הבט סביבך

"מה קרה?" שאלתי, כשהנחתי בשקט לא-מאפיין את ילקוטי בחדרי.

זה היה בתחילת לימודיי ב"חמישית" – כפי שקראו אז לכתה ט'. ידעתי, שאבי תיאם מפגש טלפוני עם המורָה לספרות, כדי שישמע את הערותיה על ביצועיי הנלוזים במבחני הראשון בחיבור בתיכון. המורה לספרות ביקשה, שיגיע לבית-הספר, כדי לשוחח עמה בהפסקה. אבי הסביר, שכמורה, לא יוכל להיעדר מבית-ספרו. לבסוף, סיכמו, שבהפסקה הגדולה ידברו שניהם ממזכירויות בתי-ספריהם.

"מספיק בקושי", פלטתי בשקט את הציון המביש, שלא היה שכיח אצלי.

"לא סיפרת ...".

"נכון. התביישתי ... רוצה לראות?"

 

"לא זרקת את החיבור?!"

 

"לא. החבאתי אותו בתיקי. רוצה לראות?"

"כן. כך אמרה המורה ...", אמר כשנרגע.

 

מאז ועד שנעלמה המורה לספרות מחיי, כעבור כשנתיים, לא היה איכפת – לו ולי – אילו ציונים נתנה לחיבוריי, בתנאי שלא היו שליליים ...

 

ניסיתי לרדוף אחרי האירועים, שלא קרו, ולנסות להתמקם היטב, כדי להשיג סיפור טוב. בליילה, שקדם למלחמה, עשינו ניסיון כושל לקדם את חיי האהבה של פקידת המערכת, שהתאהבה בזמר ידוע בלהקה צבאית, ושמעה, ממקורותיה, שיופיע בפני אנשי הקומנדו הימי. גם דליה רצתה לסייע לעמיתתה, והצטרפה לנסיעתנו ההזויה.

הגענו לבסיס בג'יפ של המערכת יחד עם חנניה, צלם צבאי פרוע למדי, שסיקר את ההופעה. לבסוף מצאנו את גבינו מונצחים בתמונה מפורסמת באלבום הניצחון. התברר, שהלהקה הצבאית הייתה חימום להופעת יפה ירקוני. סבלתי על הספסל הקשה, ואוזניי הוטרדו משירתה. את הזמר, שהכרתי מעירי, ושיחקתי אתו כדורגל בשכונה, לא הצלחתי לתפוס בהמולה, שיצרו ירקוני ומלוויה. דליה המשיכה לביתה בחיפה, ואנחנו חזרנו בג'יפ הצבאי לתל-אביב עייפים ומותשים.

בבוקר התעוררתי לקול נקישות רמות על דלת חדרי. קמתי עייף, וקרטעתי אל הדלת. שמעתי צעקות, ומישהו דפק בכוח על דלת חדרי.

 

"קום! פרצה מלחמה!"

 

חשבתי, שזו בדיחה תפלה – כאילו ידעתי איך נראית מלחמה. למען האמת, זו הייתה כבר המלחמה השלישית בחיי. נולדתי באמצע מלחמת הקוממיות. במלחמת סיני התחבאתי עם כולם במקלט הבית המשותף. כך, בשחצנות של נער מתבגר, השליתי את עצמי, שאני יודע מה זו מלחמה.

 
גירשתי את האיש, שהפריע לשנתי, ולפני ששבתי למיטתי, שמעתי את הצופרים שוב.

 

בריצה פראית, בלי ארוחת בוקר ובלי אוויר, הגעתי למערכת. כבר בתקופת ההמתנה לא היו אוטובוסים. הלכתי לא-מגולח ונסער ברחובות הריקים של מרכז תל-אביב, עד למשרדי המערכת. עד מהרה מצאתי את עצמי מתקפל בכאב לתוך מושב אחורי של טנדר אזרחי, שגויס לשירות צבאי, רעב, צמא ומוטרד. יצאתי למלחמה הראשונה בחיי בלי ציוד מתאים, עם "עוזי", עם כתב צבאי, עם צלם צבאי ועם נהג מילואימניק.

עברנו במפקדת פיקוד הדרום, ונפרדתי מליאת. חרדה הייתה על פניה. חברותיה למשרד היו בהיסטריה מוחלטת. נכנסנו לחדר המבצעים של הפיקוד, כדי להתעדכן, ולהחליט להיכן פנינו. גם הם לא ידעו יותר מדי, או שלא רצו לשתפנו במידע.

 

עמדתי על כך, שנחטוף משהו לאכול, וחטפנו צרבת בעקבות זאת. בדרך לניצנה חשבתי כמה פעמים, שמוטב שאקיא. בפעם הראשונה בחיי לא הצלחתי לפלוט את הזוועה, שנגסתי קודם לכן ברעבתנות. בניצנה חצינו את מה שהיה פעם גבול, והמשכנו מערבה.

עם ערב הגענו לתרת אום-בסיס. כוחות רבים חנו שם, מבלי לדעת יותר מדי מה יילד ליילה. חיפשתי אחר מקום להקיא, ואחר כך, כשרווח לי – חיפשתי אוכל, ובעיקר שתייה חמה. חזרתי רעב, צמא, עייף ומתוסכל אל שותפיי לנסיעה, ורציתי ללכת לישון, כדי לצבור כוח לקראת הבאות.

 

התברר לנו, שהכוח העיקרי יתחיל ללכת בליילה, כדי להסתער על המערך המצרי. רציתי להצטרף לכוח הלוחם, וחבריי התלהבו מהרעיון להיפטר ממני. הייתי צעיר מהם, ונותרתי ביניהם בן-כפר, שלא השתלב.

 

הלכתי לישון בצד הדרך, והקפדתי להימצא הרחק מהדרך שנכבשה. לקראת חצות העירו אותי.

"ישנת כמו חמור", אמר הצלם הצבאי, "עברו כמה טנקים, ואתה ישן. ממש חמור".

אחרי כחודש, כששבתי מסיני, נזכרתי בדבריו, והוטרדתי. הלכתי לברר את אירועי המלחמה, והתברר לי, ש"כמה טנקים" שלו הייתה אוגדה שלמה.

לפחד יש צורות רבות, למדתי במשך השנים – כמספר האנשים עלי אדמות. שוחחתי רבות עם מלאך המוות כשהמתנתי לניתוח הקשה. בשיחות ארוכות הסברתי לו, שטעה, ואין לי כל תכניות לבוא עמו. ראיתיו לוקח כמה מחבריי. צעקתי בשקט ובדמעות כשלקח את מי שאהבה נפשי. הפעם לא חשבתי כלל על המוות. לא האמנתי, שהמצב מסוכן. רק שוחחתי עם בטני הרעבה. לא היה לי חגור, ולכן לא יכולתי לשתות.

אחזתי בקת העץ של ה"עוזי", וחשבתי על עשרות הפעמים, ששכחתי את נשקי בכל מקום אפשרי. לא הפעם. הצלבתי את ה"עוזי" על צווארי, והוא נחבט בבטני. אחר כך חשבתי על גליה, ולא הצלחתי לצייר לנגד עיניי את דמותה. לפתע נתקלתי במשהו, ונפלתי עליו. האיש שלפניי כשל בדיונה, ונפלתי עליו. אז שמעתי בראשונה את התותחים שרעמו.

 

קרן אור החלה לסרוק את השמים.

 

"זרקור", אמר מישהו.

בצופים תרגלו אותי, ואחר כך תרגלתי את חניכיי מה לעשות כשזרקור מאיר עליי. אף אחד בטור לא הגיב כיאות.

 

הבטתי לאחור, חלק מהאנשים קרסו במקומם, חלק עמדו. מכשירי-הקשר פלטו זמזום סתום. התקדמתי, ועקפתי את החייל שנפל. זעזוע נוראי חלף ברגליי.

"עליתי על מוקש", חשבתי.

 

ראיתי, שרגליי שלמות, ונרגעתי כשנוכחתי, שאני ממשיך להתקדם לאטי.

"מרגמות", אמר מישהו בחפ"ק.

התקרבתי אליו, והוא זיהה אותי. זה היה הרב-סרן, מפקדה של ליאת. שמחתי. גם כאן, בסוף העולם, ואולי קצת הרחק משם, יש מי, שידבר אתי.

סיפר לי, שהזרקור מאיר על מטרתנו, ויסייע בניווטנו הארוך לתוך הליילה. שאלתי בחשש על המרגמות.

"זה לא נורא. אנחנו בחול עמוק", אמר.

הירי הטריד אותי מאוד.

"הפגז יתחפר, ויתיז קצת חול".

אחרי שהות קצרה, הוסיף, "היזהר, שלא ייפול ממש עליך – אתה בלי קסדה".

ואכן, בהמשך הדרך, ראיתי לוחמים, שהפגז התחפר לידם, והם עפו מעלה, ונחבטו בקול רם בחול. מסכנים מי שנשאו אמצעי-לחימה כבדים, כמו מרגמה, מקלע, או "בזוקה". כמה ניפצו שיניים ואפים בתעופתם.

אחרי שהות קצרה, המשכנו הלאה. האור אִפשר לי לראות את פני ההולכים אחריי, כולם היו מתוחים. לא הכרתי אותם. לא השתייכתי אליהם, אלא הייתי נספח. אפילו לא ידעתי מאיזו יחידה הם. חשבתי לחפש את מפקדם בהזדמנות, כדי לברר זאת. כיוון שלא הייתי חייל קרבי, פחדתי יותר מהם, והייתי מאומן פחות מהם. כיוון שהייתי צעיר שחצן, שאפתי קדימה. אולי זו תהיה כתבת חיי.

לא חשבתי לרגע האם ראוי לסכן את חיי עבור כתבה. לימים אהרהר על כך רבות, ואדון בכך עם חברים, עם עמיתים ועם מוריי.

על האפשרות למות בקרב, או בדרך אליו, לא חשבתי כלל.

הלכנו בליילה, והלכנו, עד שהגענו, ולחמנו על פאתי היעד ועליו. עם השנים למדתי, שנטלתי חלק בקרב חשוב בהיסטוריה הצבאית, שהרבה סיבות גרמו, שיהיה נשכח.

 
עם בוקר ראיתי, ממקום מרבצי באחת התעלות ההיקפיות, את אום כתף זרועה במאות רבות של לוחמים. אנטנות של מכשירי-קשר הזדקרו מכל מקום. פה-ושם ראיתי פריטי ציוד צבאי, שהושלכו באין-חפץ בהם, ותחבושות אישיות, שהוכתמו בדם.

 

הרס"ן אמר, שאוכל להסתובב בזהירות ברחבי המוצב הכבוש. עשיתי זאת, וחיפשתי את חבורות הפיקוד, כדי לשמוע, להתעדכן, ולהבין. 

הייתה מתיחות. כולם חיכו למפקד האוגדה ולהתקפת-נגד מצרית. גם אנשי החפ"ק החטיבתי השתתפו במערך ההגנה. אז גילה הרס"ן, שאיני מצויד לקרב לחלוטין.

"ליאת לא תוכל לדאוג לך כאן", גיחך.

"חבל. היא חסרה לי".

מישהו פתח בירי עצבני של מקלע. מקלעים כבדים הצטרפו אליו. מישהו מהחפ"ק קם, ורץ שפוף לעבר היורים, והפסיק את הירי. התברר, שמצרים התקרבו לטווח מסוכן בעיני קצין זוטר, שפיקד על הגזרה.

"אלה חיילים בורחים", הרגיעו הקצין מהחפ"ק.

 

ניגשתי בזהירות למקום, כשאני עוקב אחר הקצין.

 

"צריכים להישאר דרוכים", אמר לקצין הזוטר, "הבט סביבך. הצרות יכולות לצוץ מכל מקום".

מפקד האוגדה הגיע במסוקו. התפלאתי לראותו הולך במהירות בחול כשכרסו מקדימה אותו. מעולם לא הבנתי כיצד הרשה לעצמו להשמין כל כך.

כשראיתי את אריק בראשונה,לא זיהיתיו. הייתי בחור צעיר, ועד היום קשה לי לזהות אדם לפי תצלומו. אריק שרון היה כבר דמות מיתולוגית, ולא זיהיתי אותה עם החבית המתגלגלת, שחבשה כומתה אדומה לנגד עיניי. הייתי בתרגיל של חטיבת מילואי שריון, והוא בא לראותה באימוניה.

"זה אריק", לחש לידי כתב מעיתון ידוע.

לא האמנתי למשמע אוזניי. כשהסיר את כומתתו, ראיתי את שערותיו הבהירות, והתחלתי להשתכנע. ביקשתי לראיינו, אך הוא סירב באדיבות, ופנה לשוחח עם מפקד החטיבה המתאמנת.

כשלושה חודשים חלפו, ונפגשנו שוב. אריק תדרך את החפ"ק, הסביר, והפקודות ניתנו בהתאם. חלק מהכוח קם, ושינה עמדות. ירי מזדמן החל להיות תכוף יותר, והמסוק לקח מאתנו את מפקד האוגדה.

הייתי אמור לכתוב את סיפורי, ולהכניסו למעטפה, שטמנתי עמוק בכיס מכנסיי. המעטפה נשאה חותמת של מפקדת חיל האוויר, וציוותה על כל איש צוות אוויר להביאה במהירות למפקדת החיל – "הַמטֶה", בסלנג הצבאי – כך תואם. לא ראיתי שום כלי-טיס במקום.

 

שיתפתי את הרס"ן בהתלבטותי.

"יהיו מסוקים", הרגיעני.

"למה?"

"צריך לפנות פצועים והרוגים".

"היו הרוגים?"

הביט בי, ושתק.

כרעתי על ברכי, וכתבתי על ברכי האחרת את הכתבה. הוספתי כמה מלים אישיות. רציתי לצרף מכתב לגליה, ודחיתי את כתיבתו. מסוק "סיקורסקי" הגיח פתאום, ונחת בטרם התפניתי לכתוב לגליה. אחרי שלהבי שני הרוטורים עצרו, השתרר שקט. ניגשתי למסוק. טייס עצבני ניסה להרחיקני ממסוקו, כשאנשי צוותו עסוקים איש-איש במטלותיו. ראיתי פצועים נישאים באלונקות. הבטתי ממושכות בכל אלונקה, ושמחתי, שלא ראיתי אלונקות מכוסות.

הושטתי את המעטפה לטייס, שסירב לקחתה.

"תוכל להעביר אותה למַטֶה?" שאלתי.

הביט אליי כמו לא הבין את בקשתי.

"יש לי מעטפה למַטֶה", חזרתי על דבריי.

כנראה, הפעם שכנעתי. נטל את המעטפה, ובחן אותה מכל צדיה, וקרא את מה שנכתב עליה – אישור מפקדת חיל האוויר.

"זה חשוב", אמרתי בביטחון של נער צעיר, "ויש אישור מהמטה".

תחב את המעטפה לכיס בסרבלו, והסתובב לחזור למסוקו.

"אתה מהטייסת?" שאלתי.

הביט בי, בתמיהה.

 

"למה?"

"אלכס, חבר שלי, מכונאי אצלכם. מכיר אותו?"

"הוא לא כאן", אמר ביובש, ועלה לתא הטייס.

המתח התחיל לפוג, והחפ"ק התחיל להתקבץ בעמידה במרכז, על גב המוצב. התקפת-נגד מצרית לא הגיעה. הגיעו הג'יפים של הסיירת. כשהמסוק עזב, שאלתי אחד ממפקדי הג'יפים האם אוכל להצטרף אליהם, והצבעתי על תגיותיי הכחולות, שכבר היו מזוהמות.

"שאל את דני", אמר לי, והצביע על קצין, שהיה עסוק במתן הוראות, "אני לא מחליט כאן".

חיכיתי עד שדני יתפנה, וקיבלתי את אישורו להצטרף לכוח שלו.

 "השג לעצמך חגור וקובע", אמר.

אחד מאנשיו הגיש לי קסדה וחגור. לא שאלתי שאלות מיותרות. בטירונות לימדו אותנו, שקסדה וחגור הנם אברים מגופנו, כמו הנשק האישי. למזלי, זה היה חגור של "עוזי".

 

עליתי לקומנדקר. אחר כך, הבטיחו לי, אוכל לעבור לג'יפ, בהתאם למשימות הפלוגה.

כשפינו אותי, בתחילת הטירונות ב"גולני", לבית-החולים רמב"ם בחיפה, לא הבנתי כמה מצבי חמור. הייתי לפני יום הולדתי השמונה-עשר, ועד שפגשתי את ראש המחלקה לאורתופדיה, לא היה לי שמץ של מושג, כי אני עומד לאבד את כף ידי הימנית עקב נמק. את הנמק גרמה הזנחה של צוות הרפואה בבסיס האימונים החטיבתי – מחובש המחלקה ועד לקצין החובשים ולרופא החטיבתיים.

 

ימים ארוכים ביקשתי טיפול רפואי בידי, וסורבתי, עד שהתמוטטתי במטווח ליילה. פינו אותי באמבולנס למרפאה, ושם טיפלו סוף-סוף, להוותי, בפצעי, והחריפו את מצבי. באחד הלילות, הזעיק הרופא התורן בחטיבה את האמבלונס, שפינה אותי בדחיפות לבית-החולים.

כשהוזעק אבי לבית-החולים, כבר היה ברור, כי כפי ניצלה, ונותרה מחוברת למעצבתה אליי – הודות לאותו ראש המחלקה, שניסה עליי טיפול חדשני, שהמציא, לדבריו. אבי הגיע למיטתי, לאחר שתודרך על-ידי סגל הרפואה של החטיבה, שחיכה לו במסדרון. הוזעק לבית-החולים – למרות שביקשתי במפורש, שלא יודיעו לו על אשפוזי.

אבי היה רציני. הכרתי את מבעי-פניו היטב. בפיו הייתה בשורה מרנינה: אני אשם בהזנחה, כיוון שלא תבעתי במפגיע טיפול רפואי; וכדאי שלא אחולל מהומה, כדי שלא אועמד לדין על מחדלי. אבי – חייל טוב, ששירת בימי חלדו בצבא הפולני, בחיל הספר הבריטי ובצה"ל – לא העז לפקפק בדברי הקצינים.

 

הסברתי לו, שכטירון, לא הקשיבו לדבריי כלל, ולא אני פתחתי את הפצע בחוסר זהירות.

"לא יכול להיות – קצין אינו משקר!" הסביר לי בלהט כשעמד למראשות מיטתי.

שכבתי ליד חניך בקורס המ"כים של חטיבת "גולני", שנפצע באימונים לכיבוש יעד מבוצר. כל בוקר הגיע ראש המחלקה, חייך אליי, והתחיל לפעול. הצוות פרס פרגוד סביבי, ואח קיבע אותי למיטה. המנתח נכנס בסכין לתוך פצעי, והרחיק ממנו חלקים נגועים. הכל היה ללא הרדמה, וכאב. רק אח כבד מאוד, לחץ עליי, ומנע את תנועתי.

"אתה יכול לצרוח, לבכות, לעשות כל מה שאתה רוצה ... אפילו לקלל את אמי", אמר המנתח, "רק אל תזיז את היד. אני עובד עם סכין!"

 

רציתי לחייך, ופחדתי לענות לו. לא הספקתי, כיוון שסכינו כבר חתרה לתוך כף ידי.

כשהסתיימו טיפוליו, הייתה לי יד, והשלבים בראש מיטתי היו מכופפים ושבורים מלפיתות כאביי. צעקותיי נבלעו, כנראה, בבכי חבריי למחלקה ובצעקותיהם.

ידעתי, ששכני למיטה נפצע מכדורים, שירה בו מי שרץ אחריו בליילה, באימון, בתוך תעלת הקשר. הגיע למחלקה קצת לפניי, ובין טיפול לסיפור בז לג'ובניקים, שהקיפו אותנו. תוך כדי סיפוריו, הסביר לי כיצד לנוע בתעלה, ומה עושים בכל שלב של הלחימה.

 

"אם אתה כאן, כמו שאתה – כבר לא תגיע לגדוד", אמר, "תכתוב על מלחמות, אם תהיה לך יד".

 

שמעתי ממנו הלוך-וחזור את סיפור פציעתו. כך, ידעתי מה צריך לעשות בקרב; ובעיקר, מה לא צריך לעשות.

כשהגעתי לאימון הראשון בצאלים, כבר הייתי חייל מנוסה – איש מילואים, שידע הרבה על קרבות. זאביק, המ"פ, הציב אותי בחוד החוליה, שצריכה להיכנס ראשונה לתעלות. אחרי האימון ה"יבש" הראשון, ניגשתי אליו, וקבלתי על איכות הלוחמים, שרצו אחריי. ביטל את טענותיי.

אמרתי לזאביק, שאיני מוכן להיות בחוד.

"זה צבא, ולא תכנית 'כבקשתך'!" ענה לי.

כשנחנו, דיבר זאביק בצד עם הבחור, שהתלוננתי עליו. אחר כך, כשעשינו את האימון ה"יבש" האחרון, שוב שמעתי את האיש, שהלך אחריי, קורא שוב, "אש, אש, אש ...", ונבהלתי.

באימון ה"רטוב" רצתי במהירות, ויריתי לתוך התעלה. זינקתי לתוכה, עשיתי כמה צעדים, יריתי צרור קצר, כרעתי, נצמדתי לדופן התעלה, וצרחתי, "תקלה".

הטור חלף על פניי, לפי התרגולת, והמשיך לבצע את משימתו: לטהר את התעלה, עד סופה. וידאתי, שה"עוזי" נצור, ונשמתי לרווחה. זכרתי את שכני למיטה ברמב"ם. ניסיתי לחשוב על גליה ולא על הגבס, שעטף את רגלו, והפך לוורוד מיד אחרי החלפתו.

זאביק ניגש אליי, אחרי האימון, והפליט בשקט, "ממזר, סידרת אותי".

 

אחרי הרבה שנים רואיינתי ברדיו של אוניברסיטה, שלימדתי בה בארצות-הברית. המראיין היה חיובי, ושאל אותי שאלות רבות, גם אישיות. סיפרתי לו על עיתונאות קרבית, על ניסיוני העיתונאי ועל מחקריי, ועניתי על שאלותיו בענייני אתיקה. הריאיון עמד להסתיים. כמעט קמתי.

 

הסתכלתי אליו, ולכדתי את מבטו. שתקתי לרגע.

 

"הרגתי אדם בקרב", אמרתי, "עוד לפני שידעתי אשה".

השידור נסגר, ורק התגעגעתי פתאום לגליה ולאותם הימים.

היה יום שישי, ורציתי להגיע מוקדם ככל האפשר לביתי, אחרי כחודש היעדרות. לא חשבתי כלל להגיע למערכת, אלא רק על הבית ועל אבי.

בצהריים עליתי על האוטובוס לתל-אביב, והרגשתי כמו מי שהגיע מעולם אחר. הייתי מזוקן, ומיוזע במדים המנומרים, שכתמי דם המצרי היו עדיין עליהם. אף אחד לא התרגש לקראתי, ואפילו לא פינו לי מקום ישיבה. ישנתי כל הדרך מתל-אביב. אף אחד לא הפריע לי, ולא העיר, שתפסתי את כל הספסל.

הגעתי העירה, והתנהלתי לאטי בחום הכבד מהתחנה המרכזית אל עבר ביתי. שמחתי לא לפגוש מכרים ברחוב הראשי וברחוב המוביל אלינו. עברתי את סעדיה של הגרעינים ואת הצלם, את חנות שקם, את קצין העיר ואת בית משפחת הרופא, ששכל את בנו במלחמת סיני. ליד לשכת העבודה פגשתי שכן. קיבל באדישות את פניי, כאילו יצאתי רק הבוקר מדלת ביתי. לא רציתי לדבר, ולא לענות על שאלות. אדישותו מצאה חן בעיניי. על המדרכה ממול, ראיתי את אמו של שלמה, בן כתתי, חוזרת לביתה. קיוויתי, שלא תבחין בי, כיוון שלא ידעתי מה קורה עמו.

ניסיתי לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה, ואת מפתחותיי השארתי לפני חודש במערכת, לפני שיצאתי למלחמה. אבי פתח את הדלת, ופרץ בבכי, "איפה היית?"