נוהל ג'ני
|
טיוטה של סיפור, המבוססת על זיכרונותיי מקריאה לשמ"פ בסיורים לאורך חופי הצפון * כמובן, שמות הדמויות, תפקידיהן והאירועים הם פרי דמיוני הפרוע, ואין כל קשר ביניהם לבין המציאות *
באותו החורף, נקראנו לסייר בחוף הים – אווירה מעניינת, כיוון שהייתה חדשה עבורנו.
היינו חטיבה צפונית, והכרנו כל שעל בגולן והיסטוריה של כל מוצב ושל כל נקודת דיווח. לכל היותר, ראינו מרחוק את טבריה, ביקרנו בחצור הגלילית, ונסענו לקניות בקריית-שמונה. שלא לדבר על הרפקאותינו בראש-פינה. ופתאום, מצאנו את עצמנו בעיר גדולה, שתושביה מדברים עברית ונשותיה חשופות גם בחורף – לא כמו הדרוזים בצפון הגולן.
כך, בעיית החופשות נהייתה קלה יותר. תמיד עמד מישהו ליד הטלפון הציבורי, ושלשל אסימונים, כדי לדבר עם משפחתו, לדובב את ילדיו, או לפתור בעיה בעסק, שנותר בלעדיו. מדי פעם הגיעו משפחות לביקור מתואם – בעיקר, בשעות שאחרי סיור הבוקר ולפני סיור הערב. כיוון שרבים מאנשי הפלוגה היו צפוניים. זה היה קל ונוח.
בסיסנו היה במחנה נטוש בפאתי שכונה בדרום חיפה. חצינו את הכביש הראשי, ויצאנו צפונה וגם דרומה – מסלולים קשים למדי בליילה חורפי סוער. תחילתם הייתה בכבישים בשטח עירוני, ואחר כך יצאנו למרחב הפתוח ולדרכים הלא-סלולות שנפרצו לצורך סיורי החוף.
הסיורים נועדו למנוע חדירת מחבלים ליישובים, הסמוכים לקו החוף, ולאתר ניסיונות לחדור. זה היה לקח מתקרית האוטובוס בכביש החוף, שהחלה בחדירת מחבלים לחוף קיבוץ בצפון הארץ וסופה במצור גדול ובעוצר, שהוטל על תל-אביב. החופים הוקפו בגדרות-תיל, ועמדות תצפית מסוגים שונים הוקמו עליהם. ביניהן נמתחו דרכי סיור, שג'יפים כבשו בתנועותיהם הלוך-וחזור.
למערך ההגנה היו שתי תוצאות: פגיעה בחופש הבילוי של תושבי הסביבה מחד גיסא, וחשיפתנו המוגברת להרגלים מוזרים של מי שסיורינו לא הפריעו להם מאידך גיסא. בעיר הולדתי, על חוף הים, עבדו החופים סביב השעון כל עונות השנה, וחיפה לא הייתה יוצאת דופן מבחינה זו. זה היה מפלטם של הזוגות הצעירים בעלי המכוניות ושל מי שהתענגו עם מי שלא נכתב בתעודת הזהות, שהוא בן זוגם. עם הזמן הכרנו את המקומות ואת השעות, המועדים לפורענות.
"אני רואה הרבה מכוניות", שאל פעם אחד ממפקדי הסיורים, ומסר את שם המקום, שעמד להגיע אליו. "זה מגרש חניה, או מסיבה?"
חלק מהסיורים עברו הרחק מהים הסוער, שעלה בליילה, ולפעמים תקף באכזריות את מי שלא בחרו כהלכה את נתיבם. בחלקים אחרים היטלטלו הסיורים על פני גבעות החוף, וניסו לשמור על עירנותם כשהם צופים על קו המים.
לפעמים, הים סער, והגלים הכו בג'יפים, שהתחפרו בחול. אחרי מכה כזו היה על הסיירים לפנות הרבה חול והרבה מים מהג'יפים. לפעמים, גם להביא רכב אחר, שיחלץ את הג'יפ השקוע. אגדה מקומית סיפרה גם על דגים ועל סרטנים, שהנחיתו גלים על הסיירים.
באחד הבקרים הכריזה החטיבה המרחבית כוננות. לפי התרגולת, נשלחו כל הג'יפים של הפלוגה לתפוס עמדות בחוף, כדי לקדם את הרעה. אחר כך פקדו עלינו לנוע בלי הרף, כדי לכסות את כל קו החוף בגזרתנו, שהתמשכה מחיפה ועד לתחנת-הכוח בחדרה.
בחופו של אחד הקיבוצים עצר הג'יפ ליד ג'ני – בלונדינית ארוכת-שיער ומלאה, כמעט שמנה. היה לה גוף נשי מאוד בנוסח הרומנטי וישבן גדול ומלא. שדי אשכוליות פיארו את הסוודר שלבשה. ג'ני השתזפה בשמש החורפית, וקיבלה את פנינו בחיוך נחמד.
שאלתי מה היא עושה במקום הזה. ג'ני ענתה באנגלית. הייתי היחיד בג'יפ, שדיבר אנגלית, ושוחחתי עמה בשם כל המיטלטלים בג'יפ. שאלה האם נוכל לתת לה מים. שתתה בשקיקה מהמימייה. השארנו לה ג'ריקן חצי ריק, והבטחנו לבוא לאוספו מאוחר יותר, בדרכנו חזרה.
תמהה מה אנחנו עושים על החוף ביום. סיפרנו לה, שהוכרזה כוננות. לא הבינה. קינאתי בה על ש"כוננות" לא הייתה באוצר מלותיה. חשבה, כנראה, שזה עוד שעשוע מוזר של ישראלים.
ג'ני הגיעה כמתנדבת מהולנד, ושברה את ידה. התכוונה להשתזף – בעירום ובבגדים, לפי מזג-האוויר – עד שתחלים ידה, ותחזור לסידור העבודה. סימנה בידה הבריאה אל צריפים בקצה הקיבוץ, על קו החול, ואמרה, שהיא גרה בצריף עם הווילונות הצהובים, שתפרה במו ידיה.
דיברנו עוד כמה דקות, וקיבלנו פקודה לנוע. מישהו הסתכל במפה, וזיהה את העמדה השולטת, שנצטרך לתפוס על גבעה חשופה. לפני שיצאנו לדרכנו, הזמינה אותנו ג'ני בחום להתארח בכל שעה בחדרה.
"שכַב אִתה!" עודדו אותי חבריי לג'יפ, והעבירו את הידיעה על הבלונדינית, שמסתובבת על החוף, הלאה לשאר הג'יפים בפלוגה.
הייתה לנו רשת פרטית, תדר סודי, שקבענו לשיחה בשפה גלויה, ללא בקרת המפקדה הממונה. לכל אחד מאתנו היה שם גנאי, ששימש לזיהוי. בגלל דעותיי הפסימיות מדי לטעם חבריי לפלוגה, קראו לי ברשת הפרטית, "אופטימיצין".
תכננתי לנוע למחרת בבוקר על החוף, ולרדת עם הג'יפ מהציר לעבר הווילונות הצהובים. לפי סיכומנו, יחפו החברה' עליי כשנבלה אצל ג'ני. תכניתי שובשה, כיוון שהכוננות נמשכה, והג'יפים נותרו על החוף גם לעת ערב.
"בואו לשתות קפה", הזמנתי את כולם.
"בואו לשתות קפה", הזמנתי את כולם.
הנהג התחיל לפלס לו דרך אל ג'ני מבלי להמתין לתשובתם. אף אחד לא סירב, כצפוי.
הארתי בזרקור על צריפה של ג'ני, ואז קלטנו תשדורת, "ה'חתול' בשטח!"
"חתול", היה בלשוננו הסמח"ט, שסופחנו לפיקודו. הסמח"ט היה מורה, שחתם קבע, ונתקע בתפקיד נידח בחטיבה מרחבית בעורף. עיקר גדולתו היה בתפיסת מפקדי סיור, שעצרו במקום לנוע ללא-סוף וללא-תכלית על חוף הים. שנאה הדדית ומוחלטת שררה בינו לבינינו, כבר מהיום הראשון לתפיסת הקו. שאלנו יותר מדי שאלות בתדריך, והוא לא הסתיר את אי-שביעות רצונו מאתנו. מאז דאגו שני הצדדים להרע את יחסיהם.
לעגנו לסמח"ט, שנע בחשאי על החוף בליילה הקר, כדי לתפוס מפקדי סיור סוררים, במקום לבלות בביתו. אולי הייתה לו סיבה טובה ... ה"חתול" אהב כבוד, ואנחנו בזנו לו בגלוי. לכאורה, חיפשנו מחבלים, אך דיווחנו, בעיקר, על תנועותיו.
כהרגלנו המופקר ביום, שלחתי את הג'יפ לדרכו, ושמטתי סייר אחד, ששכב לישון בצל האשלים, עד שהג'יפ חזר, ואז הוחלף הנרדם על-ידי סייר אחר. הכל היה מותנה בדיווח מעודכן על תנועות ה"חתול" – משום שנאסר עלינו לנוע בסיור בתקן לא מלא. באותו הערב החלטנו ללכת צעד אחד קדימה, ולהטמיע את הג'יפ בנוי הפראי, שצמח סביב צריפי המתנדבים. כך, יכולנו לרדת לחדרה של ג'ני עם המקלע ועם מכשיר-קשר נייד. הקַשר נשאר ליד דלת צריפה, ויצא מדי פעם, כדי לדווח על מקומנו, עבור.
ה"חתול" נע בשטח בג'יפ – דיווחה הרשת הפרטית.
נרגעתי. ידעתי, שהסמח"ט רודף הכבוד, לא יטרח לכבות את שני האורות האדומים, שציינו את רכבו כרכב פיקוד. לא פעם ראינו אותו נע בשטח, כדי לארוב לנו, ועמוד האורות האדומים, שנתלה על רכבו – שקראתי להם בלעג, "פנסי-רוח" – הסגירו.
ג'ני ישבה לבדה, וחייכה תוך כדי נגינה על הגיטרה שלה. עמדתי בכניסה, והקשבתי לשירתה. רוך נעים היה על פניה המלאים. היו לה סנטר כפול ורווח בין שיניה הקדמיות העליונות.
רק כשסיימה ג'ני את השיר, נכנסתי לחדרה עם הסייר שלי, ונשקתי לשיערה. הקפדתי לא להפריע לה, כיוון שראיתי, שהתרכזה מאוד בשירתה. הנחנו את המקלע ליד הדלת, והשמטנו את הקַשר לידו. התיישבנו על הכריות, שפיזרה בחדרה. היה חם ונעים, ובחוץ סערה מערכת הקשר.
"מה הולך?" שאלתי בסימני ידיים את הקַשר.
"מה הולך?" שאלתי בסימני ידיים את הקַשר.
"הכל שטויות", סימן לי בביטול.
הכל היה תלוי בערנות הקשר וביצירתיות של חברינו.
החדר חומם, והפשרנו אחרי כחמש-עשרה שעות של שהייה רצופה על החוף. ג'ני הניחה את הגיטרה, והלכה להכין שתייה. חזרה עם מגוון של ספלי קפה – שאריות הפליטה ממערכות שונות ומשונות – והגישה אותם לכל אחד מאתנו.
יהודה הסייר שאל על סוכר. ג'ני ענתה באנגלית, שאין לה, אך ציינה, שכבר המתיקה את הקפה. אמרתי לו, שהכל בפיקוח. נרגע, וחלק ספל אחד אתי. לגמתי מהקפה, למרות שאיני שותה חם. באותו הרגע, אחרי כל כך הרבה שעות סיור, זה היה בדיוק מה שהצטרכתי: טעמו היה מתוק, נעים ומוזר. בלגימתי השנייה זיהיתי: ג'ני המתיקה אותו בליקר בננות.
למחרת התפוגגה הכוננות. ה"חתול" חזר למאורה כלשהי, וחזרנו לסייר בחוף. החברה' השמיטו אותי עם מכשיר-קשר נייד ליד צריפה של ג'ני. בצהריים הלכנו כולנו לאכול עמה בחדר-האוכל של הקיבוץ, והמשכנו לסייר.
ה"חתול" רטן. המשיך לצעוק על מפקדינו, ולחפש אותנו. אנחנו, סיירים פשוטים, המשכנו, כרגיל, בנוהל ג'ני.