש לזרוק את שרשרת הכדורים הנוספת, שנשא על צווארו – "טלית", קראנו לה בהומור – שהייתה כבדה למדיי. התעטפתי ב"טלית", והמשכנו הלאה. מדי פעם אספתי מחסנית, מימייה ועוד ציוד, שהושלך. לא אמרתי מלה. כל כפיפה הכאיבה מאוד לגבי ולברכיי, וגם כך העלייה הייתה קשה מדי. לא רציתי לדבר עם גדי. חשבתי להציע לו, שיוריד אלינו כמה אנשים, שיעזרו לשאת את הציוד. ממילא איבדנו את היכולת לשמש יחידה קרבית. פחדתי לייאש את האנשים, ולא קראתי לו.

"חגבון, צריכים עזרה?"

"כן".

"כאן קודקוד ארטיק, אני מוריד אליך כוח, שיעזור לך להגיע למכלאות".

"מכלאות", היו היעד – מוצב "אפרסק" – שנראה באותו הרגע רחוק מאוד, למרות שכבר נמצאנו במרחב ההגנה שלו.

כולם שמעו את השיחה, והחלו לזרוק ציוד אישי, ציוד לחימה ופריטי לבוש. הסמל, חייל ואני אספנו את מה שנזרק, וניסינו להחזירו לבעליו. לא היה דורש לציוד הנטוש. הסמל והחייל לקחו את הציוד האישי. העמסתי עליי ועל הסמל כמה כלי נשק וציוד לחימה, והתחלנו לדחוף קדימה את האנשים. הגענו לקטע האחרון, כשמכשיר-קשר, שני "עוזים", ארגז תחמושת, "טלית" וקנה נוסף של המקלע עליי. ראיתי, שגדי מביט עלינו במשקפתו.

"חגבון, אתם עושים עבודה טובה".

"קודקוד ארטיק, תודה ... משתדלים".

"חגבון, חכה למטה, וסרוק עם היורדים את הציר. שלא יישאר שם שום דבר".

"היישר!"

אחרי שנאסף הציוד, התחלתנו לעלות. הסמל המשיך ללכת, וכשל. השארתי לידו ערימת ציוד ואת מכשיר-הקשר, והחלפתי אותו בהובלת הכוח. הכוח, שירד לעזור לנו, יעלה למוצב אותו ואת הציוד הנטוש.

 

כשהגעתי לקרבת גדי שמעתי את המ"מ לועג לנו ולביצועינו הכושלים. התפרצתי בשארית כוחי קדימה, והגעתי עד גדי, שנבהל ממראה השור הזועם שלבשתי. רדפתי אחר המ"מ, וניסיתי להכותו בקנה הנוסף של המקלע. גדי רץ אחריי, ותפס אותי. לא היו לי עוד כוחות להיאבק. רבצתי מובס על הקרקע, וניסיתי לאסוף את נשימתי.

כשהסמל הגיע עם הכוח, שירד לעזור לו, ערך גדי אותנו, וטפח לכל אחד מאתנו על השכם.

"הייתם בסדר גמור", אמר לנו.

כשהגיע אליי, נתן לי טפיחה עזה.

"הירגע ... ראיתי הכל".

שלא כהרגלי, לא אמרתי דבר. לא היו לי אוויר וכוחות לדבר. כעס עצום הציף אותי. הלכנו שותקים ופגועים למוצב.

הג'יפ של גדי הגיע, והוא ביקש, שאעלה לרכב. הנהג עצר, וירד. גדי הביט בי, כשנותרנו לבדנו.

"טוב שלא הצלחת להכותו ... עד מחר, אתה מפקד 'אפרסק'", אמר גדי, ונהג לתוך המוצב.

המ"מ עלה עם ציודו על הג'יפ, ולא ראינו אותו עוד.

למחרת הגיע גדי אלינו עם מ"מ חדש.

"אתה עולה על הרכב", אמר לי גדי.

חיכיתי לו בג'יפ, כשהציג את המ"מ לחבריי.

גדי עלה לרכב, "איפה הציוד שלך?"

"גדי, אנ'לא עוזב את המוצב!"

"לא. לא תעזוב. יש לך ארבעים ושמונה שעות חופשה. זה יספיק לך ... על הטיפוס למוצב, וכדי להגיע לירושלים".

אספתי קצת בגדים ומעט ספרים לתרמיל, ומיהרתי לחזור לג'יפ. גדי אמר לנהגו להורידני בצמח. כיוון שאף אחד לא חיכה לי בירושלים, שכנעתי אותו להביאני לקיבוץ, והלכתי לנירה.

לקראת ערב התעוררתי.

"טוב, שאדוני מואיל לקום".

"מה קרה? מה השעה?"

"עוד מעט תשאל את מי אתה מחליף בשמירה ...".

היא קמה, ועברה לשבת על קצה מיטתה. לנירה היה ישבן גדול, גוף רחב ומלא ושדי מלונים, שידעו הרבה שנים טובות יותר. נצמדתי לקיר, כדי להניח לה יותר מקום.

"מה עם איזה חיבוק קטן לסבתא נירה?"

ניסיתי לקום. הייתי רצוץ.

"בואי אליי".

נירה התכופפה אליי, ונשקה לי. אספתי אותה לתוך זרועותיי, וחיבקתי אותה. הרגשתי שוב כמו בפעם הראשונה שנפגשנו.

נירה למדה אתי בסמינר על מסעי הצלב. היא ידעה המון, ואפילו שלטה בלטינית – שפה, שכבר לא הייתה חובה לדעתה בחוג להיסטוריה. נעזרתי בה להבנת תעודות, שאספתי במהלך עבודה, שהכנתי על מתרגם הקוראן ללטינית. להפתעתי, היא הכירה אותו, והידע שלה סייע לי רבות. למדנו יחד, ובילינו המון – גם בענייני דיומא: סרטים, קונצרטים, תערוכות. היא הייתה סבתא ואלמנה, די מוזרה בין הצעירים הרעשניים, שגדשו את החוג. לא פעם הסעתי אותה חלק ניכר מהדרך לקיבוצה. תמיד סירבה, שאסיעה לקיבוץ, עד שבסוף שנת הלימודים לא שמעתי בקולה, והבאתי אותה עד ממש דלת חדרה. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, והיא הציעה, שאישאר לישון אצלה.

בראשונה בחיי שכבתי עם סבתא במשרה מלאה.

"אני לא מכירה את כל הדברים החדשים, שאני שומעת עליהם בשיחות ובעיתונות", הסבירה לי, "אני זקנה ואולד-פיישנד בשביל תרגילים חדשים ... אני מקווה, שנהנית".

בחדרה בקיבוץ נחתי, אכלתי, והתקלחתי, כשהתרתי לעצמי לזנוח את השמירה על ביטחון המדינה. בעיקר, קראתי. הייתה לה ספרייה נהדרת, ולא רק בהיסטוריה. היינו מתחילים שיחה בקפה, ממשיכים אותה בחדר-האוכל, במדשאה, על הכורסאות בחדרה ובמיטתה. נירה אהבה מאוד ללכת, והתלוויתי אליה בהליכותיה בשבילי הקיבוץ ובמטעים.

 
"מה הביאך הלום?"

"הג'יפ של גדי".

"ובמה זכיתי ליהנות מזיו פניך?"

סיפרתי לה על הסריקה.

"הצבא נשאר מטומטם כפי שהיה בזמני", אמרה.

נירה לא אהבה את שירותה הצבאי. משהו רע אירע לה, כנראה, במהלכו. לדעתה, הצבא מסריח, ולא רק משמן רובים, שהיא תיעבה את ריחו.

דיברנו על ספרים שקראנו, ואחרי קפה נוסף – על נכדיה ועל נכדתה הטרייה.

"רוצה לראות?"

השבתי בחיוב.

"התלבש. נלך אליה", התלהבה.

"יש לי רק מדים ומכנסי התעמלות".

"שכחת כאן מכנסיים בפעם הקודמת. אני מקווה, שתוכל להיכנס אליהם. קח חולצה שלי ואת אחד ממעיליי".

נירה נכנסה לחדר של בתה מבלי לדפוק על הדלת. הפרענו לבתה להיניק. נראה, שאך ילדה. נכדתה של נירה הייתה קטנה מאוד, ובגדי התינוק עטפוה מכל עבר, והותירו עודפים גדולים. בתה של נירה הייתה שמנה, כמו אמה, והריונה הותיר לה בטן שמנמנה ביותר.

"סליחה", אמרתי, וביקשתי לצאת.

"לא נורא", אמרה נירה.

בתה עטפה את הנכדה בחיתול, והסתירה את שדה.

"מזל טוב ושוב סליחה", אמרתי.

"אמא סיפרה לי עליך עוד כשלמדתם יחד".

"איך ידעת מי אני?"

"היא תיארה אותך בדיוק רב. רק גידלת זקן מאז".

"זה זקן למילואים".

"הוא מתאים לך ... כדאי שתשאיר אותו".

שאלתי על הרגשתה ועל משקל הילדה בלידתה. היא חייכה, וענתה. מה יכולתי לשאול צעירה, שאיני מכיר, וכנראה, יודעת עליי הכל. אחר כך צחקה על שלבשתי את בגדי אמה.

 
"היא לא רצתה, שתלבש מדים, נכון?"

כשחזרנו לחדרה, אמרה נירה, שהיא חייבת לעבוד למחרת. מצדה, אני יכול להישאר במיטתה, והיא תבוא להעירני אחר-הצהריים.

אני חושב, שנרדמתי מיד. למחרת היו לנירה סיפורי זוועה על מה שדרשתי ממנה עד שנרדמתי.

 
"ונענית לי?"

"זה סוד, שכל אשה שומרת לעצמה", חייכה.

שתינו קפה, והיא ביקשה, שאבוא לסבנה.

"אתה עוד זוכר? פעם עשית זאת טוב מאוד".

גם היא ידעה לסבן היטב.

נירה ליוותה אותי אל הכביש. רכב של הקיבוץ עצר, ונהגו פטפט עמה.

"קח אותו למוצב שלו", ביקשה, "זה לא כל כך רחוק".

השומר פתח לי את שער המוצב, בניגוד להוראות, והרכב נכנס פנימה, וחנה ממש ליד תורן הדגל.

 
"בוא, נשתה קפה. יש לנו קפה מצוין", אמרתי לנהג, "זה לא קפה צבאי".

"דבר ראשון אני קונה קפה. את הזבל של הצבא, שהמח"ט ישתה", אמר, ומיד נזכר, שאני מכיר את המח"ט. "סליחה, שהסמח"ט יימח שמו ישתה".

יום אחד התלוננתי בפני מכר, שהיה קצין בכיר. הוא סיפר לי על הסַפקים הצבאיים.

"אמץ לך סַפק", אמר, "ותתחיל לאכול כמו בן-אדם".

ארבתי למשאית ההספקה כל אימת שהייתי בעמדת השער, עד שפעם הגיעה במשמרתי. את חסדיו של הספק קניתי באמצעות גיליון "פלייבוי", שהוא התלהב לקבלו. הזכרתי לו, שאצא לחופשה בעוד יומיים, והפצרתי בו לבוא לקבל את הגיליון, שאקנה בחופשתי. הסמל קיבל הוראה לכלול את "פלייבוי" במסעות הרכש שלו. אפילו החייל הדתי במחלקה הסכים, כיוון שרמת האוכל שלנו עלתה פלאים וגם כמוּתו.

הסמל גם עבר מדי פעם אצל חיילת משוחררת, שהכיר באחד מהפעמים, ששירתנו במילואים. היא גרה ביישוב בצפון, והוא המתין אצלה, עד שנאספו כל השבים מחופשתם. אחר כך, קבענו להיפגש, בשובנו מחופשה, בכניסה ליישובה, כדי שלא יטרח יתר על המידה.

אחרי שנים, גירש הסמל את אשתו, ועבר לגור עם ידידתו. המחלקה הייתה אורחת הכבוד בחתונתם, והגשתי לו תמונה, שצילמתי באחת ההזדמנויות, ובה נראו המיניבוס וכמה מנוסעיו בלבוש מביך. איני זוכר מי אסף כספים מכל חיילי המחלקה, כדי לקנות את מתנתנו לחתונתם.

"אתה אוהב לבשל ... אתה היחיד, שלא מקטר כשהוא במטבח ...".

"אני רווק, ואוכל טוב ... אני אוהב לאכול. אז אני מבשל. וָלא – נסבול".

"חשבתי, שאתה מהמושב של גדי".

"מה פתאום?!"

"הוא דיבר עליך הרבה, בדרך למוצב".

"אל תאמין לשום דבר. הכל כזבים ...".

"גם החיילים מספרים עליך סיפורים".

"כמו ...".

"תגיד את האמת. נכון, שלא נסעת לירושלים ...?"

"הייתי בקיבוץ".

"אומרים, שאתה מבלה כל הזמן ...".

"שטויות, נירה חברה ותיקה שלי. היא יכולה להיות אמא שלי".

"היית אצלה?"

"כן. היא סבתא, שלמדה אתי באוניברסיטה".

"אל תשאל מה סיפרו עליך כשהיית אצלה".

"כולם מדברים ומדברים ... אתה יודע, על מלים אין מכס ...".

"הם מעריכים מאוד את מה שעשית בסריקה ... הם לא חשבו, שיחזרו ככה".

"התנגדתי לשטות, ולא רצו להקשיב לי. כולם יודעים, שידעתי מה מקור היריות מבלי לרדת לערוץ. המ"מ הקודם אידיוט ... הוא לא הבין, שאנחנו מילואימניקים. תסתכל על האנשים לכולם יש עודף משקל, כולם מעשנים, כולם בלי כושר גופני ... אז מה הוא רץ?!"

"שמעתי, שרצית להרוג אותו ...".

"גדי הציל אותו ... ואותי. הייתי שובר לו את העצמות עם הקנה הנוסף".

"מה הוא עשה?"

"במקום לעזור, הוא עמד, ולעג לנו ... זו בושה, שאנחנו לא יכולים ללכת, אבל אנחנו לא אשמים, אלא מי ששלח אותנו למשימה, שלא יכולנו לעשות".

שתקנו, והגשתי לו קפה.

"למה אתה לא קצין?"

"כי בתור קצין לא אוכל לעבוד במטבח".

"די, תהיה רציני".

"לא רציתי".

"אומרים, שאתה מכיר את כל המפקדים".

"אני מכיר הרבה ...".

"את המח"ט אתה מכיר?"

"בזכות זה אנ'לא בכלא".

סיפרתי לו על סדרת התקריות, שהביאוני למוצב, ועל התלונות, שהמ"מ הקודם איים להגיש נגדי. הוא חייך.

"אם תלך בכוח, לא יילך לך עם האנשים", אמרתי לו. "אתה צעיר כמוני, אבל אני מבין אותם. הם רוצים הערכה ויחס טוב, וייתנו הכל ... כל מה שהם יכולים. תראה, הם יכלו להתיישב, ולא להמשיך לעלות למוצב. רק הסמל ואני משכנו אותם, והם קמו. הם התרגזו מהיחס המעליב של המ"מ הקודם, ולמרות זאת המשיכו".

"הם אמרו, שהלכו אחריך".

"לא צריך להגזים ... אבל הייתי חייב לגדי ... ועשיתי הכל, כדי שלא תהיה פאשלה. אתה מכיר את הצבא. הוא, גדי, היה משלם, ולא האידיוטים מהחטיבה".

שתינו קפה, שכבר הצטנן, והוא שאל למעשיי.

"אני מנסה להשלים דוקטוראט, ואחרי זה – הכל פתוח".

המ"מ סיפר על מעשיו, וביקש, שלא אכשיל אותו.

"הזהירו אותי, שאם לא אמצא חן בעינייך, תעשה לי את המוות".

"הצבא אינו מעניין אותי. יש לי חיים משלי ... באתי לקרוא, לנוח, ולהחליף אוויר. אם לא תפריע לי, לא אציק לך ... אתה מבין? חיה – ותן לחיות".

"ותהיה מוכן לעזור?"

"יש לך סמל. הוא בחור טוב. הפעל אותו".

המ"מ סיפר, שדיבר עם הסמל, ולא זכה לשיתוף פעולה.

"אנחנו פגועים ... עם מ"פ אחר, ויש מספיק נבלות בגדוד, היה כאן מרד. לאף אחד לא איכפת מאתנו. אם לא הייתי חבר של המח"ט, לא היינו מקבלים מדים נקיים. מה זה? גן חיות?! שמע, אם תראה, שאיכפת לך ... ראה, גם אתה מילואימניק ... לכל אחד יש משפחה, צרות, חובות ... הצבא מוסיף לנו בעיות. השתדל להראות, שאתה אתנו ... זה הרבה יותר קל עם גדי ... הוא בנאדם, א מענטש. קצינים אחרים בגדוד אינם שווים יריקה. אינם מבינים ... ואינם יודעים עד כמה האנשים בזים להם".

סיפרתי למ"מ על מה שאירע במוצב ליד הקיבוץ ועל כך, שכולם ניסו להכשיל את סגל הגדוד, ולא למלא את הוראות החטיבה.

"תוכל להשיג בקלות שיתוף פעולה, אם תוכיח, שאינך מתכוון להפריע, להרגיז, ולהציק".

בספר הדרכה אמריקני, שהגיע לידיי כשהדרכתי בצופים, הובא משל על מנהיגות: האחווה הצופית הנה כמו מקרוני מבושל. לא תוכל לדוחפו, אלא רק למושכו אחריך. סיפרתי על כך למ"מ.

 
"אנחנו גם כן רק אטריות מבושלות ... זכור זאת".

"הבטח, שלא תכשיל אותי".

"אם תהיה ראוי ...", אמרתי, "וכדאי לך לדבר עם הסמל. הוא המנהיג האמיתי של המחלקה".