על מעלותיה של רשת האינטרנט
|
לזכרו של רוברט רוזנברג, איש "הארץ", שנפטר בדמי ימיו *
נכנסתי לרשת האינטרנט בראשונה בקיץ 1998. ידיד צעיר סייע לי בצעדיי הראשונים. נערמו אז על שולחני תרגומים לאנגלית משיריי, ולא מצאתי דרך לשולחם לכתבי-עת מתאימים. משלוח הנייר, דואר הצב הרגיל, היה אטי מסורבל ויקר. והציפייה למענה הייתה עינוי מתמשך.
קרוב משפחה, פרופ' יהודי אמריקני, שהגיע ארצה לביקור, נזף בי שעוד אינני מחובר לרשת, והשתומם בכלל על הפיגור הישראלי העצום בתחום. שמעתי בקולו והתרשתתי. בתחילה דרך הטלפון ולימים בכבלים. חיפשתי אתרים למשורר מתחיל, אבל משורר בעל כבוד עצמי ולא חובבן, באנגלית כמובן ובלי שנאת ישראל גדולה מדי. זיהיתי מיד שהשירה, על דחיסותה, קוצר יריעתה, יכולתה לטפל באורח דראמטי במצבי משבר קיצוניים, כמו נולדה ממש למצע האינטרנטי!
הראשון שפרסם משיריי באנגלית היה רוברט רוזנברג ז"ל. עיתונאי ישראלי מעיתון הארץ דווקא, בעל דעות שמאליות נוקשות אבל אוהב שירה. הוא כתב לי בדוא"ל – שלפתע גיליתי את מעלותיו – שאני אמנם קיבוצניק מסורבל כבד ועקשן, אבל יש משהו בשיריי. הוא הביא את הדברים בקיץ 98, היו תגובות מהירות התקשרויות ולפתע, תוך חודש, שאלתי את עצמי איפה הייתה הרשת בעשרים השנה האחרונות? כלומר היכן הייתי אני?
רוברט ז"ל פינק אותי באתרו, אריגה, והביא שם הרבה משלי. אריגה היה אתר של אנגלית נטו, וקיבץ סביבו משוררי רשת טובים מאנגליה, מארצות-הברית, מקנדה, מאוסטרליה ומעטים מאירופה. ראיתי אצל רוברט שעניין המגזינים האלקטרוניים לשירה הוא עסק מפותח והתחלתי לעקוב אחרי המשובחים שבהם. וכך נוצרו קשרים קצרים אך אינטנסיוויים עם משוררי אנגלית ועם עורכי מגזינים. יהיו דברים מעטים אלה נר לזכרו של רוברט רוזנברג ז"ל, איש צנוע ולא מוכר ברבים, מחלוצי כתבי-העת הספרותיים האיכותיים ברשת!
עד מהרה גיליתי שהעורכים הם חולי אהבה עצמית, אגו מניאקים אלקטרוניים אמיתיים, אבל יש בהם גם תבונה להביא גם מיצירת אחרים טובים. אחדים מהם נעשו לי ממש בית, וקנדית מיטיבה אחת, שאני שומר אתה על קשרים עד היום, בנתה לי, מאהבה, אתר בית ליצירתי באנגלית, החי ונושם ברשת זה עשר שנים כמעט. אמרתי להם ואני עומד באמירתי, שאינני יכול לשופטם כעורכים, אבל אין לי ספק שהם קוראיי הטובים ביותר ...
למזלי הרב פגשתי, בארץ ובארצות-הברית, מבעד לקורי הרשת כמובן, מתרגמים טובים שדבקו לאהבה בכתיבתי ותרגמו ממנה בשפע, להנאתם ולהנאתי. הם שפתחו לי את השער הרחב אל עולם השירה האלקטרונית. היום, כשאני עצמי נדהם ממספרם הרב של אתרים המביאים מיצירותיי, רובם בהיתר ומתוך אהבה, אך אחדים גם שלא בהיתר ובגניבה, אני לומד שוב עד כמה אסיר-תודה אני למיטיביי מתרגמיי.
ראיון הרשת הראשון שלי למשל, נעשה ב-1999, עם עמית, משורר ועורך מארצות-הברית. איש רציני מאוד, נוצרי מאמין מאינדיאנה, ממוצא אירי קתולי דווקא, הוא שתה בצמא את סיפורי ירושלים שלי. וורד קלי שמו, והוא בכיר מאוד בחברה מסחרית. צימאונו לירושלים לא ידע רוויה. והוא פרסם את הראיון הזה, שאגב עד היום לא תורגם לעברית, גם ברשת וגם בכתב-עת ספרותי מחתרתי ומתקדם כביכול, של החוג לספרות אנגלית, באוניברסיטת Northwestern בשיקגו. Another Chicago Magazine שמו. שעורכו זכה בצעירותו להיות ממלקטי הפירורים מכפותיהם של הביטניקים האמיתיים, כמו בוקובסקי ושות'. באחרונה ראיתי שכתב העת הזה השתפר מאוד, הוא נתמך על-ידי האוניברסיטה שם, ומראיתו השתפרה מאוד. לא נשאר בו כלום ממחתרתיותו הראשונית. וכמובן, שכחתי לציין, עורכיו הם יהודים, מתבוללים ומתנכרים ליהדות ולישראל, ממש כמו שצריך וראוי להיות איש רוח בארצות-הברית.
ידידי המשורר האמריקני שאל ואני השבתי. הוא תיקן ערך והבהיר ואני הערתי. הקלו עליי מאוד המילונים המקוונים הזמינים ברשת. וכך עבדנו כמה שבועות. זה היה נפלא, תוך דקות מבררים מתקנים, מעירים, מגיהים ומתקדמים. לא סמכתי כמובן על אנגליתי העלובה, ונעזרתי במתרגמיי מהארץ. והם החמירו אתי ולא ריחמו והעירו הרבה ותיקנו הרבה, ואני למדתי להוקירם. כיוון שהכול נעשה בהתנדבות גמורה, מתוך אהבה לשירים ולמשורר ...
איזה עולם מדהים נפתח לפניי. כישראלי יהודי עברי, החסום ובלום בעבריתו, שנידון לשפת מיעוט נידחת שככל שתהיה עשירה ומשוכללת, הריהי לשון מיעוט בלתי נחשבת בעולם, מה גם ברשת. המעבר הזה, מהגשר הצר מאוד של העברית, אל השער הרחב של האנגלית, היטיב אתי מאוד מאוד. למדתי לפתע עד כמה עבריתנו היקרה היא יותר בחזקת לשון סתרים שבטית מאשר הילך לשוני מוכר בעולם.
ואז, עם ההכרה, הגיעו גם ההזמנות להשתתף בתחרויות שירה, לפרסם במגזיני נייר משובחים – למשל Boston Review ואחרים – והעיקר, תשלומים החלו להגיע! זעירים אמנם אבל מצטברים. דולרים אמריקניים, קנדיים, אוסטרליים וכסף בריטי. ומדרום אפריקה הגיע פעם תשלום נפלא: סט של 24 טעמי מרמלדות שונות, ממגוון פירות מהמם. בחבילת קרטון ארוזה היטב! שמרתי אמונים, מתוך שמרנות ציונית מובנית, לכתבי-עת יהודיים, כגון Midstream מניו יורק שפרסם יצירות רבות משלי בעשורים האחרונים, וכגון Jewish Quarterly בלונדון ואחרים. זה היה בשביל הנשמה היהודית והסולידריות היהודית. שלא לדבר על 'הדואר' העברי למשל, שערכה יעל פלדמן, ושהרשת הקלה מאוד על הקשר בינינו.
משוררי רשת מקנדה ארצות-הברית וניו זילנד הכירו בי כגורו לשירה, ושלחו לי מספריהם. והרי לא יכולתי ללחוש להם שאינני יודע אנגלית כראוי לקריאה בשירה. והצטברו אצלי כמה עשרות ספרים וקונטרסים, מה שקרוי בלשונם 'צ'פבוק', קונטרס, שהעברתים כמתנות למתרגמיי כאן בארץ, ששמחו עליהם. וכך לפחות גמלתי למיטיביי, ושימחתים בשירה אנגלית מקורית. היו ימים שהצטערתי ממש שלא השקעתי ברשת עשור קודם, אבל לא יכולתי להשיב את הדברים לאחור. שלא לדבר על צערי הנוקב על אנגליתי העלובה. אך מה לעשות? כשהמורה לאנגלית שלנו הריצה אותנו בימי הילדות הרחוקים בשבילי 'רידר וואן', ספר הלימוד האימפריאלי, עם ציורי הילדים ההודיים והבורמזים, אני העדפתי לרדוף אחר נמיות ואחר שועלים בפרדסי המשק ...
בתחילה שמרתי את המיילים שהצטברו במחשבי, מאות ואולי אלפים, פרי התכתבותי עם מכותביי בעולם. הנוסח שהרשינו לעצמנו בכתיבה היה מדהים, איזו פמיליריות פתאומית, של אוהבי שירה, מעריצי עמיחי למשל, או מעריצי שירתם של אוֹוֶן וששוּן משוררי המלחמה הבריטיים. כאילו אנו מכירים מילדות. הם סלחו לי על אנגליתי הבסיסית, על השגיאות על הגמגום על הכול. כי אהבו את השירים מאוד. לימים בשל סיבות אישיות השמדתי את הארכיון המקוון שלי וכיום כבר איני נוהג לשמור דואר אלקטרוני.
לפתע נעשינו שותפים לדאגה לחיילים הצעירים, אם כאן בארץ ואם אצלם במלחמות ארצות-הברית ואנגליה. הם קראו את שירי הזיכרון המתורגמים שלי והתרגשו מאוד. הם ניסו לגייס אותי לחזית משוררית בין-לאומית, אינטרנטית, נגד המלחמה. שיריי נדפסו, ברשותי כמובן, באתרים של שירי מחאה ושירים נגד המלחמה אנגליים בעיקר. האינטרנט הוא ככל הנראה המהפכה הגדולה ביותר של הדור, לפחות מזווית ראייתי. שיריי וסיפוריי לא היו מוכרים כלל בארץ, וספריי נכשלו כולם. וכאן לפתע, מזדמנות במות ראויות, זורמות תגובות מעניינות ונוצרים קשרי קשרים. וגם אל כתבי-העת הספרותיים נטו חילחלו שיריי בעקבות הפרסומים ברשת.
עד שבתום כעשר שנים נמאס לי יום אחד, ואמרתי די. והמרוץ הרעב הזה אחר בימות חדשות, אחר משוררים חדשים, אחר חברים לעט חדשים, אחר עורכי שירה חדשים, נגמר באחת כמעט כמו שהחל. אבל היו אלו עשר שנים אינטנסיוויות, שאני נהנה מפירותיהן עד עכשיו. חזרתי לממדיי העבריים הצנועים הטבעיים. מצאתי גם בארץ הקטנה שלנו בני-שיח מרתקים, ויש לי מעין קהילת מתעניינים זעירה, שעוקבת אחר עבודתי ברשת. לי זה מספיק. זה אפילו הרבה מאוד. וכעת, בתום עשור מכניסתי לרשת, אני מתחיל ליהנות מהממד המטאפיזי של הרשת – עולם הבא בעולם הזה! הישארות הנפש! חיי הנצח של היצירה! ומה לא? ואילו עוד הפתעות צופנת רשת האינטרנט למשוררי לשונות המיעוט, ההולכות ונעלמות?