בדידותו המבורכת של הטס למרחקים ארוכים
|
מה לעשות מארוחת הערב לארוחת הבוקר
אין כמו האזנה לקונצ'רטי של רחמנינוב בגובה של שנים-עשר ק"מ מעל לאוקיינוס האטלנטי בין שאנון להאליפקס *
בגובה של שנים-עשר ק"מ, הטמפרטורה של כנפי המטוס צוללת אל מספרים נוראיים מתחת לאפס. המפה על הצג מראה, שמתחתינו יש רק מים ועוד מים. משאנון שבאירלנד ועד להאליפקס שבקנדה. הדיילות סיימו לחלק את האוכל, הגישו שתייה חמה, ואספו את הפסולת ואת כלי האוכל המלוכלכים. אחר כך, כיבו את האורות הגדולים בתא הנוסעים, והציבו דוכן שתייה לשירות עצמי – ליד השירותים האחוריים.
פעם בטיסה טראנס-אטלנטית יכולת לעבור חוויה חברתית עם שכניך כשצפית בטלוויזיה במסך גדול (יחסית), ששבר את צווארך. אם פספסת את תחילת הסרט, קיווית לראות את תחילתו בדרך חזרה.
העדפתי תמיד לשבת במושבים ליד דלתות החירום (exit seat), שנתן מרווח מסוים לרגליי הארוכות. באירבוס אין מושבים כאלה, ומצאתי מספיק מרחב לרגליי. איני צריך עוד להתחנף לכל מיני פקידות כרטוס בחברות התעופה, כדי להבטיח לי מושב נוח. לא מצאתי מקום לישבני, שנלחץ על-ידי מסעדי הכיסא. חשבתי על חבריי האמריקניים, שלעגו למידותיי הקטנות (אני רק 2X), שעדיין אינן מתאימות לחנויות לגברים גדולי-קומה, שבהן הם קונים את בגדיהם ...
מסך טלוויזיה נשלף וקטן כאריח חרסינה למקלחת הציג את המבחר מעל לשולחן המתקפל. אתה אדון לעצמך: בוחר סרט ממגוון גדול במיוחד (כמאה סרטים, אם איני טועה – מכל הסוּגוֹת), ורואה אותם בזמנך החופשי. ויש הרבה מאוד זמן חופשי כשאתה תלוי על בלימה בגובה שנים-עשר ק"מ בדרך משאנון להאליפקס, בין ארוחת הערב לבין ארוחת הבוקר.
אחרי כשלושה סרטים, שלא היה לי חשק להמשיך לראותם, השתעממתי, ועברתי למוסיקה. החלטתי להאזין לערוץ הג'אז בדרך חזרה. בערוץ הקלאסי הציעו את אנטוניו ויואלדי, שמתנגן הרבה בביתי. העדפתי קונצ'רטי של סרגיי רחמנינוב, שליוו את הטיסה – גם כשנמנמתי; ובעיקר, כשעברתי על החומר לקראת פגישותיי.
מעולם לא היה לי ווקמן, ולא תתפסוני פוסע ברחוב, או נוהג, כשאזניות חוסמות אותי. לכל היותר – מקלט הרדיו במכוניתי פתוח, ולחרדת הנוסעים עמי משמיע קונצרטים, סימפוניות ואופרות. אין כמו עבודה ואפילו נהיגה לצלילי ג'ורג' גרשווין, או איזה מלחין אחר – אפילו קלאסי – לא יותר מדי כבד. כשאני עושה זאת ברכבי, הכל שפיר, ואיני צריך את זיבולי-השכל של קריינים טרחניים ושל כתבים, המייחצנים לפרנסתם כל מיני דמויות מפוקפקות, המאכלסות את הפוליטיקה הישראלית. בימים טעוני מיזוג-אוויר, אני יכול אפילו לזייף בקולי הסדוק כשאני מלווה את המוסיקה, ומצטרף אליה כמצילתן נוסף. כשהייתי חייב לעצור לטרמפיסטים, הם רטנו. בקוצר-רוח, הצעתי להם לרדת, ולחכות לטרמפ הבא, והם סבלו לאורך כל הדרך, עד ליעדם.
כעת התנסיתי בראשונה בחוויית ההאזנה בבדידות למוסיקה, העוטפת אותך מכל עבר, ומנתקת אותך מסביבתך – גם אם המדובר באורח לחמש-שש שעות, שחברת התעופה בחרה, שתחצה עמו את האוקיינוס האטלנטי.
מוסיקה אישית – לא רק בטיסה – יוצרת בידוד, ומנתצת את חבקי החברה. המראה של אדם – לרוב, צעיר, אך לא חובה – המאזין למוסיקה כלבבו באמצע ההמון הסוער, מוזר. לפעמים הוא מלווה את האזנתו בתנועות גוף – עד כדי ריקוד – לקול המנגינה, שאחרים אינם שומעים. כשזה קומץ בודדים, ניחא. לפעמים, אלה מרבית הקהל, העומד בתור, או מחכה לשירות; ואז המראה גרוטסקי.
המוסיקה האישית הנה, כנראה, הכיוון הברור להתפתחות תעשיית המוסיקה הבידורית. מיליוני מכשירים מתקדמים כבר נמכרו, ועוד ידיהן של חברות האלקטרוניקה נטויות.
על התור הישראלי זה לא ישפיע, כנראה. הוא ימשיך להיות כאוטי ובלתי מחייב. "יש לי רק שאלה ...", כבר יגיד לך מישהו, ויעקוף אותך, כיוון שהוא ממהר. תור אמריקני – אפילו באוניברסיטה – הנו רזה, ולרוב מסודר להפליא. רק בדוכן לפני שער היציאה לישראל הבחנתי בשוני. בכל התורים, שעמדתי בהם, עמדו אדם אחד או שניים לכל היותר, בשקט, במרחק גדול זה מזה. ואהבת את רעך כמוך – אך לא את זיעתו ... ואילו בשער היציאה לישראל עמדו קבוצות של ארבעה-חמישה יחד, והתקדמו בדבוקות סמיכות ורועשות לעבר דיילי הקרקע, שבדקו דרכונים וכרטיסי עלייה למטוס. כשאנשי הביטחון עצרו אחד מהדבוקה לבדיקה, הצטרפו אליו שאר חבריו, והשיאו עצות למאבטחים באנגלית שבורה.
לא אחת תמהתי, מה שוות הבדיקות והחרמת המוצרים לפני העלייה למטוס, כאשר במגש הארוחה, שנותנת הדיילת, מיד לאחר שהמטוס התיישר בגובה הטיסה – יש מזלג, כף, כפית וסכין ממתכת וכוס זכוכית. זה אינו מסוכן, כידוע. רק כמה טיפות אחרונות של שמפו, שנותרו במכל גדול, סיכנו את בטיחות טיסתנו. לכן, הטיפות הללו נותרו למעצבה בנמל התעופה שארל דה-גול, ולא הגיעו עמי לוואשינגטון. חבר, אתה זוכר: בפעם הבאה, שים את השמפו עם הוויסקי במזוודה, שעולה לבטן המטוס.