גדרות, חומות וצדק צבאי

אחד הדברים הראשונים שלמדתי על צבא – עוד כשהייתי גדנ"עי – שאי אפשר לדרוש בו צדק. פעם, בערבות מחנה קיץ בגדנ"ע, שאל אותנו המדריך למה יש גדרות גבוהות סביב הבסיס. אחר כמה רגעים הסביר, שהן נבנו כדי שההיגיון יישאר מחוץ למחנה, וכדי שהצדק לא יצליח להיכנס אליו. "ככה זה צבא", חתם.

כעבור שנים, נתקלתי באמרתו המדהימה של ז'ורז' קלמנסו ("הנמר"), ראש ממשלת צרפת, "צדק צבאי אינו צדק כפי שמוסיקה צבאית אינה מוסיקה" (Il suffit d'ajouter "militaire" à un mot pour lui faire perdre sa signification. Ainsi la justice militaire n'est pas la justice, la musique militaire n'est pas la musique).

נזכרתי בקלמנסו כשקראתי שפושע המלחמה דן הראל, סגן הרמטכ"ל, שהצטיין רק בעריכת פוגרום ביהודי קטיף, שפט אלוף-משנה למאסר כיוון שהדליף חומר מדיונים על קידום קצינים בכירים לעיתונאי בן כספית ממעריב.

כיוון שאין לי אפילו טיפה אחת של הערכה לכספית, לא אדוש – כמו יואב יצחק, המו"ל והעורך של אתר מחלקה ראשונה – בהתנהגותו המקצועית ובאי-שמירתו של חיסיון מקורותיו. למי שאינם יודעים, זו חובה ראשונה במעלה של עיתונאי, המעוגנת גם בתקנון האתיקה של העיתונאים.

כדאי לבדוק מה קורה בצבא הכושל של מדינת היהודים. מדוע נטפלו לאותו אל"ם ארי אלקסלסי, שהיה עוזר המזכיר הצבאי של שר הביטחון? הצבא – כמו הממשלה – מדליף כל הזמן. זה סם החיים לדמוקרטיה, אם התקשורת מוכנה לפרסם. כידוע, לא תמיד מוכנה התקשורת לפרסם מה קורה. יש לה חשבונות משלה, ולפעמים היא מעודדת מדיניות, או שחקנים מסוימים – כמו, למשל, כשאתרגה את חבורת הנוכלים, שיזמה את הפוגרום ביהודי קטיף.

התקשורת הישראלית גם אינה מדווחת על מה שנעשה בצבא – לא מפני שהצנזורה מכבידה עליה את עולה, אלא מפני שאין בתקשורת הישראלית מי שמבינים בענייני צבא (וגם כמעט שלא היו בה). לכן, כל ברזלן כושל הופך אצלנו למצביא דגול (עיינו בערכים שר ביטחוננו המבריק, רמטכ"לנו הנוכחי וסגנו, ואלו רק דוגמאות ספורות) על לא עוול בכפו. כאשר לציבור אין מידע מה עשו, הרי ברור, שהם ודומיהם משובצים מיד בדעת הקהל למשרה הפנויה של יהודה המכבי, של בר-כוכבא, או לפחות של יוסף טרומפלדור ... והללו מתאימים בקושי רב להיות ממלאי-מקום של מפקד חצי חוליה לא-מאוישת של ש"גים.

כאמור, הממשל דולף. אייב סופר, מי שהיה בשנות השמונים היועץ המשפטי של מחלקת המדינה האמריקנית, אמר פעם, שספינת הממשל הנה הספינה היחידה, שדולפת מלמעלה. לצמרת יש מידע חשוב, והיא מרשה לעצמה – אצלנו ובעולם – להדליפו כאוות-נפשה, כאילו זה רכושה הפרטי. כלומר, מידע, שהופק בכספים, שנעשקו מאתנו באמצעות חמס המסים, מוסתר מאתנו (כשכל העולם ואשתו יודעים אותו), אך נמסר חופשית לעיתונאים מקורבים, כדי לקדם את הקריירות המבישות של המדליפים למיניהם.

פתחו את הספרים, שנכתבו על מלחמת לבנון 2 (או על כל מלחמה אחרת), ותיווכחו כיצד ארונות שלמים של מסמכים צבאיים מסווגים מלשכה א', או מלשכה ב', מוחזרו לספרים, שנושאים כאילו שמות של מחברים – רק בגלל שיש להם מעבד תמלילים. ואצלנו זה נעשה למרות הצנזורה הצבאית ... פעם אמרו על עיתונאים כאלה, שהם כותבים באמצעות מספרים ודבק.

שיעור חשוב

ראינו לא מזמן הוכחה נהדרת לפעולת הצדק הצבאי, כשכתבלב אחר לא שמר היטב על מקורותיו, וחשף, שאלעזר שטרן, אז ראש אגף משאבי-אנוש בצבא, העביר לו מסמכים מתיקו האישי של חייל, שהתנהגותו לא מצאה חן בעיני שטרן. באותו המקרה, לשם שינוי, נזף הרמטכ"ל בשטרן על ההדלפה, והמדינה שילמה פיצויים לאותו החייל (חננאל דיין, שסירב ללחוץ את ידיו דן חלוץ, שגירש את משפחתו של דיין מגוש קטיף) בהסדר פשרה מחוץ לכותלי בית-המשפט של תביעת דיבה, שהגיש דיין נגד האלוף. שטרן – אדם מוסרי בעל עקרונות – לא שילם את הפיצויים (כמה עשרות אלפי ₪) מכיסו, אלא אנחנו עשינו זאת – באמצעות העטינים השופעים של תקציב הביטחון, כמובן.

ובכן, הראל החליט לשלוח את אלקסלסי לשבעה ימי מחבוש. כקצין, הוא לא יעשה דבר בכלא, ולבטח יקבל מחילה, ולא יישב את כל התקופה (גם כדי לחסוך מבוכה ממפקדי הכלא, שיצטרכו להקצות סוהר לשמור על אל"ם). הבושה אינה גדולה מדי, בהתחשב בהשתייכות אלקסלסי לצה"ל. אלא שסגן הרמטכ"ל, כהרגלו, חושף את ערוות המערכת, ומחריף את הבנת הציבור בעיקרון הצבאי החשוב בה, הידוע לכל טירון בן יומו – "יש דרג ויש ...". כפי שהרומאים אמרו, מה שמותר ליופיטר, אסור לכלב.

וכפי שאני אומר תמיד, תדע כל אם עברייה בידי מי הפקירה את חיי בניה.