מלבנון ועד עזה – כלה ונחרצה

תגובות סופרים צעירים ביצירות ספרות ומחוצה להן[1] על מלחמות לבנון הראשונה והשנייה הן שלב נוסף ברלפקסיה הספרותית, המשתקפת במסכת היצירות העבריות העוסקות בספרות המלחמה – החל משירות בצבאות זרים במלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט, במחתרות ועד קום המדינה ובעיקר בפרק הצברי-ישראלי שלה, הפרק שכתבו צעירים בעיקר מאז ערב מלחמת השחרור בהתגבשם לחטיבת ספרות דורית הידועה כ"דור בארץ".[2] ואומנם בספרות מלחמת השחרור[3] הישראלית ובמבואיה[4] נמצאת אותה בעייתיות, הכרוכה בהתהוות הצבאיות העברית משחר הציונות כבת הפוגרומים,[5] כפי שהיא משתקפת בספרה של אניטה שפירא, חרב היונה,[6] המעמיד ומנתח שני אתוסים יהודיים-עבריים מתחרים ומתנגשים. האחד הוא האתוס הדיפנסיווי – אתוס ההגנה והשלום, המזוהה עם דימוי ה'יונה',[7] והאחר הוא האתוס הנִצי – אתוס החרב, האתוס האופנסיווי. הפולמוסים סביב הנושא לא היו רק פילוסופיים ואידיאולוגיים, כמו הפולמוסים שבין אחד-העם [אשר גינצברג, 1927-1856], שדגל במוסר הלאומי כביטוי של רדיפת שלום והסתלקות משפיכות דמים, לעומת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) ומחנהו, שראה ביחס היהודי לטבע ביטוי של קרבה בריאה לדם ולאדמה, ביטוי למיתוס הלוחם.

האתוסים והמיתוסים הללו נרקמו בדם ובעלילות הגבורה תוך הכחשתן – כמו בפרשת יוסף טרומפלדור[8]  –קשורים בריתמוס של שינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות הלאומיים הטיפוסיים ובבלבולם מחדש. הדפוס, הנחשב לגלותי: קידוש השם, קבלת הדין וצידוקו ללא פעולה פיסית, בוודאי לא-מאורגנת, אלא הליכה "כצאן לטבח". זאת, לעומת הדפוס, שנחשב לייחודי לדור הצברים ואבותיהם בארץ-ישראל: לרדוף את האויב ולהשיגו בבסיסיו באמצעות כוח צבאי ייעודי. שני המיתוסים הללו מוכחשים מתוכם ומכילים בתוכם את סתירתם, ואין כאן המקום להאריך מלבד בשני איורים טקסטואליים מהרומן, שירה לעגנון, שייטיבו להאיר את הדילמות המרומזות.

האחד מציין את התרחקות היהודי מהדם באמצעות חוקי התורה לצד חייו בגולה ותרומת הנורמות ההלכתיות כביכול לגלותיות היהודי, הירא מן הדם:

"היה שם רופא אחד מילידי קווקז מבני בניהם של היהודים ההרריים שהיו מזוינים בכלי-זין כבני-חורין ולא ידעו עול גלות. שאל הרופא את הבחור מפני מה אין אתה אוכל מן הלטקי"ס? וכי לא טעימים הם? לא התבייש הבחור והשיב מפני שנעשו בשומן אווזים שלא נשחטו כדת. אמר הרופא, כל הגלות באה מבשר כשר. אילולי שהיהודים מעמידים להם אדם מיוחד לשחיטת בשר היו הכל שוחטים ולא היו מתייראין מפני קורט דם ולא היו נמנעים מלהגן על עצמם בחרב ולא היו הגויים מעיזים להרוג בהם. אבל היהודים חוששים משום שפיכות דמים ונותנים את עצמם לשחוט, מוטב להם שישפך דמם ולא שישפכו הם דם שונאיהם מבקשי נפשם, משום מה, משום שלא הורגלו לשחוט אפילו יונה".[9]

האחר, היאלצותו של היהודי ללמוד ולהסיק בעל כורחו כי אין די בהגנה, אלא יש לתקוף את האויב. הקטע מתאר את התפתחות הפוגרומים מרציחות נסתרות לרציחות גלויות ופומביות ותרומתן לשינוי דפוסי ההתנהגות הלאומיים. למעבר היהודי ממצב עלה נידף, שאינו משיב מלחמה לחיק רודפיו, לתוקפנות, הנובעת מתהליך הצבאיות, שעובר על היהודי בציון. המעבר ממגננה למתקפה.

"אותו היום אמר לו הגוי לחלבן, יהודי תן לי את ראשך ואנסה בו את כוחו של גרזִני. צחק בו היהודי. הניף הגוי את הגרזן ושיסע בו ראשו של החלבן. עד שהכל מסיחין במעשה החלבן באה מעשה המיילדת. מעשה במיילדת יהודית שנקראה אצל אדונית אחת לכפר ולא חזרה. ביקשוה ולא מצאוה. אחר ימים נישאה האדונית לאדון אחד. הביאה פועלים לשפץ את ארמונה. יום אחד נכנסו למרתף לפשפש שם. מצאו חבית מלאה דבש. פתחו את החבית ומצאו בה גופה של אשה. הכירו שהיא היא המיילדת שנתעלמה. עד שהכל מסיחין במעשה המיילדת באה מעשה אותה המשפחה של תשע נפשות שמצאו את כולם הרוגים. כל הרוגי ישראל בסתר נהרגו וכל אדם בין יהודי בין גוי נצטער על דמם, בפתאום בא מעשה קישינוב שנהרגו יהודים בגלוי. מכאן ואילך כאילו הותר דמם של ישראל והתחילו הפוגרומים נעשים רוֹוחים. ועדיין הרציחות נמשכות והולכות ואין קץ לפורעניות שבאו על העולם ומכולן נטלו ישראל חלק בראש. בורח יהודי ממקום שהצרות מצויות שם, הצרות רודפות אחריו לכל מקום שהוא הולך שם. ואפילו כאן במקום חיותו אינן מניחות ממנו. מה יעשה אדם ולא ייהרג? מקצת ממה שצריכין לעשות ההגנה עושה, שמלמדת אותנו לעמוד על נפשנו ולהגן על קנייננו ולעצור בידי אויבינו מלכלותנו. לנקום נקם לא ביקש, לכבוש את הפורעניות ביקש. כבר מיד לאחר שעלה לארץ כתב עצמו בהגנה ולכל מקום שהוא משתלח הוא הולך ואינו חושש לגופו ואינו מונע את רגליו ממקום הסכנה. אבל שיטת ההגנה צריכה עיון, שמגנת ומצלת ואינה תוקפת, וכל זמן שאינה תוקפת ידו של האויב על העליונה, שאם הרג הרג ואם לא עלתה בידו להרוג מה הפסיד, מבריחים אותו ואין פוגעים בו. אם כן מעורערת היא ההגנה. אבל אם היינו מראים לאויבים שאם אנו רוצים אף אנו יכולים לעשות כמותם לא היו להוטים כל כך אחר דמנו ונמצאים אנו מונעים שפיכת דם ישראל. כל זמן שלא נתברר לערבים שאין דם ישראל הפקר צריכים לנהוג בהם דין הבא להרגך השכם להרגו.

"לא מתוך שיחתה של תמרה הגיע טגליכט למה שהגיע. כבר כמה פעמים קודם לכן כשהיה עומד יחידי בלילות במקור חיים או בבית ישראל או בשכונה אחרת של יהודים לשמור עליה היה מהרהר בלבו יפה אנו עושים שאנו שומרים על השכונה, יפה מזה לקדם את האויב עד שלא בא".[10]

הנחה ידועה, שיצירות ספרות חושפות מעמקים של קונפליקטים לא-מודעים ובלתי-פתורים – ובפרט רומנים[11] – וביצירות ספרות יש פרוגנוזות, "נבואות", המקדימות את זמנן. להוותי, מצאתי כבר בתחילת דרכי המחקרית, שיש בספרות הישראלית סלידה ממושג הגבורה ובסופו של דבר רתיעה ובריחה מהצבאיות. זו לא הייתה הנחת היסוד שלי כאשר התחלתי להתעניין בתמימות ובאקראיות בנושא. דימיתי שבסיפורת יש הרבה סיפורי גבורה ולא מצאתי למעשה אפילו אחד ללא ביקורת נוקבת או שלילה מוחלטת. בשנת 1972 כתבתי את ספרי, דיוקן הלוחם – על גיבורים ועל גבורה בסיפורת של העשור האחרון, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטה בר-אילן אחרי מלחמת יום הכיפורים (1975). הספר צפה את מחדל מלחמת יום הכיפורים מבחינת האופק המנטלי של החיילים ושל מפקדיהם כפי שהוא ניכר בספרות שנות השישים [עמוס עוז, א"ב יהושע, יצחק אורפז, ס' יזהר, משה שמיר]. ניתן להיווכח לא רק בספרות כיצד הצעירים, שניצחו במלחמת ששת הימים, בישרו בעדינותם ובהכחשת גבורתם את סיכול יצר הניצחון כייעוד הצבא. חייל, שאינו חש בכל יישותו כי הצדק עמו, הופך לכובש זר ולשופך דמים.

הספרות הישראלית הצברית וזו שנספחה לה היא בעיקרה ספרות אנטי-צה"'לית ואנטי-מלחמתית. היהודי-הישראלי מאופיין בספרות הישראלית כרשע, כרוצח, כשפל וכגזלן. על אחת כמה החייל, ואילו הערבי הוא "האחר" הידוע, שהוא תמיד הנרדף והצודק. הסופרים המפורסמים נחשבים נושאי הדגל של המהלך, זוכים ליוקרה רבה בכל האליטות, ומכתיבים את הטון גם באמנויות האחרות ובתקשורת וגם בחשיבה הצבאית. הללו תרמו תרומות מכריעות לשיבוש התודעה הלאומית. בספרו הציוני מאוד של הרמטכ"ל לשעבר משה [בוֹגי] יעלון, דרך קצרה ארוכה, הוא מצטט בהערצה ובהתבטלות מתוך מאמרו של דוד גרוסמן, "תנועה בתוך הריק", שהתפרסם מיד לאחר דו"ח וינוגרד על כשלי מלחמת לבנון השנייה, וקורא למדינת ישראל לברוא את עצמה מחדש. מלבד הגיבוב והמלל הגרוסמני הטיפוסי, המאמר הזה במיוחד זכה לגינוי נמרץ מחבריו בשמאל, שחששו שגרוסמן אכן מגלה וירוסים ציוניים, שאותם זיהה בטעות בוגי. הקטע, שבוגי יעלון מצטט, התומך לכאורה בשיטתו הציונית. אך גרוסמן אינו מובן לבוגי אלא במלל החיצוני בלבד:

גרוסמן: "נראה כי תש כוחו של מה שהזניק את ישראל לדרכה בראשיתה; הרעיון והתעוזה, האמונה בעצמה, במטרות שלה ובערכיה, המשאלה ליצור כאן מקום שלא רק ייתן מקלט ליהודים, אלא יצליח להעביר את הייחוד שבקיום היהודי אל תוך מסגרת מדינית אזרחית מודרנית. כעת, שישים שנה אחרי הקמתה, ישראל חייבת לנסח תכנים שיתדלקו מחדש את הזינוק הזה".[10א]

אך מה הם אותם תכנים אזרחיים מודרניים?

הרמטכ"ל לשעבר אינו יכול להעלות על דעתו להיכן לוקחת את צבאו ה'אשה הבורחת מבשורה', יחד עם נשות וואטש, שגרוסמן חבר אליהן במחסומים. גרוסמן מתכוון למדינה נאורה, מדינת כל-אזרחיה; ובוגי מתכוון למדינת בן-גוריון. המפגינים מן הימין נגד תוצאות מלחמת לבנון לא הבינו, שמטרות השמאל בהוקעת המלחמה שונות לחלוטין. השמאל טען עצם היציאה למלחמה הייתה אסורה ולא כישלונה שהוא העונש.

גרוסמן מתכוון גם עכשיו, כנראה, להפסיק את האש מיד וללא תנאי בעזה – כמו חברו עמוס עוז, שיצא מיד בקול גדול ביום השני של המלחמה. זו התגובה הפאבלובית כשיהודי מעז להגן על עצמו, השמחה לאיד כששלושה חיילים נהרגים מאש כוחותינו.

מתברר מתוך ספרו של בוגי יעלון, שקרית-חיים, השכונה המפא"יניקית הצפודה והענייה של שנות החמישים במפרץ חיפה, אין בה די כוח כדי להתמודד עם נחשי הפוסט-ציונות. גם היום במלחמת עזה לא יניחו הנחשים הללו לאהוד ברק לסיים את מלאכת מיגור חמא"ס.

לתוך אי-ההבנה שבין שפת הספרות הישראלית לבין השפה הציונית ובוודאי השפה היהודית הלאומית נופלים החיילים הנלחמים במלחמות ישראל, מלחמות שאין להן תוחלת מלבד תגובה הבאה להרחיק זמנית צרה ולא למגר את האויב, להורישו ולשבת במקומו. כי אין ליהודי מטרה או מניע לגאול את ארצו הכפויה עליו. ארצו שאינו מודה בה. להפך הוא מתנצל על עצם קיומו הבלתי-חוקי בארץ לא-לו. מלחמות כידוע מפריעות לתהליך השלום עד אשר יידחקו היהודים למלחמה באיראן ובשאר ארצות האזור – כמו טורקיה, שבימים האלה מובילה חזית התנגדות בעולם האסלאמי נגד ישראל.
 
לעולם יחזור היהודי אל נקודת המוצא, היותו קרבן של הפוגרום התורן – גם אם מלחמה גרעינית ייקרא. הרחקה זו היא התנכרות למציאות המרה: ניצחון או מוות העלימה עיניה מהצטיידות חזבאללה ומהיערכותו משך חמש שנים, בניית הבונקרים על הגבול ממש, שהרי לפני – הבריחה – הבגידה בצד"ל – והנסיגה מלבנון, חזבאללה ואחריו "ארבע אמהות" אמרו כי רק השהות הבלתי-חוקית של צה"ל בלבנון מפריעה להם. כך גם בעזה התנתקות ודי. זאת מתוך הנחה שצה"ל הפך באחד משלבי אוסלו לצבא השלום למען פלשתין. אפשר היה בעיני האוסלואידים לקצץ בתקציבו ולהעמידו על צבא חכם וקטן, שתפקידיו הפכו בעיקר לעסוק בפעולות צבאיות לא-מלחמתיות, שהן גירוש אזרחים יהודיים מפלשתין הכבושה. השלטון, האליטות וצה"ל בעקבותיהם השיח דעתו מאויביו, מאיראן ומצרים על אף ההתקפה המרשימה על הכור הגרעיני בסוריה.
 
ברובד הרוחני העמוק יותר, האמור לגלות את המוצפן מן הלהג העיתונאי הרווח, האכזבה והזוועה מרובות פי כמה כאשר נכנסים ל"חורש הטבעי" [מיקום מערך חזבאללה בקוד הצבאי] של הספרות הישראלית.

הספרות וביקורת הספרות קיבלו תאוצה מפלצתית מן הקודמת של שנות השבעים ושנות השמונים בזכות "השיח החדש", ז'ארגון אקדמי שהתפתח בעיקר לקראת שלהי המאה העשרים, שמקורו בתנועות ניאו-מרקסיסטיות, המונעות בדחפי הרס וקנאה נגד הסדר הישן, המיוצג בעיקר בבית-ההוצאה "רסלינג", שהוציא לאור מאות ספרים, שהציפו את השיח האקדמי בכל תחומי מדעי האדם, שעיקר רעיונם ש"הכל הוא פוליטי". ללא בושה גרמו הללו לזיהום רוחני, שקשה עד בלתי אפשרי להיחלץ ממנו עד להגשמת חלומם הישן: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". מושגיו של אדוארד סעיד שר"י, הפלשתינאי המזויף, כמו הפוסט-קולוניאליזם כאילו כל העולם חייב ל'אחר', פיתחו את רגש האשמה והחסד היהודי לממדים של שלילה ושיתוק עצמי. תרומת היהודים עצמם לערעור חיפוש האמת גדולה בהרבה משל כל אויביהם. על רקע שיבושי התודעה הללו הגיע צה"ל למלחמת לבנון השנייה כשהוא נישא על מסדים רעיוניים חולניים, שהגיעו לשיאם בתורות לחימה פוסט-מודרניסטית כדוגמת אלו, שניסח להנחיל תת-אלוף שמעון נווה. התוצאות הזנחה גמורה של אימונים, השתלת רעיונות על צדקת האויב. ערעור המודיעין תוך התעלמות משינויים באידיאולוגיה של האסלאם הקיצוני וטיפוחה מאידך גיסא. מושגים כמו "השתבללות" ו"הכלה" כבר הפכו לנושאים פארודיים לחיקוי ולבדיחה ובעיקר שתילת הרעיון של איסור הניצחון. הללו היו המונחים והמסדים הרעיוניים, שהנחו את הצבא. כך, ממשיך אברום בורג גם כעת את האידיאולוגיה ואת הרטוריקה של הימנעות מניצחון.[10ב]

לעומת זאת, במהלך מלחמת עזה, בחורף תשס"ט, נראתה מלחמת לבנון השנייה מקיץ תשס"ו כזיכרון נוכח-נפקד, המאותת שהכל יכול להיות גם אחרת. הצבא מוכן ומאורגן ונראה פועל לפי תכנית ובהצלחה, אך בסתר לבנו אנו יודעים, כי הקונספציה של השלום, כפי שהיא נתפסת עדיין בידי השלטון בישראל, מאפשרת לכל היותר ניצחון מוגבל וארעי, כדי להמשיך בתהליכי אוסלו. כפי שכונתה מלחמת לבנון בידי הפיגלינים: "מלחמת שלום ההתכנסות". רגש האשם היהודי על הרג אנשי חמא"ס ואזרחים שנפגעו יגבר. התאוות האוטו-אנטישמיות הפנימיות לגרש את היהודים כעילה לשלום לא ייעקרו, גם לא עם שלטונו של נתניהו ההולך ומצטמק.

מלחמת עזה, שנראית כה דומה מבחינות רבות, אך חיצוניות למדי למלחמת לבנון השנייה, גם היא פרי התפרצות ספונטנית – כמו חטיפת שני החיילים. אולמרט הבטיח לראש ממשלת טורקיה ב-24 בדצמבר 2008, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, כי לא ייצא למלחמה, אך נאלץ להפר הבטחתו בשל עוצמת ההפגזות על ערי הדרום ובשל האינטרסים הפוליטיים של שותפיו לקראת הבחירות.
 
"עופרת יצוקה", שם המבצע של צה"ל, מקורו, כנראה, בשיר הילדים של ביאליק, "לכבוד החנוכה", ובו השורה – "בן סביבון מעופרת יצוקה". ואכן המבצע הסתיים כמו סיבוב הסביבון על הפנים, ויש להתחילו מתחילתו כשהאצבעות החדשות כנראה לא תסובבנה טוב מהקודמות ובתנאים גרועים בהרבה.

השיר הייצוגי של ביאליק לענייני החנוכה הוא דווקא שירו מתקופת קישינב 1903 – "אין זאת כי רבת צררתונו / עד כי לחייתו טרף הפכתונו / את דמכם נשת ולא נרחמה".

בשירו מביע ביאליק התלהמות קיצונית בניגוד לעמדתו של אהוד ברק, האוסר על התלהמות. ביאליק כאילו הפקיד את עטו בידי מחמוד דארוויש ופאדווה טוקאן המשוררת משכם, שהביעה רצון לאכול את הכבד של החייל הישראלי.

אי אפשר להימנע מלהזכיר את פרשת קישינב, שהיא גרסה חוזרת על הפרעות בדרום רוסיה ב-1881, שגרמו בוודאות להתגבשות הציונות המעשית. כשאר שירי תקופת "חיבת ציון", שבישרו הקמת ההגנה העצמית לצד הקמת המושבות הראשונות בארץ בשנות השמונים של המאה ה-19. כל משבר קיצוני, כל אסון נורא אילצו את העם היהודי לצאת מגדרו ולהתעשת ומיד להתחרט ולהרגיש אשם. "סליחה שניצחנו"; כך היה לאחר ששת הימים וכך היה למעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הניצחון הביא לאשמה ולניצולו על-ידי כוחות אוטו-אנטישמיים, שהציפו את העם היהודי בהתחסדות, בחולשה, בהתנצלות ובחתרנות נגד הציונות ונגד היישות המדינית היהודית, וקידמו את הרצון להיעלם.

ספון ב"אכזרית"

במסגרת המאמר אבקש לדון ביצירותיהם של שני סופרים צעירים, בני דורות שונים, האחד רווק במילואים בשנות השלושים לחייו, השני בסדיר, חיילים קרביים דתיים, חניכי אותה ישיבה אינטלקטואלית ספרותית, "ברכת משה", תלמידי הרב נחום רבינוביץ ובעיקר תלמידיו של הרב הסופר חיים סבתו, הנזכר ביצירותיהם פעמים רבות כדוגמת מופת הוא ויצירתו המיתולוגית, תיאום כוונות. שניהם השתתפו בלחימה במלחמת לבנון השנייה, האחד מיכאל-מיקי שיינפלד, שפרסם את ספרו, בא מלבנון, כרוך יחד עם ספרו הראשון, בכל מקום שהם (משנת 2002), המעלה סיפורים ורשימות מהווי החייל הדתי בצבא; והאחר הוא עשהאל לובוצקי, שפרסם זה עתה את יומן המלחמה שלו, מן המדבר והלבנון. לובוצקי היה במלחמה ההיא כבן 23, סג"ם, מפקד מחלקה רובאית בגדוד 51 בגולני בקיץ תשס"ו, לחם בעזה בתקופת חטיפתו של גלעד שליט, והוזעק עם חטיבתו ללבנון. רוב הזמן היה לוחם ומפקד בנגמ"ש "אכזרית" (טנק שלל רוסי, שהוסב לנגמ"ש), ובו נפצע קשה לקראת סוף מלחמת לבנון, כשהיה בתפקיד תובלתי בשיירת אספקה ללוחמים, שנעה בניגוד להוראות הכתובות בשעות היום. שתי היצירות עדיין רלוונטיות לתמיד על אף שדומה בימים האלה בטעות כי מלחמת לבנון הייתה תקרית ומלחמת עזה היא צה"ל האמיתי. היצירות משקפות התבוננות והעלאה של ייחודו של החייל הדתי גם אם הוא בורגני, ממלכתי, בן-טובים. מקיים מצוות, לפעמים בדבקות, הרבה יותר בספרו של לובוצקי, אך ללא שאר-רוח מיוחד. האם החייל הדתי מבטא קולות משיחיים, אמונות אסכטולגיות, רעיונות סוערים, שפה פנימית מקורית ומרשימה, עדיין לא. ספרות של ממש.

היצירות רוויות בקיום השגרה הדתית, בפסוקים מנוקדים, בתפילות המצוטטות בשלמות והמקשטות את הספרים וגם באסוציאציות אשר בחלקן אינן תפורות או מלאכותיות. בעיקר אופייניים הציטוטים בנוסח סבתו. קטעים ארוכים של טקסטים מנוקדים. מודגשת שמירת שבת, או 'היכר לשבת', בתוך הלחימה עצמה.

לעומת העמדה הנורמטיווית של לובוצקי, מטיח כנגדו עמיחי מרחביה הי"ד [ז"ל מועדף על לובוצקי] חברו הטוב של לובוצקי, שנפל בקרב בינת ג'ביל הנורא יחד עם רועי קליין, סמג"ד 51: "יש מצבים בחיים שבהם צריך לומר את האמת בקול רם, לנופף בה, בלי לעשות חשבונות, בלי להסתכל אחורה או קדימה, כיוון שזו היא האמת, ואמת גדולה יותר מכל שיקול אחר" [עמ' 216].

דברי עמיחי מרחביה הי"ד אלו השורות החשובות בספר. הספר של לובוצקי מוקדש לו. עמיחי מרחביה שלח מכתב לרמטכ"ל, שבו הביע מחאתו נגד ביצוע ההתנתקות בידי חיילי צה"ל והתוצאות הנלוות. לובוצקי, מלך הממוסדים, תהה על חברו באופן מאוד רציונלי, כמקובל בכל החלטה וצעד מצעדיו, כדוגמת השיקולים הקרים האישיים מאוד כמו בשאלה בעד ונגד קטיעת רגלו והאם כדאי להמשיך בתהליך השיקום הקשה מנשוא. לובוצקי טוען נגד חברו מרחביה, "הרי אין בכוחו של מכתב אחד לרמטכ"ל לשנות את הגזֵרה ואילו המכתב עלול למנוע ממך לבצע את מה שראית כייעודך". הבחירה הערכית הספונטנית והפנימית של עמיחי מרחביה, הבחירה באמת שיכולה לגרום גם נזק קשה לעצמו כמו סילוקו של הרמטכ"ל עצמו מתפקידו ואף נזק קשה בהרבה כמו ביצוע פשע נגד העם היהודי – כלשון אלוף גרשון הכהן, שהיה אחראי על הגירוש – אינה סודקת את קסדתו של החייל הממלכתי לעלא, שמדחיק את הביקורת על מלחמת לבנון וגם על הגירוש עצמו לשני עמודים לקראת סוף הספר, המושמעים כקולות סותרים מתוך ההמון, אך לובוצקי עדיין מנסה להסותם; ומי יודע אם בסופו של חשבון לא צדק.

המודעות העצמית החריפה של לובוצקי נתמכת במושגים כמו תכליתיות, יעילות, סיבה ותוצאה, השותלים את לובוצקי בבועת הביטחון והמשמעת, שבה נמצא בעל היומן, ששם לעצמו תריס ומחסום רגשי כאשר פלוגתו פועלת בחורבות דוגית, הנזכרת שלוש פעמים ומסתפק בהבעת צער וציון עמום של זיכרונות רקע.

בדברי ההקדמה לספר, שכתב הרמטכ"ל בדימוס בוגי יעלון, המוכר ללובוצקי אישית, כמו אנשים חשובים אחרים, נאמר: "למדתי להכיר צעיר ישראלי בעל הכרת שליחות, מחויבות ונכונות לקחת אחריות להגנת מדינת ישראל ולחיזוקה כבית הלאומי לעם היהודי, תוך אמונה עמוקה בדרך ובצדקתה". האם הלשון המיושנת ועולם המושגים של בוגי יעלון מעניק הגנה וביטחון לחייל היהודי, שמוסר את נפשו במלחמה, שיעלון יוצא נגדה בביקורת קשה ביותר בספרו, דרך ארוכה קצרה? האם ראויים יעלון ועם ישראל כולו לחייל מופת, עולה תמימה כמו עשהאל לובוצקי? או שההיקלעות של העם היהודי למפולת, שבה הוא נמצא, בין השאר, בגין סיסמאות "הבוץ הלבנוני" ו"הבוץ העזתי", הופכת את קידוש ה' של עשהאל לובוצקי לבעייתי על רקע סיסמאות הגירוש כמו "אין לנו צבא אחר" ותפקידו של חייל הוא לבצע שליחותו ותו לאו. חייל – כלשון הפסיכולוגים, שהעבירו את תורת "הניתוק הרגשי" לצבא הגירוש – נחשב לחוסה. עליו למלא במדינה דמוקרטית את פקודות השלטון בלבד.

לכאורה, בכתיבת 'עדות' אוטוביוגרפית ספר יומני אינה נתבעת כל אמנות. לא כך להבדיל במצב ובאישיות הזוועתית בנוטות החסד של יונתן ליטל. יומן בן 900 עמודים עתיר ערך ספרותי. ערך של יצירת ספרות אינו תלוי במה שנראה אך כדיווח משוחזר מיום אל יום. הכינוי, 'יומן מלחמה', או עדות אינו מציין בהכרח שהיומן לא נכתב מלכתחילה כיצירת ספרות, שבה המארג הלשוני סבוך ומהדהד קישוריות היוצרת עומק. שבה כישרונו של הסופר וערכה של היצירה נאמד גם בפעולות הדמיון וביכולתו של הסופר לחדור לנבכי נפש האדם וליצור מארג ספרותי. יצירה אמורה להיות רוויה בתחבולות ספרותיות שאינן גלויות ומצריכות פענוח. מכל אלה חף הספר הקריא והנקי של לובוצקי, שהישגיו הספרותיים אינם מטרתו ומבחנו. למרות זאת עדיין יש תביעה מוחלטת מסופר לכתוב ספר שהוא מעבר לתיאור עובדות – גם אם הן מתוארות בכישרון עיתונאי. בפרט אם הספר מופיע בהוצאה, המתיימרת להיות יוקרתית תחת הכותרת 'פרוזה'.

ועדיין עדיף "החומר" הרב, שחווה המחבר מבשרו המגולם בטקסט רצוף, רהוט, דרמטי. בעיקר קטעי הלחימה. כל אלה נעדרים מספרו הספרותי, הליטראטי מדי בקטעים מסוימים ובפרט בקטעים ההגיגניים והליריים של מיכאל שיינפלד. מאידך גיסא ביקורת המלחמה של שיינפלד נוקבת בהרבה.

לקראת סוף המלחמה נשלחת המחלקה של לובוצקי להקיז מדמה אל מול ה'חורש הטבעי', המערך הצפוף של חזבאללה. בניגוד לאופיו לובוצקי, הוא מחליט הפעם להוציא את ראשו מה"אכזרית", כדי להזדהות במיקומו בדרך, בשיפוע חד, כשפלג גופו התחתון, שתי רגליו על מושב הכיסא וראשו בחוץ פוגע טיל נ"ט במושב המפקד. לובוצקי נפצע קשה. רגלו הימנית תלויה על גידים וקטועה למעשה וגם השמאלית נפגעה חמורות. ללובוצקי יש מדי פעם הרהורי עבירה בעניין המשמעת והסירוס הצבאי וגם על פחד מוגזם באימונים כמו זריקת רימון. כבר שהיה ברצועה, שם לב למ"פ שאינו טומן את ראשו בתוך "האכזרית", אלא מסתכן בהוצאתו מחוץ לנגמ"ש. אילולא הוציא לובוצקי את ראשו עכשיו מן הקופסה, היה נהרג. וזה בדיוק המצופה ממנו: שיוציא את הראש מן הקופסה. שניהם, הרמטכ"ל לשעבר ולובוצקי אינם מבינים לאן לוקחת אותם הגלקסיה, שהם נוסעים בה בתוך קופסה קונספטואלית, שאינה מאפשרת הכרעה צבאית למען מטרה מדינית, שהיא מחוץ לאופק המדיני הקיים – כי "אסור לנצח". ניצחון רק מסבך ומפריע. אין כיבוש ארץ-ישראל מושג לגיטימי, היוצר דחף שאינו בר-כיבוש, אלא מניע הזוי ופסול. שטח הופך לכל היותר ל"שפה משותפת" לצורכי זיהוי צבאי – כמו היישוב [ההרוס] דוגית.

הרמטכ"ל הוא קרבן, ולובוצקי קרבן גדול ממנו. גם לפי הרמטכ"ל וקציניו הבכירים - כמו ראיון, ששמעתי עם פרוץ "מלחמת הבחירות" בעזה מפי אלוף רון-טל, שהועף מן הצבא, לאחר שהוצא לחופשת שחרור על-ידי רב-אלוף דן חלוץ מאחר שהשמיע ביקורת נוקבת על מלחמת לבנון. שוב חזר רון-טל על היותה של מלחמת לבנון מלחמה שלא היה בה כל היגיון; ליצור כאילו רצועת ביטחון של קילומטר אחד, שבה קיפחו 117 חיילים את חייהם ומאות נפצעו. מלחמה שגם מעבר לדו"ח וינוגרד המעוך והפוליטי כחשיפת פרופ' יחזקאל דרור הייתה פרי מניפולציות פוליטיות, שמצאו להן כר נרחב באתוס של צבא השלום היהודי, ששינה את ייעודו ולפתע קפץ מערך לערך. שחרור שבויים מתים בכל מחיר.

לא ניתן למצוא חייל יהודי טוב יותר מעשהאל לובוצקי. חייל מחונך למופת, בעל שליטה ומשמעת עצמית נדירה. חייל, שהפנים את כל הערכים הציונים-דתיים-ממלכתיים. עטוף בחברה תומכת, משפחה מן העלית שבעלית, רבנים יוקרתיים. קשר ישיר לאישי ציבור רבים, שאינם ראויים לזכותו ולבור כפיו של עשהאל לובוצקי, התוחב את אצבעותיו לאוזניו, ואינו שומע רכילות על הצבא ועל מפקדיו. מסנן חמורות את כל הביקורות על הצבא ודבק במשימתו. הוא ראוי לאמון המלא של כל הסובבים אותו, אך ספק רב אם חלקם ראויים למסירות-נפשו.

האם החייל הדתי בן התודעה הדתית הבורגנית שונה במהותו מחיילי צה"ל לדורותיהם? האם יש סיכוי, שתפיסת הקרב ותפיסת העולם, המניעה אותה, ינבעו מתוך ראיית ייעוד יהודי היסטורי של הנהגת הצבא ושל הבנת הצורך בפעולות ממשלה, החותרת לא רק לשרידותו של העם היהודי במרחב עוין כברירה היחידה, אלא ממשלה, שהפנימה ייעודים תנ"כיים ונבואיים כמטרה קיומית ובפרט אל מול אסלאם קנאי, המנסה לרשת את נאות יעקב.

אינו חורג מן הצפוי

בא מלבנון – סיפורה של פלחה"ן 724 במלחמת לבנון השנייה,[12] ספרו של מיכאל שיינפלד, סיפור מלחמה אוטוביוגרפי, מעניק לתפיסת החייל הדתי, בן הזמן, חייל שנות האלפיים, ממדים חדשים ואקטואליים, שאינם חורגים מן הצפוי.

בבא מלבנון מתוארת הפלוגה תוך כניסות חוזרות ונשנות, חסרות-תכלית, לכפר קליעה, הנמצא על הגבול בתוך לבנון, הלוך ושוב לנוכח חזבאללה בלילה וביום כאשר דוברי הצבא והמדריכות המקצועיות, שכמובן למדו את דקלומיהן מתורות לחימה, שעיצבו דרגים בכירים,[13] עושות לא-מעט כדי להפחיד את החיילים מראש, ולסכל כל אפשרות של ניצחון. מפקדים בכירים ומיתולוגיים באים בספר לתקוף את החיילים לפני יציאתם, חזרתם, נסיגתם וחוזר חלילה ולהטיל עליהם אחריות נוספת בשעה שכל דברי המפקדים הגבוהים שמחוץ לגדוד הם דברי תעמולה, תוהו וטיח, אשמה וחולשה.

בבא מלבנון אין זה החייל, המציל את שדה המערכה בגבורתו, גבורת יחידים כמו השריונר, הרב חיים סבתו, רבו של שיינפלד, רבו בחיים ורבו בכתיבה. אלא חייל דתי עירוני באזרחותו, איש מילואים, הלומד באקדמיה, בן ישיבה לשעבר כשבמלחמה החידלונית הוא רובאי, עמוס ציוד, בחלקו בלתי-מתאים ומסורבל, המתבונן מתוך תסכוליו בשיתוק, שאחז בצה"ל במלחמת לבנון השנייה. האם מלחמה זו ומצבו של צה"ל כפי שהוא משתקף ביצירה ברמות הפיקוד הבכיר ובתורות הלחימה, הלוגיסטיקה, התחזוקה וההצטיידות הלקויה והתנועה חסרת-התכלית בשטח כמצעד ברווזים במטווח היא פרי רשלנות, או זדון?

אמנם הסיפור בנוי במידת-מה על דמות המספר כתלמיד ישיבת הסדר לשעבר, איש מילואים בשנות השלושים לחייו, המבטא את האזרחות הבורגנית בבית-הכנסת ובקהילה ואת חוסר-ההתאמה של תגובות רב בית-הכנסת והקהילה למציאות הפתאומית, שהציבור נקלע אליה. שאלות הלכתיות כמו מה מותר ומה אסור לקחת בשבת למלחמה, שאומנם עדיין לא התבררה בקהילה,[14] מקבילות בזיכרון ההיסטורי לשאלות של החסידים במלחמות החשמונאים, שלא רצו להילחם בשבת מחמת קדושתה – עד שבאה המציאות המרה, והורתה הלכה.

המסַפר הוא חלק מתוך מערך ענק של דומיו-חבריו, דור מתעצם של חיילים קרביים דתיים בוגרי ישיבות, ששימשו כמו כל החיילים בשר תותחים במלחמת שולל. לכאורה, נוצרה מקבילה בין טענות השמאל, שראה הן במלחמת לבנון הראשונה מלחמה מיותרת לבין עמדתו של המספר. מלחמת לבנון הראשונה נתפסה כמלחמת "יש ברירה" לעומת מבטים לא-אחידים, או בלבול בצידוק למלחמת לבנון השנייה, שעילתה הייתה חטיפת שני חיילים. נוצרה אבחנה בין השמאל הציוני, המאמין בלגיטימיות של מלחמות ישראל נגד תוקפנות ערבית, לבין השמאל הלא-ציוני, הרואה בציונות ובמדינת ישראל ישות מלאכותית, שדינה נחרץ. בהפגנות שלאחר המלחמה, בתגובות מגוונות של סופרים גם בשמאל, שלא התגייסו כולם להוקעה אוטומטית של המלחמה ואחר כך בעקבות מסקנות וועדת וינוגרד כי זו הייתה מלחמה, שמניעה הפוליטי האפיל על ההצדקה הבסיסית והקיומית ליציאה למלחמה, המכונה בהלכה "עזרת ישראל מיד צר".

צורת הדיווח הרפורטאז'יסטית מעניקה אמינות ליצירה המהולה אמנם גם במניירות הליריות הטיפוסיות ליצירות שיינפלד הראשונות, המופיעות בבכל מקום שבהם (2002), ומצורפות גם הן לספר החדש.

עיקר ייחודה של היצירה, בא מלבנון, היא העדות הספרותית ללא יומרה לזוועת המציאות, על רקבון הפיקוד הבכיר. שוב אין דמות המספר מקבלת את הפיקוד הצבאי הבכיר כאורים-ותומים. גם לא מתוך אירוניה של תלמיד ישיבה, המתבונן במפקדו הבור או הגס – כפי שראינו בבכל מקום שהם, המהול בהערצה לצד אירוניה מפוכחת.
 
הסיפור הוא עדות אחר טלטולי מלחמת לבנון השנייה פרי העדר הגדרת המטרה ופסילת ניצחון על האויב כאופציה ראויה. ההתארגנות, ה"התחרבשות" על הדשא בקיבוץ גדות בסיס היציאה ובשערי הגדר הטובה במטולה, הפקודות המתהפכות מקצה לקצה ומשנות את יעדי הכוח תורמות לחייל לתפוס את חוויותיו מתוך פיכחון מסוים. המלחמה, כמו כל מלחמה, העמידה את היחיד ואת הקולקטיב במבחנים של החלטות שינוי מן היסוד. אך ודאות הנפילה שתבוא אחרי המלחמה אינה מאפשרת שינוי אמיתי. החשש הוא, שכל השבועות וכל הנדרים, שהחייל המספר קיבל על עצמו להיטיב את אורח-חייו, יתבטלו לא רק בגלל השגרה ובגלל חולשת אופיו, אלא בגלל מציאות, שאינה יכולה לקלוט ואינה רוצה להתמודד עם השינוי הנדרש באורח-החיים בעקבות חישוף החולשה. איתמר, מפקד המחלקה הדתי, יודע, שהמלחמה נסתיימה מוקדם מדי, וכי על היעדים שלא הושגו נצטרך לשלם פי שבעה במלחמות העתידיות.

לניצני תהליך התפכחות. תורמים בעיקר נציגי הצבא הבכירים, בעלי ההילה הגדולה – כמו המפקד הבכיר אור, האחראי על כל מערך ייצור האש, המופיע בספר כמו אחרים כפוליטרוק וכנצלן, שמצליח להביך את כל הדרג הלוחם. אור מאיץ בחיילים להמשיך ולהיות בשר תותחים למען "כולנו". הוא עצמו כבר אינו לוחם רק מסתובב בין היחידות.

בבא מלבנון קיימים שרידי המסורת של עיצוב החייל השלומיאל והשלימזל, החייל "האמיץ", שטורטר על-ידי שלטון מניפולטיווי כמו בספרות מלחמת העולם הראשונה ובספריו של אביגדור המאירי. אבל כאן המטרה הלאומית הדתית אינה מאפשרת לחייל השרוי בתוך הקולקטיב שלו להתייאש. נוצרת שכבת הגנה חזקה של הכרה, כי על אף התבוסה, הפחד, ההחמצה וחוסר-התכליתיות – יש לנצח. החייל מזדהה עם מלחמה אמיתית, שהייתה צריכה להיות, ולא עם מלחמה שהופסקה באמצע כדי להשיג הפסקת-אש תמוהה ולהגיע למלחמה הבאה במצב גרוע בהרבה.
 
המספר כותב על מכת הפחד, שפוררה יחידות אחדות שהתפרקו, ועל מצבים בלתי-צפויים שגם הוא כמו חבריו נלכדו במלתעות הפחד. עניין שניתן להבנה בעקבות הלוחמה הפסיכולוגית, שפיתח צה"ל נגד עצמו. תורת הלחימה ושיטתה, שתכליתן לערער בזדון את בטחון החיילים ביכולת הצלחתם מראש.[15] "יוצאים ממנה [מהמדריכה לתוד"א – תודעת אויב] הרבה יותר מודאגים ממה שנכנסים אליו [לשיעור]".

המספר, החייל התמים, המחונך, הממלכתי לעלא, תלמידו של חיים סבתו, מנסה ללכת בעקבות רבו בעל תיאום כוונות. אך במקום הסיכוי לבלימה במלחמת שריון, או לעמידת גבורה במלחמה נואשת, יש הליכה רגלית, היגררות חסרת-תועלת וחסרת-מטרה, המונחית מלמעלה. האויב אינו נראה, הוא מתוּוך באמצעות המסנן המדומה של צבא לבנון. לחייל לא מזדמן כלל להילחם, הוא נחשף לפיצוצים אדירים, למפגשים עם מזדנבי צבא לבנון, אך אין לחימה.
 
אמנם כל ניצני המחדל הצבאי קיימים גם בספרו המונומנטלי של חיים סבתו, תיאום כוונות,[16] וטמונים בעקביה של מלחמת יום הכיפורים. אבל בגלל הרקע הציוני שלה, בתקופת מלחמת יום הכיפורים – מאבק לאומי קיומי ולגיטימי – היו עדיין בצבא, על אף הקריסה בשלבי הפתיחה, די מפקדים ציוניים חילוניים, אנשי משקים ועירוניים, שחוו את חוויית הישועה של מלחמת ששת הימים ולא חניכי הדוקטרינות הפוסט-ציוניות.

מלחמת יום הכיפורים נחשבת למלחמה זוועתית לאין-ערוך ממלחמת לבנון השנייה הן במספר החללים והן בעומק החזיתות ובעוצמת האיום מול צבאות סדירים – למרות שבמלחמת יום הכיפורים היו מעט תקיפות של העורף האזרחי, ולא נגרמו אבדות בנפש – לעומת שליש מהאוכלוסייה, שהייתה נתונה תחת מטר טילים בימי מלחמת לבנון השנייה. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהכרעה ברורה בשדה הקרב על אף החולשה הקיצונית בימיה הראשונים. בינתיים ובפרט באחרונה נשמעים יותר ויותר הקולות כי גם מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה פוליטית יזומה, שגלשה מהמתוכנן, פרי ההסכם בין דיין לקיסינג'ר לביים מלחמונת לטובת הגאווה המצרית, כדי לקדם את תהליך השלום. ההרפתקה והכישלונות הקולוסאליים במלחמת יום הכיפורים נוצלו היטב על-ידי השמאל כדי למגר את הצבא.[17]

הדבר נתן את פריו במלחמות לבנון הבאות, אך החל במלחמת השחרור, ופרח לאחר מלחמת ששת הימים – החל במחזה כמו "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ועשרות יצירות אנטי-עקדתיות, ששגשגו בשירה, בפרוזה ובדרמה. שיינפלד, הממשיך כאמור בשיטת רבו בספרות היפה, בציטוט פסוקים מנוקדים ומקורות תורניים אחרים, מעלה בכתיבתו שלא במודע ממד בפולמוס סביב העולם האינטרטקסטואלי, מעמד המקורות ב'שיח החדש', מונח שהמציאה ג'וליה קריסטבה,[18] ופותח על-ידי תיאורטיקנים רבים כדי להרוס את הסמכות ואת קדושת השפה והלשון. חלק מהציטוטים המנוקדים, מופיעים כציטוטים מכניים ונותרים מבוישים ויתומים ואינם מתחברים להקשר החיצוני של התנהלות המלחמה, וממילא הם מקבלים גם ממד פאתטי, פרי אומללות של עם, השולח את חייליו באופן אוטומטי כמו אינו יודע על מה זה ולמה זה הוא נדון ועל מה הוא נלחם ולמה התפילות ומה צורך יש לו בפסוקים, אם המנהיגים חושבים כי ככל העמים בית ישראל, ומטרת המלחמה היא לקדם את תהליך השלום באמצעות התכנסות, שפירושה דילול נמרץ של הרוח היהודית והציונית. כך גם הלכות היציאה למלחמה מתוך הלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם, המצוטטות בהרחבה, נשמעות בהקשר הרחב של היצירה כבלתי-מתאימות, כפאתטיות וכלועגות למציאות המניפולטיווית של מלחמת לבנון השנייה, למרות שבהקשר המצומצם – של היחידה הדתית – הן מובנות מאליהן. בעיקר, בשעת הפחד יש להם מקום כסעד רוחני.[19]

לסיבת החידלון הצבאי הסתלקות השכינה לכאורה מן המחנה "ושב ה' מאחריך" יש לכאורה משמעות רק בהקשר דתי, אבל ניתן לראות שגם תגובות של חיילים רגילים קשורות בתחושת העדר צדקת המטרה והדרך, יכולת הארגון והתושייה. הפגנות המילואים לאחר המלחמה לא היו הפגנות דתיות. בחלקן הגדול היו הפגנות של אנשי שמאל.

החייל המאמין ביצירה חדל לייצג ולבטא את צה"ל כצבא ישראל במישרין. הוא רואה את הצבא הניגף כמייצג ומוליד את מבחן מלחמות ישראל כחלק מדברי ימי ישראל הנתונים תחת השגחתו של קורא הדורות מראש, גם אם הצבא נידון בשלב כזה או אחר לחולשה קיצונית. הלכידות הצבאית התפוררה אין תודעת שליחות לאומית לקובעי המדיניות פרט ליחידה הדתית הכמו-נאיווית.

מחד גיסא, בחור הישיבה בממד של תודעתו הוא כמו שמאלן מצוי, שתקף את מלחמות לבנון הראשונה, חש שיש הונאה בסיסית, ניצול החייל אבל בשונה מחייל שהמשמעות על סילוק השכינה ממחנה ישראל אולי במודע אינו אומרת לו דבר, החייל בן הישיבה מחפש את המשמעות ואף מוצא אותה.

בכל אופן החייל הדתי כבר לא כל כך פרייאר למרות שבנובלה בת שמונים העמודים, שאליה מצורף הספר המוקדם של שיינפלד, בכל מקום שהם, יש התפעלות עצומה מהתוכן ומהמשמעות, שנותן הצבא לדת, לשבת, ולמועדים ובעיקר לראש השנה – לעומת החיים בבועה מלאכותית בישיבה ובבורגנות הדתית. הקשר לסינר של אמא, מוטיב החוזר ביצירתו ללא-הרף, מקבל מלאות ומשמעות במבחן הצבאי מראשיתו, בטירונות, בפגישה עם המוות ובשלבים קרביים גבוהים יותר.

לתורה יש משמעות ומלאות במבחני החיים והמוות במבחן היציאה מחוץ לתחום של חומות ההגנה של הישיבה ושל הבית . אבל עם האכזבה מסמכות המפקדים נוצרים בלבול, מבוכה ומבולקה. לכאורה, לחייל הדתי שמורה תמיד פינת ההימלטות לעולם התפילה והתורה, אבל לא רק. עולם האמונה והתורה מהווה לחיל הדתי מקור כוח והשראה ושיפוט מעומעם כמקור תביעה מן הצבא להתעשת. כך מפקד המחלקה אביתר.

החייל הדתי כזר בספרות החילונית

ההתבוננות החילונית בחייל הדתי כזר וכאחר במלחמת השחרור נמצאת בספרו של מתי מגד, יומו האחרון של דני (1958), העוסק בשחזור פרשת נפילת הל"ה בקרבות גוש עציון במלחמת השחרור, והן בקטעים אחדים בימי צקלג של ס' יזהר, העוסקים במשמעות התנ"ך לחלק מהחיילים בעלי החינוך הציוני החילוני אף הוא מאותה השנה. בספרו של מגד בתוך חבורת הל"ה יש שניים-שלושה חיילים דתיים שהמסַפר רואה אותם כלא-שייכים לחבורה מפני שיש להם אמונה.[20] הוא מקנא בנתיב ההימלטות הרוחני שלהם, ורואה בהם 'אחרים'. "פעם הייתה שלנו. פעם קרא על הארץ הזו כמה פרקים בתנ"ך, עכשיו היא שלהם ואנו הולכים בה כזרים, כגנבים בלילה [...]". ועוד – "אין אדם יכול להרוג ילד, או אפילו לפגוע בו לרעה, אלא אם כן נכבש כליל לשנאה. אך הוא לא שנא, רק את החולשה שנא, חולשתם של יהודים, רק נגדה ביקש ללחום, רק נגדה ביקש ללחום" (עמ' 14). בעיני המספר, דני מס, בדיבור משולב של מתי מגד רק ה'דוס' מסוגל להרוג ילדים.

ניצניה של אנטישמיות אנטי-דתית מגולמים בפסקות הללו אף שלא-מדעת. כדי לקשט עצמו בכתר של נקיות-כפיים כשונא-הרג הוא משקע את דוד, בחור הישיבה, בכושר לשנוא מפני שהוא חייב עדין אי-שם בסתר-לבו לשנוא ערבים הן על פי חינוכו והן על פי שהוא, כנראה, מייצג קרוב יותר לחולשתם של היהודים. מתי מגד משחק בחומרי-נפץ, שאינו מודע כלל לכוחם ההרסני. בתוך הסיפור הולכים ומתהווים רגשות דו-ערכיים כלפי דוד, בחור הישיבה, וכלפי אנשי גוש עציון הדתיים, רגשות של קנאה ושל משיכה מחד גיסא ושל דחייה מאידך גיסא.[20א] "לא קינאנו בהם באנשי גוש עציון, על שום שיש להם על מי שיסמוכו. לא האמנו בכך ולא האמנו שהם עצמם מאמינים בכך.קינאנו בהם על שיש להם כלים מן המוכן לקדם בהם את פני הרעה – ויש להם כלים מן המוכן ברצותם להאמין כי לא לשווא נפלו חבריהם - - - וכי יש שארית לחייהם וגמול למותם. בשעה שאנו היינו צריכים לצקת דפוסים חדשים מלנו לצער, לאבל, לאמונה".[21]

לכאורה, ענייני הצבא של שיינפלד היו אמורים להיות בשל ההתמודדות עם החברה הדתית הבורגנית הרווקית בחלקה, הקרובה לסדרה הקולנועית, סרוגים – שכבה, הנעדרת לחלוטין מספרו של סבתו, תיאום כוונות – המשך לעת הזמיר של חיים באר (1988), המתמודד עם חיילי הרבנות הצבאית בתקופת ששת הימים. האם החייל הדתי ההסדרניק נשאר בעצם המשך של סמל הדת המושפל אך המנופח אידיאולוגית בשיגעונות משיחיים, כמו בספרו של חיים באר.[22]
 
בעת הזמיר שיחזר חיים באר את "עלילות הגבורה" של יחידת הקברנים של הרבנות הראשית בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים ולאחריה וערך חשבון עם "מרכזניקים" טיפוסיים.

בסופו של דבר חשבונו של חיים באר התגלה כמוטעה.

סמל דת בימי הרב גורן היה ביטוי להשפלה מראש של החייל הדתי שמסוגלתו נעה כביכול בין מכ"ש [משגיח כשרות] לסמל דת על אף שכבר אז היו גרעיני נח"ל מוצנח לרוב ביחידות הסדירות וביחידות המילואים וגם גרעיני הסדר בשריון. החיילים הקרביים שבאו מגרעיני הנח"ל והתמזגו ביחידות המילואים כמיעוט סבלו פחות מתסביכים דתיים דווקא בגלל היחידות המעורבות עם חיילים לא-דתיים ממגזרים שונים בפרט בשלבי המילואים.

כשעמוס עוז רצה לבטא בשנות השמונים מה מפריע לו בציונות הדתית, הוא אמר שמשגיחי הכשרות תפסו את הקטר במקום להיות באחד הקרונות האחרונים. תחושה זו של שמיטת ההגמוניה היא שהעלתה את כל הזעם, הקנאה והתסכול, שקידמו את נושא הגירוש בשנת 2005.

חרדה זו, חרדת גזלת ההגמוניה, ויותר מכך גילוי חוסר-התוחלת המובנית שהייתה טמונה ברבדים של הציונות החילונית שקרסה בתנועות אנטי בן-גוריוניות כמו "מן היסוד" בשנות השישים היא שמניעה בין השאר את הגירוש למינו. האיום בחישוף הכוח המניע האמיתי של התחייה הלאומית, כוחם של חובבי ציון, שקדמו ל"מזרחי", שהיה מוכן להסכים עם הטריטוריאליסטיים על הצעת אוגנדה והיה עדין מן הבריונים של "בר-גיורא", האנרכיסטיים והאבאדייאתים בנוסח "השומר", שאמנם יצרו את כוח המגן העברי המאורגן.

תחושת הקלסה ועלבון, התנכרות ולעג צפה בספרו של חיים באר המנסה בכל כוחו לסמן "אף על פי שאני דוס אני כבר משלכם". איני שייך אליהם. באחרונה התוודה על כך חיים באר במסגרת ראיונות אחדים לרגל צאת ספרו האחרון והמפוכח, לפני המקום.[23]

התסביכים העבדותיים של חיים באר, שהסיר את כיפתו לאחר רצח רבין, דומים לתסביכי הציוני הדתי הרשמי, הפוליטיקאי, שהלך כמו סומא אחר ההנהגה הרשמית, ולא תפס שהאליטות המובילות אותו למחוזות הדמוקרטיים שמחוץ לציונות, יובילו אותו בסופו של דבר להתנגשות חמורה. אמנם, החטא הקדמון צף כבר בייסוד "המזרחי", שהיה פרי יוזמה של הרצל ולא של הרב ריינס.[24] היהודי הובל ל"עבודת ההווה" לשם ניצולו, כדי להעניק תעודת הכשר לציונות, ועל אף כל המוסדות הנבדלים, שהקים היהודי הדתי בענייני חינוך והתיישבות, הוא נשאר לעולם כגורם, שגומלים עמו חסד, המעז להפר את ה"ברית ההיסטורית". היהודי הדתי הסכים מראש להסתפק במשרד הדואר. לזכות בעצם השמנה או הרזה של הכרת הערך על-ידי הבעלים כביכול החילוני.

עניין הצבא היה גם ביטוי לשחרור מן הגלותיות, שבה יכול להחזיק בסופו של דבר הגוי של שבת, שלקח אחריות מובילה ומעשית על הגשמת הציונות לגבי העם כולו ומבלעדיו אין ליהודי וגם לציוני הדתי לגיטימיות אוטונומית מכוח עצמו, אמונתו ודתו.

המשבר בקע ומצב אי-האמון נתגלע ככל שחלקים בציונות הדתית הפכו ליישויות אוטונומית בגלל תנועת ההתנחלויות, שביצרה את ההגדרה העצמית התורנית הלאומית בנוסח 'דגל ירושלים' של הראי"ה[25] בין באופן מודע, או באופן בלתי-מודע; ולכן התעורר דחף חזק מתוך המאבק על ההגמוניה להחזיר את היהודי הדתי המתמרד לתלם הברית ההיסטורית. כיום לא נראה שהחייל הדתי הנורמטיווי יוכל לחזור לתלם כל עוד השלטון לא יפנים את המטרות הלאומיות היהודיות, ויחדל מן הדחף להפוך את המדינה למכשיר עיקרי לקידום מדינת כל-אזרחיה.

כיצד חזרה נשמתי לנצרים ולצור מחצבתה מתוך מלחמה עזה

לאחר שכתבתי את המאמר, לא שלוותי ולא שקטתי ולא שמחתי בו. הרגשתי כפתולוג, המנתח סיפור לאחר המוות. לא ראיתי החיבור בין החייל הדתי החדש לעולם יהודי אמונתי שלם וגם לא אמונתי תמים. ראיתי חיילים דתיים, החיים בצלה של מדינת ישראל, שמעלה בשליחותה, בלשונה, בשפתה ובמחלותיה הרוחניות.

בשבת פרשת "ויחי" ביקרנו בחברון אצל בתי תהלה, חתני משה ושבעת תינוקותיהם כ"י תושבי תל רומיידה, שמאז ימי נצרים גורשו שלוש פעמים. גורשו פעמיים מהשוק בחברון ופעם מנצרים, שגרו בה כשלושה חודשים לפני הגירוש, וקנו בה אשקובית בכסף מלא כדי לבטא אמונה וביטחון. ביקרנו את משפחת בתי ובעלה בנצרים עד סמוך לגירוש פעמים אחדות. נטענו שם עצי פרי וכו' אבל העולם של נצרים היה קשה לי מאוד באידיאולוגיה שלו. במוצאי-שבת האחרון לפני הגירוש אמר הרב טוויל יצ"ו: מי שלא עולה עכשיו לאוטובוס למבצע 'פנים אל פנים' מועל בשליחותו. ועכשיו שאלה אותי בתי האם קראת את הסיפור על מלחמת לבנון, שכתב אייל ורד. אמרתי לה. לא קראתי כי לא שמעתי. היא נתנה לי ספר של אייל ורד, שיצא לאור בספרית נצרים, שנתנה לה הרבנית, השכנה ציפי שליסל, שנתנה לה אמה הרבנית רענן, אשת הרב שלמה רענן הי"ד, שנרצח שם בקרוואן שלו בתל רומיידה, ושם הספר, בדרך סיפרתי מעשה (ללא שנת הדפסה), ובו סיפור על מלחמת לבנון השנייה וכותרתו – ולכבוד שבת קודש – השבת הוא נושא-העל, המרחף על פני המלחמה כתיקון גדול. תיקון הבית וכליו ותיקון השבת. מיד תבינו מעט יותר. הסיפור הזה סגר בעבורי את התשבץ, ואישר את מה שכמהה לו הנשמה. נשמת השבת של הרב שלמה רענן הרקומה בדברי הרב הצדיק ירחמיאל וייס, ראש ישיבת מרכז הרב לצעירים – ראש הישיבה, שהתפרסם בעולם לאחר הטבח ב"מרכז הרב", המספיד עתה את סרן יהונתן נתנאל ואת רס"ן דגן ורטמן,

ראש הישיבה וייס מספר על שני תלמידים מדהימים, שבעיניו "הם כמו החיילים של המשיח – שילבו פתיחות ערכית רוחנית לצד תורנית, אנשים נפלאים שגילמו מעין שלמות אידיאלית. על אף הבלבול והחולשה על אף הבלבול והחולשה ששוררים היום בקרב ההנהגה, והם עשו את זה מתוך ענווה אמיתית [...]. דווקא על רקע המציאות הקשה הזאת אנחנו רואים פה לוחמים שהתעלו מעל הכל ולמרות שיש כאלה שמרגישים שהם לא מסוגלים להצטרף כיום למערכת, הם הרגישו שהמדינה היא לא של הפוליטיקאים אלא של עם ישראל, ומה שקורה פה הוא משהו הרבה יותר עמוק ורציני".

מצאתי בסיפור הזה כל מה שחיפשתי. מצאתי ספרות עומק, היונקת מעולם הקדושה, והיא צנועה ומקרינה פשטות ואמת מאין-כמוה. המספר-המחבר היה טנקיסט במלחמת לבנון השנייה. הסופר ומשפחתו מגורשים מנצרים – חוויה, הנוכחת חזק בתוך הסיפור עצמו ואף בסיפורים אחרים. חייהם קרועים בין היישוב יבול לישיבה באריאל.

המחבר נקרא במוצאי-שבת להתייצב ב'צו שמונה' בקיבוץ יפתח שבצפון, על גבול הלבנון. בדרך הנהג, שלוקח אותו טרמפ, שואל אותו כל השאלות החזקות על הגירוש וכיצד נותנים אמון בצבא שכזה ומתגייסים. תשובתו של המגויס, "אין עברה מכבה מצווה”. אין המחבר מקל בזוועת הגירוש, שהוא חווה אותה יום-יום מבשרו, ואינו מחפה על הצבא, ומתאר בתחילה כמה היה קשה לו ללבוש מדים שחוללו. לסיפור יש מעטפת, הקשורה לשלמות הבית הפרטי. המחבר ואשתו צוברים חפצים כמו כל זוג צעיר אבל חסר להם מגש לחלות לשבת, שיש בו מקום לסכין. עד שהזוג מתלבט ברכישה פורצת המלחמה. מכל תיאורי המלחמה והתנהגות הצוות המעורב בדתיים ובשאינם-דתיים, סיפורו של אייל ורד ראוי להסבר ולפירוש נפרד הן בעניין אהבת חברים ואחוות לוחמים בצבא והן בהרצאת העלילה ומעשה המלחמה והעמידה בקרב בדומה לסיפורו של עשהאל לובוצקי, אבל כאן האקטיוויזם של השריון ועדינות הנשמה משנה את קצב הסיפור. הן בפיתוח היסוד הנארטולוגי מתוך חומרי-הגלם והן בשימוש בסממנים הספרותיים המאורגנים כמו הפסוקים לרבות המנוקדים אך פעם אחת. כאשר המספר מגלה את עצמו לעצמו ביום הולדתו בשבת בעיצומה של המלחמה במזמור תהלים ל"ה, כשמספר המזמור הוא כמניין שנתו החדשה ואת חידת הסיפור בהפטרה, שהוא קורא בפרשת "עקב". כי "מצור חוצבתם". צור הוא הקצין הנופל בקרב. במדרש מצוין, "שלושה – קולן הולך מסוף העולם ועד סופו". קריאתו-זעקתו האיומה בהרף מותו: "קודקוד, כאן שלוש!"

בשיבתו הביתה מן האודיסיאה שלו מוצא המספר בדרך בחנות לא-צפויה מתנה טובה אחת ושבת שמה: מגש לחלות השבת עם מקום לסכין, ומביא את המתנה לאשתו זו ביתו. פשוט ונפלא.

הנה בקרוב כבר לא נזדקק לספרות הישראלית, שהביאה עלינו את עיקר החורבן וסלף התודעה.

הספרות הישראלית החילוניח מאז ס' יזהר ועד הנה רצתה רחמים והביאה דמים. עתה יש רוח חדשה בעולם. לא צריך להחרים את הישן אבל יש להציבו בפרופורציה. אולי כגרסה על דברי חותנו של הרב שלמה רענן, הראי"ה זצ"ל, הישן אולי לא יתקדש לעולם, אבל החדש מעיקרו קדוש. יש כבר אוסף מרשים למדי לתכנית הלימודים מחיים סבתו ועד הנה. גם מפלס המינון העגנוני יורד לעתים בסיפוריו של אייל ורד המוסריים מאוד ולפעמים מוסרניים. לאיש הזה מותר קצת יותר הוא כותב סיפורי חסידים עכשוויים מבשרו המבשר.

הלל וייס הנו פרופ' לספרות באוניברסיטת בר-אילן. גרסה מוקדמת של מאמרו פורסמה בירחון נקודה 318, שבט תשס"ט, פברואר 2009, עמ' 57-50.

הערות

1. הסופרים שמעון אדף, ניר ברעם ודודי בוסי יזמו את "עצומת הסופרים הצעירים להפסקת מלחמת לבנון", 2006 נגד סופרים, שתמכו במלחמה. על מלחמות לבנון התפרסמו יצירות ספרות אחדות. נזכיר את רון לשם, אם יש גן עדן, 2005, ורומן טריוויאלי של רם אורן, רמטכ"ל, קשת 2007, שנסב על מלחמת לבנון השנייה. האחרונה והמפורסמת שבהן – דוד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, 2008, שנוצרה זיקה בינה ובין מלחמת לבנון השנייה בשל נפילת בנו הי"ד. אך היצירה עצמה, כנראה, מתרחשת במלחמה הקודמת. היצירות אינן מכירות בלגיטימיות של המלחמה זו וגם לא של קודמותיה. לא כך ברובד המחבר, או המספר המובלע בספרו של גרוסמן, המעדיף את עמדת הגברים הלוחמים על פני עמדת האשה המופרעת והנואפת.

2. מישקה בן-דוד, מפלשת עד צקלג, עיונים ברומן מלחמת העצמאות, תרמיל 1990; ראובן קריץ, מלחמת דור העצמאות 1978.

3. דן מירון, עם האח השותק – עיונים בשירת מלחמת העצמאות, כתר והאוניברסיטה הפתוחה, 1992.

4. יוסף חיים ברנר, "הוא אמר לה", תרס"ה, לונדון.

5. אניטה שפירא, חרב היונה – הציונות והכוח [1948-1881], עם עובד, הדפסה ראשונה 1992.

6. "חרב היונה" הוא צירוף מתוך פסוק בירמיהו נ', ט"ז. אניטה שפירא מעניקה את הקרדיט לשם הספר לעמוס עוז. לא ברור עם הצירוף 'יונים–נצים' רק הוא שעמד מאחורי השם, או שהמציע אכן ידע כי המשמעות היא חרב האויב, היוון או המוות, ולא יונה תמה וצחורה. באופן אירוני בתהליך השלום, המנווט על-ידי "יונה ונער" (כשם ספרו של מאיר שלו), הוא לגבי רבים אחרים בגדר "כרתנו ברית את מוות".

7. שולמית לסקוב, טרומפלדור – סיפור חייו, 1995.

8. הרבסט עצמו, יהודי גרמני מתבולל, היסטוריון וגיבור הרומן, לחם כחייל קרבי בחזיתות מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ב1925 עם יסוד האוניברסיטה העברית עם אשתו הנריאטה, כמו בתו תמרה ואהובה ההיסטוריון טגליכט עוברים אידיאולוגית מ"ברית שלום", ארגון אידיאולוגי שמאלי-ציוני משנות העשרים ל'הגנה' ומה'הגנה' למחתרות הימין, כדוגמת הבת הצעירה תמרה.

9. שמואל יוסף עגנון, שירה, עמ' 306.

10. עגנון, שירה, עמ' 311.

10א. משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 276.

10ב. הארץ, 5 בינואר 2009.

11. ננסי עזר, ספרות ואידיאולוגיה, פפירוס, 1990, עמ' 3: מבוסס על מחקריו של פרדריק ג'ימסון על "הלא-מודע הפוליטי".

12. מיכאל שיינפלד, בא מלבנון, 2007, עמ' 24.

13. במיוחד התפרסם לאחר המלחמה תת-אלוף שמעון נווה, שפרש בזעם מהצבא. ראו יותם פלדמן, "ראש הנפץ" הארץ, 27 במאי 2008.

14. ראו בספריו של הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, ובפרט בחלק א', הדן בנושא מהיבטים רבים, מעמיקים ובלתי-צפויים. מאז התפתחה ספרות הלכתית צבאית ענפה.

15. גדי אשל, "ניתוק רגשי", נקודה 315, נובמבר 2008, עמ' 20-14. ראו גם באתרים שונים על המונח פצל"ם [פעילות צבאית לא מלחמתית] כיצד הסב עצמו צה"ל בעקבות הכנת משימת הגירוש באופן מודע מצבא לוחם באויב לצבא, העוסק בהכנה מנטלית למשימת הפינוי-הגירוש. העדות בספרו של שיינפלד מעמיקה את הכרת המשבר. ניכר, כי בתוך תורת הלחימה של צה"ל השתילו גורמים מסוימים את גורמי הכניעה מראש, ויזמו את שבירת הצבא כצבא לוחם. העדויות מתוך ארגוני שמאל קיצוני המוזמנים להדריך חיילים באופן רשמי כמו נשים בשחור, וואטש, בצלם חוזרות נקראות ונשמעות מדי יום. ראו גוגל: מילות חיפוש: צה"ל ונשות וואטש.

16. ערב ביום כיפור תשס"ט התפרסמה בעיתון בשבע 313, כתבה של חגית רוטנברג על גיבורי תיאום כוונות – "בכוונה תחילה" (עמ' 15-14), המהווה עדות חשובה ביותר לייחודה של המלחמה ההיא ותגובת החייל הדתי, בן הישיבה ובן התורה המאורגן ביחידות שריון. רמת התגובות של הנבחרים הללו גבוהה מזו של החיילים הדתיים התורניים המתוארים בבא מלבנון – למעט דמות משנית, המפקד איתמר.

17. ראו הלל מיטלפונקט, גורודיש (התיאטרון הקאמרי), 1993. מאמרה של אהובה פלדמן, "פניה של הישראליות", בזיקה למלחמת יום הכיפורים, כונס לספרה, שנאה בלתי כבושה, תמוז, 2006, עמ' 220-209.

18. נושא האינטרטקסטואלית נדון בספרי תיאוריה רבים – כמו של דניאל בויארין, ראו עבודת הדיסרטציה של מרים ויטמן על האינטרטקסטואליות ביצירתה של חווה פנחס כהן [2004]. בפרט – המבוא התיאורטי.

19. ראו על סגולת ההלכות הללו בכתבה הנזכרת של חגית רוטנברג.

20. הלל וייס, "יומו האחרון של דני", דיוקן הלוחם, 1975, עמ' 221-210.

20א. וייס, דיוקן הלוחם, עמ' 214.

21. וייס, "יומו האחרון של דני", עמ' 156.

22. כותרת הביקורת, "בעקבי עת הזמיר", לוקטה לספרי, עלילה – סיפורת הכליון הישראלית, 1992, עמ' 152-142. נקראה בפרסומה הראשון, בכתב-העת נקודה, "עבד חנף לאדון בלתי-נראה", 13 באוגוסט 1988.

23. חיים באר, לפני המקום 2007

24. הרצל הוא שיזם את הקמת "המזרחי", הארגון המדיני הדתי בתוך התנועה הציונית. עובדה זו גילה הרב יהודה לייב מימון במסיבה, שנערכה לכבודו בהגיעו לגבורות, בדבר תשובתו למברכיו סיפר הרב מימון כי הוא שמר את הדבר בסוד – כפי שגזר עליו הרב ריינס, אולם אחר שעבר מאז זמן רב התיר לעצמו לגלות את הסוד ברבים. ומעשה שהיה כך היה: הרצל הרגיש צורך בהקמת גוף "מדיני דתי" בתנועה הציונית כמשקל-נגד לחובבי ציון הרוסיים, שגילו התנגדות לעמדת הציונות המדינית של הרצל, הוא חשב כי בקרב היהדות הדתית ימצא תמיכה לעמדתו, ולכן פנה אל הרב מימון, שיטפל בהקמת ארגון ציוני בין היהדות הדתית. הרב מימון מסר את הטיפול לרב ריינס, וכעבור חצי שנה נקרא כינוס היסוד של "המזרחי". אולם כדי לקיים את הכינוס זקוק היה הרב ריינס לתקציב של שמונה מאות מארק. הרצל נתן לו את הסכום מכיסו (הובא באהוד לוז, מקבילים נפגשים, עמ' 304 – לפי כתבה בהארץ, י"ג כסלו תשט"ז).

25. הרב אברהם וסרמן, "הבית היהודי של הרב קוק". הצופה, א' בכסלו, תשס"ט, 28 בנובמבר 2006.