באתר "קונים באהבה" תמצאו גישה לכ 1,000 עסקים ותוכלו לבצע מהם רכישות של מוצרים ושירותים שונים.





אורי נגד אורי

עמיקם צור 30.05.2009 16:13
אורי נגד אורי


הגרסאות השונות לאירועי קרב נבי סמואל *



                                                                         קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה
                                                                         (בבא בתרא, כ"א, א')

בספרו החדש, קרב נבי סמואל – הכתובת על הקיר שלא נקראה, טוען ד"ר אורי מילשטיין, כי המפקדים הבכירים בקרב נדרו נדר לא לספר על הקרב. בעמודים 97-96 בספר מופיעה רשימה של המעט, שנכתב על הקרב.

היוצא מן הכלל הבולט הוא ספרו של אורי בן-ארי, אחריי! (הוצאת מעריב, 1994), שבו דווקא מופיע תיאור מפורט של הקרב, מנקודת ראותו של בן-ארי שהיה מ"פ בקרב. הספר אינו נכלל ברשימה בספרו של מילשטיין, אם כי מילשטיין מביא ציטוטים מתוכו (למשל, בעמ' 59, ואף מצביע על דברים שכתב בן-ארי בספרו, ולא אמר אותם בעדויות קודמות).


אורי נגד אורי
אורי בן-ארי

ברשימה זו אנסה לנתח את המשותף ואת השונה בין שני הספרים בכל הנוגע לתיאור העובדתי של קרב נבי סמואל.

כדאי לציין, שכבר במבוא לספרו של בן-ארי, מעיד הנחתום (בן-ארי) על עיסתו כהאי לישנא: "דפים אלה אינם מתיימרים להיות היסטוריה צבאית ... אני מתרכז בתיאור הקרבות, בבעיות הטקטיות שבפניהן ניצב המ"פ, במחשבות וברגשות של מפקד ושל לוחמיו תחת אש ובשביל הצר העובר בין ביצוע המשימה לבין המחיר הנורא הנתבע מהלוחמים בשדב הקרב. כל אלה ניתנים מנקודת הראות שלי. ייתכן כי ללוחמים אחרים, בדרג צבאי זה או אחר, אשר היו שותפים ללחימה באותם הקרבות, ראייה שונה משלי, לא רק לגבי הלקחים והמסקנות אלא גם לגבי עצם תיאור העובדות [ההדגשה שלי – ע"צ]. תופעת 'רשומון' הנה לגיטימית בהחלט". (אחריי!, עמ' 10, ובנוסח דומה על העטיפה האחורית).

הערה זו בעייתית בעיניי. משתמע ממנה כאילו קיים יותר ממערך אחד של עובדות נכונות. ברור לי, שבשלב התחקיר, כאשר מצרפים יחד את פאזל העדויות, קיימות "עובדות" לכאורה הסותרות זו את זו, אך אחד מתפקידיו של התחקיר הוא בדיוק לסנן ולמצוא את העובדות הנכונות. מהערה זו גם משתמע לכאורה כאילו המחבר פטור מעריכת תחקיר מקיף של הנושא, שהוא כותב עליו, ורשאי לכתוב את זיכרונותיו כפי שנשתמרו ונתקבעו אצלו 46 שנה לאחר האירועים. לו דובר ביצירה ספרותית נטו, ניחא, החופש הספרותי מנצח, אך מדובר בספר, שכוונת מחברו הייתה חינוכית, או כפי שמעיד המחבר: "... נושאי השלום, הביטחון, המלחמה והלחימה הם חלק אינטגרלי של ההוויה הישראלית. לעניות דעתי, כל ישראלי חייב לדעת את העבר, לחיות במעורבות מלאה את ההווה ולהתכונן בעיניים פקוחות לקראת העתיד. ספרי מכוון למפקדי צה"ל בכל הרמות, בקבע, בשירות חובה ובמילואים, בעבר, בהווה ובעתיד, והן לכל העם היושב בציון ... [ההדגשה שלי – ע"צ]". אם זאת כוונתו – המחבר אינו פטור מתחקיר מקיף. מהתרשמותי – תחקיר כזה לא נעשה.

על מה אין חילוקי-דעות בין אורי מילשטיין לאורי בן-ארי

1. הקרב היה כישלון.

2. תוצאת הקרב נקבעה במידה רבה על-ידי האיחור בתחילת הקרב, שנבע מהאיחור בהגעת פלוגת בן-ארי למקומה.

3. בשלבים הראשונים של התקפתה של פלוגה ב' (פלוגת פוזננסקי) על נבי סמואל נפגעו המ"פ ומפקדים נוספים, ואיש לא נטל פיקוד על שרידי הפלוגה.

4. מיקום מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח – הרחק  מאחור ליד מוצא – מנע ממנו אפשרות לפקד ביעילות על הקרב.


אורי נגד אורי
אורי מילשטיין

על מה חילוקי-הדעות ביניהם

הסיבה לאיחור בן-ארי

בן-ארי קובע בספרו (עמ' 89), שהמדובר בטעות בניווט. מילשטיין אינו קובע חד-משמעית, שהמדובר במשהו אחר, אך מטיל ספק במרומז (עמ' 48): "... בין בית איכסא לנקודת ההיערכות של פוזה בחירבת למון מפרידים קילומטר וחצי בלבד, וחירבת למון רשומה במפה ובולטת בשטח. אם אכן יצאו פוזננסקי ובן-ארי מבית איכסא בו זמנית, קשה להבין מדוע הגיע פוזננסקי ליעדו אחרי שעה ובן-ארי אחרי שלוש שעות וחצי, גם אם תעה בדרך ... [ההדגשה שלי – ע"צ]".

מהמרשם בספרו של בן-ארי עולה בבירור, שפלוגתו כלל לא נעה דרך בית איכסא; ולכן ההשוואה אינה במקומה. גם חלק מהעדויות בספרו של מילשטיין מאוששות, שבן-ארי לא עבר כלל דרך בית איכסא (עמ' 39); ולכן, הסברו של בן-ארי – טעות בניווט – סביר בהחלט. טעות בניווט היא תקלה, שיכולות להיות לה השלכות קשות (ובמקרה זה – היו!), אך היא עלולה להתרחש מדי פעם.

האם הציע המג"ד (יוסף טבנקין), או פקד, לא לתקוף?

בן-ארי קובע בספרו מפורשות, שהמג"ד טבנקין פקד לבטל את ההתקפה ופוזננסקי, מ"פ ב', התעלם מהפקודה, ויצא להתקפה בהעמידו פנים שאינו שומע את פקודת המג"ד (אחריי!, עמ' 93). מילשטיין מביא בספרו את אותה הגירסה, אך גם מספק מספר לא מבוטל של עדויות הפוכות, שלפיהן השאיר המג"ד, שהיה מרוחק מהמקום, את חופש ההחלטה למ"פים שלו. מילשטיין נזהר מלקבוע מסמרות בשאלה זו, אך מציב (עמ' 53-50) סימן שאלה גדול, מגובה בעדויות, על קביעת בן-ארי, שהפכה בהמשך גם להיסטוריה הרשמית.

לדעתי, גם שיקול-הדעת של פוזננסקי (לתקוף) וגם שיקול-הדעת של בן-ארי (לא לתקוף) היו בגדר הסביר. פוזננסקי העלה על נס את העיקרון דבקות במשימה, בן-ארי – את החיסכון בכוח. מאו צה טונג לימד את חייליו (ואת שאר העולם) שכוח גרילה, הנתקל בכוח עדיף, יכול להימנע מקרב ולחזור להילחם בפעם אחרת. לעומת זאת, צבאות גדולים, המבצעים מבצעים בקנה-מידה עוצבתי, מעדיפים את העיקרון דבקות במשימה לגבי כל כוח טקטי בודד, וָלא ייכשל המבצע הגדול. השאלה אם כוחות הפלמ"ח במבצע "ייבוסי" היו בגדר צבא גרילה או עוצבה היא שאלה מעניינת. לדעתי, הם יצאו מכלל כוח גרילה, אך לכלל כוח עוצבתי טרם הגיעו. ברור שמבצע "ייבוסי" התכוון להיות מבצע על-חטיבתי, אך ברור גם שלמפקדיו הבכירים לא היה שום ידע או ניסיון וכן לא היה להם מטה מתאים לביצוע מבצעים עוצבתיים. לכן, כישלון טקטי מקומי אחד בנבי סמואל הביא להתמוטטות כל המבצע, התמוטטות שלא הייתה מחויבת המציאות אילו היה למבצע שלד פיקודי, היודע את מלאכתו. גם הכוחות הטקטיים הקטנים (עד רמת פלוגה) לא ידעו שהם חלק ממהלך גדול יותר, לא ביצעו שום נוהל קרב המתחייב ממבצע כזה, לא הכירו את התכנית הגדולה והמפורטת (שלא הייתה כלל בנמצא); ולכן, גם לא יכלו לשקול שיקול ענייני את התועלת מול הנזק של ביצוע או של אי-ביצוע. אורי בן-ארי מתאר בספר שיקולים כבדי משקל, שהוא והמג"ד עשו, לדבריו, בזמן אמת (עמ' 93, 94). אינני מאמין לו. שיקולים כאלה מבוצעים בדרך כלל בדיעבד, שנים רבות אחרי האירוע, במשרד ממוזג אוויר עם כוס קפה ביד. בשדה הקרב ולאחר הליכה מאומצת של שלוש שעות וחצי, שהסתיימה בריצה, המוח אינו מסוגל כלל לבצע שיקול מעמיק, וקרוב יותר לוודאי שהיה שיקול אינטואיטיווי, "מהבטן", שכמובן אינו פסול בעיניי.

גם ההחלטה של פוזננסקי להתעלם מפקודת המג"ד ולהמשיך במשימה (אם אכן כך היה – ראו לעיל קיומן של עדויות הפוכות) נראית לי סבירה. המג"ד היה מרוחק, ולמרות שהיה קשר אתו; היה ברור למפקדים בשטח שהם מבינים טוב יותר מה שקורה, ומסוגלים טוב יותר להעריך את סיכויי ההצלחה. במלחמות ישראל יש דוגמאות רבות לכך שמפקדים בשטח התעלמו מפקודות שהגיעו מרחוק, ובמקרה שהתוצאה הסופית הייתה טובה, הם לא ננזפו (לדוגמה: התעלמות מפקודות מפורשות במלחמת ששת הימים לא להגיע לתעלת סואץ, או לא לכבוש את קוניטרה ברמת הגולן). לכן ההתגוללות של בן-ארי על פוזננסקי (אחריי!, עמ' 110, עמ' 112) לכל הפחות אינה הוגנת.

תפקידה של פלוגת בן-ארי: חסימה, חיפוי או תגבור התוקפים?

תפקידה של פלוגת בן-ארי בקרב היה חסימה. כך עולה בבירור מהספר של בן-ארי, כך מופיע בתכנית המג"ד בספרו של מילשטיין (עמ' 35), וכך עולה בבירור במבחן ההיגיון: במבצע כזה חייבים למנוע מכוחות תגבור של האויב להתערב בקרב. הפלוגה אכן ביצעה את משימת החסימה על הצד הטוב ביותר, ושתיים משלוש מחלקותיה נתקלו בכוחות תגבור ערביים מצפון (אלג'יב) וממערב (בידו) ומנעו מהם להתערב בקרב. על סמך כמה עדויות "הדביק" אורי מילשטיין לפלוגה זו תפקידים אחרים – כמו חיפוי (עמ' 49, עדותו של יעקב זהבי), או עתודה (עמ' 45, עדותו של הסמ"פ גניגר: "... קיבלנו הוראה לחכות לאורי באנר (בן-ארי). היה עליו להגיע למשלט ולשמש רזרבה לכוח המסתער", וכן בעמ' 48 נכתב, לא ברור על סמך עדותו של מי, "... אורי בן-ארי, שהיה אמור לאבטח את אזור הפעולה ולתגבר את התוקפים", ההדגשות שלי – ע"צ). הטווח בין פלוגת בן-ארי לבין נבי סמואל היה 1,000-800 מטר, שאינו מאפשר חיפוי יעיל בנק"ל. גם כיוון ההתקפה של פלוגה ב', ממערב למזרח הקטין עוד יותר את יכולתה של פלוגת בן-ארי לסייע באש. לגבי תפקוד כעתודה – כוח חסימה לעולם אינו יכול לשמש ככוח עתודה (בשלב התכנון), כי סביר להניח שהוא יהיה עסוק בחסימה בשלב שבו יתבקש כוח העתודה לפעול, וכך גם היה בפועל. מי שהגיוני שהיה צריך לשמש כעתודה הוא בן-פורת ופלוגתו, לאחר כיבוש בית איכסא. אם היה איזשהו היגיון בביצוע מדורג ולא בו-זמני של הפעולה, קודם בית איכסא אחר כך נבי סמואל, היה זה היכולת להשתמש בפלוגה השנייה כבעתודה.

בתכנית המג"ד (עמ' 35 אצל מילשטיין) מופיע גם משפט, המטיל על פלוגת בן-ארי תפקיד סיוע או עתודה: "בן-ארי ובן פורת יסייעו לפוזננסקי במקרה הצורך. מחלקה בפיקוד יצחק (איזי) רהב ... תסייע גם היא לפוזננסקי במידת הצורך". לא ברור לאיזה סיוע הכוונה (סיוע באש? תגבורת?) ולא ברור מהיכן שאב מילשטיין את המשפט הזה. אין לו סימוכין בהערות השוליים ולא ברור אם מילשטיין מנסה לסכם עבורנו את תכנית המג"ד, או שקרא אותה או שמע ממישהו, אך כאמור לעיל, המשפט הזה אינו עומד במבחן ההיגיון.

חלקה של הפלוגה באי-חילוץ הפצועים וההרוגים מפלוגת פוזננסקי

לאחר כישלון ההתקפה של פלוגת פוזננסקי על נבי סמואל נותרו בשטח הרוגים ופצועים. חלק מהפצועים נשחטו על-ידי הערבים, שגם התעללו בגופות. מילשטיין מביא בספרו עדויות רבות על כך. העדות החמורה ביותר בספרו של מילשטיין היא עדותו של אורי שלם (כנראה זהו "גד" בספרו של בן-ארי), סגנו של מ"מ 3 מרדכי אפרתי (המכונה "גור" בספרו של בן-ארי). כך מצוטט שלם על-ידי מילשטיין: "באנר שלח אותי לפלוגה של פוזה, להודיע, לפי הוראת המג"ד, 'לסגת מיד. לא לחלץ את הפצועים' ... בנבי סמואל ראיתי אנשים מוכי הלם, במנוסת בהלה. סגן מפקד הפלוגה, יצחק גניגר, ישב עם עוד אנשים ללא אבטחה. אמרתי לו, 'המג"ד פקד לסגת מיד ולא לחלץ פצועים'. גניגר השמיע נאום שבפלמ"ח לא משאירים פצועים בשטח, ואז ברחו כולם בבהלה, וגניגר ברח יחד איתם". לסיפור זה, אין זכר בספרו של בן-ארי.

מילשטיין מסכם בתחילת ספרו (עמ' 8): "אורי בן-ארי ופקודיו לא חילצו את הפצועים שנשחטו במורד ההר". האם יכול היה אורי בן-ארי להתערב בקרב ולסייע בחילוץ הפצועים יותר ממה שעשה? מילשטיין מסכם את לחימתה של פלוגת בן-ארי במשפט אחד (עמ' 60): "אורי בן-ארי: 'המוני ערבים חמושים נהרו לנבי סמואל, במשאיות וברגל, ורובם באו מכיוון בידו. ירינו באנשי התגבורת הערבים כדי להגן על עצמנו, והם ירו בפקודיו של פוזה שנסוגו מנבי סמואל'." בהמשך מביא מילשטיין (עמ' 64) עוד עדות אחת של יעקב פורניקי, חייל מפלוגת בן-ארי, שכתב ביומנו, שהערבים צלפו על החסימה ממרחק 600 מטר אך לא התקרבו אליה. מי שקורא רק את ספרו של מילשטיין עלול לקבל את הרושם שאנשי פלוגת בן-ארי ישבו על גבעה בשולי הקרב ולא עשו כלום. בכך גורם, לדעתי, מילשטיין עוול לפלוגת בן-ארי. לפי ספרו של בן-ארי, הפלוגה הייתה עסוקה במשימת החסימה וניהלה קרב אש כנגד כוחות ערבים שזרמו לאזור גם מכיוון אלג'יב (מצפון) וגם מכיוון בידו (ממערב). בלחימתה ספגה פלוגת בן-ארי אבדות (ארבעה הרוגים ושמונה פצועים – לפי ספרו של בן-ארי, עמ' 111). גם אם תיאוריו של בן-ארי לגבי לחימת פלוגתו מוגזמים[1] ותיאורו של פורניקי משקף יותר את המציאות, הרי שבדבר אחד אין ספק – לולא ביצעה פלוגת בן-ארי את החסימה, היו אותם כוחות האויב מגיעים באין מפריע לנבי סמואל ולבית איכסא, ומצבם של כוחותינו שם היה עגום עוד יותר. לפיכך, ברור שבן-ארי היה צריך להישאר במקומו ולפקד על החסימה לפחות עם שתיים ממחלקותיו. לגבי המחלקה השלישית, זו שחסמה לכיוון מזרח (כיוון נבי סמואל) – אותה יכול היה בן-ארי לשלוח לסייע לכוחות של פלוגה ב'. לפי ספרו של בן-ארי, הוא אכן שלח את אותה המחלקה עם הוראה מפורשת לא להתקרב יותר מ-400 מטר לנבי סמואל, ולחפות משם באש על הנסיגה (עמ' 102), בלחימה זו נפצע המ"מ (בן-ארי, עמ' 105. בספרו של מילשטיין אין לזה איזכור). בנוסף לכך, אברהם קלר ("אברהם" בספרו של בן-ארי), החובש הפלוגתי של בן-ארי – ללא ספק אחד מגיבוריו האמיתיים של הקרב – היה פעיל באיסוף פצועים וטיפול בהם (מילשטיין, עמ' 63, בן-ארי, עמ' 109), מן הסתם בעזרת חיילים נוספים מפלוגת בן-ארי.

את הפצועים הקרובים יותר לנבי סמואל איש לא חילץ. אותם שחטו הערבים, או שדיממו למוות. בספרו של בן-ארי הוא מציג תמונה של נסיגה מסודרת, לאחר שלא נותרו פצועים, אלא רק הרוגים בנבי סמואל (עמ' 108), ולאחר שהאויב לא זינב יותר בכוחותינו הנסוגים מנבי סמואל (עמ' 105, דיווח סמל מח' 3), ואלה הגיעו בשלום לבית איכסא (עמ' 108). לדברי בן-ארי, רק אז הוא נתן פקודת נסיגה ופלוגתו נסוגה בצורה מסודרת ובחיפוי של משמר אחורי ממחלקה 1 שלו (עמ' 109).

לצערי הרב, תיאורו של בן-ארי אינו אמין. הוא נסתר על-ידי עדויות רבות המובאות בספרו של מילשטיין, וביניהן עדותו של אברהם קלר, החובש הפלוגתי של בן-ארי (מילשטיין, עמ' 63), וכן של אנשים מפלוגת בן-פורת (מילשטיין, עמ' 65). לפי העדויות הללו, אכן נשארו פצועים בנבי סמואל.

הדילמה שעמדה בפני בן-ארי לא הייתה פשוטה. כדי לחלץ את הפצועים הקרובים למסגד נבי סמואל, היה צריך להילחם ולכבוש את הכפר. הוא העריך, שאין בכוחו לעשות זאת, בייחוד לאחר שפלוגת פוזננסקי כבר כשלה באותו המקום. המג"ד, שהיה מרוחק מהמקום, אישר את הערכת המצב שלו ופקד עליו לסגת. הפירוש המעשי של הנסיגה היה הפקרת חלק מהפצועים מפלוגה ב', שעדיין שכבו בשטח. אין לקנא במפקד שעומד בפני דילמה כזו, ואי אפשר (לדעתי) לקרוא להחלטתו הקשה בשם "מחדל" או "תפקוד לקוי" – כפי שעושה מילשטיין בספרו. הפקרת הפצועים פגעה, כמובן, באחד הערכים המיתולוגיים של הפלמ"ח, ולכן לא דן בכך אורי בן-ארי בספרו ביושר האינטלקטואלי הנדרש, אלא רק במרומז: "... אילו הייתי תוקף את נבי סמואל מהאגף, לאור היום, כמה מהלוחמים היו משלמים על כך בחייהם? והרי חייהם הופקדו בידי, ועלי האחריות לא לסכנם לשווא ... (עמ' 112)".

תפקידם של ה"אורחים" (יוחאי בן-נון ומאיר זורע) ותפקודם

לפלוגת פוזננסקי סופחו שני "אורחים" בעלי דרגות בכירות יחסית, שבאו לראות כיצד הפלמ"ח נלחם – מאיר זורע, מג"ד ב"הגנה", ויוחאי בן-נון, שהיה מ"פ נמל חיפה. לשניהם לא ניתן תפקיד מוגדר כלשהו במבצע, ושניהם הצטרפו לפלוגת פוזננסקי. כיוון ששלד הפיקוד בפלוגת פוזננסקי נפגע בתחילת הקרב, והסמ"פ שהיה חדש בפלוגה, לא גילה מספיק מנהיגות, ולא הצליח (או לא ניסה) לפקד על שרידי הפלוגה, היינו מצפים, לפי הנורמות של צה"ל היום, שאחד משני האורחים הבכירים ייטול פיקוד על הפלוגה. בפועל – זה לא קרה.

יש הבדל בהתייחסות לאירוע בין שני הספרים.

אצל בן-ארי ניכר הרצון לא להביך את השניים, שעד פרסום הספר היו כבר אלופים רבי-מעללים בצה"ל. אורי בן-ארי בדרך כלל אינו מזכיר בספרו אנשים בשמם, אלא נותן להם שמות בדויים. מאיר זורע נקרא אצלו "חיים", ויוחאי בן-נון נקרא "אמנון".

בן-ארי כותב בהקדמה לספרו: "הספר בא להצדיע לנוער של תש"ח, ללוחמים לא רק בפלוגתי, בקרב על ירושלים, אלא ללוחמים בכל היחידות, בכל החזיתות ברחבי הארץ, במלחמת העצמאות. על כן הדמויות בספר הנן אלמוניות ושמותיהן בדויים, פרט לקומץ אנשים ששמותיהם מצוינים בראשי תיבות. למרות זאת עשויים אנשים מסוימים לזהות את עצמם או חברים אחרים ...".

מי שמבין מהסברו את הסיבה להסתרת השמות, מתבקש להסביר גם לי, ובעברית פשוטה. נראה לי, שהסתרת השמות נועדה (א) לא להביך את האנשים הנוגעים בדבר, שתפקודם לעתים לא תאם את המיתוס המקובל, (ב) לאפשר למחבר לא לדייק פה ושם ולצאת מזה בשלום.

מכל מקום, בן-ארי נוהג בשניים בספרו בכבוד רב. מאיר זורע ("חיים") מגיע לפלוגת בן-ארי כדי להזעיק עזרה. השניים (בן-ארי וזורע) מתקשרים למג"ד ומסכמים ביניהם שמאיר זורע יחזור לפלוגה ב' ויפקד על נסיגתה. בן-ארי כמובן אינו מזכיר את העובדה, שזורע לא הצליח לפקד על הפלוגה, שנסוגה ללא סדר, בהשאירה פצועים והרוגים רבים בשטח. גם יוחאי בן-נון מוזכר רק כקוריוז, בעיקר כדי להעלות על נס את הטיפול הרפואי, שזכה מידי החובש הפלוגתי אברהם קלר.

אורי מילשטיין, כדרכו, עושה מטעמים מהפרשה. הוא מביא את עדות זורע, שמעיד על עצמו, שלא הצליח לפקד על הפלוגה, כיוון שהחיילים לא נשמעו לו (עמ' 58). הוא מצביע על הבדלים בין סיפוריו של בן-נון ושל חבריו על עצמו בתכנית "חיים שכאלה" לבין האירועים כפי שהתרחשו, שהיו אפורים קצת יותר. מסתבר שבן-נון נפצע אמנם בראשו, אך פציעתו הייתה קלה (לפי עדות החובש אברהם קלר). מכל מקום ברור שגם בן-נון וגם זורע לא הצליחו לפקד על שרידי פלוגת פוזננסקי. מילשטיין מייחס לכך חשיבות גדולה, אך מתעלם מהקושי לפקד על חיילים שאפילו את שמם אינך יודע.

הערות

1. "... מאות ערבים שהנחיתו אש תופת על הפלוגה והתקרבו לעמדותיה בהסתערויות עקשניות ואינסופיות ..." (בן-ארי, עמ' 106).


למאמרו הקודם של צור על הספר, "קרב נבי סמואל – הכתובת על הקיר שלא נקראה" – ראו http://www.global-report.com/eviathar/?l=he&a=343594



אביתר ב / אורי
אביתר ב / עמיקם
פולינה יודלביץ
פולינה יודלביץ
אביתר ב / איציק
אביתר ב\איציק
אביתר ב"ץ
2.4.1.1.1. להד"ם
פולינה יודלביץ
אביתר ב/אורי
פולינה יודלביץ
אורי מילשטיין
אביתר ב/אהרן
אביתר ב/אורי
אביתר ב/אורי
אביתר ב/רינת
4.1.2.2.1.2.1.1. אינך מזהה
אביתר ב/אהרן
אביתר ב"ץ
4.1.2.2.1.2.1.3.1. אהבתי
פולינה יודלביץ
רעות אלון1
פולינה יודלביץ
רעות אלון 1
שמעון בן סמון
מעיין חזן
רעות אלון 1
מעיין חזן
פולינה יודלביץ
אסף דידי
5.1.2.4. אין
אביתר ב"ץ
אורי מילשטיין
מיכאל מור
מעיין חזן
אסף דידי
אביתר ב"ץ
משה מכנס, עו"ד
אביתר ב"ץ
משה מכנס, עו"ד
פולינה יודלביץ
משה מכנס, עו"ד
אסף דידי
12.1.2.1.1.1.1.1. הבעייה היא
נתיב יהודה
פולינה יודלביץ
עדי פרטוק
אביתר יהב
אביתר ב"ץ
אביתר ב/ עוזי
אביתר ב/ משה
מעיין חזן
14.1.1.1.1.1. לצערנו הרב..
משה מכנס, עו"ד
משה מכנס, עו"ד
אורי מילשטיין
אביתר ב"ץ
14.1.1.2.2.2.1. נכון
משה מכנס, עו"ד
אסף דידי
14.1.1.3.2.1.1.1. אחינו
פולינה יודלביץ
עדי פרטוק
מעיין חזן
שמחה מעוז
אורי מילשטיין
אביתר ב"ץ
zamikam
אביתר ב"ץ
פולינה יודלביץ
אחינועם דימנט
רעות אלון 1
אחינועם דימנט
יוליה פרידמן
איתמר פליישמן
אביתר יהב
פולינה יודלביץ
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה