ועדה רפואית

חזרתי ארצה לחופשת מולדת, ומצאתי בדואר צו זימון לקורס מרגמות. עמיתיי האמריקניים, שעשו הכל כדי שלא יישלחו למלחמה בוויטנאם, לא הצליחו להבין מדוע אני מתעקש לשרת במילואים. גם אני לא הבנתי זאת. גליה חשבה, שזה חלק מטמטומי, או מאי-יכולתי להתבגר, ולא הבינה למה היא צריכה לחלוק את חופשותיי בארץ עם הצבא.

"מה יוצא לך מזה? רוצה להיות גיבור?! די! אין לך מה לחפש שם. כולם כבר השתחררו, ורק אתה כמו ילד קטן ממשיך לשחק בצבא", רטנה. "יש לך אזרחות אמריקנית, ואינך צריך את השטות".

"כך מדברת קצינה בדימוס?"

"כן. מכירה את הצבא טוב ממך ... אין לך מה לחפש שם. רוצה אותך לידי".

עם חוליה שבורה בעמוד השדרה התחתון ועם המון רצון טוב, יכולתי להיות לוחם, והחזקתי בכוח את עצמי ביחידה לוחמת. הייתי כבר מזקני הדור, ותמיד נמצא מי שתמה על ה"סבא, שגויס עם כל הנוער". התעקשתי להיות לוחם, אך לא הייתי מוכן להיות רגם. טלפנתי לקצינת הקישור של חיל השריון, ולהפתעתי, הואילה לשוחח עמי.

הסברתי את מצבי, והציעה, שתפנה אותי לוועדה רפואית, אם אבטיח להציג בפניה מיד אישורים רפואיים על בעיותיי. טלפנתי לאורתופד שלי, וכבר באותו הערב ישבתי במשרדו. סיפרתי לו באנגלית על בעייתי ועל טקסס. סיפר על נעוריו בשיקאגו. כתב כמה מכתבים, וצירף כמה צילומים, שמצא בתיק רפואי ישן שלי. כנראה, שכחתי אותם באחד מביקוריי אצלו, וזה היה למזלי, כיוון שהיו התיעוד היחיד של הפגיעה בגבי. הרופא איחל לי הצלחה.

"אל תהיה טיפש. אל תלך לקורס הזה בשום אופן", אמר הרופא כשליווה אותי לדלת, "זה לא בשביל אנשים עם גב כמו שלך".

עצרתי לשתות קפה במסעדה מפורסמת על אם הדרך, וחזרתי לביתה של גליה בירושלים.

למחרת, הגעתי די מוקדם לתל-אביב, כדי להימנע מהפקקים בדרכי. גליה איחלה לי הצלחה, וביקשה, שאירגע, ולא אתפרץ לנוכח הלכות הצבא.

המשרד היה סגור. חיכיתי ליד השלט, שקבע, ששעות הפתיחה של המשרד הן שמונה בבוקר עד ארבע אחר-הצהריים. הקצינה הגיעה ברבע לתשע, ופתחה את המשרד מבלי להתנצל כלל על איחורה.

"אנ'לא יודעת איפה הבנות?" אמרה לי, וחיכתה לפקידותיה, שיכינו לה קפה של בוקר.

עד השעה עשר הושלמה מצבת הפקידות. רק אז, ואחרי ששתתה את הקפה, הסכימה לטפל בענייניי. רתחתי מזעם, אך זכרתי את אזהרת גליה. לגליה היה יתרון: הייתה קצינת שלישות, והכירה היטב את אורחות הצבא, ושנאה אותן שנאה תהומית.

"אתה צריך להגיע לוועדה רפואית בצריפין", אמרה הקצינה, "יודע איפה זה?"

"הקמתי את הבסיס".

"מה? באמת?!"

מילאה כמה טפסים, והכניסה אותם למעטפה אטומה.

"ראי, אני רוצה להמשיך להיות חייל קרבי, למרות כל הבעיות. איני מוכן להיות רגם. זה מסוכן לבריאותי. תביני, יש לי חוליה שבורה בגב".

"הוועדה תחליט. לי אין שיקול-דעת".

"חבל. תפסידי חייל, שרוצה להיות לוחם ...".

"אנ'לא יכולה להתחשב בך ... אמרתי לך, הוועדה תחליט. לי אין שום שיקול-דעת".

יצאתי ממשרדה, וחשבתי על גדודי, שהפך בעזרת עזים שכמותה מגדוד לוחם למחלקה מצטמצמת של רובאים, שהוקפו בפלוגת מפקדה גדולה ובטלנית. חשבתי לא להגיע לוועדה, ולנצל את שהותי בארצות-הברית כדי להתחמק מהקורס. אחר כך נזכרתי באזהרתו של האורתופד. גם כך, לפעמים, היו לי בעיות קשות, ומקור כולן בברכיי ובגבי התחתון.

הגעתי בבוקר למחרת ליחידת הרפואה הפיקודית בצריפין. חיילת הביטה בצו הזימון, שהיה בידי, ואמרה, שאני צריך להגיע לבית-הספר למינהל צבאי, ששנמצא בבסיס סמוך, ובו יושבת הוועדה, ולא אצלם. ידעתי, שאין מקום לשאול אותה מדוע זימנו אותי ליחידת הרפואה הפיקודית, ונסעתי.

כעשרה חיילי מילואים וחיילי חובה התהלכו וישבו ליד דלת, שנכתב עליה, "ועדה רפואית". אמרתי שלום לקצינת מ"בית השריון", שהואילה להגיע, ושמחתי. קיוויתי, שתיכנס עמי לַדיון. לקחה ממני את המעטפה שהכינה, ושלחה אותי לשבת ולהמתין. הגישה את המעטפה לנגדית, שמחקה את שמי מרשימתה.

מיהרתי, כדי לחכות – כרגיל, בצבא.

ואז נקראתי פנימה. החיילים והאזרחים הביטו בי בקנאה.

הוועדה ישבה, ואותי העמידו מולה. קצינתי המפוארת ישבה בצד. מעולם לא התייחסתי כך אפילו לא לסטודנטים מתחילים לתואר ראשון.

"טוב. המקרה ברור", אמר יו"ר הוועדה, "נוריד לו את הפרופיל".

פני קצינתי נפלו.

"לאיזה סעיף?" לחשה.

"הוא כבר לא יהיה ביחידה קרבית", אמר הרופא.

חתם על כמה טפסים, והגיש אחד מהם לי. את תיקי הרפואי, שהסתתר במעטפה האטומה, מסר לקצינה.

"אמרתי לך ...".

"כולם אומרים, שהם לא יכולים ...", מלמלה הקצינה החיוורת.

חייכתי אליה בלעג.

"אולי תתחילי להקשיב. לא רק הברזלים קובעים ...".

מחוץ למשרד הצבאי, סיפרתי לה על המשפט הראשון, שלא היה לי בצבא. בלילי השני בבסיס הטירונים, שמרתי, עוד לפני ההשבעה, חמוש באת חפירה. הסמ"פ הפתיע אותי  מאחור, וצעק על שלא הצדעתי לו כיאות.

"המפקד, לא ראיתי אותך!"

שפך עליי מקבץ חדש של צעקות, ולא האזין לדבריי.

התקרבתי אליו. הוא היה נמוך מאוד לעומתי. הבטתי בו  קצת ברחמים. הזכיר לי כמה ממוריי בתיכון, שנהנו להתעלל רק בתלמידים מפוחדים. פתאום נכנס בי השיגעון.

"המפקד, אני רוצה להפסיק להתווכח ...".

"למה?"

"כי אני חושב בראשי", אמרתי, וטפחתי על כובעי, "ואתה חושב בכתפיך", וטפחתי על כתפי.

הסמ"פ התפוצץ, ושיגר אותי מיד בצעקות להישפט אצל המ"פ. למדתי, שמה שהתרתי לעצמי בבית-הספר התיכון, לא אוכל להתיר לעצמי בצבא.

התהלכתי שפוף ונחבא בין העצים ליד משרדי הפלוגה, וניסיתי להתחמק מעיניו של המ"פ. הוא יצא אל המרפסת שלפני משרדו, לכד אותי במבטו, וקרא לי בצעקה.

"מה אתה עושה כאן?"

טירונים לא היו אמורים להסתובב ליד משרדי הפלוגה, אלא רק במאהל. הגעתי אליו בריצה, והצדעתי. הוא היה גבוה כמותי, וניסיתי להתקפל ולהיעלם. גמגמתי משהו, שלא סיפק אותו. נאלצתי לספר לו על התקרית עם סגנו. ראיתי, שהמ"פ מחניק את צחוקו. חשב לרגע, ושיגר אותי בצעקה חזרה למאהל הפלוגה.

"עוף מכאן! ... ושהסְגן לא יתפוס אותך ...".

"מה זה קשור אליי?!" תמהה.

כנראה, לכן, הייתה קצינה.

נסעתי ל"בית השריון", וחיכיתי לה. הקצינה התעכבה. הלכתי לדוכן הפלאפל מול אצטדיון הכדורסל, שהיה מוכר לי מעשרות ביקורים בבית הצופים. המוכֵר שהכרתי כבר לא היה בו. הפלאפל היה תפל, הטחינה מימית, והסחוג לא התקרב למה שהורגלתי לו בנערותי, או לטבסקו אמריקני. דחסתי לפיתה ירקות כבושים וסחוג ירוק, כדי להדיח את הטעם הרע, שאחז בי. רק הקולה הצילה אותי מהקאה דחופה.

חלפתי לאטי על פני "בית הלן קלר". גליה ואני עברנו תמיד ליד הבית בסקרנות רבה. היינו צעירים, ולא היה לנו אומץ לחצות את החומה הסמויה, שהרחיקה את באי-הבית מאתנו.

הגעתי ל"בית השריון" יחד עם הקצינה. ירדתי אחריה למשרדה.

"עכשיו, אחרי כל הטרטור הזה, אני דורש תפקיד טוב. אם לא תשבצי אותי לשביעות רצוני, אתלונן".

הסברתי לה, שאני מכיר רבים בצמרת השריון ובצמרת צה"ל. ראיתי, שרצתה להגיד משהו, אך נמנעה.

בערב הודיעה לי גליה, שממפקדת גיסות השריון חיפשו אותי. בבוקר ענה לי אפי בשמחה. הכרתי אותו, ועכשיו, הוטל עליו לקלוט אותי במפקדת השריון.

לא הספקתי לבלות עם גליה, ופרצה מלחמה. אחרי כשבוע גייסו אותי, ונשלחתי לגולן. הצעתי לגליה, שתשכור חדר בקיבוץ, כדי שנהיה קרובים זה לזו. הרי רק לשם כך הגעתי ארצה, ולא כדי לשרת במילואים.

"הפושעים חוזרים למקום הפשע", אמרתי.

"עם כרס, זקנים יותר ... וטיפשים יותר", ענתה.

אילוצי עבודתה דחו את מימוש תכניתי, וטוב שכך. עליתי צפונה מבלי להתגייס. אפי הבטיח להגיע תוך יום-יומיים לגולן, גם כדי לחייל אותי רשמית. סיפר, שהחטיבה הוכתה, עקב תקלה חמורה, ונעשה מאמץ לשקמה. נתן לי את הטלפון של לשכת המח"ט, וניסיתי לדבר עמו. רוב השיחה הייתה רעשים, שהפריעו לנו לשוחח. קבענו, שאקבל פרטים, והוא יתדרך אותי – כשאגיע למפקדתו.

הגעתי למפקדה. הדרך הייתה ריקה להפליא ונוחה מאוד, ולא היה חם מדי. הש"ג, כצפוי, לא ידע עליי דבר, והשתהה בהכנסתי למחנה, עד שווידא, שמותר לי להיכנס עם מכוניתי האזרחית. חניתי ליד חניית המח"ט, ונכנסתי ללשכה. הכרתי אותה משנות הכתיבה על ענייני צבא, והיא נותרה כמות שהייתה. רק האנשים התחלפו. אפילו הספרים על המדפים היו מוכרים לי.

פקידת הלשכה הייתה בלונדינית בגובה בינוני עם עיניים כחולות. ראיתי אותה כשהתרוצצה מאחורי הדלפק המוזר, שהפריד בינה לבין הבאים ללשכה.

"רוצה קפה?"

עניתי בחיוב, והחלה לחפש מי יכין לי. רציתי לוותר, וגלי, נערה כהה וגבוהה מאוד, נכנסה עם ספל קפה עבורי. טעמתי. זה לא היה קפה צבאי.

"טוב?" התעניינה גלי.

"מצוין, תודה".