באתר "קונים באהבה" תמצאו גישה לכ 1,000 עסקים ותוכלו לבצע מהם רכישות של מוצרים ושירותים שונים.





ספר טוב, מעניין וחשוב

עמיקם צור 12.05.2009 14:27
ספר טוב, מעניין וחשוב


הערות לספר של אורי מילשטיין, "קרב נבי סמואל. הכתובת על הקיר שלא נקראה" בהוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2009 (208 עמ', 68 ש"ח) * אין ספק, הקרב הזה מהווה לפחות דוגמה טובה לכל אותם הליקויים * הכישלונות במלחמת לבנון השנייה אינם תוצאה ישירה של הכישלונות, חוסר המנהיגות ואי-הפקת הלקחים בקרב זה או אחר ב-1948 *



מבצע "יבוסי" היה הניסיון הראשון בגזרת ירושלים לחולל מהלך הכרעה התקפי. במסגרת חלקו הראשון של מבצע "ייבוסי", תוכננה השתלטות על רצועת הכפרים מצפון לירושלים, ובהמשך השתלטות על השכונות הדרומיות של העיר.

נקודת המפנה (לרעה) של המבצע הצפוני היה כישלון ההתקפה על נבי סמואל, התקפה שביצעו כוחות מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח. בעקבות אותו קרב הוחלט לסגת ולנטוש גם את הכפרים שנכבשו עד לאותו כישלון (בית סוריק, בית איכסא, שועפאת, שייך ג'ראח) ולא לבצע ניסיונות מחודשים להשלים את יעדי המבצע (בחלקו הצפוני). אורי מילשטיין בספרו החדש, קרב נבי סמואל – הכתובת על הקיר שלא נקראה, מתאר במפורט את השתלשלות העניינים עד לאותו הקרב, את מהלך הקרב ובכלל זה כשלי הפיקוד בכל שרשרת הפיקוד, אי-חילוצם של הפצועים שבהמשך נטבחו על-ידי הערבים, את ההחלטות השגויות של הפיקוד לאחר הקרב, וכן את ניסיונות ההשתקה והטיוח מאז ועד היום.

אליבא דמילשטיין, תכניתו של המג"ד, יוסף טבנקין, הייתה פגומה בכך שדירוג ההתקפה, בית איכסא קודם, ואחר כך נבי סמואל, הבטיח אובדן ההפתעה בקרב השני. בשלב הביצוע, יצאו כוחות הפלמ"ח לדרכם באיחור, ובהמשך, לאחר כיבוש בית איכסא ללא התנגדות, התקשו כוחות החיפוי, שתי פלוגות בפיקודם של אורי בן-ארי ומיכה פרי, להגיע לנקודות שמהן הן אמורות היו לחפות על פלוגתו של חיים פוזננסקי שהייתה אמורה לבצע את ההסתערות ואת כיבוש הכפר. פלוגתו של פוזננסקי הגיעה לפאתי הכפר עדיין בחשכה, אך המג"ד, טבנקין, לא אישר לפוזננסקי לתקוף בלילה ללא חיפוי. פלוגת הרתק של אורי בן-ארי הגיעה למקומה רק עם אור ראשון, והמג"ד הציע, או פקד, נקודה זאת עדיין נתונה במחלוקת, שפלוגתו של פוזננסקי תיסוג מבלי לכבוש את הכפר. פוזננסקי, מפקד הפלוגה, החליט להתעלם מעצתו/פקודתו של המג"ד, שהיה רחוק ממקום האירועים ולא יכול היה לשלוט על הקרב. בכך גילה פוזננסקי דבקות במטרה, או חוסר-משמעת – תלוי בעיני המתבונן, והסתער על הכפר. התקפתו נבלמה, הוא עצמו נפגע ונהרג עם רבים מפקודיו. על פי כמה עדויות, חלק מהלוחמים נפגעו מאש החיפוי שלא הייתה מדויקת. לאחר שנפגע המ"פ לא נטל איש את הפיקוד על הפלוגה, ובכלל זה גם שני אורחים בכירים שבאו ללמוד כיצד נלחמים בפלמ"ח: מאיר זורע ויוחאי בן-נון, שניהם לימים נהיו אלופים בצה"ל. שרידי הפלוגה נסוגו באי-סדר, וחלקם בהמשך נטבחו על-ידי הערבים. גם פלוגת החיפוי בפיקודו של אורי בן-ארי, נסוגה מבלי לנסות להשלים את משימת כיבוש הכפר, או להבטיח את פינוי הפצועים. פלוגת התגבורת של המשוריינים בפיקודו של מיכה פרי הסתבכה בעצמה בדרך, חלק מהמשוריינים נתקעו כבר בתחילת הדרך, וארבעה משוריינים, שהצליחו להתקדם, נתקלו באש שירו כפריים מהסביבה בסביבות בסיס "הרדאר" ונתקעו. מפקד הפלוגה והמג"ד נסוגו (=ברחו) מבלי להבטיח את חילוצם של כל אנשיהם שנתקעו בארבעת המשוריינים.

חלקים מפרשייה זו התפרסמו כבר בספריו הקודמים של אורי מילשטיין על יצחק רבין (איך תפח המיתוס, מיתוס ושברו) וכן בספר השחור על קרב דיר יאסין. עם זאת, יש בספר מספיק פרטים חדשים, המצדיקים את הוצאתו כספר נפרד. בנוסף, צירף המחבר פרקים מאת ד"ר מיכאל ברונשטיין ואביתר בן-צדף, וכן פרק נוסף מפרי עטו, העוסקים בתרבות הביטחונית של עם ישראל, ובפרט בחוסר מנהיגות, בדיווחי שקר ובאי-הפקת לקחים. הפרקים הללו, הגם שאינם קשורים במישרין בקרב נבי סמואל, מהווים אליבא דמילשטיין וחבריו את אותה "כתובת על הקיר שלא נקראה". למרות שלפי דעתי, יש קרבות כושלים נוספים בתולדות מלחמות ישראל, וכן מקרים בולטים נוספים של חוסר מנהיגות, דיווחי שקר ואי-הפקת לקחים, ולכן לא לגמרי ברור לי מדוע דווקא בחרו המחברים בקרב נבי סמואל מכל הקרבות, הרי שאין ספק שהקרב הזה מהווה לפחות דוגמה טובה לכל אותם ליקויים. כל מי שתרבותו הביטחונית של עם ישראל או העדרה של תרבות כזאת קרוב לליבו, יכול להתכבד בעותק מהספר הזה על מדפי ספרייתו.

עם זאת, יש בספר כמה ליקויים.

א. העריכה לא מספיק מוקפדת, בייחוד בהערות השוליים [עמ' 41 הערת שוליים 80 כתוב : "ראה הערה 14 לעיל". בטוח לא 14, אולי צריך להיות 24, עמ' 48 בשורה השנייה, הפנייה להערת שוליים מס' 12 – "יתומה", בעמוד 37 מופיעות הפניות להערות שוליים מס' 74, 75, 76, 77 שאינן באותו עמוד, ואינן מתאימות להקשר, וכו']

ב. חסרות מפות. יש אמנם תרשימים אך אלו סכמטיים, אינם כוללים פרטי תבליט או קנה-מידה. כך, לדוגמה, בעמוד 23 נמצא תרשים (שהכין יעקב אלעזר), המראה את המהלך הצפוני שנכשל. זה התרשים החשוב ביותר להבנת הקרב. קשה להבין מהתרשים הזה, למשל, עד כמה עמוק ואדי א-לוזה, שעיכב את תנועת פלוגתו של בן-ארי; היכן בדיוק נעה פלוגתו של בן-ארי; והיכן היא התמקמה; מהיכן ירו כוחות החיפוי וכו' (יש בתרשים ציור של מק"ב – כנראה, אותה 'שווארצלוזה', אך מיקומה אינו הגיוני. בעמוד 52 יש תרשים בקנה-מידה גדול קרוב יותר, וגם בו אין קנה-מידה, או פרטי תבליט, העשויים לסייע לקורא בהבנת תמונת הקרב.

ג. מה בדיוק היה תפקידה של מחלקתו של איזי רהב? (עמ' 35 ו-53; זאת, כנראה, גם עמדת המק"ב, המצוינת בתרשים בעמוד 23). בספר כתוב: "... המחלקה ... תתמקם על אחד הרכסים שמדרום-מזרח לבית סוריק, מעבר לוואדי עין עליק, במרחק שני קילומטרים מדרום-מערב לנבי סמואל, ותסייע גם היא לפוזננסקי ...". ברור לכל בר-דעת, שאי אפשר לחפות ממרחק שני קילומטרים באמצעות מקלעים, ועוד בלילה. סביר יותר להניח שתפקידה של המחלקה היה לחפות על תנועת פלוגתו של בן-ארי בוואדי א-לוזה. לזה הטווח מתאים. (סברה זו מופיעה גם בויקיפדיה, בערך "נחל לוז".)

ד. מה היה תפקידה של פלוגתו של בן-ארי, חיפוי או חסימה? ומה היה מסלול תנועתה? בתכנית המג"ד (עמ' 35 ) נכתב שתפקידה היה לחסום ולאבטח בפני כוחות אויב שיגיעו מכיוון בידו ואל-ג'יב. בעמוד 49 הופכת המשימה לחיפוי על כוחותיו של פוזננסקי ("יעקב זהבי: שאלתי את פוזה מדוע אנחנו תוקפים ביום, והוא ענה ... ההתקפה שלנו מותנית בסיוע המרגמות של מיכה פרלסון והמקלעים של אורי באנר"). ברור שממקומה ממערב לנבי סמואל – זאת אומרת, מאחורי הכוח התוקף, ובטווח של 800 מטר – לא ניתן היה לחפות במקלעים על ההתקפה. באשר למסלול התנועה: בעמוד 39 נכתב ששלוש הפלוגות הגיעו דרך רכס שיח' עבד-אלעזיז (הנמצא ממערב לוואדי א-לוזה), אך פלוגותיהם התפצלו: הפלוגות של בן-פורת ופוזננסקי חצו את ואדי א-לוזה ונעו לכיוון בית איכסא, בעוד שפלוגתו של בן-ארי נעה על לאורך הגבעות המערביות של ואדי א-לוזה. אם כך, לא ברורה הפסקה בעמוד 48: "בין בית איכסא לנקודת ההיערכות של פוזה בחירבת למון מפרידים קילומטר וחצי בלבד, וחירבת למון רשומה במפה ובולטת בשטח, אם אכן יצאו פוזננסקי ובן-ארי מבית איכסא בו זמנית [ההדגשה שלי – ע"צ], קשה להבין מדוע הגיע פוזננסקי ליעדו לאחר שעה ובן-ארי אחרי שלוש וחצי שעות, גם אם תעה בדרך". ובכן, נראה, שהם לא יצאו בו-זמנית מבית איכסא, ובן-ארי צריך היה לחצות את ואדי א-לוזה.

ה. מעבר לפרטים אלו ואחרים של הקרב, יש לי בעיה עם התזה העיקרית של הספר, שלפיה כישלון הקרב בנבי סמואל היה "הכתובת על הקיר שלא נקראה". הקרב, כושל לכל הדעות, התחולל במחצית הראשונה של מלחמת השחרור, עדיין בשלהי תקופת המנדט. כוח המגן העברי היה עדיין בחיתוליו, ופעל במחתרת. הקורס הפיקודי הגבוה ביותר היה קורס מפקדי מחלקות. מפקדים מרמת מ"פ ומעלה לא קיבלו שום הכשרה לתפקידם ופעלו על בסיס אינטואיציה אישית בלבד. במידה רבה אפשר לראות את השלב הזה במלחמה כמלחמת הכנופיות היהודיות בכנופיות הערביות. בשלב הזה, החיילים אינם מקצועיים אלא פועלים מכוח התנדבות, הרפתקנות ותחושת שליחות, ומוּנעים הרבה יותר בזכות מוראל גבוה מאשר בזכות משמעת ומקצועיות. תחקיר יסודי וממצה באותו השלב היה מן הסתם פוגע במוראל הלוחמים, מבלי להביא את התמורה הנאותה בהעלאת המקצועיות. מן הסתם גם לא הייתה מסורת ארגונית של תחקורים, אלא המפקדים כתבו דו"חות לפי מיטב המסורת, המתועדת בילקוט הכזבים.

הקרב בנבי סמואל לא היה הכישלון היחידי שלא תוחקר. למעשה, כל הכישלונות של מלחמת העצמאות לא תוחקרו כראוי. מיכאל ברונשטיין טוען שהיה צריך להדיח באותו השלב את המפקדים הבכירים שלא תפקדו כיאות, ומביא את אי-הדחת המפקדים כהבדל במנהיגות בין בן-גוריון לצ'רצ'יל, למשל. השאלה היא האם עמד לרשות בן-גוריון מבחר מפקדים חלופיים, מקצועיים ועתירי קרבות, יחד עם נורמות מקצועיות מחייבות שעל פיהן יש להדיח או לקדם מפקדים. התשובה, כמובן – לא. את זה היה צריך לפתח בבוא הזמן, ומהר.

אני חולק גם על התזה של אורי לפיה ניצחון בקרבות "יבוסי" היה מוביל למהלך הכרעה, שהיה מתקדם עד יריחו, מכתר את ערביי ירושלים ומונע את פלישת צבאות ערב הסדירים. סביר יותר להניח שגם אם כיבוש נבי סמואל היה מתבצע כשורה, המבצע היה נעצר בשיפולי כביש ירושלים-רמאללה שהיה חיוני לנסיגת הצבא הבריטי. לפיכך, איני רואה בקרב נבי סמואל קרב חשוב יותר מקרבות אחרים באותו השלב במלחמת העצמאות, ואת הכישלון – קולוסאלי יותר מכישלונות אחרים (גשר א-זיו, שיירות נבי דניאל, חולדה, יחיעם, מסע הל"ה, וכו').

איני חושב גם שהכישלונות במלחמת לבנון השנייה הם תוצאה ישירה של הכישלונות, חוסר המנהיגות ואי-הפקת הלקחים בקרב זה או אחר ב-1948. בכל זאת היו לנו שישים שנה לתקן את הליקויים. אם לא ניצלנו את הזמן כראוי, צריך לחפש את הסיבות קרוב יותר, ולא בפניהם חרושות הקמטים של בני השמונים (היום), שהשתתפו אז באותו הקרב.

ולמרות ליקויים אלו, אני חושב שהספר בכללותו טוב, מעניין וחשוב.



אביתר ב / עוזי
אביתר ב / חזי
אביתר ב / עוזי
אורי מילשטיין
אורי מילשטיין
שמעון בן סמון
אורי מילשטיין
אביתר ב"ץ
3.3.2.1.1.1.2.1.1.1. אכן, כן
ערן גפני
3.3.2.1.1.1.2.1.1.2.1.1. תלוי איזה כתבים
zamikam
אורי מילשטיין
אורי מילשטיין
3.3.2.1.1.2.2.1.1. הכול דיבורים
אורי מילשטיין
עלאם
מיכאל מור
Anonymous
אביתר ב / איציק
אביתר ב / איציק
אביתר ב"ץ
4.1.1.2.1.1.1.1. הם יתקרנפו
אביתר ב"ץ
מיכאל מור
אביתר ב / אורי
ערן גפני
אביתר ב"ץ
אביתר ב / עמיקם
אביתר ב / עמיקם
אביתר ב"ץ
אורי מילשטיין
6.1.2.1. צפת
ארדני טפטה
רן רוטנברג
אתי טל עמר
אלי קנופף
עדי פרטוק
עלאם
חן קסלר2
אביתר ב"ץ
הילה סולומון
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה