למרות מדליית הארד של צוברי – אנחנו אלופי העולם בתירוצים

היה ברור לי, שאם הנסיעה על חשבוננו לסין לא תביא מדליות – וזה המצב כעת לגבי רוב נבחרת ישראל למשחקים האולימפיים בביג'ין – תתחיל יצירתיות מדהימה בייצור תירוצים: שתו להם, אכלו להם, ולקחו להם. ואני אומר זאת משני טעמים: (א) הבטחתי להודות בטעותי, אם תהיה לנו מדליה; ו(ב) כדאי לבדוק היכן כשלנו.

ואני אומר זאת כאתלט לשעבר, שיודע מה פירוש אימונים, מעט (מדי) כישרון, תחרויות וגם כמה הישגים.

כמורשת שימון הראשון, שניצל עוד הזדמנות-פז לנסיעת חינם ברחבי העולם (רק מהמיילים שצבר כנוסע מתמיד על חשבוננו הוא יכול לנסוע שוב ושוב ...) – כמובן, ימשיך שר הכדורגל לנפוש בביג'ין. יש לי הצעה יפה עבורו: כיוון שממילא הפסיד את המיילים של הנוסע המתמיד – נבחרת ישראל למשחקי הנכים עומדת לנחות שם עוד מעט-קט. שיישאר כבוד השר במלונו המפואר שם, כדי לצפות בהישגיהם, ולעודדם. השר יוכל, כמובן, לאחֵר שוב לטקס הנפת דגל ישראל, אך מי ישים לב. הנהג הסיני כבר מכיר את התרגיל.

אין צורך בשיבתו הדחופה של השר מאג'דלה ארצה, והוא תמיד יוכל להצביע בטלפון/אינטרנט/פקס ... אם יהיה משהו דחוף – למשל, כשראש הממשלה יציע להוסיף יום נוסף לחודש אוגוסט, או לדחות את ראש-השנה תשס"ט.

משימון הראשון ומע'אלב מאג'דלה איני מצפה לדבר – פרט להקזה מתמדת ומיותרת של תקציב המדינה, כדי לממן את תאוותיהם.

יש לי בעיה עם מי שהכינו את משלחת ישראל למשחקי ביג'ין. נכון, תשתית הספורט בארץ דלה ומאופסת, והיחס לספורט מכל מין – פרט לשבועיים של המשחקים האולימפיים – מחפיר. כל הישג לא-משמעותי הנו פלא. כל מדליה אולימפית – ויש לנו כבר שבע! – משהו יוצא דופן בהחלט.

הולנד כבר קיבלה בביג'ין שלוש-עשרה מדליות (מהן ארבע זהב); צ'כיה – חמש (2); נורווגיה וסלובניה – חמש   (1) כל אחת; סלובקיה – ארבע (3); ודנמרק – שש (2).

למרות שהם יודעים זאת, שפכו עסקני הספורט האולימפי שלנו כספים רבים סתם, והסיעו לביג'ין הרבה תקוות, שהפכו למפח-נפש במגע ראשון עם המציאות. אחד מקרוביי טוען, שזה בכוונה תחילה. רק כך יכלו לשגר לביג'ין גם משלחת ראויה של עסקנים תאבי-מסע.

במקום זאת, יכלו להשקיע את הכסף הזה – כמו בטניס – במתקנים (בעיקר – בבתי-ספר ובמתנ"סים), במאמנים ובהעשרת החינוך הגופני בבתי-הספר. אבל זה אומר, שפחות עסקנים ייסעו למשחקים האולימפיים בלונדון ולבאים אחריה (ואולי יאופס מספר הנוסעים הללו, לשמחת כולם – פרט לחנויות דיוטי פרי). 

ספורט דורש, בעיקר, עבודה קשה – כמעט סיזיפית – שאין בה סיפוקים מהירים מיד. אי אפשר לרוץ מיד, ולספר לחברה'; וזה אינו ישראלי לחלוטין. גם אין אפשרות לדלג על שלבים, אלא חייבים להיבנות שלב אחר שלב, ואין שום קיצורי-דרך. אפשר, כמובן, לייבא כמה רצי מרתון מאתיופיה, להעלות כמה מתאבקים, מתאגרפים ומרימי משקלות מהרפובליקות לשעבר של ברית-המועצות, ואולי גם כמה אתלטים משם. אפשר אולי לגייר את מייקל פלפס ... אבל ככה אין בונים ספורט ישראלי.

ושוב השוו את הנעשה כאן בטניס ובג'ודו למה שאין קורה בכדורגל. בינתיים, אנחנו מייצאים את מעט הכישרונות, שצמחו בספורט הישראלי, כי אין להם שום תוחלת פה.

איני מבין

אני ידוע כקשה-הבנה. לכן, אני שואל היכן שלא צריך יותר מדי שאלות מביכות. לפיכך, אשאל עכשיו – מי הכין את רשימת הנוסעים? ומי דאג ליחצ"ן את המשלחת בניפוח יכולתה? אין ספק, כמה מספורטאינו התעלו שם מעל ומעבר, אך זה אינו מספיק, כדי לייצג את המדינה במשחקים האולימפיים. חלק מהכישלונות היה ברור מראש, והתירוצים גם כן נודעו מראש, והוסעו לביג'ין בשק מיוחד בדואר הדיפלומטי.

מספרים, שכל מי שהיה יכול לממן את נסיעתו למשחקים האולימפיים ברומא (1964), היה יכול לנסוע במשלחת ישראל. יש שמועות, שכך הדבר לגבי חברי המשלחת האמריקנית, שמשלמים את הוצאות נסיעתם למשחקים האולימפיים. אולי זה הפתרון לניפוח המשלחות.

וכדאי כבר עכשיו לעשות ועדת בדיקה. נמתין לשר הכדורגל, עד שיכלה את כל זמנו ואת כל ממוננו בביג'ין, ואולי יהיה לו זמן לשים לב לשערוריה, שנחשפה לעיני כל, ולטפל בה.

דרך אגב, תשובה חלקית לתמיהותיי יש בדיווח על מסיבת העיתונאים של ראשי הנבחרת האולימפית. "גילי לוסטיג, יו"ר היחידה לספורט הישגי, וצבי ורשביאק, יו"ר הועד האולימפי, הודו, שהתוצאות [בביג'ין] היו הרבה פחות טובות ממה שציפו במשלחת, בעיקר בכל מה שנוגע לספורטאים הבכירים שקיבלו, לדבריהם, תנאים אידיאליים [כלומר, הרבה כסף הושקע בהם – אב"ץ]". לדברי ורשביאק, "... אולי הם [הספורטאים הבכירים שלנו] הגיעו [לביג'ין] שבעים מדי".

"ורשביאק כבר חושב קדימה על שינוי אפשרי בגישה, לקראת האולימפיאדה הבאה: 'אולי נצטרך לתגמל בעתיד לפי הישגים ולא לחת לספורטאים האולימפיים שכר קבוע. כל המשאבים ניתנו, והתנאים היו אידאליים'".