מי?

"עקבו אחרי הכסף!" – יעץ "גרון עמוק" (מארק פלט) לצמד העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שחקרו את פרשת ואטרגייט לפי הדלפותיו.

גילוי נאות: לא קיבלתי מעולם את הניסיון של משפחת שליט לכפות על המדינה לרדת על ברכיה על מנת לשחרר את גלעד, בנה – כשם שחשבתי שעסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים וכל מיני תחנות במסלול המטורף של ממשלות ישראל כאשר היו שבוינו בידי מחבלים – הנן טיפשות במקרה הטוב, או טמטום מוחלט; וכולנו נשלם את מחירו.

אני אב גאה וסב עוד יותר גאה, ואגן בחירוף-נפש על צאצאיי. לכן, אני מעריך את מאבק משפחות השבויים – כולל שליט – לשחרר את בניהן, אך אני גם אזרח במדינה, שמאוימת כל רגע על-ידי המחבלים, הנעזרים בסייענים גם מתוכנו. לכן, אני זוכר תמיד, שעברו רק כמאה שנים במלחמה ארוכה מאוד, שאת סופה איני מספיק טיפש לחזות. לכן, אחשוב תמיד על הסיבוב הבא ועל זה שאחריו ולא רק על מה שעברנו.

רבותינו קבעו כבר, שפדיון שבויים צריך להיעשות במחיר סביר; וָלא – יסכן את כל הקהילה (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י'; גטין, נ"ח ע"ב; "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם", גטין, ד', ו'). כתבתי על כך לא מעט (http://www.global-report.com/eviathar/?l=he&a=315202) – למרות שהשיקול הלאומי כואב. לאמיתו של דבר, לא הייתי רוצה להיות המחליט על ה"קו האדום". ובכל זאת צריכים להחליט, כיוון שהמלחמה לא תמה, ובסיבוב הבא נפגוש מולנו את מי שזכו לחופשת הבראה ב"בתי-הכלא" הישראליים.

לפני כמה שנים החזירו ארצה עבריין ישראלי בכיר, שנשפט בארצות-הברית. התקשורת הבזויה שלנו הפכה זאת לפסטיבל, והעבריין התראיין ללא-הפסקה. בין השאר, אמר – לפי זיכרוני הדועך – שהוא שמח לחזור ארצה, כיוון שתנאי הכליאה בארצות-הברית אינם סבירים. וזה נכון גם לגבי המחבלים, שמבלים בבתי-הבראה,שמנהלת עבורם מערכת הכליאה הישראלית. על כך הזהירו כבר חכמינו, מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.

הסחריר הפך לבליץ

"בשבוע האחרון היינו עדים לבליץ תקשורתי למען שחרור גלעד שליט. לא ניתן היה לפתוח עיתון, רדיו או טלוויזיה מבלי שנשמע את הקולות המטיפים לשחרור גלעד שליט ויהיה המחיר אשר יהיה" – כותב בועז ארד באתר אנוכי – "מי שניסה לערער על הדוגמה התקשורתית הושתק. הורים שכולים שביקשו להשמיע עמדה אחרת, הציבו מאהל מחאה מול המאהל של משפחת שליט אך עזבו את השטח מרירים לאחר שנתקלו בהתעלמות בוטה מכלי התקשורת וראשי המדינה ... הבליץ התקשורתי עסק במשהו שהתקשורת במקומותינו מתמחה בו – התנערות מעול האחריות. מול חלון ההזדמנויות שנוצר, בו אולמרט יכול להחליט עוד החלטה הרסנית שלא תבלוט מדי ברקורד המוכתם שלו, כשהוא פטור מלשלם מחיר אלקטורלי ונתניהו טרם נטל פיקוד קשה להתאפק ולהימנע מלנצל את רגעי בין הדמדומים. מי כמו גיבורינו בתקשורת יודעים לזהות הזדמנות להתנערות מאחריות?

"בפני משפחת שליט פתוחות שתי דרכים עקרוניות על מנת לקדם את שחרור בנם. האחת, הקשה והבלתי פופולרית, הינה לגרום לחמא"ס להפסיד יותר בכל יום שגלעד מוחזק בשבי, כלומר, לבקר אצל ראשי המדינות התורמות לשיקום עזה, לשבות בפני עצרת האו"ם, להסביר מי ומה הם החמא"ס בעולם ועוד ... במקום זאת, נבחרה הדרך הקלה יותר של לחץ ציבורי על ממשלת ישראל, זאת הדרך הגורמת למדינת ישראל להפסיד ולחמא"ס להתחזק בכל יום שגלעד בשבי.

"אולי צודקים יועצי התקשורת של המשפחה ברמה הטקטית – מדינת ישראל היא החוליה החלשה עליה קל לכולם ללחוץ. ברמה האסטרטגית מובילה אותנו הבחירה הזאת למימוש מפחיד של הצהרת ההזדהות 'כולנו גלעד שליט'".

"כלי התקשורת ובראשם ערוץ 2, ידיעות אחרונות ועיתון מעריב גרמו להאמרת דרישות חמא"ס" – כתב יואב יצחק במאמרו, "להקת המעודדות של הנייה", באתר החדשות מחלקה ראשונה.

הסחריר – ספין – התקשורתי סביב גלעד שליט אדיר, ולעניות דעתי – עולה כסף רב. בכירים ומפורסמים גויסו, כרזות הודבקו, סטיקרים על כל עץ רענן ... מעניין מי השקיע את כל ההון הזה במאבק, שלדעת ראש "המוסד" וראש השב"כ – חיבל במאמצי הממשלה לשחרר את שליט.

באותו הזמן, עמותת השבויים הנעדרים הפסיקה לפעול, כיוון שפשטה רגל. העמותה עסקה משך שנים בטיפול בעניינם של זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, שלושת הנעדרים מקרב סולטן יעקוב במלחמת שלום הגליל, ובעניינו של הנווט רון ארד.עם השנים הצטרפו לנעדרים גיא חבר ומג'די חלבי. 

מוטב מאוחר

קול ישראל דיווח (17 במארס 2009, שעה 19.37), כי "ועדת שרים תבחן דרכים להחמיר את תנאי המאסר של המחבלים. המטרה היא להשוות את תנאי כליאתם לתנאים שבהם מוחזק גלעד שליט. ראש הממשלה, אהוד אולמרט מינה ועדת שרים בראשותו של שר המשפטים פרידמן, לבחון את תנאי כליאתם של האסירים הפלסטיניים. הוועדה תבחן דרכים שיעלו בקנה אחד עם החוק ויפעילו לחץ על אסירי חמא"ס הכלואים בארץ כדי להשוות את תנאי הכליאה שלהם לתנאים שבהם מוחזק גלעד שליט".

ידי כואבת וראשי מציק כיוון שאני צריך לכתוב מלה טובה על ממשלת הזדון, שלא נכנעה לסחיטה. אחרי סדרה ארוכה של מעשי עוול בוטים ושל כישלונות מרים – הממשלה הרעה ביותר בתולדות המדינה (אולי רק ממשלת אהוד ברק מתחרה אתה על התואר הזה, אך אין ספק שממשלת אולמרט הייתה הממשלה המרושעת ביותר בתולדותינו) הולכת הבייתה – מאוחר מדי ולאט מדי – מבלי לעשות עוד טעות חמורה. איני יכול להסביר זאת, וכנראה נדע על הסיבות עוד מעט – כשגל של שלשול מילולי יציף אותנו, ויחשוף את ערוות ממשלתנו ברבים.

יחד עם זאת, מטרידה אותי בעיה קטנה: למה רק עכשיו?! ארצות-הברית הראתה, שניתן לכלוא מחבלים לא רק במלונות חמישה כוכבים. נכון, כמה יפי-נפש – כולל הנשיא ברק אובאמה – אינם מרוצים, אך הם יתקשו להסביר לי מדוע בתי-כלא צריכים להיות מחנות נופש לאויבי האומה.

כולם יודעים, שהמחבלים נופשים בבתי-הכלא שלנו, ושותקים. פתאום הציף אותנו גל של צדקנות. איני זוכר תגובה ציבורית לדברים החמורים על תנאי הכליאה הנוחים מדי של המחבלים, שפרסם לפני כשנה חיים גליק, מי שהיה בכיר מאוד בשירות בתי-הסוהר.

לרגע גם הייתי בטוח, שלא תבוא תגובה. לא, טעיתי: התגובה הגיעה מהצדיקים של התנועה לזכויות האזרח, ששוללת את השינוי, כיוון שהנו "ענישה קולקטיווית". ואחריה הזדעק מיד הוועד נגד עינויים, שדרש משר המשפטים ומהיועץ המשפטי לפרק את הוועדה המיוחדת לשלילת הטבות לאסירי חמא"ס, כיוון ש"שימוש באסירים כקלפי מיקוח או הכבדת תנאי כליאתם מנוגדים לערכי המוסר ומהווים ענישה קולקטיווית האסורה בהתאם להוראות המשפט הבין-לאומי".

למרות שכבר איני יכול לסמוך על זיכרוני, אשמח להיוודע לדאגתם הכנה של שני הארגונים גם לזכויות השבויים הישראליים ומשפחותיהם.


וראו באותו העניין:

אלישע האס, "הדרישה להקרבה מול הדאגה לחיי החייל" http://www.global-report.com/eviathar/?l=he&a=320406 ו"שיח חובות מול שיח זכויות" http://www.global-report.com/eviathar/?l=he&a=342931.