מארב

אווירה נעימה שררה במוצב, שישב מעל העיר הגדולה ברמת הגולן, עד אותו הערב. הסמל ירד כל בוקר העירה, וקנה מצרכים, עיתונים ושאר דברים. באותה ההזדמנות, ירדו עמו כמה מאנשינו, ושתו קפה עם המקומיים. כשלא ישנו, טיילו רוב האנשים מחוץ למשמרתם בעיר, וניסו למצוא אטרקציות, שהעיר לא סיפקה. הסמל ידע היטב מאתנו, שאטרקציות נמצאו בקיבוצים, או בערים, שממערב לירדן. האטרקציה שלו גרה במושב קטן סמוך לירדן, והוא טרח לפוקדה בהתמדה ראויה – גם כשלא היה במילואים.

כעת רטן הסמל ללא הרף – כאילו היה אחד מאתנו, ולא חלק מההנהלה. כבר בבוקר נאסרה היציאה מהמוצב, והוא דווקא חשב לבקר במושב. אחר כך באו כל מיני זרים, והציקו לו, עד שברח לאחת ה"שפניות", והותיר את המ"מ להתדיין עמם.

"אתה יושב על הרשת של החטיבה המרחבית", אמר לי קצין חמור-סבר, שלא הציג את עצמו. "בטלפון נוכל להשיג את כל השאר. יש כאן מכשיר נוסף, שדרכו ננהל את האירוע".

"אין לי הוראות קשר, שמכסות את הרשת השכנה", אמרתי למ"מ.

הקצין הזר אמר, שאחד מאנשיו יישב לידי, ויענה לקריאות של "תחנות" שכנות.

"שיענה גם במקומי, ואנוח ב'שפנייה'", אמרתי.

אף אחד לא שם לדבריי, כיוון שרכב הבקרה התחיל להפעיל את המכשור, והגנרטור שלו הרעיש.

"יש לנו אזימות?" שאל אחד.

הוא שוחח בטלפון עם מפעילי רכב הבקרה, ואמר, שהכל בסדר.

מישהו פלט מלת צופן – המבצע יצא לדרך.

כולם נדרכו. הבטתי בדף ההוראות, שכלל את מלות הצופן, והבנתי. פתאום שמתי לב, שמרבית החיילים, שלא הכרתי, נעלמו מהמוצב. נותרו בו עמנו כמה זרים – קצינים,  אזרחים ומפעילים של המכ"ם הקרקעי, שהוצב אחר שקיעה על גג עמדת התצפית.

"רואים אותם?"

"כן. הם יורדים".

מתח רב שרר במוצב. רציתי קפה, ולא היה מי שיכינו. הזרים נראו כל כך מרוכזים במבצע, ושום דבר לא עניין אותם. לא היה מי שיחליפני בעמדה, וגם נאסר לצאת ממנה לרחבת המוצב. בכל מצב, לא יכולתי לשתות קפה. כעבור כעשר דקות העביר אחד הזרים מכל-תרמוס, ושתינו קפה רע, שהיה מתוק מדי.

"היכן נשתין? ודאי גם לזה יש להם תשובה מתאימה", לחשתי למ"מ. 

 

הוא הביט בי בייאוש.

 

"אתה צריך?"

"עוד לא".

מישהו בדק את מערכת הקשר מבלי לדבר. סוף-כל-סוף נוצר מגע עם הכוח, שירד לעבר המטעים דרך ענן ענק, שכיסה את כל האזור. הקצין הזר ביקש מרכב הבקרה אימות.

"רואה אותם", אמר קצין הבקרה.

 

מישהו נקש שוב במערכת הקשר, והקצין הזר קיבל זאת באנחת רווחה.

"ימינה!" קרא מישהו בקשר.

"הם כמעט עלו על עץ", אמר הקצין מהבקרה.

"האט, ורד במקום!" אמר הקצין הזר.

"זה בסדר", הרגיעו קצין הבקרה, "הם הגיעו בזמן למקום".

הקצין הזר הביט בשעונו. התרחק לתוך המוצב, ודיבר עם מִפקדתו.

"יש אישור סופי", אמר כשחזר אלינו.

קצין הבקרה העביר לכוח מלת צופן, ודיווח מיד, שהם מתחילים לגלוש לקראת מגע.

"רואים אותם!" צעק קצין הבקרה.

למלה, "אותם", הייתה צליל אחר. הכוח התכוון לתפוס "אותם" – רצוי בלי קרב.

 
התכנית הייתה להוריד כוח סיור, שייתקל בחוליית האויב, ישבה אותה, ויביאה עמו חזרה לשטחנו. האויב היה אמור להיות מופתע; ולכן, לא תוכננה היתקלות באש, למרות שהכוח היה מוכן לאפשרות כזו. כוחות נוספים עמדו בכוננות לסייע, אם חוליית האויב תתנגד. המכ"ם הקרקעי ראה את הכוח שלנו, והנחה אותו, כדי שלא ייתקל בעצים ובצרות בעלטה הגמורה. המכ"ם זיהה גם את חוליית האויב, מהרגע, שנכנסה לשטח בביטחון, שאיש אינו מבחין בה, בחסות הענן. מפקד הכוח ישב בקרון הבקרה, ונתן הוראות לאנשיו. הם התקדמו, בתוך הענן, שרבץ ממש על הקרקע, בבטחה ובמהירות, לפי הוראותיו, ונפרסו בין העצים.

"יש מגע!"

הסתכלנו בקצין הזר. הוא היה מתוח, ולא דיבר עם איש. גם לא שתה דבר.

כעבור רגע דיווח הכוח את מלת הצופן, שפירושה המבצע הושלם בהצלחה מלאה. מלת צופן נוספת סיפרה, שהכוח מתחיל לעלות למעלה, אלינו. זו הייתה הפעם הראשונה, ששמענו אותו מדבר – וגם האחרונה.

מולנו הייתה עמדת או"ם. לימים, תאויש בקצינה הולנדית, שנהגה להיטיב את שיזופה על גג המוצב, גם בחורף. היו שנשבעו, שהיא עושה זאת בעירום מלא. אחרים אמרו, שהיא לא עושה זאת לבדה. מכל מקום, לימים הורחקה הקצינה ההולנדית מהמוצב בלחץ של נשות קציני האו"ם, שהתגוררו בנהריה, ופחדו מתחרות.

במוצבים המרוחקים ראו עננים, שמים, ציפורים וחיילים. על קצינות – ישראליות, או הולנדיות – רק פנטזו. לפעמים עלה קול של חיילת בקשר, והרשת שמחה ועלזה. אפילו "דודות" של האגודה למען החייל לא ראינו. לאחרים, שישבו קרוב לקיבוצים, היו שלל סיפורים אחרים. המאושרים ביותר היו מי שמוצבם גבל בעיר הגדולה והחרבה. שם היו הרבה חיילות וקצינות, ששירתו במפקדת החטיבה ובמפקדת האזור.

זכרתי את המפקדה מביקוריי הרבים בגולן. לפעמים ישבה בה חטיבת שריון, לפעמים חטיבת חי"ר, אך תמיד היה עם מי לשתות קפה, ולפעמים גם יותר.

 

חוטפים – אם מצליחים – כוס קפה, או כוס תה. כשהייתי במטבח, דאגתי תמיד להשאיר סיר גדול על אש קטנה לפני לכתי לישון. אחרים לא גילו התחשבות כזו.

הגשש התיישב קדימה, במתקן על הפגוש. אחר כך ירד, והתחיל ללכת.

 

מה הוא רואה לכל הרוחות?! איני מצליח לפקוח עיניים כשאני רדום לחלוטין בקור הנורא, שרוח מחריפה אותו.

אחרי יום של קרה ושל רוח נוראה, שחיבל בטיולנו במנהטן, שאלה גליה מה אני רוצה. היינו בחנות לספרים משומשים בסוהו.

 
"לחזור למלון", אמרתי, וניסיתי להפשיר את פניי ואת ידיי.

הזכירה לי את הסרט, "התמימים והפראים", שבו ישב אנתוני קווין בחיק האיגלו, וחימם את כפות רגליו בשדיה של זוגתו.

 

חייכתי, "וזה מה שאת מציעה לי, אשה?"

"הלוואי שנגיע כבר למלון, חמור".

הזחל"ם התחיל לנוע צפונה. אחזתי את ידיות התותח 20 מ"מ, שהתקינו בזחל"ם במקום מקלע כבד 0.5, וספרתי את הזמן עד למיטה.

"חתול בשטח", דיווחה הרשת הפרטית של הגדוד.

הגשש נאנח, ואמר, "אם ניתקל בדרבן, אני יורה ... לא איכפת לי ממנו".

"חתול", סגן-מפקד החטיבה המרחבית – קצין שנוא, שלא הכרתי – חיפש אותנו. הוא אמר לגדי, המ"פ, שאנחנו מפרים כל חוק אפשרי – כולל את הוראתו, שלא לצוד. הגשש וכמה מזקני המחלקה לא הסכימו לוותר על ציד טוב, שיזדמן – אפילו חזיר-בר. הסמל הביא פרימוס וסיר בישול גדול מהמושב, לפי בקשתי, שלא להטריף את המטבח. החייל הדתי הודה לי, שלחמתי למען זה, והוא לא נדרש להתערב. שאלו אותו האם יוכלו להשתמש ב"כלב" – מבער-גז נייד – של המטבח הצבאי לצורכי הכנת הציד, והוא לא התנגד.

בינתיים הגענו למוצב הראשון. הדרך עלתה אליו. השער היה פתוח לרווחה, ולא נחסם במיקוש. השומר לא היה. כנראה, נם בצריף. נכנסנו לרחבת המוצב. כל המוצב ישן, ללא דאגה. הכנו קפה, ולקחנו מה שרצינו מהמקרר. אכלנו, שבענו, הותרנו, ונענו קדימה, לנקודת הדיווח על סיום הסיור.

"משהו נע בשיחים", אמר הסמל, והצביע בידו ימינה.

לא ראיתי דבר, אך הגשש כבר ירה מנשקו, תוך שהוא קורא, "דרבן!"

"תחנות גורן, מי שמע ירייה?"

אין קול ואין עונה. היינו "גורן 5", ומלבד המוצבים, היינו היחידים בשטח.

"גורן 5, כאן משנה חבצלת", קרא הסמח"ט.

הסמל קילל אותו. הגשש הוסיף הערכות לגבי דרכיה הלא-מוסריות של אם הסמח"ט.

"כאן גורן 5".

"כאן משנה חבצלת, שמעת ירייה?"

הנוהל הרגיל היה להכחיש הכל. פעלתי בהתאם.

"כאן גורן 5, שלילי. איפה?"

"מה זה, 'איפה'?! אצלך!"

"אני בצפצפה 342 בדרכי למכלאה. לא שמענו דבר".

בבוקר העיר אותי גדי במבע חמור.

"הסמח"ט מגיע בקשר לירי. מה קרה?"

"אינך רוצה לדעת".

גדי יצא לקבל את פני ה"חתול". גם הוא שנא את הנודניק. שנאה הדדית שררה בינינו לחטיבה המרחבית, שהאשימה אותנו בהפקרות ובזלזול. אנחנו קבלנו ללא הרף על תנאי השירות, על הוראות מבולבלות, על תחזוקה לקויה ועל ציוד חסר. ה"חתול" ואנשיו אפילו לא טרחו להאזין לנו.

הסמח"ט נכנס לחדר-האוכל. הסמל צעק, "הקשב!" וכולם פרצו בצחוק לעגני. היינו כבר עשרות שנים אחרי הטירונות, ולא התרשמנו מקצין בקבע – ובעיקר, לא מה"חתול", למרות דרגותיו. הכרנו אותו מהשנה שעברה, שבה מיררנו את חייו, וכבר אז הבטיח להענישנו.

 

הבטתי סביבי. הגשש נעדר. ניגשתי לסמל, והתלחשתי.

"על מה אתם מדברים?"

"על שלא הכינו לך קפה".

הסמל לחש לי, שהרחיק את הגשש מהמוצב. גדי הביט בי, והבין את העתיד להתחולל.

הלכתי להכין קפה.

"לאן אתה הולך? שב כאן כשאני מדבר!" צעק הסמח"ט.

"שיצעק על אמא שלו", אמר החייל הדתי, שידע לדבר מבטנו.

 

המשכתי ללכת, והסמח"ט החל להשתולל.

"דבר אליו בנימוס", הציע הסמל.

"שתוק!" נבח ה"חתול".

חזרתי לשולחן, והבטתי אל הסמח"ט.

"מה אתה רוצה?" שאלתי.

ראיתי, שגדי רצה להתערב, אך נמלך בדעתו, ונתן לסמח"ט לתלות את עצמו במו-ידיו. גדי כבר הכיר אותי היטב, וידע, שכמו מרבית אנשיו, איני ירא מבעלי דרגות ולא מצעקותיהם. בעיקר, אהבתי להתווכח עם כסילי הצבא בנוכחות קהל אוהד של חבריי ליחידה. גדי נכח כמה פעמים בוויכוחים כאלה. מראש לא היה לקצין סיכוי. גם אם גבר עליי, הוא השפיל את עצמו לעיני כל היחידה.

"תראו, אתם עושים ברדק ... כל הזמן, מאז שהגעתם. אתם תסיימו בכלא!" אמר הסמח"ט בכעס.

הושטתי את ידיי קדימה בתנועה, שהציעה לו לאזוק אותי. מישהו צחקק, וה"חתול" התפוצץ שוב.

"מי ירה אתמול?"

"אף אחד. איפה ירו?"

"אתה היית בשטח ... אתם ... כולכם הייתם ... ורק אתם, הסיור, לא שמעתם את הירייה?! ... אתם חירשים?"

"כן!" אמר החייל הדתי מבטנו, "אנחנו מטומטמים וחירשים".

הסמל עמד לפרוץ בצחוק, וה"חתול" המשיך לכעוס.

"גדי, אני רוצה, שתברר את זה, ועד אז לא תצאו לחופשות".

"מה עם הקפה שלי, מותק?" אמר החייל הדתי מבטנו.

גדי התפלץ, והסמל התאפק בקושי. כולנו היינו מבודחים, וחיכינו לצעד הבא של הסמח"ט.

"אולי תשתה אתנו קפה?" שאלתי.

"כן, מותק, אולי?" אמר החייל הדתי.

הסמח"ט קם בזעם.

"זה יעלה לכם ביוקר ... תראו", והלך במהירות לרכבו.

ישבנו  עם גדי, והתפוצצנו מצחוק. החייל הדתי חזר על השיחה, וגדי הבין איך העזנו ללעוג לסמח"ט בצורה כה בוטה.

"חברה', תיזהרו. הוא מסוכן!" התריע גדי.

"וטיפש", אמרתי, "זה השילוב הגרוע ביותר".

גדי לקח אותי הצדה.

 
"מי ירה?"

סיפרתי לו את האמת, והוא הבין מדוע נעלם הגשש מהמוצב.

"מי בחופשה?"

דיווחתי לו. הוא הבין מתשובתי, שנמשיך לצאת לחופשות, למרות ההוראה.

"זה על אחריותך!"

"כן, גדי, רק על ראשי ... אינך יודע דבר".

"אתה אוהב להסתבך, בחור".

"אני שונא מטומטמים, והצבא מלא בהם – מטען חורג – הרבה מעבר למותר".

הצעתי לגדי לשתות עמנו קפה. את הזמן הוא העביר בשיחה נעימה ובשאלות על בעיות ועל מחסור בציוד ובאוכל, ורשם דברים בפנקסו. אחר כך נסע חזרה למפקדת הפלוגה.

"מה אתה חושב?" שאל הסמל.

"אני אקרע את התחת לדתי הזה ... כמעט עשיתי במכנסיים", עניתי.

חיפשתי את המדבר מבטנו, כדי להודות לו, אך ידעתי, שעלינו על הכוונת של ה"חתול", והוא ינסה להפוך את עשרת הימים האחרונים לשירותנו לקשים מאוד.

"ראה", אמרתי לסמל, "בשביל הצבא, אתה מפקד הסיור, למרות שגדי מינה אותי לפקד עליו. שנינו נלך לקאלאבוש יחד, במקום להמשיך לחגוג, אם המנוול יתפוס אותנו ...".

כל המחלקה ישבה ברחבה, וחיכתה לנו. החייל הדתי, קיבל אותנו בקריאה, "הקשב!" מבטנו.

 

חייל אחר הצדיע בלעג, החזרתי לו חיקוי של הצדעה של גנרל. כולם התמוגגו מנחת.

"חברה', אנחנו בצרות ... יש לנו עשרה ימים, והמטומטם הזה ינסה לקרוע לנו את הצורה", אמרתי. "אני מתחנן, אל תעשו שטויות מיותרות ... אבל נמשיך להשתעשע ... מגיע לנו".

סקרתי כל אחד מהם, ולכדתי את מבטו. כולם הסכימו אתי. קיוויתי, שלא יהיה בקרבנו מלשינים, כיוון שהפעם שיחקנו באש אמיתית.

 
"איפה החיוור?" התעניינתי לגבי הגשש.

"הוא ברכב שלי, עם ה'כלב'. נסע לבשל את הדרבן ...", אמר הסמל.

"טוב מאוד, שאינו כאן".

הגשש יצא לאתר פיקניקים בקרבת הקיבוץ, ושם בישל את הציד. הסמל הציע, שנצטרף אליו, ולא נאכל את הדרבן ברחבת המוצב, או לפני שערו – כפי שנהגנו.

הטבח התורן, החייל הדתי, השומר ואני נותרנו במוצב. החלפתי את הקשר התורן, והוא רץ עם הטבח התורן להצטרף לסעודת הדרבן.

"יא חנטריש, מה עשית ל'חתול'?" קרא מישהו, שזיהה אותי ברשת הפרטית של הגדוד.

 

הסיפור כבר נפוץ בכל הגדוד.

"משכתי לו בזנב ובביצים".

"אתה מטומטם. הוא יקרע אותך".

"בינתיים, אחד-אפס לטובתי ... אל תשכח, הוא קצין בקבע, חתול די טיפש".

"בוא, נעבור לטלפון".

מפקד המוצב, שמצאנו ישן, סיפר, שגדי דיווח לכולם על המפגש עם הסמח"ט, וביקש, שיעלו את רמת עירנותם. ביקשתי, שיגבירו את העירנות, ובעיקר ידווחו כל הזמן ומיד על הגעת הסמח"ט לאזורנו.

"בקש מהחברה' שלך לא לישון ... נכנסנו אליכם, אכלנו, ואף אחד לא התעורר. יכולנו לגנוב את כולכם עם המיטות".

"לא ניקיתם את המטבח ...", התלונן.

"תגיד זאת ל'חתול'".

הוא צחק.

אחר כך דיברתי בטלפון עם שאר המוצבים של הפלוגה. התחננתי, שיגבירו את עירנותם, כדי לחפות עלינו.

שמעתי ברחבת המוצב צחוק וצעקות – זוללי הדרבן הגיעו מדושני-עונג.

 
"מגיע לנו בירה", אמר הסמל, שהרים כוס לחיי הסמח"ט.

אחר כך וידא, שדיברתי עם כל אנשי הפלוגה.

"אצא עם הרכב לסיור בין המוצבים עם טכנאי הקשר ...", אמר, "כדי שיחשבו, שבאנו להחליף ציוד ובטריות, ואדבר אתם שוב. אתה יודע, אני מהחברה'".

הוא טפח על כתפי, וחייך.

מעל ראשי כולנו ריחף ה"חתול".

בליילה האחרון לשירות – כרגיל – התחילה החגיגה האמיתית. את הסיור עשינו כבר בחפיפה עם נציגי פלוגת המילואים, שעמדה להחליף אותנו. הסברנו להם את הדרך ואת הבעיות. רוב הזמן התלוצצנו על חשבון ה"חתול". הם אהבו את העימות, והבטיחו להמשיך במסורת, ולהוציאו מדעתו.

יצאנו לדרך היישר ממסיבת סיום השירות, שבה כילינו את עודפי האוכל ואת הבירה, שרכש הסמל. הוא סקר את מסעות הרכש שלו, שבמסגרתם רוקן לא אחת מחסנים בחטיבה וגם את המטבח החטיבתי.

"לא היינו צריכים לצוד ... היה לנו מספיק בשר איכותי", אמר לסמל שהחליפו, "אבל זה כיף. לקחתי גם מהמטבח של לשכת המח"ט ... אתם זוכרים את הנקניקים?"

הקצין, שעמד לפקד על הסיור במקומי, תמה.

"מה הבעיה, נכנסתי ללשכה כשהיו בארוחת צהריים", אמר הסמל, "והם לא שמו לב, שרוקנתי את המקרר".

"זה לא מעניין אותי. אתם צדתם כאן?"

ענינו בחיוב, ושחזרנו לו את כל התקרית עם ה"חתול", כשהסמל מחקה אותו, והחייל הדתי מפיק קולות מבטנו.

"אנ'לא יכול לנהוג כך", רטן הנהג, שצחק בפה מלא.

"אז, עצור, והנהג החדש ייקח את ההגה".

 

הקצין החדש שאל עוד ועוד.

"אני חושב, שהסמח"ט עוד יצטער על שעזבנו את הקו", אמר הסמל כשהלכנו לישון.

הוא צדק. הקצין סיפר, שהוא חובב ציד, וכבר בגיל צעיר מאוד יצא לצוד עם אביו.

"יאללה, מה אתה אוהב?" שאל הגשש, שהתחיל להתלהב.

הקצין רצה מאוד לצוד חזיר-בר, והגשש התפעל מהרעיון. הם התחילו לדון איזה נשק להפעיל מול חזיר-הבר כשיופיע מולו. "עשרים מ"מ זה נהדר", אמר הקצין, וטפח על קנה התותח. "הוא יעצור אותו בבת-אחת".

"... ותעיר את כל העולם ואת אשתו".

השתחררנו, וכעבור יותר מחודש הייתי בעמק בית-שאן. מפעל קיבוצי ביקש את ייעוצי. אבן-הגבול נעלמה, ואנשי הקיבוץ סיפרו על קצין, שירה בחזיר-בר בתותח במהלך סיור הליילה. חייכתי, ולא הסגרתי את סיפור הדרבן.

*

בצומת ואסט האט הסמל. האור האחרון מהרי נפתלי שמולנו סנוור אותי. רציתי מאוד להגיע לצפת, וכבר הייתי עייף למדי. שבועיים של מילואים בגולן כבר היו מאחוריי, ונותרו עוד כעשרה ימים. קראתי הרבה מערימת ספריי, אך הייתי צריך מיטה נורמלית, אוכל נורמלי ובעיקר שקט. אין רגע שקט כשעשרים מבוגרים, שלא התראו כבר כשנה, נפגשים. מדברים, נאנחים על הצרות, על ההנאות ועל הילדים. אחר כך – כמו תמיד אצל בנים – משווים.

די לא השתייכתי לאנשים הללו, שרק שירות באותה יחידת המילואים קישר ביני לביניהם. הם היו נשואים, אבות לילדים ובעלי מקצוע. הייתי סטודנט נצחי, הצעיר מהם ביותר מעשר שנים. אף שלא הייתי רווק, לא היו לי ילדים. כשהיינו בפרק ההשוואות, הם קינאו בי בגלוי על שאני מסתובב באוניברסיטה בין כל הסטודנטיות, וניסו לדלות ממני סיפורים על חוויותיי.

כיוון שלא הייתי נשוי, הורחקתי לסוף התור ברשימת החופשות. מחוץ לרשימה היה הג'ינג'י, שאשתו עברה טיפול פוריות. גדי קבע, שהוא ייצא לחופשה "מתי שיעמוד לו, או לה". כמה אנשים הבטיחו, שיביאו פתק כזה מרופאם לשירות הבא. אחריו בתור היו בעלי עסקים ואבות. בסוף התור עמדו נשואים ללא ילדים וללא פתקים על טיפולי פוריות של נשותיהם.

האחרונים רטנו תמיד בפני הסמל, שניהל את רשימת היוצאים לחופשה, ביד רמה ובהצלחה גדולה. כולם שנאו אותו, אך צייתו לו. חסרי הילדים והגרושים טענו, שגם להם יש לחצים.

 
הייתי האחרון ברשימתו של הסמל, גם כיוון שביקשתי לרכז את כל חופשותיי יחד.

הסמל היה נשוי, ואב לכמה ילדים,  שחרד מהרגע, שבתו הבכורה תיכנס למעגל החיזורים. הוא החזיק סניף נוסף במושב, שגם אותו היה עליו לפקוד. אף אחד לא בדק את נוכחותו עמנו. אחרי כל כך הרבה שנים במילואים, לא היה לסמל כוח לשמוע את רטינתם. שמרנו פעם יחד, והוא אמר, שמבחינתו, טוב, שאין במחלקה רווקים.

באתי למילואים כדי לנוח, להחליף אווירה. תמורת הרגיעה הזמנית, אתנחתא חשובה במרוץ, הייתי מוכן לשלם מחיר כבד – כיוון שלא היה לי כושר גופני, והייתי כבד-משקל עם היסטוריה מעניינת של פציעות ספורט.

"אתה נוסע לירושלים?" שאל הסמל.

"לא. גליה אינה בארץ".

סיפרתי לו על ידידותי עם בעל המלון הקטן בצפת.

"אין לי כוח לנהוג הלוך-וחזור", אמרתי. "אני מקבל שם יחס טוב. הוא מפנק אותי, וגם אשתו מפנקת אותי. אני ישן, מטלפן, נח, וקורא".

"כמה אתה יכול לקרוא?!"

הם תמהו כיצד אני יכול להביא לכל קריאה למילואים את התיק החום, שנגדש בספרים. גם תמהו מדוע איני מתעניין בכדורגל, כמותם, ומקשיב רק למוסיקה קלאסית.

"הכינור הזה שלך משגע אותי", אמר החייל הדתי, כשנסע עמי לחופשתו. הוא לא היחיד, שהתפלא.

 
את הרכב השארתי בקיבוץ ליד ביתו של ידיד מהגרעין של גליה. אסרו להכניס רכב אזרחי למוצבים. את הרכב של הסמל הכנסנו בתואנה, שהוא מסייע לפלוגה לתחזק את המוצבים. גדי חיפה עלינו, והסדיר את הדבר עם הרשויות, לשמחתנו.

הסמל הוריד אותי לקיבוץ, ועליתי למוצב עם הרכב. לקחתי כמה אנשים וציוד אישי של אחרים, ונסענו מערבה. הם ירדו בחצור, והמשכתי עייף דרומה. התפללתי, שלא אירדם על ההגה. לא היה שום טרמפיסט בתחנות ההסעה עד לכניסה לראש-פינה.

נחתי בתחנת האוטובוסים, שהכרתי היטב. שתיתי קפה.

כשיצאתי מהתחנה, שמעתי את חן, ששאלה, "אפשר לנסוע אתך?"

היה לה קול ילדותי ורך. הבטתי לכיוון הקול, וכיוון שהייתי מסונוור, לא ראיתי אותה.

"לאן?"

חן רצתה לקיבוצה.

"אני מגיע לצפת".

"בסדר".