אנא, שמור על הרובע הצרפתי

ברבע לפני חצות עברנו שוב ליד בניין הממשל הספרדי. הרחבה, שכל היום פיזזו עליה נגנים ולהטוטנים, הייתה ריקה וחשוכה. המסעדות כבר היו סגורות, ועובדיהן נחו לקראת יום המחרת.

באור החיוור של פנסי הרחוב עמד מישהו וניגן להפליא על כוסות מים. נמשכנו למוסיקה העדינה והמקסימה שיצר. הצטרפנו לזוג, שעמד שם, וביקש מנגינות. לא היה גבול לידע המוסיקלי של הנגן.

"מאיפה אתה?"

"מישראל".

מבלי שביקשנו, ניגן את "מולדתי" של בדז'יך סמטאנה, שכוללת את הנעימה העממית, שהייתה בסיס ל"התקווה". אחר שהדגים להטוטים מוסיקליים בכמה אוקטוות, ביקשתי כמה יצירות של ג'ורג' גרשווין, והתמוגגתי לשמוע את ביצועיו. אחרי שעות של בירה, של קפה ושל ג'אז ברחובות הרובע הצרפתי בניו אורלינס היה משהו מאוד ענוג בנגינתו. נותרנו לבד, והמשכנו להקשיב ליצירות מסוגות שונות ולאטיודים – עד שהעייפות התגברה עלינו.

הלכנו למלוננו מרוצים, אחרי שקיפלנו טיפ לתוך הכוס.

למחרת בליילה כבר לא היה שם נגן הכוסות, שנותר סמל ענוג לביקורי האחרון ברובע הצרפתי בניו אורלינס.

אחריי הגיעה לשם הסופה "קתרינה", ועכשיו בא לשם "גוסטב" הנורא.

שמור נא לי על הרובע הצרפתי – בשביל בתי-הקפה של ג'אז נהדר, בשביל השילוב המהמם בין תרבויות ובשביל נגן הכוסות, שהפליא לנגן באותו הליילה.