שִמרו על ה"מפלצת"

הרחק מהכותרות על המלחמה בעזה פרסמה עידית לבנה בכל הזמן – המקומון הירושלמי של nrg – כי עומד לעלות הגרזן על מתקן השעשועים ה"מפלצת", שהפך לנקודת ציון בנוף הירושלמי.

ה"מפלצת" – למי שאינם יודעים – נמצאת בפארק רבינוביץ' בשכונת קרית יובל. למתקן שלוש לשונות – מגלשות – אדומות, היוצאות ממנו. את מתקן השעשועים עיצבה, בשנת 1972, ניקי דה סנט פאל, אמנית יהודייה מצרפת, והוא עשוי מבטון יצוק.

לבנה דיווחה, כי מתקן השעשועים המיתולוגי בסכנה, כיוון שנקבע, שחרג מתקנות בטיחות, שפרסם משרד התעסוקה, התעשייה והמסחר לפני כשלוש שנים. לדבריה, עיריית ירושלים בפאניקה: הגדירה את המתקן כיצירת אמנות, שאינה מחויבת לתקנות בטיחות מחמירים.

ה'מפלצת' ליוותה את תקופת לימודיי בירושלים, שבה הייתי שכנהּ, תושב קריית יובל – היא בית מזמיל. לכן, ארשה לעצמי להמליץ על שיקומה ועל שימורה. מתקן השעשועים המכוער להפליא הפך לעוד אתר, המאפיין (גם בהזנחתו) את ירושלים החדשה.

הרבה נקודות ציון, שהכרנו נמחקו ביד זדונית מנוף הארץ – למשל, פסי הברזל של רכבת העמק, שדרת הקזוארינות בכפר מל"ל. לפני כשנתיים התיר מישהו בזלזול תהומי לעקור דקלים משדרת הוואשינגטוניה, שנטע אהרן אהרונסון בתחילת המאה העשרים, בדרך לעתלית. הוואשינגטוניה יבל"א וגם הקזוארינות ז"ל הפריעו לאיזה יזם חמדן, שהחליט לחבל בנוף הארץ בדרכו לעשות קופה. אלא שברגע האחרון נזעקו תושבי עתלית, והצילו את רוב הוואשינגטוניות. למיטב ידיעתי, אף אחד לא עמד לדין על החבלה בנוף הארץ. באותה  הדרך נעלמו כמה עצים עתיקים, שהפריעו למישהו להפיק רווחים.

הרבה שנים מטרידה אותי השאלה, מה נשאיר לדורות הבאים מהארץ, שירשנו מהורינו? נראה לי, שאנחנו עושים הכל להלבישה שמלה מכוערת של בטון ושל מלט, כדי לחונקה.


טיוטת סיפור

ובאותה ההזדמנות – טיוטת סיפור, שכתבתי על זיכרונותיי ממתקן השעשועים בקרית יובל. כרגיל בסיפוריי – שמות הדמויות, תפקידיהן והאירועים, הם אך ורק פרי דמיוני הפרוע, ואין שום קשר ביניהם לבין המציאות:

כבר בפעם הראשונה, התקשתה הילה להיפרד מה"מפלצת". התלהבה, וגלשה שוב-ושוב במתקניה. למזלנו, כבר החשיך, ולא נותרו ילדים בגן השעשועים. הרגשנו חופשיים ומאושרים – כפי כשהיינו בילדותנו בחוף הים. אחר כך הפכה ה"מפלצת" לנקודת ציון קבועה, שחזרנו אליה כל אימת שהילה באה לירושלים. אורנה סיפרה לי, שהרבה שנים אחר כך, גם נהגה להביא אליה את ילדיהן. גרו לא הרחק משם. ניכר היה, שהתלהבה מה"מפלצת" יותר מהם.

"לא ידעתי, הכירה אתך את ה'מפלצת'. חשבתי, שהכרתי לה אותה", אמרה לי.

"הרבה לא סיפרתי לך, וגם לא הילה".

עמדנו שעות ליד ה"מפלצת" ועליה, וצפינו בסביבתה. בעיקר, אהבנו להביט מערבה – אל הערוץ העמוק והמיוער, שהוביל לשפלה מצד אחד ולהר הרצל מצד שני. הרחק מעבר לגבעה יכולנו עדיין לראות את הר אורה ואת השיכונים המכוערים של קרית מנחם, שהתנאו ברחובות, שנשאו שמות של מדינות מכל רחבי העולם.

בעיקר, אהבנו את ה"מפלצת" עם ערביים. השמש השוקעת צבעה את השמים, שטרם הוסתרו בבניינים רבי-קומות, בצבעים מדהימים. שמים לקראת שקיעה ריתקו אותי תמיד ובכל מקום – אף שלא הצלחתי לפענח את סודם. עמדתי עם הילה שעות בין האשלים ב"גן המלך" – כך קראו אז לטיילת על מצוקי החוף – והבטנו בים. בקיץ הוא היה יפה, ובחורף היה פראי. בעיקר, היה יפה כשהיה מעונן, או כשירד גשם. קרניים אחרונות בקעו דרך קרעים בעננים, וריתקו אותנו. נהגנו לרחוץ בים גם בחורף – זה היה סוד קטן, שחלקנו עם חגית. אחר כך אהבנו להתנגב במגבות הגדולות והשעירות, שהביאה חגית מביתה, להתכרבל בהן, עד שהגענו למקלחת בביתה.

"בוא, ניסע ל'מפלצת'" – אמרה הילה במוצאי-שבת.

"אין לך שיעורים?"

"תמיד יש לי שיעורים ... ותמיד יהיו לי שיעורים" – עיוותה את פניה בגועל – "רוצָה לנסוע ל'מפלצת'".

עדיין היה אפשר לחנות ליד גן השעשועים. חנינו מאחוריו, במרווח בין בתי השכונה. היה חשוך, וה"מפלצת" הייתה ריקה. הילה פשטה את מעילה, והשליכה אותו אליי. רצה במהירות אל ה"מפלצת", טיפסה עליה, וגלשה. כשרצתה, היה לה מרץ רב, ואפילו אהבה פעילות גופנית. טיפסה שוב על המגלשה, וגלשה שוב.

"חבל שלא הבאת מצלמה".

"נביא בַיום. אור של מבזק יכול להפחיד כאן מישהו".

ירושלים כבר הוכתה בפחד ממחבלים, ולא פעם, כשהשתעשענו ב"מפלצת" מאוחר מדי בליילה, עצרה לידנו ניידת, ואנשיה שאלו שאלות מיותרות.

"תבטיח ...".

"בסדר".

"בוא לגלוש אתי".

עליתי אחריה. התיישבה בראש המגלשה, והותירה לי מקום מצומצם. נצמדתי אליה, וחיבקתי אותה. דחפתי אותנו קדימה, והידקתי את חיבוקי, עד שנחתנו בחול.

"חנקת אותי", התלוננה כשניערתי את החול מעצמי.

"מצטער".

"אל תצטער ... חבק אותי שוב".

עמדנו צמודים ל"מפלצת", והילה התכרבלה בתוכי. הרחתי את שיערה. גיליתי את צווארה, ונשקתי לו.

"רוצה עוד".

"מה עוד?"

"גלישות".

"אתי?"

"כן".

"קודם התלוננת".

"אל תדבר ... רוצָה".

ישבנו חבוקים על ראש ה"מפלצת" בפעם העשירית, או שמא אף יותר מזה. ליטפתי לאט את שיערה, והשקעתי את שפתיי בעורפה, וליטפתי את פניה.

הלכתי להניח דבר במכוניתי. כשחזרתי, הבטתי מרותק בהילה, שעמדה על ראש ה"מפלצת". אור חיוור מפנסי הרחוב האיר אותה. הצטערתי, שלא הבאתי את מצלמתי.

"חבק אותי".

"בשמחה".

*

לא הרחק מה"מפלצת" הייתה דירתה החדשה של אורנה. בקומה עליונה של בית משותף מכוער למדי וגבוה מאוד, קנתה דירה גדולה מאוד, שכבר לא בונים כמותה בירושלים. הבית נבנה על המדרון התלול, ונכנסו אליו בקומתו השלישית. גרתי פעם בקומה שנייה בבית דומה. כשנכנסתי הבייתה הייתי צריך לרדת במדרגות. לאורחיי הלא-ירושלמיים זה נראה מוזר מאוד.

יתרונה הגדול של הדירה של אורנה היה החלון הענק בסלון – קיר זכוכית ענק, שהנוף הנהדר של הערוץ המיוער נשקף ממנו. לא תלתה עליו וילון, וגם לא התקינה תריסים. כך, זה היה חיבורה לנוף. שנים רבות הייתי הולך לנוח אצלה. רבצתי על הספה הקדמית, שהוצבה לא הרחק משולחן קטן, שעליו הגישה את הקפה הטוב, שבישלה. בין הספה והשולחן הקטן לקיר הזכוכית לא היה מרחק רב. היער היפה, שהר הרצל בלט ממנו מצד אחד ויד-ושם בלט בהמשכו, היה צפוף וירוק. בחורף כיסה אד קל את החלון הענק, ואורנה שלפה שמיכות קלות לכסות אותנו.

"הבית זוועה. מזל, שיש בו מעלית", אמרה אורנה, "אבל יש לי פרטיות, ואף אחד לא יבנה לי בית מכוער לפני הסלון".

לגמנו קפה, וגם אכלנו לפעמים ליד הקיר העצום. הנוף המשתנה לאורך כל היום היה קסום  מכדי שנתיישב בפינה אחרת של דירתה.

*

כעבור שנים, אצל חבר, נזכרתי בדירתה של אורנה. חברי קנה דירת-גג יחידה על בניין גבוה מאוד, גורד שחקים בשיקאגו, שלא היה גבוה ממנו בכל סביבתו. היו לו חלומות ילדות, שרצה להגשים בדירתו, והשקיע בהגשמת חלומותיו הון תועפות. אחד מהם היה קיר זכוכית לסלון, וחלום אחר היה ג'אקוזי-בריכה. אחרי שהשקיע הון במימוש חלומותיו, הרס קבלן את הבית השכן, והקים על חורבותיו גורד שחקים, שחלונותיו שלטו מלמעלה על דירת-הגג של חברי.

כשעורך-דינו לא מצא שום עילה להרוס את הפרויקט, שפגע בפרטיותו, חש חברי למתווך, ומכר באמצעותו במהירות – וברווח רב – את דירת חלומותיו. חברי עבר לפרבר אחר של העיר, שבו פרטיותו הובטחה בבית דו-קומתי עם מרתף ענק, שאכלס את חדר עבודתו ואת ספרייתו.