ארוחה

גשם זלעפות ירד עלינו מהשמיים האפורים. הגשם ניתך ארצה במנות גדולות, שנראו כמו מסך לבן, שהקיף את המוצב, וניתקוֹ מסביבתו. בחצר המוצב נקוו שלוליות גדולות וגם העמדות ותעלות הקשר היו מוצפות. בוססנו במים ובבוץ הכבד, שנדבק וסירב להיפרד מנעלינו ומבגדינו גם כשיבש, וקיללנו את בטלני חטיבת הקו, שלא עשו דבר להקל עלינו את השירות. כרגיל, הפתיע הגשם, שירד בחורף, את כולם, ובחטיבת הקו לא נערכו למגן את המוצבים לקראתו. בינינו לבין עצמנו ידענו, שגם לא השתדלו לעשות זאת – כיוון שאנחנו ישבנו בקור הצורב במוצבים הדולפים, והם נותרו במשרדיהם המוסקים מאחורי דלתות וחלונות תקינים.

עננים כבדים, אפורים ושחורים, אפפו את המוצב, והקשו את הראייה. בין מטח למטח ניסינו להתארגן, לנקז את המים, לשפר את העמדות, כדי לא לקפוא במשמרות ולא להירטב. אף פעם לא הצלחתי להבין את ההפקרות – כיוון שלגדוד לא היו די אנשים להחליף חיילים, שהצטננו, וחלו. כנראה, תיאמו עם הרופא, שכל מי שיכול להזיז אצבע לא יזכה לגימ"ל.

תבונת-הכפיים של מעטים, שידעו מה צריכים לעשות, ואפילו הביאו עמם כלי-עבודה וציוד, סייעה לנו. החטיבה וחטיבת הקו לא חשבו לסייע לנו. הן אפילו לא חשבו עלינו. היו מי שחשבו, שהופקרנו, או הפכנו לילדים היתומים של הגולן. אחד האנשים הציע, שייצא לכמה שעות הבייתה, יבקר את אשתו, יאכל ממטעמיה (וכולם חייכו, כיוון שהבינו בדיוק לאיזה מטעמים התכוון), ויחזור עם אוכל ועם ציוד, שיעזור לנו להתגונן מהגשם ומהקור. הסמל דחה את הצעתו. אמר, שאין זה תפקידנו, ואינו בטוח, שמותר לנו לעשות פרויקטים של בנייה במוצב. ותיקי החיילים הזכירו כיצד נהגנו למגן את זחל"מי הסיור, כדי שהקור לא יַכנו בדרכי הגולן החשוכות והקרות בסיורי הליילה ובסיורי הבוקר לפתיחת הצירים.

"אין כבר זחל"מים. נפטרנו מהזוועה, ולא תיסע", אמר בזעף הסמל, שלא השתכנע.

כבר מתחילת השמ"פ – עוד בטרם החיול – שאלו אותו ראשוני החיילים על החופשות – כמו בכל שמ"פ. וכמו בכל שמ"פ, ענה הסמל, "נראה ונסתדר". הכל ידעו, שהוא דואג לעניין כמיטב יצירתיותו, אך אהבו לקנטרו. בעיקר, ידעו, שאם לא נצא לחופשות – גם בלי אישור – הוא עצמו יישאר וחצי תאוותו בידו.

*

כבר שבוע – רוב זמננו במוצב – סבלנו כמעט מחרפת רעב. במחסן היו ירקות לא-טריים, וכיוון שהיה חורף היו רק מעט פירות. הוצפנו בתפוזים, אך לא יותר מזה. חבריי למוצב פשטו על כל העמדות ועל הבונקר, ודיווחו, שקודמינו כבר רוקנו את כל מנות הקרב. אפילו פותחנים לא הותירו בקופסאות הקרטון הריקות. ואלו כביכול היו בציוד החירום של המוצב, שצויד מחדש לא מזמן, מיד אחרי המלחמה.

"אם תרצו דיקטים – יש לנו בשפע", סיכמו את מסע הציד.

"דיקטים", קראנו לביסקוויטים של המנות הקרביות. הם היו קשים ובלתי-אכילים בעליל גם כשהורטבו למשעי. היו שמועות, שלפחי הביסקוויטים צורף פטיש חמישה ק"ג כדי להכינם ללעיסה.

הכנו רשימת קניות מפוארת, וכבר אספנו כסף במגבית בין חיילי המוצב, כדי לרדת לקניות בטבריה. לסמל, שפיקד על המוצב, לא היה אומץ לאשר לנו לממש את זממנו. אחרי מחדלי המלחמה דיברו הכל על נהלים חדשים, והוא פחד, שדווקא כשנצא למסע הקניות, יבואו לבדוק את המוצב. מרוב פחד, אפילו לא אישר להכניס את הרכב הפרטי למוצב, והיינו היחידים שלא עשו זאת. רכבנו קפא בעצב ברחבה, כעשרה מטרים לפני השער, ורק החלפנו אתו מבטים עורגים. מדי פעם ירד החימושניק, שהיה בעל מוסך באזרחות, אל המכוניות הנטושות, ובדקן. מצד שני, במוצב הצטברה חבורה פרועה, שנודעה לשמצה, ופחדנו, שדורשי רעתנו (והם היו רבים ...) ייטפלו אלינו, כדי לסגור חשבונות ארוכים אתנו. 

בחרתי לשמור בשער – למרות שזו הייתה העמדה הגרועה ביותר במוצב. לדברי הטבח, משאית ההספקה תגיע באחת-עשרה. רציתי לעוצרה, כדי לשוחח עם הספָק, ולברר מדוע אנחנו רעבים.

"המשאית לא הגיעה?!" תמה הסמל.

"אתמול הגיעה?"

"לא יודע".

"חכה רגע".

הותרתי לו את הקסדה ואת החגור, ועליתי אל המטבח. הטבח – גבר מקריח, שלא הכרתי – ועוזרו, אחד מוותיקי החיילים בפלוגה, עסקו במיון שאריות הספקה, שנצברה במוצב.

"המשאית לא הגיעה. מתי ראיתם אותה בפעם האחרונה?"

"לא ראיתי", ענה העוזר ביובש.

"בשבוע שעבר ... אולי", אמר הטבח.

"נסה להיזכר".

הטבח לא נזכר, ועזבתי את שניהם לנפשם. עליתי אל אחת העמדות, שלא אוישה ביום כשלא הייתה כוננות, וטלפנתי למפקדת הגדוד. חיפשתי בדידות, ולא רציתי, שיאזינו לשיחותיי. רק האו"מניקים וכמה ציפורים היו בסביבה. את עמדת האו"ם ראינו רק במשקפת, ומדי פעם ראינו את רכבם חולף בכביש לידינו. 

במרכזייה הגדודית ישב הג'ינג'י, שניצל את ההזדמנות לשיחה קלה.

סיפרתי לו על המחסור במזון במוצב, ותמהתי.

"ראה, המח"ט מגיע לביקור. יש לי הרגשה, שקיצצו את המזון למוצבים, כדי שיוכלו לארחו בצורה מכובדת ... לא רק אתם בוכים".

ידעתי, שהקשרים מצותתים לכל שיחות הטלפון, כדי להפיג את שעמום משמרותיהם. גם אני נהגתי כך במשמרותיי. כך היו הקשרים מרכז למודיעין חיוני ולרכילות על המתרחש בגדוד ובחטיבה.

"בטוח?"

"לא. שמעתי דיבורים על הכנות לביקור המח"ט. כולם רוצים לעשות רושם ... ואתם ב'קו' – במוצבים – משלמים על כך. גם המוצבים האחרים מתלוננים. חשבתי, שכבר השלמתם הספקה".

"הסמל מפחד, שיתפסו אותנו ...".

"לא מתאים לך להיות רעב".

"לאף אחד לא מתאים לחיות על לחם יבש ועל תפוזים".

"והסמל אינו מרענן את חלציו במושב? ממש הגיעו ימי המשיח".

"אכן".

"מה עם מנות קרב?"

"המחסן ריק. רק קרטונים ריקים ופחיות ביסקוויטים".

"לא אמרתי לך מלה", אמר, וחיבר אותי אל משרדו של מ"פ המפקדה.

המ"פ וסגנו לא היו, והמש"ק לא ידע לענות על שאלותיי.

חזרתי מאוכזב לעמדת השער.

"נו?" שאל הסמל.

"אפס".

"מה עושים?"

"תן לנו לרדת לטבריה. נקנה אוכל, נירגע, ואחר כך נמשיך בבירור".

משך בכתפיו.

"אי אפשר. אמרו, שיש ביקורות בשטח. אם יחסרו לי חיילים, יהיו צרות. יעצרו לנו את החופשות ויהיה בלאגן".

הסמל הלך למגורים, והצטערתי על שבחרתי לשמור בשער.

החייל הדתי, שהחליף אותי בשמירה, הגיע באיחור מקובל של עשר דקות, והתפלא, שלא קיבלתי את פניו בטרוניות. הנחתי את ציודי על המיטה, וחזרתי אל העמדה הריקה. התחלתי לשוחח עם אנשי הגדוד, כדי לבדוק את דברי הג'ינג'י.

"מה אתה זומם?" שאל הסמל.

אמר, שחיפש אותי בכל המוצב, עד שהגיע לעמדה הנטושה. גם הוא הכירה, כיוון שהשתמש בה לשוחח עם אהובתו מבלי שיקשיבו לשיחתם. אמר לי, שאך ירד מהעמדה הריקה.

"אל תסבך אותי", ביקש.

"תוכל לשמור סוד?"

הנהן. דיווחתי לו על דברי הג'ינג'י, ואמרתי, שווידאתי, שאכן המח"ט עומד להגיע לביקור.

"מה יש לו לחפש אצלנו בקו?" שאל הסמל.

"שאל אותו. אולי משתעמם בלשכה בימ"ח".

"הוא לא חבר שלי. בוא נדבר עם המג"ד".

"אין עם מי לדבר ... הוא ראש קטן".

"יש לך רעיון אחר?"

"דבר עם כל קצין, שאתה מכיר".

*

למחרת הגיע מ"פ המפקדה, והציב במוצב טבח חדש.

"מה הסיפור?" שאל אותו הסמל.

מ"פ המפקדה ביקש, שאעזוב את המקום. הרבה דם רע היה בינינו, והמ"פ רצה לדבר עם הסמל מבלי שאשמע.

"המח"ט יבוא, ונעשה אצלכם ארוחת צהריים לכל הקצינים. כדאי שתתחילו לנקות את המוצב ואת הנשק. הוא מקפיד נורא".

"מאיפה הטבח?" שאל הסמל.

"קיבלנו מהפיקוד. טבח במלון גדול".

"מכינים ארוחת שחיתות".

"כן – בהתאם למסורת של החטיבה".

במלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים ישבנו בצפון ה"מובלעת" ברמת הגולן בבידוד מזהיר מול העמדות הסוריות. רוב הגדוד ישב במחנות, שהצבא הסורי ברח מהם, או בכפריהם הנטושים. מחלקות מהפלוגות הרובאיות החזיקו מוצבים, שהוקמו בחופזה, וטווחו ללא-הרף על-ידי הסורים. קפאנו בקור הנורא, ולא הסתרנו מכַתבים, שהסתובבו בשטח, את אי-ציודנו בציוד לחימום המגורים והעמדות. כשנודע למ"פ המפקדה, שעברתי בין הקצינים, וביקשתי, שלא יילכו למסיבת חנוכה, שארגנו רק לקציני הגדוד – רב אתי. אחר כך קישטתי חמור, שהסתובב חופשי במפקדת הגדוד, והוביל את הפגנת חיילי הפלוגה בתביעה להעלות את הסמל בדרגה – כמו את שאר הסמלים.

"זה ייגמר בתלונה", איים.

"על מה?"

"מרד, או משהו דומה".

"הלוואי. אעשה שלושים וחמישה יום בכלא שש. זה הרבה יותר נעים מאשר כאן ... ועתלית גם קרובה יותר הבייתה".

מאז ניסה ככל יכולתו להתרחק ממני.

*

"מ"פ המפקדה אמר, שאתה מסוכן, ויש לך פה גדול מדי", דיווח לי הסמל.

"לכן, לא שאלת אותו על האוכל".

"הבטיח, שמחר תגיע הספקה".

"ומחרתיים – המח"ט".

"מה הקשר?"

"הם יכינו לו ארוחת שחיתות על חשבוננו. כל ההספקה תלך לטבח החדש ולא לפיותינו".

"לא יכול להיות".

"בוא אתי מחר לדבר עם הספק".

כשרמת הכוננות בגזרה עלתה, וקצינים בגדוד דיברו בלחש על אפשרות של חידוש המלחמה, העבירו אותנו לימ"ח נטוש במזרח הגליל העליון. כל חיילי הגדוד – פרט למחלקות, שהחזיקו את מוצבי הקו – התרכזו בסככות הריקות של הימ"ח, וקפאנו שם בקור העז. פרצנו כמה ביתנים, כדי למצוא מפלט מהקרה. כשהדבר התגלה. הופנו כל האצבעות אליי, למרות שכל חבריי ידעו, שהרעיון דווקא לא היה שלי. המג"ד קרא לי במחנה הזמני החדש של מפקדת הגדוד, והעניש אותי בהרחקה לפלוגה.

"אתה משתולל, ואיני יודע כמה זמן עוד נהיה ביחד. איני רוצה אותך כאן!"

"עוזב בשמחה".

*

לפני כן תפס אותי המג"ד כששוחחתי בטלפון באמצע הליילה ממרכזיית הגדוד עם ידידי, שהיה סמג"ד סדיר. סיפרתי לו, שחובש מילואים מגדודו נתקע אצלנו, ומחפש כיצד יחזור לגדוד הסדיר. החובש הגבוה עצר את הזחל"ם שלנו ביציאתנו למלחמה מהימ"ח. הגיע בטרמפים מקיבוצו, ופחד – כמו כולנו – שיחמיץ את החגיגה. עלה על הזחל"ם שלנו, וברכיו מעכו את חזי בזחל"ם העמוס מעל לכל רמה סבירה בלוחמים, בנשק, בציוד ובמזוודות. רק אחרי שעלה, והצטרף אלינו, התברר, שהגבוה חובש – מקצוע מבוקש בזחל"ם, העולה לקרב. הוא נותר עמנו כמה שבועות – עד שהתפנה לאחת הפלוגות הרובאיות.

בינתיים רצה החובש הגבוה לחזור לגדודו, או למצוא יחידה הולמת – קרבית יותר – כיוון שהיה משוחרר טרי, ואנחנו אנשי מילואים ותיקים. הבטחתי לו, שאמצא את הסמג"ד. למדנו יחד באוניברסיטה, והייתי שכנו בירושלים. בשעת ליילה מאוחרת חיברה אותי המרכזייה הצבאית לגדודו. היה בסיור בין פלוגותיו. השארתי הודעה, והייתי בטוח, שלא יחזור אליי. לכן, ניצלתי את משמרתי הלילית הבאה לדבר עמו, והצלחתי. זה היה השכם בבוקר, וכל כך הייתי שקוע בשיחה, עד שלא השגחתי, שמישהו עמד לידי. ואז גער בי המג"ד. התברר, ששמע את רוב השיחה.

"אם ייקחו את החובש – הסתבכת אתי".

"לא ייקחו; ולא יקרה כלום אם ייקחו אותו. מבזבז את זמנו כאן".

יותר לא הייתי תורן במרכזיית הגדוד, והבנתי, שגם המג"ד הצטרף למחפשי-נפשי. לכן, שמחתי, שהורחקתי לאחר כמה ימים ממפקדת הגדוד לפלוגה.
 
*

"חיפשתי את המג"ד", אמר הסמל, "איננו".

"אינו מעוניין לדבר אתך. צריך לדבר עם הקַשרים. הם יודעים איפה הוא".

הקשרים אמרו, שיצא לסיור. עברנו לרשת הפרטית, והם מסרו לי פרטים על יעדי המג"ד ועל לוח הזמנים שלו. הסמל טלפן כשהקשרים הודיעו לנו, שהמג"ד שותה קפה במוצב מסוים. ניסה להסביר לו, שהאנשים ממורמרים, כיוון שלא אכלו זמן רב. המג"ד הפנה אותו לסמג"ד.

"הם מזמינים לעצמם צרות", אמרתי לסמל, "הוא יודע, שאני כאן?"

"לא".

"דבר עם הסמג"ד, וספר לו, שאנחנו רעבים. לקראת סוף השיחה, ספר לו, דרך אגב, שאני במוצב".

הסמג"ד סירב לדבר עם הסמל, שראה איך זעמי גואה.

"עשה טובה, אל תסבך אותי".

"רוצה לאכול? גם אני. זהו. הם הכריזו מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה. הם עוד יצטערו".

*

הסמל עמד אתי בשער, וחיכינו למשאית ההספקה, שכבר עזבה את המוצב השכן. כולם עקבו ברשת הפרטית אחר המשאית ואחר מהלכינו, שהבטיחו עניין ושבירת שגרה – דבר מבורך בקו.

"אתה עצבני?" שאל הסמל.

"לא", עניתי.

"יופי".

"מה יופי?! אני רעב וכועס".

"עשה טובה, אל תסבך אותי".

"מתכוון לשדוד את משאית ההספקה".

"רק זה חסר לי".

הנהג והספק כמעט שלא עצרו ליד השער. בלמו בכעס כשהבחינו, שלא פתחנו את השער.

"אולי תפתחו כבר. אנחנו צריכים לעבור עוד מוצבים, ולחזור".

"מה עם האוכל שלנו?" שאלתי.

"פְתח. אמרו לי לדבר רק עם הסמל. לא אתך".

"מי?"

"מ"פ מפקדה".

נתתי לו להיכנס, וכשירד מתא משאיתו, הצעתי לו לשתות אתנו קפה.

"כבר לא כועס עליי?"

"לא כעסתי".

"נראית כאילו אתה הולך לירות בי".

"הוא נולד חמום-מוח", התערב הסמל.

"בטוח?" שאלתי את הספק.

"בחיי ...".

"יופי. תודה. כשתגיע בשבוע הבא, אחרי החופשה שלי, אל תשכח לבוא אליי. נדאג לך".

בחופשה קניתי, לבקשת רוב אנשי המוצב, שבועונים וגם כמה ירחוני זימה. קופת המוצב אפשרה השלמת מצרכים, שהצבא לא סיפק. השארתי מדגם מייצג מכתבי-העת בשקית, ומסרתי אותו לספק בביקורו.

"אל תשאל איזה צרות עשית לי ... באו לשאול למה אמרתי, שהורדתי לכם דברים, ולמה סיפרתי מי נתן לי את הפקודה".

"שיקפצו!" אמרתי.

"אתה גיבור גדול, כי אתה מילואימניק ...".

הסמל הביא לספק ולנהג כוסות קפה ושאריות מהעוגות שקניתי.

"בואו כל יום", אמרתי להם.

*

"אל תיגע במקרר!" צעק הטבח, "אסור לך להיכנס לכאן".

"אני תורן".

"לא רוצה. אמרו לי לא לדבר אתך".

"זהו זה. אני, או שתעבוד לבד – גם בניקיון!"

"אתלונן עליכם".

"לא תגיע הבייתה, אם תפתח את הפה".

"זה לא יעבור בשלום".

"הוצאת לי את המלים מהפה".

הסמל הגיע למשמע הצעקות.

"מה קורה?" העמיד פנים כלא-יודע.

"אסור לו להיות כאן", התלונן הטבח.

"הוא תורן ... מי אמר, שהוא לא יכול להיות תורן?! הוא אפילו יודע לבשל".

"המ"פ מפקדה".

הסמל חייך. למחרת שמרנו יחד, ואמר, שבאותו הרגע, מול הטבח, נוכח שצדקתי, והצטרף ברוחו לכל שטויותיי.

"הוא יעזור לך, או שתעבוד לבד", אמר לטבח בזעף. "עכשיו עזוב אותי. יש לי עוד כמה בעיות אחרות מחוץ למטבח שלך".

שתקתי, והטבח קיבל את הדין ברטינה. כשהסמל יצא, אמר, שיתלונן עלינו.

"שאל את המ"פ. אני אדם מאוד לא-אחראי".

"לא רוצה לדבר אתך. נכין את הארוחה, ואני בורח מכאן".

"רק אם תתנהג יפה ... ועכשיו, כשאין כאן אף אחד, אני מזהיר אותך: אל תסתבך אתי! מקווה, שאתה מבין עברית ... אם אתה רוצה לחזור הבייתה בשלום, אל תתחיל אתי!"

הטבח רצה להגיד משהו. קטעתי אותו בכעס.

"אמרו לך לשתוק! לא לדבר אתי. אז שתוק!"

בצהריים ניצל הסמל רגע שנעדרתי במתכוון מהמטבח כדי להסביר לטבח הרוטן – בתיאום אתי – שאני פסיכי לגמרי ולפעמים מסוכן. לדברי הסמל, לא הצליחו להיפטר ממני, והם משתדלים להתרחק ממני גם כשיש לי מצב-רוח טוב. הטבח הביט אליו בתחינה, והסמל סובב את אצבעו ליד רקתו.

"הוא פסיכי לגמרי ... ממש פסיכי!"

אחרי הארוחה כבר שלטתי ללא-מצרים במטבח. ניקיתי בשקט את השולחנות, ופיניתי את הצלחות כשעיניי על הטבח. עבד בשתיקה, וניסה אפילו לא להביט עליי, שמא אתעצבן עליו. לא הכרתי אותו, ולכן לא ידעתי האם כעס.

"הטבח היה ממש מפוחד", צחקתי עם הסמל לאחר הביקור.

"הם רוצים להגיש נגדך תלונה. מחפשים איך לתקוע אותך", אמר.

"אכלתי שישה כמותם לארוחת בוקר, ונותרתי רעב".

*

כצפוי, המח"ט בא היישר לגדוד כשנפתחו הצירים, ולא עצר בחטיבת הקו. הסיור הודיע לנו ברשת הפרטית, שדיווחה לנו על תנועותיו, ולא הופתענו כלל. בדק, כצפוי, את השומר בשער ואת התצפיתן, ותרגל אותנו במצב כוננות. אחר כך שאל כל מיני שאלות על המוצב, על הגזרה ועל ציוד הלחימה והתצפית. כשהגיע לסיפוקו, הודיעו, שפרט לשומרים, כולם מוזמנים לחדר-האוכל.

המ"פ בדק אתי, שאיני מתכוון לשאול שאלות. שאלתי מי דואג להשאיר אוכל לשומרים, ואמרתי, שלא אשאל, כיוון שבכל מקרה אינם מוכנים לענות עליהן.

"היזהר. הם רוצים לתקוע לך מרד", לחש.

"הלוואי. אנוח בכלא ... גם כך אין לכם מספיק אנשים, ולא תוכלו להיפטר ממני".

"ביום השחרור ... הם מתכננים לתקוע אותך".

"תודה".

"שמור על עצמך, בחור".

המח"ט אמר כמה דברים לסיכום ביקורו, וניגשנו לארוחה.

"כמה זמן יישאר החבר החדש שלך בחטיבה?" שאל הסמל כשנסע המח"ט לדרכו.

"עד שיקבל את הקידום, שהוא חולם עליו. בכל מקרה – ישתחרר לפנינו".

הגשתי את הסלטים, שהכין הטבח. שמעתי מישהו לוחש למח"ט, שהביאו טבח מיוחד, כדי לשפר את רמת המזון במוצב. כולם הביטו במח"ט, שנראה מרוצה.

חבריי למוצב אכלו סוף-סוף כהלכה, ונהנו. כולם היו דרוכים לראות מה הכין הטבח למנה העיקרית.

הגשנו את הבשר, והטבח הביא על צלחת מיוחדת את המנה, שהכין למח"ט.

כולם אכלו במרץ.

"אוכל נהדר", אמר פתאום מ"פ המפקדה.

דבריו חתכו בבת-אחת את קולות הלעיסה.

כולם חיכו לראות מה יגיד המח"ט.

"באמת עשית אוכל טוב", אמר המח"ט לטבח.

הטבח חייך, וראיתי שהמתח החל להתפוגג.

הטבח הלך למטבח, וחזר עם עוד נתחי בשר, שחתך מראש עבור המח"ט, והניחם בצלחת לפני המח"ט.

בשולי השולחן החלו אנשים להתלחש, והאווירה נעשתה נוחה. הבטתי אל חבריי, שזו הייתה ארוחתם הבשרית הראשונה מזה כשבוע. כשראיתי, שכל חבריי סיימו לאכול, ורק האורחים ממשיכים בלעיסתם, התחלתי לפנות את הכלים, כדי שנוכל להגיש את העוגות, שהביאו למוצב.

"אוכלים פה לא רע", אמר פתאום המח"ט.

"אנחנו דואגים לזה", הגיב מ"פ המפקדה.

"לא אכלנו בשר כבר יותר משבוע לקראת הביקור המלכותי", פלטתי.

מ"פ המפקדה רצה להגיב, אך חבריי התחילו לנהום. מ"פ המפקדה האדים, וראיתי, שהוא כועס.

התקרבתי עם מגש העוגות, והנחתי אותו לפני חבריי. הטבח הלך עם מגש עוגות לעבר המח"ט, ועצר כשהמפקד דיבר.

"אפשר לדעת מה קורה כאן?" שאל המח"ט.

"שמעת, המפקד. לא אכלנו בשר יותר משבוע וגם לא קיבלנו הספקה סדירה, כדי שיהיו צ'ופרים בביקור".

"זה לא נכון!" אמר בכעס מ"פ המפקדה.

"אז אני שקרן!" עניתי.

חבריי החלו לצעוק. התחלתי ללכת חזרה למטבח.

"לאן אתה הולך?" אמר המח"ט, "הישאר כאן!"

"כן, המפקד".

"אתה מדבר בשם כולם?"

"לא. אני מדבר בקושי בשם עצמי".

"מישהו מוכן לדבר?"

"יש לנו סמל, מפקד המוצב".

"אתה מנוול. כמעט סיבכת אותי בשטויות שלך", אמר לי הסמל כשהשתחררנו.

"סתם פחדן. הבהילו אותך".

"אני משחק בליגה שלי ולא כמוך, בליגה של הברזילנים".

המח"ט פנה אל הסמל, שקם, ונאלץ לספר לו על משאיות ההספקה, שלא הגיעו, ועל שיחתנו עם הסַפק. מ"פ המפקדה החליף צבעים. פחדתי, שיתנכל לספק, שפתח את פיו.

"למה לא התלוננתם?" אמר המח"ט, "למה לא התלוננתם?"

"אין איפה להתלונן. הם רצו לנסוע לטבריה לקנות אוכל. אפילו אספנו כסף ... אבל אי אפשר לעזוב את המוצב".

"הייתם צריכים להתלונן".

"אצל מי? אצלך?!" שאלתי, "חסמו אותנו, ולא יכולנו להגיע אליך ... אתה יודע, המפקד, יש נהלים וכל מיני פקודות ...".

"נראה לי, שהם לא בדיוק מעניינים אותך", חייך.

חבריי גיחכו.

"זה חמור!" אמר המח"ט.

"זו השגרה כאן, המפקד, ואולי לא רק כאן".

"הוא סתם קוּטר", אמר אחד מקציני המטה.

"נכון", אישרתי.

חבריי פתחו בצחוק.

"ועושה צרות", השלים הקצין.

"לפחות, לא בטלן כמוך", אמרתי.

הפעם, למרות כעסי, לא השתמשתי בכינוי, "אוכל לחם-חסד", שהיה שגור בפי, והוציא תמיד את קציני המטה משלוותם.

המח"ט ביקש הסברים. חבריי דחקו, שאדבר. העדיפו שאסתבך לבדי עם קציני הגדוד והחטיבה. סיפרתי למח"ט על העמדות הפרוצות, שלא הוכנו לחורף, על השלוליות, על מחסני החירום במוצב, הריקים ממנות קרב, ועל המחסור במזון.

"מזל, שהבוֹילר עובד, ויש דלק", אמרתי, "זה ממש פלא".

קציני המטה של חטיבת הקו כעסו, והמח"ט התעלם מהם, ורשם דברים בפנקסו.

"מחר בצהריים תגיע אליי עם הסמל. רוצה לשמוע מכם את כל הסיפור", אמר המח"ט.

"תמיד אתה מסבך אותי", אמר הסמל כשנסענו ללשכת המח"ט, "אתה אוהב זאת".

"מקווה, שלא שכחת להביא סלים. נחזור עם אוכל ועם מצרכים מהחטיבה ... רק בשביל זה אני מוכן לנסוע לדבר עם המח"ט ... ונעבור דרך השוק בטבריה לעשות השלמות".

"אתה מטורף!"

"זה לגמרי אינו חידוש".
 
"איני מבין למה הסכמתי".

"נדמה לי שגם אתה היית רעב".

"אתה רגיל לדבר עם ברזילנים. זה לא בשבילי ... לך לא איכפת להסתבך עם מטה הגדוד, ואני לא רוצה".

"אם תתנהג יפה, אזמין אותך לקפה תורכי, כמו שכתוב בספרים".

"אם לא יאסרו אותנו".

"לא הבנת! המח"ט בעדנו, ובגדוד ובחטיבה כבר משקשקים. תראה, שינסו לדבר אתנו, כדי שנרכך את דברינו".

"לא הבנתי".

"ירצו, שלא נדבר, ולי דווקא מתחשק לפתוח פה גדול ... שתקנו יותר מדי. הוא אמר זאת בפירוש".

"אולי תלך לבדך אל החבר החדש שלך?"

"זימן את שנינו".

"איך הצלחת להידבק אליי?!"

"לא אני אשם. המח"ט ... תתלונן אצלו".

"אני שותק. כמו דג ...".

"חכם גדול ... יודע שאדבר בלי הרף. שמע עצה, אם לא תדבר, הוא יפנה אליך ...".

"בסדר. רק אז אדבר. אין לי מה להגיד לו. רק אל תסבך אותי".

*

"היכנס אליי אחרי שתשתחרר", אמר המח"ט, כשפקידתו הכניסה עוד סיבוב של קפה, "הייתה לנו שיחה מעניינת".

הצדענו, ויצאנו.

הסמל, שלא דיבר מלה, נשם לרווחה כשנפרדנו מפקידת המח"ט.

"תבוא אליו?" התעניין.

"למה לא? יש לו קפה טוב".

"יעביר אותך מהגדוד?"

"כנראה. כולם ינשמו לרווחה ...".

"גם אני".

"הבנת? הוא תעודת הביטוח שלי".

"בשביל זה היה כל המשחק?"

"לא. כדי שיהיה לנו אוכל, ודרך אגב, מה רע להכניס להם?!"

הסמל חייך. כולם שנאו את מ"פ המפקדה ואת אנשי חטיבת הקו.

"אנחנו מבזבזים זמן. ניגש לתת להם הזמנות למזון, וניגש לשוק. אם נמצא משהו במטבח – נסחוב. מגיע לנו", אמרתי לו.

יצאנו ממחנה המפקדה עם מטען כבד, שהנחנו בתא המטען של מכוניתו. לא התעצלנו, ושלפנו את הסלים, והלכנו לשוק. בדרך חזרה למכוניתו, ראיתי, שנעץ מבטו בישבן של נערה, שחזרה מהתיכון. הסמל היה נבוך כשגילה, שראיתי את מבטיו.

"רוצה לנסוע למושב?" שאלתי.

"מה תעשה בינתיים?"

"אחזור למוצב. תגיע בעצמך, בערב, בטרמפים ... אתה ילד גדול. אגיד, שאיבדתי אותך".

"אתה חייב לי קפה".

"בוא ניסע למושב ... מה אתה מבלבל על קפה?! יש לך הרבה עבודה, ואין לך הרבה זמן".

*

"רוצה, שתעבור לסיירת", אמר המח"ט, "בגדוד רוצים להיפטר ממך, ואני צריך אנשים למחלקה חדשה בפלס"ר".

"מבין, שזו אינה הצעה, אלא פקודה".

המח"ט חייך.

"כשאני מציע, זו הוראה".