כיב

בצד הדרך נמצאים לוחמים רבים, שמלחמת יום הכיפורים הנה כיב, המטרידם כל הזמן. "השרוטים", אני קורא לחבריי ולי.

הקרנת הסרט של ניר טויב הוציאה מהם עוד פרץ של התייחסויות לקרב השערורייתי, שבו טבחו מפקדי 890 בחוסר כישרון ובאי-יכולת מדהימה את חבריהם ללא כל הצדקה. כידוע, פצועי הגדוד והרוגיו לא חולצו על-ידי גדוד הצנחנים, שדאג להעניק צל"שים לכל דיכפין – פרט למי מאנשיו, שלחמו בהצלחה (אנשי כוח שמואליק, שהיה תחת פיקוד חטיבה 14) – גם על חילוץ הנפגעים וההרוגים, שלא היה מעולם.

הדיון הפורה נמצא לעיונכם – http://www.global-report.com/um/?l=he&a=340815#8264.

זו תגובתי לכמה מהטענות:

צה"ל הגיע למלחמת יום הכיפורים במבנה לא-נכון, וחשוב להבין מה מקורו. האםנם זו פועלה המשבש של "כנופיית החמישה", כהגדרתו של אורי. לדעתי, זו תוצאה של אי-הבנה תהומית בצבא (למרות שאם תגרדו את כל מפקדי השריון המהוללים, הם החלו כמפקדי חי"ר). 

במלחמת ששת הימים היו בשריון חטיבות שריון (כמו 7, שהיו בה שני גדודי טנקים גדוד חרמ"ש ופלס"ר) וחטיבות ממוכנות (שהיו בהם גדוד טנקים, גדוד חרמ"ש/חי"ר ממונע אחד לפחות וגדוד מרגמות). במלחמת ההתשה הוקמו פלס"ר סדירות לחטיבה 14 ולחטיבה 401, אך לא לחטיבה 188 (שנותרה עם שני גדודי טנקים סדירים וגדוד טנקים מיל'). במקביל, הוקמו גדודי סיור אוגדתיים, והמלחמה תפסה אותם באמצע ההקמה. כמו כן הוקמו גדודי חרמ"ש (שייעודם העיקרי היה אחזקת הקו בתעלה, והם הוסבו לגדודי טנקים – כמו גדוד 9). 

מכל אלה נפטרו בשנים 1973-1972 – גם במסגרת ההיערכות האווילית לקצר את משך השירות בצבא החובה, שהיה לה מניע פוליטי ברור ללא כל יסודות בשטח. 

בכמה חטיבות נותרו גדודי חי"ר. בסך הכל לא היה בצה"ל סד"כ חי"ר, ולא נדבר על כך, שלא היה חמוש בנשק (רומ"ט FN הוא, לכל היותר, מקל רועים די מסורבל), לא היו לו אמצעי ניוד, ולא היו לו אמצעי מיגון אישי. כלומר, זה לא היה כוח לוחם. 

אני מנסה כעת לברר מה היה סד"כ החי"ר במלחמה – פרט לחטיבות הסדירות (גולני וצנחנים; גדודי הסיור הפיקודיים; והחטמ"רים). אשמח לקבל מידע על העניין.

התפיסה הייתה, שאין צורך בחי"ר. שכחו את תפקידי החי"ר (סיור, אבטחה ומשמר, שמאבטח את הגוף העיקרי) בקרב המשולב. עקרונית, טנק עולה, כיום, כמיליון דולר. ניתן להשמידו ברימון מולוטוב (שעולה גרושים), או בנשק נ"ט די פרימיטיווי (שעולה אלפים ספורים של דולרים). נניח כפול עשרה טילים, שנורים במטח, כדי להשמיד טנק אחד – הגענו לעשירית מחיר הטנק.

רק אידיוטים חסרי הבנה, שמזלזלים בחיי אדם שולחים טנקים להבקיע מערכי הגנה. עושים זאת בקרב משולב, שהטנקים אינם חוד החנית, אלא חי"ר-הנדסה-ארטילריה עם סיוע אווירי. השוו את הקרבות בעורף המערך המצרי במי"כ ("אורחה" וכיו"ב) לקרב רפיח במלחמת ששת הימים. בסיומה של ההבקעה ל"מובלעת" בח'אן ארינבה לא נותרו באוגדת 211 יותר מדי טנקי "שוט", ועיקר סד"כ הטנקים שלה אז היה גדוד טנקי "שרמן" מחטיבה 9, שרובם היו עם תותח 90 מ"מ.

אצלנו בחטיבה – עודד 9, בגולן – זרקו את גדודי החרמ"ש לאחור במרבית הלחימה, וקיבלו תמורתם גדוד טנקים "שוט" מיל'. כחי"ר, קיבלנו משימות של תפיסת המוצבים בקו (אחרי שחברו אליהם ביום השלישי ללחימה וכו'); ואחר כך תפסנו את קו המוצבים ב"מובלעת". גדוד אחד הסתער על אום בוטנה ללא טנקים, וספג שם מכה אדירה.

בפועל, לא הופעל החי"ר כיאות, וגם לא הוקצו לו – מראש – משימות. הדבר בולט באי-הפעלת הצנחנים במבצעים מיוחדים – פרט לתכנון "אור ירוק".

כלומר, חשיבה שטחית, שמתאימה לדלות האנושית, שפיקדה על צבאנו, ובנתה אותו גרוע למלחמה, ואחריה.

הפעלת כוח שמואליק ב"אבירי-לב" ואחריו וחטיבת מילואי הצנחנים 317 בחרמון מוכיחות, שהפעלת חי"ר במשימות אופייניות יכולה להניב תשואה ניכרת. אך סוף מעשה במחשבה תחילה. שוב אני חוזר לרעיון המביש, שלא הייתה יותר מדי הבנה בענייני צבא במטכ"ל, ואולי עד היום אין.

את המטכ"ל מאפיינים – לפחות, משנות השישים – אטימות מחשבתית, חוסר מקצועיות, אי-הבנה, חוסר רצון ללמוד ושחצנות, שאין לה כל בסיס בביצועי הצבא. כידוע, צבאנו נכשל קשות בשנות השישים. נזכיר את תופיק, את נוקייב, את סמוע, את הקרב על המים, את פעולות התגמול ואת תקרית תל בית מרסים ... קו ישיר ורציף – עד לתבוסה במלחמת ההתשה; וגם במלחמת ששת הימים לא ראינו ממנו נפלאות. היכינו בקושי צבאות מוכים ונסוגים.

כל אלה סיכלו כל יוזמה, ואיינו את הרצון הטוב ואת המאמצים הרבים, שהשקיעו חיילים ומפקדים.