מדינה מפוזרת

הנאום היה מיותר. לא היה צריך להיענות לקרב הנאומים ולהיגרר למגרש הרטוב, כי ההחלקה הייתה צפויה.

אבל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. מדוע קפץ בנימין בן בן-ציון לפרשת בלק בנו בעור ודילג על קורח ועל חוקת. רצה לברך אבל יצא ההפך. אמנם למד את ההלכה שפותחים בשלום תחילה כשמנוי וגמור להילחם, אבל לא למד כי אדבר שלום המה למלחמה.

לאיש לא היה ספק במגמת הנאום ורק ארגוני ימין מגוחכים יצאו בכרזות הקלאסיות: לחזק את נתניהו כמו "באהבה ננצח". כנראה, נשארו להם עוד כרזות מהמאבקים הקודמים: לחזק את שרון ועוד כל מיני זקוקי-חיזוק. וכרגיל מועצת יש"ע הנרצעת, שכבר קודם לנאום הודיעה באמצעות מנכ"לה, חסר כל יוקרה ציבורית מאז הגירוש, כי כנראה נצטרך לשלם במאחזים כדי שיישארו ההתנחלויות.  הנאום במקום לציין כי על אובמותימו תדרוך וכל מקום בו תדרוך כף רגלינו, תשובת המשקל! הנאום היה ניכר ברפיסותו והפך לעוד תרומה לקירוב המלחמה הבלתי-נמנעת. נקודת הפתיחה של המלחמה תהיה כמו הנאום – מתוך רפיסות ושתדלנות, ריצוי וחיבוב. הערבים אינם יכולים לקבל, והיהודים אינם יכולים להקיא. מה עכשיו אם המדינה המפורזת, האם היהודים מתחילים לשמור עליה כפיקדון לארע"י, פיקדון לערביי ארץ-ישראל [חידוש לשון של ידידנו גדעון ארליך], והוויכוח כעת יהיה האם 80 אלף רובים וחמישים שריוניות או 15 טנקים ושתי צוללות. מן המדינה המפורזת נתפזרו עצמותינו.

לפחות חסכנו משא-ומתן שהיה נמשך שנתיים כדי להגיע לנוסחת המדינה המפוזרת. אופס טעיתי, המפורזת.

הנאום המתבקש היה לפחות כמו נאומו של יפתח הגלעדי: הֲלא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כמושׁ אֱלהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱ-להֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ (שופטים י"א).

האופק הזה, לצערי, נחשב לשחצני ובלתי-הולם. צריך להשתווין עם התנ"ך כנכס רוח בין-לאומי ושוויוני בגובה העיניים שהוא ראשית כל שקר שמכוחו מחננים הרשעים את קולם מאז פאולוס ועד למוחמד ואליו מצטרפים היהודים נשאבי שלום המרמה.

האם פרשת כנען נמחקה מן התורה ופרשת אביו של כנען. האם שם, חם ויפת הפכו לשוויוניים ודמוקרטיים ואנדרוגיניים ומכוח זה קמה ארצות-הברית. הסכנה בהפיכת ארץ אחת לשתי מדינות חמורה כעת בארצות-הברית מאשר בישראל. מה קרה שם בתיבה במבול הקודם? האם זה רלוונטי, או רק לצורכי קִנטוּר. מי סייע להשרשת מושג הגזענות יותר מכל אם לא השיח הדמוקרטי הרודני והמזויף.

האם הפרשנות ההיסטורית של נתניהו עולה על זו של אובמה. ספק! כאשר נתניהו מדבר על תולדות "הסכסוך" הוא מדבר על 1920 והלאה. אנו עדיין מדברים על 1920 אחרי הבריאה על תקופת דור הפלגה. מה לעשות, האנושות תקועה שם. אנו מדברים על כיבושי אברהם אבינו בארץ-ישראל מזרעו של כנען. מה לאובמה ולבני ישמעאל בארץ-ישראל ומהי השותפות המפורזת הזאת. הרי אברהם נתן מתנות לבני הפילגשים וישלחם ארצה קדם. באקדמיה יתווכחו על המיתוס ועל הזיכרון איזה כשר ואיזה מיותר. איזה מתאים ל"שיח החדש" ואיזה משיחי ופסול. יושב בשמים ישחק למו. בתיאוריות האקדמיות אפשר להגיע רק עד 1920. כל מה שקדם לא קיים. אכן נתניהו מתאים לחלק הנאור של בר-אילן. המרכז ללימודי מגדר! חן המקום על נואמיו. בגין וסאדאת משמאל ומימין ורק קארטר, שעדיין בארץ, לא הוזמן ללחיצת היד. איזו החמצה!

זיסוביץ', נכשלת בהפקה.

טוב שנבעו מצפוניו הידועים לכל של נתניהו. התפעלתי, אני מודה, מעמדתו הברורה של אורי אורבך הן לפני הנאום והן לאחריו. למרות שאורבך כתב מאמר אחרי קללותיי בחברון: "די לנו עם הלל וייס", אני לא שומר טינה ומביט לגופתו של עניין. 

אורבך הבחין בסכנות אף יותר מהפרופסור הרשקוביץ. לא צריך להפריע לנתניהו לייבא את לבני כפי שדורש עתוניאל שנלר וגם לא תצליחו למנוע זאת. מערב הבחירות ישב נתניהו על פי החירות וצעק "אני רק עם לבני וברק". לא תחסום שור בדישו. חשוב מאוד שהאיחוד הלאומי יתאחד עם הבית היהודי, אולי זו תהיה סוף-סוף  תרומתה האמיתית של אוניברסיטה בר-אילן לשלום הבית. הללו הדת"ל והחרד"ל צריכים לחבור לחברי הליכוד האמינים יותר בפרט לאחר כינוס המרכז בקרוב שיפלג את הליכוד וליצור גוש אופוזיציוני שאליו יצטרפו עד מהרה ש"ס וחלקים מן האגודה. מחצית ליברמן. אבל לא חשובות האצבעות. חשוב כאן חשבון הרוח ולא חשבון הרווח.

החשבון הרעיוני – הערכי והרוחני. המדינה המפורזת או להפך עתידה להתרסק בטרם תקום.

אחר-כך יהיו בחירות ואז? בטרם תחיל וילדה.