נוסעים, נוסעים
|
בחרדה
אנא, שִמרו לי על הבית *
ג'ק למד אתי באוניברסיטה של טקסס. לפני כן, היה טייס בחיל הים האמריקני.
לדבריו, ג'ק לימד אותי לשתות (כאילו הייתי צריך זאת ... וזה סיפור אחר לחלוטין), ולאכול אוכל מקסיקני חריף (וזה נכון לחלוטין. לפני שלושים שנה, לא ידעו בארץ דבר על המטבח הנפלא הזה). לדעתי, כשהכרנו, טרם שמע על המצאת חוקי התנועה – ובעיקר, כשהיה בדרכו לחפש פאב, טאוורן, או סתם מסבאה, או כשהיה רעב; וגם אחרי שעזבתי את טקסס, כפר ג'ק בקיומם של חוקי התנועה.
נזכרתי – כמו תמיד – בג'ק בדרכי לנתב"ג.
ערב אחד, כששנינו כבר אחרי כמה קנקנים של בירה, שאלתי אותו, "חבר, אתה זוכר? מה עושים כשאתה בא לנחיתה, ומוצא, שאין ספינה שמחכה לך?"
"אף פעם לא מדברים על זה", נזף בי ג'ק, "הספינה תמיד מחכה לך ... כמו אמא טובה".
אז, שִמרו על הבית, כדי שיהיה לי איפה לנחות כשאשוב. כל הזמן – בנתב"ג ומערבה ממנו – אני חרד, שכאשר ארצה לשוב, חכמי ציון וירושלים כבר יטביעו את הספינה. עם קברניטים כאלה, פלא שהיא עדיין צפה ומקרטעת.
ובאותו הקשר מקאברי – ש', ידידי מנוער, שעבד כמותי בתעשייה האווירית – מספר, שחברו לצוות ראה מבעד לחלון משרדם, מטוס נוסעים ממריא (דרך דמעה שקופה) בלוד, וקרא לו, "מטוס הצלה".