גניבת השלטון מהעם בשנת 1949 – והשלכותיה
|
האסיפה המכוננת לא מילאה את חובתה, והכריזה על עצמה ככנסת הראשונה
בשנת תש"ט היה פוטש, ובמהלכו גנבה האסיפה המכוננת, שלא חוקקה חוקה, והכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, את השלטון מהעם * עד היום אין לנו חוקה, ולא נחקקה שיטת שלטון ומשפט * מפלגות השתלטו על המוסד המחוקק, ויצרו שלטון מעוות ואנטי-דמוקרטי * הפתרון החוקי, היחיד והנכון הנו בחירת "כנסת מכוננת", שתחוקק שיטת שלטון ומשפט *
בחודש אוקטובר 1948, אמורות היו להתקיים בחירות כלליות ל"אסיפה המכוננת", שתפקידה היה לחוקק חוקה, ולהתפזר, כדי שהעם יבחר את הכנסת הראשונה לפי החוקה, ותיכון מערכת המשפט בהתאם.
הבחירות התקיימו בתחילת 1949; אולם מפא"י וחברותיה לקואליציה דאז, דאגו כי המוסד שנבחר לא יחוקק חוקה, ומאידך גיסא – יתפזר, ויכריז על עצמו כ"כנסת הראשונה", ועניין החוקה יידחה לעתיד (והכל תוך שלושה חודשים מיום כינון האסיפה).
זה היה פוטש ציבורי וגניבת השלטון מהעם, ועל כך אף משפטן אינו יכול לחלוק!
חוקה – אינה רק הצהרה בדבר מהות מדינה, זהותה, גבולותיה וכד', אלא גם קביעת שיטת שלטון ומשפט. לכן, גם במשטרים דיקטטוריים השליט פועל לכינון חוקה, כדי לתת לגיטימציה למשטרו.
לכאורה, נדמה כי לא קרה אירוע טראומטי, שכן האדם הפשוט אינו מבדיל בין "אסיפה מכוננת" וכנסת. אולם עד היום אין חוקה, ולא נחקקה שיטת שלטון ומשפט, ולכן הקש שאנו אוכלים כיום, הנו תוצאה ישירה מגניבת השלטון כאמור.
מה התוצאות?
בראש בראשונה, השתלטו מפלגות על המוסד המחוקק, ויצרו שלטון מעוות ואנטי-דמוקרטי כלפי הציבור היהודי כולו.
שנית, לא נחקקה שיטת משפט חדשה, אלא העתיקו את המערכת המנדטורית, למרות שזו נוצרה כדי לשרת את הבריטים ולא כדי לעזור לציבור היהודי שחיי בארץ. בג"ץ לא נולד עם קום המדינה, אלא כונן על-ידי שלטון המנדט, כדי לסלק כל מוקש משפטי מצד תושבי הארץ (קרי – בניגוד לשמו, תפקידו היה למנוע צדק, ולהבטיח כניעה לשלטון הבריטי).
כיצד משפיע העיוות על חיי היום-יום של אזרחי המדינה?
ה"כנסת הראשונה" – שמעולם לא נבחרה, אלא תפסה בעורמה את השלטון – דאגה להתקין תקנון לכנסת, שיצר שליטה מוחלטת של המפלגות על נציגיהן בגוף המחוקק, ובכך שליטה על העם. לפי התקנון הזה (שקיים עד היום), חייב ח"כ להצביע לפי משמעת סיעתית (כאשר הסיעה מחליטה כך); אין לו שיקול-דעת עצמאי, אלא הוא כפוף להחלטת הסיעה בכנסת. ראשי הסיעות – היו והנם נציגי מנגנון המפלגה. במלים פשוטות – העם אינו בוחר נבחריו לכנסת, כדי שיפעילו את שיקול-דעתם ואת הבנתם, אלא מקנה כוח למפלגה מסוימת לשלוט בעם, באמצעות סיעתה בכנסת.
משמע – כלפי חוץ, המפלגות מציגות לציבור "נבחרת" של כוכבים פוליטיים, שאמורה להנהיג. בפועל – השליטה האמיתית בידי יו"ר המפלגה ונאמניו.
מפא"י ואחיותיה לשלטון מנעו פיקוח על המפלגות ועל הבחירות לכנסת. כך, קיים (עד היום) מצב אבסורדי ופרדוקסלי: מוסדות ציבוריים נדרשים לעמוד בכללים דמוקרטיים, אך על הבחירות לכנסת מפקחות המפלגות בכנסת היוצאת – באמצעות ועדת הבחירות המרכזית, המורכבת רק מנציגי המפלגות בכנסת היוצאת.
כך מנעו מתנועת כך של הרב מאיר כהנא לרוץ לכנסת ה-12, בתואנה כי הנה גזענית; למפלגות ערביות מותר לקרוא לחיסול המדינה היהודית ולכינון מדינת כל אזרחיה, אך לכהנא אסור היה לומר, כי המלך הוא עירום!
מפלגות השלטון לא הסתפקו בהקמת ועדת הבחירות המרכזית, אלא גם מנעו מהציבור פיקוח על הנעשה בתוכן. אין פיקוח על הבחירות הפנימיות בתוך המפלגות (בחירת נציגיהן לכנסת, בחירת יו"ר), וכך נוצרו "מפקדי הארגזים", שבהם בעלי הון משלמים למתפקדים, ושולחים ארגזי מעטפות למזכירות המפלגה, כאילו לפנינו דמוקרטיה בהתגלמותה.
רק בשנות השמונים נחקק "חוק המפלגות", שייסד את רשם המפלגות (מעין רגולטור). אך אין לו כל סמכויות; ובפועל, הנו "טכנאי רנטגן", המצלם את המצב ללא כל יכולת להבריא את הקיים. חקיקת החוק הזה נעשתה רק כדי להציג מצג-שווא, אך, למעשה, הכל נותר כפי שהיה.
המפלגות אינן יכולות להתקיים ללא כסף – והרבה! לכן, דאגו לחוקק חוקים, המאפשרים להם מימון שוטף וגם מימון לצורכי בחירות. ומהו המפתח למימון הבחירות? לפי תמונת המצב בכנסת היוצאת. קרי – מפלגה חדשה לא תקבל אגורה לממן את מרומה לכנסת, אך מפלגה קיימת – הכל. זה כסף "קטן" לעומת נהר הכסף, הנשפך לקופת המפלגות באמצעות צינורות עוקפים – כספים, המוזרמים למוסדות חיצוניים של המפלגות, באמצעות תקציבים מיוחדים של משרדים ייעודיים (משרד החינוך, משרד התרבות ואחרים), ובנוסף – כספים מקופת האפוטרופוס הכללי (שנצטברו ממתנות של מורישים ומהנחת-יד על רכוש, שאין לו יורשים, או שאין מתאמצים לחפשם). הכספים הללו מופנים לגופים כגון: בית ברל של מפלגת העבודה, מרכז התנועה הקיבוצית, בית ז'בוטינסקי של הליכוד וגופים עלומים של המפד"ל (בשמה הקודם). כל החברים במרכזי המפלגות, כלי התקשורת הגדולים ובכירים באקדמיה ידעו ויודעים, כמה מיליארדי שקלים זורמים כל שנה בדרכים הללו, אך ממלאים פיהם מים. ובגין "סל תרופות" לחולים קשים, רבים על עשרה מיליוני ₪.
כדי לשמר את "השיטה", אסור לאפשר לאנשים הגונים להיכנס למעגל, שכן יתחילו לרקוד ריקוד אחר. לכן, אט-אט חדלו אנשים איכותיים לבוא בשערי הפוליטיקה, ואפורים, חסרי חוליות וקומבינטורים נעו לוואקום שנוצר, והחלו לתפוס עמדות כוח במפלגות, ומשם שייטו לכנסת. שם לא עצרו, אלא דאגו לסידור עבודה גם סביב שולחן הממשלה. בסופו של דבר, הציבור מצא עצמו מונהג על-ידי אנשים משכמם ומטה, ששפתם סיסמאות נבובות, חסרים עומק בסיסי, וכל מעיינם לשוב ולהיבחר לעוד קדנציה. ואנשים איכותיים פנו לתעשייה, לאקדמיה ולעסקים, שבהם לא נאלצו להיבחר על-ידי חדלי אישים!
כדי ש"השיטה" לא תיפגע, לא היה די בהשתלטות על הכנסת, אלא היה צורך להחליש גם את גורמי אכיפת החוק; כיוון שאלה עלולים לחקור, וגם להעמיד לדין את עושי העוולה. לכן, לרשות השופטת לא ניתן מעמד של רשות עצמאית, ובאמצעות שליטה על תקציביה, הוכפפה לממשלה, ובראש הרשות השופטת עומד שר המשפטים. כאן, צודקים השופטת דורית בייניש וקודמיה, כי הרשות השופטת נשלטת על-ידי הרשות המבצעת; אך הבומרנג חזר בדרך של השתלטות בג"ץ על ניהול המדינה.
למשטרה קימצו בתקציב ובכך מנעו מאנשי מקצוע (עו"ד, רו"ח, כלכלנים) להימצא בעולם החקירות הגדולות באמת!
בן-גוריון דאג להשאיר את בג"ץ על כנו, למרות שידע כי הגוף המנדטורי הזה נועד לשמור על האינטרסים של שלטונות המנדט הבריטי, ולא להגן על תושבי א"י דאז. ב"ג התכוון לעשות שימוש בבג"ץ נגד חברי הארגונים השונים, שסירבו לחסות תחת כנפיו (אצ"ל, לח"י), ונגד כל אזרח, שיסרב לציית לדיקטטורה של מפא"י (בכנסת, בכלכלה, בצבא, והיכן לא).
צחוק הגורל – שהגולם קם על יוצרו; עקב כניסת אנשים בינוניים ומטה לכנסת, שמחד גיסא לא הבינו בניסוח חוקים ותקנות, ומאידך גיסא חששו להתעמת עם בתי-המשפט; וזאת ניצלה לרעה מערכת החוק. תחילה, הייתה כוונה טובה ומעשים נכונים; כגון רישוי לעיתונים חדשים, אחר כך פתיחת שערי בג"ץ לכל דיכפין, אך כיום (עקב אופן "בחירת" שופטים), נוצר מצב הפוך: שופטי בג"ץ מנהלים את המדינה, בהסתמך על החלטותיהם הקודמות, כי הכל שפיט, וכי לבג"ץ מותר לבטל חוק.
מה שנעשה בתקופת "נשיאותו של אהרון ברק", הנו פוטש משפטי; שכן בג"ץ לא הוסמך לבטל חוקים, ולא הוסמך לדון בנושאי חוץ, ביטחון ושינוי תקציב המדינה. לכן, בנושאים הללו אין חובה לציית לפסיקותיו, אך ראשי השלטון חוששים לומר בפומבי את דעתם בעניין הזה, שכן לרובם קופת שרצים על גבם, והם דואגים לעורם.
"בחירת" שופטים
למרות ששמו של הגוף הבוחר הנו, הוועדה לבחירת שופטים, הוכח עד כה, כי לפנינו ועדה למינוי שופטים. עקב היות השופטים שליש מחברי הוועדה, ועקב הצבעתם המאוחדת, אזי כוחם האמיתי הנו חמישים אחוזים! לכן, אף שופט לא היה יכול להיבחר, או להיות מקודם, ללא תמיכת השופטים; התוצאה "חבר מביא חבר". דהיינו, אט-אט נוצר מצב שבו כל – או רוב השופטים - ובפרט אלו שנבחרו לבית-המשפט העליון – בעשרים השנים האחרונות, הנם בצלמו של אהרון ברק. האג'נדה הפוליטית של ברק נחשפה בריאיון עמו בעיתון הארץ (11 באפריל 2008). את פרופ' רות גביזון סירב ברק לבחור ... כי לה יש אג'נדה. ברור, שיש לה אג'נדה, אך זו מנוגדת לאהרון ברק. לכן, גביזון נותרה בחוץ.
אין כל סיכוי, שהכנסת שתיבחר בפברואר 2009, תשנה את תמונת המצב; ובפרט כאשר דן מרידור – התכשיט החדש של הליכוד – מצהיר, כי אהוד אולמרט עשה שתי טעויות: מלחמת לבנון ומינויו של פרופ' פרידמן לשר המשפטים. אולם רק בזכות המינוי הזה, החלה מערכת המשפט לחשוש ולהיזהר במעשיה ובהחלטותיה.
הפתרון: כנסת מכוננת
הפתרון החוקי, היחיד והנכון הנו בחירת "כנסת מכוננת", שתחוקק שיטת שלטון ומשפט (כך גם סבור השופט בדימוס מישאל חשין). אם זה לא יתרחש בהקדם (והסיכוי קטן), נהיה צפויים להתמוטטות מוסדות השלטון במוקדם, או במאוחר, ומלחמת אזרחים; ואז – האויבים החיצוניים יקפצו על העגלה, ומלחמת האזרחים תהפוך למלחמת גוג ומגוג.
הדרך היחידה למנוע סכנה כזו הנה התארגנות אזרחים יהודיים במסגרות וולונטריות, כדי לשמור על נפשם, על רכושם ועל עתידם. בדרך זו נבהיר לכל המפלגות, ובמיוחד לגדולות, כי העם איבד אמונו בשלטון, ולכן דואג לעצמו ללא קשר לעומדים רשמית בראשו.