כך מתפתח אפרוח

בילדותי המוקדמת גרתי בשכונה כפרית בשרון. במשק-העזר שלנו היו שתי עזים, שני כלבים, תרנגולות ולול מטילות. כך עברנו בשלום וברווחה יחסית את תקופת ה"צנע", וגם סייענו לקרובינו בצפון.

אבי שתל קקטוסייה גדולה בפאתי המגרש, שהוקף בגדר חיה של עצי אשל. בין הדיר לבין המלונה והלולים צמח עץ תות ענף (שטיפסתי עליו, למרות האזהרות; ואכלתי מפירותיו העסיסיים, למרות שלכלכתי את כל גופיותיי). בהמשך היו גואיבות, אנונות, פיטנגו ומיני הדר – ובעיקר תפוזים ופומלה. כרם קטן של גפנים היה ממערב לביתנו.

כילד קטן, למדתי להאכיל תרנגולות, לאסוף ביצים שהוטלו, לקצור עשבים להאכלת העזים, לחלוב עזים, ולתפוס תרנגולות, עזים וכלבים סוררים וחמקניים. עד שירד עליי עולו של חינוך חובה, כבר שלטתי בכל רזי אחזקת משק-העזר; ואז עברנו העירה.

העצים – פרט לתות, שגילו יותר משבעים שנה – הושמדו מזמן, כדי לפנות מקום ליותר מדי בטון מכוער, פרי תכנוניהם של אדריכלים חסרי מעוף.

יותר מחמישים שנה עברו מאז שנעקרתי משם, ועדיין בית ילדותי המוקדמת צובט את לבי. בביקורי האחרון במקום עדיין הבחנתי מבעד לחומת עצי האשל בעץ התות הזקן ובשרידי הקקטוסייה שנמחתה.

בלילות – אחרי הארוחה, ולפני שנרדמתי – הבטתי מוקסם באבי, שנראה לי כמו רב-מג. אבי ישב ליד השולחן הגדול, חפן בידיו ביצים מהערימה, והביט בהן בחושך. נר, עששית, או נורה חשופת-אהיל של מנורת הקריאה, האירו את הביצה.

שנים לא הבנתי את הטקס, ומה חיפש אבי בביצים.

לכן, הקסימו אותי התמונות, שהעבירה לי בדואר אלקטרוני סמדר, ידידתי הנהדרת. תמונותיה פרטו על נימים ישנות, והזכירו לי את בית אבי, שכבר איננו מזמן, ואת ימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים בשכונה כפרית בשרון.