על שילוב לוחמות בצה"ל (1)

תקציר

נערות במדים אוחזות בנשק הנן חלק מנוף מדינת ישראל ומהאתוס הציוני – תופעה, שמשכה תשומת-לב רבה בעולם כיוון שישראל היא המדינה היחידה במערב, שהחילה גיוס חובה – אמנם לא מלא – על נשותיה.

שילוב נשים כלוחמות בצבא מבטא משבר בפרדיגמה הרווחת של צבאיות, הרואה את הצבא ככלל ואת היחידות הלוחמות בפרט כממלכת גברים, שבה אחוות גברים מהווה מרכיב חשוב בלכידות היחידה; וזו תנאי להצלחתה במשימותיה. השינוי הזה בפרדיגמה נובע מאימוץ אידיאולוגיות של שוויון מחד גיסא, אך גם מפגיעה בלגיטימיות של הצבא עקב אי-נוחות מביצועי המערכת הצבאית.

בישראל הונצחה שנים רבות הפרדיגמה הגברית של הצבא בחקיקה ובנוהג, שמנעו כניסת נשים למקצועות לחימה, לאזורי לחימה ולתפקידים מעבר לקווי האויב. פרדיגמה זו התפתחה מתוך פרדיגמות אחרות – מסורתיות ודתיות – של מעמד האשה ביהדות, והעדיפה בבירור את התפקודים הנשיים-אמהיים של הנשים הישראליות על פני תפקודיהן הצבאיים. לכן, נקבע מראש בחוק שירות ביטחון שירות חובה קצר יותר לנשים, שחרור עקב נישואין משירות חובה ושחרור ממילואים בגיל מוקדם, או בהריון. נשות ישראל קיבלו פטור עקב דתיות, ולמעשה לא נקראו למילואים.

המנוף העיקרי לשינוי הוא הלכת מילר של בית-המשפט העליון (1995), שכפתה על צה"ל לשנות את עמדתו בעניין גיוס נשים למקצועות לחימה – בינתיים לתקופת ניסיון. בשש השנים האחרונות חל שינוי רב בעניין שילוב נשים כלוחמות, הגוף המוביל בכך הוא משמר הגבול. השינוי הזה יוכל להצליח אם צעירות ישראליות אכן יממשו את ההזדמנות, וישנו – תוך שירותן הקרבי – את עמדות עמיתיהן ליחידה ואת עמדות הציבור הישראלי בנושא.

קשה להתעלם מתרומתם של אנשים בודדים – כמו ניצב ישראל סדן, מפקד משמר הגבול, ורב-אלוף שאול מופז, רמטכ"ל צה"ל – לשינוי. גם בין המתנגדים לשינוי יש אנשים מפורסמים, ובולט בהם אלוף (מיל') עזר ויצמן, לשעבר נשיא המדינה.

נראה, כי למעט הצעירות, שירצו לבחור במקצועות לחימה, הדרך פתוחה. צבא פוסט-מודרני מדגיש את "כוח המוח" – לעומת כוח השרירים, המאפיין צבא מודרני. לכן, השינוי האמיתי הוא מיצוי הפוטנציאל הנשי בהשמתן למקצועות צבאיים, שבהם יש להן יתרון יחסי, ואין להן מגבלות כיוון שהתפקוד אינו דורש כושר גופני וכוח.

*

נערות במדים אוחזות בנשק הנן חלק מנוף מדינת ישראל ומהאתוס הציוני.[1] גיוס נשים לצה"ל נובע מהמסורת, שהנהיגו "ההגנה", "הפורשים", המתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מורדות הגטאות והפרטיזניות היהודיות. כל אלה בתוספת השפעות זרות (למשל, מקום האשה בצבא האדום הסובייטי – גורם רב-חשיבות, לדעתי, בעיצוב תפיסת העולם של הימין ושל השמאל בישראל כאחד). לפיכך, מדינת ישראל הנה המדינה היחידה מבין המדינות המפותחות, שמגייסת לשירות חובה נשים.[2] אחת התופעות, המושכות את עיני המסתכלים על צה"ל – מבחוץ – הן נשים נושאות נשק, המוצגות כלוחמות, מצרך הסברתי חשוב, שנפוץ בכל רחבי העולם, ושידר מסר כוזב-למעשה על מעמד האשה מדינת ישראל.

בישראל יש מיתוס של שוויון בין המינים:

"… מקובל להצביע על התפקידים שמילאו הנשים בהגנה ובצה"ל כשווי-ערך לאלה של הגברים. לתודעה זו אין ולא הייתה אחיזה במציאות … [זה] מיתוס שאיננו ולא היה קיים …. דמויות ססגוניות של נשים … תרמו וחיזקו את מיתוס השוויון. נשים … לקחו חלק פעיל במאבק המזוין על כיבוש הקרקע…".[3]

לדעת דורון ושנקר-שרק, נשים גויסו לצה"ל "… בעיקר כדי לשמש כוח עזר לגברים … כדי לשחרר מספר רב ככל האפשר של גברים לתפקידים קרביים".[4]  בתחילה התיר חוק שירות ביטחון לנשים לשרת בכל תפקיד בצבא, אך לאחר כארבע שנים (1952) נעשתה בחוק שירות ביטחון אבחנה ברורה בין שירות גברים לבין שירות נשים. זה עבר גם לחוק שירות ביטחון – עד לרצון לבטל את חיל הנשים באמצע שנות התשעים,[5] שהוגשם בתחילת אוגוסט 2001.

האמירות הללו אינן יחידות. למשל, גם מיטשל, בספרו האנטי-פמיניסטי הבוטה, מנגיד בין המיתוס של הלוחמת הישראלית לבין המציאות של שירות הנשים בצה"ל,[6] וכמותו עושות בלום[7] והייזלטון[8] מנקודת ראות פמיניסטית דווקא. גם דה-פאו, שכתבה את החיבור היסודי על נשים בצבאות העולם, אינה מקבלת את המיתוס הזה[9].

מלבד היות סוגיית שירות הנשים בצבא סוגיה במבנה הצבא ובעידונו,[10] זו בעיה, הנוגעת בלוז של מעמד האשה בחברה, שילובה בכל תחומי החיים בשוויון מלא. זאת כיוון שלביטחון יש חשיבות גדולה במיוחד בהוויה הישראלית – עקב המלחמות הרבות, שמעורבים בהן מדינת ישראל ו"היישוב" – גם אם היחס לשירות הצבאי – בסדיר ובמילואים – משתנה עם השנים. נראה, כי גם כיום מהווה השירות הצבאי סוכן חשוב מעין כמותו לחִברות בחברה היהודית, והשפעתו רבה גם הלאה בשלבים אחרים של חיי הישראלי. בולטות זו תלויה בהמשך העימות הישראלי-ערבי, ויש לשער, כי עם דעוך הסכסוך תצמח בישראל חברה אזרחית, שערכיה יהיו שונים. השירות הצבאי משמש גם כאמצעי להגדרת הישראלית: בניגוד ל"אחר" – יהודי בגולה, ערבי, חרדים בישראל וכו' – ישראלי משרת בצה"ל, ותורם לביטחון מדינתו גם בשירות מילואים.

הבעיה אינה העדר נשים מההוויה הצבאית, אלא מהות הנוכחות הנשית בהוויה זו, המוגדרת כממלכת הגברים. נשים נמצאות בסביבה הצבאית מקדמא דנא – כאמהות, כרעיות, כאחיות רחמניות, כשאירות-בשר, כמבשלות, כמנקות, כמרגלות, כמריעות ומטפחות מוראל, כזונות וגם כלוחמות. כל אחד מהתפקודים הללו יצר מיתוסים רבים ושלל של אמהות-טיפוס, שאין זה המקום לדון בהם.[11] כציבור לא-חמוש, נשים (כילדים וכזקנים) נמצאות בהוויה הצבאית כקרבן קבוע של מעשי מלחמה ושל כיבוש.[12]

שירת דבורה[13] הנה אחד התיאורים המרתקים של מלחמה ושל תפקיד הנשים בה – אף כי היא בגדר יוצא מן הכלל, המאשר את הכלל: מלחמה היא ממלכת גברים. גם אם הימצאות נשים בכל הגילים בסביבה הצבאית (גם במלחמות) אינה זרה לחוויה האנושית, נותר הצבא זמן רב כתחום גברי לחלוטין. הגבריות של עולם הצבא מורגשת היטב בתגובות ההיסטריות של שוביניסטים למיניהם, המנסים לדחוק את הנשים חזרה אל תפקידיהן "הקלאסיים" – דאגה, מין, בישול ולידה.[14]
 
העימות בין נשים כנותנות-חיים לבין גברים, הנוטלים-חיים, מתמצה בהוויה הצבאית. במסגרתו ניתן להסביר גם את ה"דאגה" הפטרונית מפני שילוב נשים בתחום הקרבי. זה נעשה לא מחשש פן תיפגע עדינותן, אלא מפני החשש מאינוסן כשבויות מלחמה ומהתעברותן. כלומר, הגנה על טוהר הגזע מחד גיסא ושמירה על כבוד המשפחה מאידך גיסא. בריטואל הנורא של אונס שבויות ואזרחיות אויב, כביכול כחלק מזכויות המנצח במלחמה, בולטת במיוחד ההנגדה בין הכוח (הגברי) האלים לבין הרחם (הנשי): הרחם מולאם, ומוגן על-ידי גברים לוחמים, הבוזזים אותו במסגרת שאר השלל.[15] 

יש הטוענים, כי פמיניזציה של מקצוע מביא לירידת יוקרתו ולפגיעה בשכר העוסקים בו (ראו מה קרה בהוראה ובתקשורת), אך אין זו גזירת גורל. אחרים רותמים את הסוסים לעגלת טיעוניהם אחרת, וטוענים, כי רק כשיורדת יוקרת מקצוע, שנחשב לגברי, חודרות נשים לתוכו. בולט בגישה זו ההיסטוריון הישראלי מרטין ון קרפלד, הנחשב לאנטי-פמיניסט בוטה.[16]

המאמר הזה יסקור את העמדות כלפי שירות נשים כלוחמות בצה"ל ואת הערכים של החברה הישראלית, שיצרו את המיתוס האמור ואת המציאות, המנוגדת לו. המאמר הזה נכתב על רקע ביטול מפקדת קצינת חיל נשים ראשית (מקחנ"ר) בצה"ל ומדיניות הרמטכ"ל רב-אלוף שאול מופז לפתוח בפני נשים מקצועות רבים ככל האפשר. הצעדים הללו מהווים, כנראה, תפנית במדיניות משאבי האנוש של צה"ל, ומעוררים מטבע הדברים התנגדות ציבורית של חוגים שונים, שמוצאם, בעיקר, משני מגזרים: חסידי הצבא במתכונתו הנוכחית, הגברית (כפי שקורה במדינות אחרות, המנסות לשלב לוחמות בצבאותיהן), ואנשי דת, הרואים בשינוי איום כפול (על צניעות החיילות ועל האפשרות של חיילים דתיים לשרת בצה"ל).

סקירת ספרות

שילוב נשים בצבא – גם בתפקיד לוחמות – הנו מישור מעניין וחדש ביחסי צבא-חברה. כיוון שבדמוקרטיה צבא הנו מוסד בחברה, ומשקף אותה, הרי שינוי ערכי בחברה, המתבטא בשוויון האשה בכל התחומים, יתדפק לבסוף גם על שעריו, ואינו יכול להידחות בשל טענות על אי-כדאיות כלכלית-מבצעית.[17]  יתר על כן, בסוגיה של שילוב נשים בצבא בכלל ובשדה הקרב בפרט מוצג היבט של הפער בין החברה האזרחית (שלפחות משלמת מס שפתיים לשוויון האשה) לבין ערכים של החברה הצבאית (כפי שמתבטאים במנהיגות הצבאית, שהיא היררכית מטבעה). כך, "בעידן זכויות האשה לשוויון נעשתה שאלת מקומן של הנשים בחלוקת הנטל הצבאי רלוונטית".[18] 

הלחץ הציבורי והחקיקתי על צבא לשלב נשים בקרבו יכול להיחשב כחלק מהיות הגבולות בין הצבא לחברה מקוטעים – לפי הגדרת לוקהאם – ועמומים.[19]  לכן, ההגדרות של יעילות צבאית/מבצעית הנן פועל יוצא של ערכי החברה, שביטחון לאומי הנו אחד מהם. ביטחון לאומי כ"טובין ציבורי" – סבור ברזילי – הנו מיתוס חברתי, הנתפס כמוסכמה, הנושאת בחובה אמת מוחלטת, טרנסצנדטלית ואובייקטיווית, ומשרתת את טובת הכלל. "בשיח המיתי של הפוליטיקה המודרנית, משפט וביטחון הם עמודי האש שלפני המחנה".[20]  מצד אחד הביטחון הלאומי הנו קונסנסואלי, ומצד שני הוא מייצג את האידיאולוגיה השלטת – זו של העלית החברתית. "שימוש במיתוס של ביטחון לאומי היה אמצעי להשתקת מחאה של נשים … וקבוצות חלשות אחרות נגד הגמוניה פוליטית".[21] 

כלומר, שימור המבנה הקיים של הצבא (כולל סוגיית שילוב "אחרים" – נשים, הומוסקסואלים, לסביות ובני מיעוטים – בצבא) יכול לשרת את העלית, שמשתמשת באידיאולוגיה ביטחונית, כדי להגן על נכסיה ועל מעמדה. שינוי, הנובע מדרישות של "אחרים", עלול לפגוע בעלית. שינוי כזה מלמד על מצב משברי ביחסי החברה האזרחית עם מוסד הביטחון [להלן – יחסי צבא-חברה], והוא יכול ללמד על פגיעה בלגיטימיות שלו בעקבות כישלון נתפס של מוסד הביטחון. טרוטה סבורה, כי דווקא הכישלון הצבאי במערכת ויטנאם – שהוא כישלון גברי וכישלון של הלבנים – פתח את שערי הצבא בפני נשים – גם בדרגים הלוחמים. כיוון שהשוביניזם הגברי הלבן כשל, למנהיגות הצבאית היה קשה להתנגד לדרישה של "אחרים" לשוויון זכויות (משמע שוויון הזדמנויות – גם בתעסוקה בצבא), גם אם הדבר היה בניגוד מוחלט לעמדותיה ולמה שהיא חשבה, שטוב לכוחות המזוינים. התנגדות הגנרלים הפכה למלחמת התשה, שנועדה רק לעכב את חדירת המיעוטים הללו למבצרים המקודשים של הגברים הלבנים.

"... מפלת הסמכות הגברית [בוויטנאם] הייתה קולוסאלית, ושחררה שיטפון של רפיון ידיים, של חוסר-אשליות, של אכזבה, ובסופו של דבר גם פעולה, שיצרה תיעוב, של שחורים, של נשים וגם של הומוסקסואלים …. [ש]דוגמה של הלהט נגד המלחמה נתנה נשק בידיהם [למאבקים חברתיים נוספים]".[22]

במונחים של תומאס קון,[23] מדובר במאבק בין הפרדיגמה הצבאית המסורתית לבין הפרדיגמה של שוויון האשה בכל תחום. מאבק כזה בין פרדיגמות מתרחש כאשר יש משבר בפרדיגמה הקיימת. לענייננו המשבר נובע ממחסור במשאבי-אנוש עקב גיוס כללי (למשל, החלת גיוס חובה בממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה), מאימוץ פרדיגמה אחרת (למשל, גיוס שחורים לצבא ארצות-הברית ממלחמת העולם השנייה ואילך), או עקב שבר כללי בפרדיגמה הקיימת עקב כישלון בביצועי המערכת הצבאית (למשל, במחצית השנייה של שנות השבעים עברו בארצות-הברית לצבא מתנדבים וגם פתחו את הכוחות המזוינים בפני נשים ובני מיעוטים ).[24] משבר יכול לפרוץ עקב שינוי בחברה, שאותה משרת הצבא, וממנה הוא מגויס (למשל, אימוץ תפיסה של שוויון בין-גזעי בארצות-הברית בסוף שנות החמישים, או תפיסות לגבי שוויון האשה).

מהפער בין החברה האזרחית לבין החברה הצבאית (Civil-Military Gap) נגזרת תשומת-לב למכלול ההיבטים התרבותיים של הפער הזה בהקשר לגיוס נשים לצבא. מלחמה מדגישה את הדפוסים המסורתיים של תפקודים מיניים, אך גם מהווה מנוף לשינוי ערכי.[25] אם מדובר בשינויים תרבותיים, החלים בחברה האזרחית, וישפיעו לבסוף (גם באמצעות חקיקה אוכפת) על החברה הצבאית, הרי מדובר על תהליך דינאמי – וקשה – של הסתגלות המערכת הצבאית והתאמת מערכותיה לשירות נשים והומוסקסואלים, שתפגע זמנית גם ביכולת המבצעית של המערכת הצבאית, אך ראוי לזכור, כי מדובר בתקופת הסתגלות.[26]

תרבות מייחדת חברות, ומבדילה ביניהן. היא מהווה מסגרת לייחוס דווקא בשעת משבר. שירות צבאי חיוני לכל מדינה במצב מלחמה, ולעתים הוא מגדיר את האזרחות, וקובע אותה.

אכן, בתקופת משבר יכולים להניע שינויים ערכיים, וביניהם מתן זכויות למיעוטים – כולל הזכות להגדרה עצמית.[27]  גישה זו הביאה לגיוס מהגרים רבים – למשל, במלחמת העולם הראשונה בארצות-הברית[28] – ובני מיעוטים במלחמות השונות, והללו רכשו – דרך שירותם הצבאי – את זכות האזרחות להם ולבני משפחותיהם.

דת. אחד המישורים המעניינים לסקירת שירות נשים כלוחמות הוא הציר הדתי. ערכים דתיים מכתיבים מחד גיסא ערכי משפחה וגישה מסורתית למעמד האשה. מאידך גיסא דת יכולה לשמש מניע לסירוב מצפוני לשאת נשק[29]  – כפי שמשמש את הקוויקרים[30] ואת בני כת אמיש בארצות- הברית. כך,

"[לדת יש] חשיבות מרבית בשאלת מעמד האשה בכל חברה משום מעורבותה בהתפתחות אופי התרבות. שלוש הדתות המונותיאיסטיות המערביות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלם – ביטאו בשלבי התפתחותן השונים ערכים פאטריאכליים מובהקים ובמוסדותיהן גברים שולטים עד היום הזה".[31]

מאידך גיסא, ראוי לציין, כי מחקרים מצאו השפעה מובהקת של אמונה דתית של מלש"בים (גברים) על מוטיווציה לשרת בצה"ל.[32]

לגבי דתיות ושירות נשים בצבא יש ממצאים סותרים, הנובעים ממעמד האשה בדתות מונותיאיסטיות, ומהדגשתן את הצניעות ואת תפקוד האשה כאם וכעקרת-בית – שני גורמים, שיש ביניהם קשר מובהק. כך, סקר, שפרסם צה"ל בשנת 2000, ודיווח על סיבות לפטור מגיוס, מצביע על עוצמה שונה לחלוטין של הדתיות על מניעי מלש"בים בישראל (ראו טבלה 1).

עם זאת, בדתות מונותיאיסטיות יש "מלחמות מצווה", שבהן – לפי ריצ'ארד קון –

"… בשעת חירום שירות צבאי הנו חובה יסודית, ושום אזרח אינו יכול להימנע [במקור – להימלט] ממנה אלא אם אינו כשיר גופנית, או פטור על רקע דתי, מוסרי, או משום שכישוריו נחוצים לעניין אחר. אולם, בנוסף, השתתפות בקרב … אפשרה במהלך ההיסטוריה למיעוטים לתבוע את מלוא הזכויות ושוויון מלא בהשתתפות בחברה …. לכן, שירות קרבי ושירות צבאי כה חשובים לנשים ולהומוסקסואלים. שירות קרבי ושירות צבאי מקדמים הגנה שווה של החוקים ומסכלים דעות קדומות ואפליה".[33]

היהדות דוגלת ב"כל כבוד בת-מלך פנימה"[34] מצד אחד ובהפרדה בין המינים כיוון ש"אין אפוטרופוס לעריות".[35] כלומר, יש "להסיר מכשול" על-ידי גידור מסגרות חד-מיניות, ולא לתת אפשרות לתקלות עקב השהות יחדיו, שעלולה לעורר את יצר הרע. הדתות כולן דוגלות בצניעות. לפיכך, מסגרות מעורבות ללחימה יוצרות פרצות בחומת הצניעות; ולכן, יש למונען. צניעות פירושה גם לבוש, המכסה טפחיים. בהזדמנות אחת אמר הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון: "[לגברים דתיים] אסור לשרת ביחידות בהן אי-אפשר לשמור על צניעות". ובמקום אחר הוא הוסיף, כי שילוב נשים כלוחמות פוגע בנשיותן, ויצא נגד שמירה מעורבת.[36] צניעות בלבוש נדרשת גם במדינות מוסלמיות, וכך, חיילות אמריקניות, המוצבות בסעודיה, חויבו בשנת 2001 ללבוש עאביה לצורכי צניעות בצאתן מבסיסיהן.[37] קצין חינוך ראשי (אדם דתי לכשעצמו) עזב מופע של להקת הגדנ"ע (שהוא מפקדה), "משום שבנות הלהקה לבשו, לדעתו, לבוש לא צנוע".[38] 

לפי גישת המחייבים גיוס נשים, היהדות קובעת, כי נשים חייבות להשתתף ב"מלחמת מצווה", ואין לה – כמו לגבר – שיקול דעת כלל בעניין הגיוס.[39]  היא חייבת לסייע לבעלה גם ב"מלחמת רשות" משום היותה "עזר כנגדו",[40] כלומר, לספק לו שירותים לוגיסטיים ושירותים רפואיים. זה חריג מסוים כיוון שנשים פטורות ביהדות ממילוי כמעט כל המצוות.

ניתן להבין, כי היהדות אסרה על נשים לשאת נשק, כיוון שזה "כלי גבר". מחייבי השירות הצבאי לנשים נתלים בדברי הרמב"ם, כי האיסור חל על רק כאשר הלבוש המסוים ידוע ומקובל באותו המקום כלבוש גברי מובהק, ואשה מעוניינת ללובשו כדי לעשות מעשים אסורים; כלומר, עבודה זרה, או מעשי פריצות. הרמב"ם מדגיש, כי האיסור תלוי-תרבות ותלוי-מקום. לכן, כאשר בדורנו נשק אינו מייחד גברים, אין התנאי הראשון תקף, והתנאי השני בטל מלכתחילה.

צניעות חייבה נשים יהודיות להישאר בד' אמות בתיהן, ולדאוג לחינוך ילדיהן ולכלכלת הבית. במאה העשרים החלה יציאת נשים לעבודה כשסביבת העבודה אינה חד-מינית. יש בכך איום מסוים על גדרות הצניעות, אך הדבר אפשרי, לפי הפוסקים, בעיקר, כאשר נדרשת האשה לפרנס את ביתה כדי לפנות את בעלה לתלמוד תורה – תוך שמירה על מקומה הנשגב של המשפחה כערך, המתבטא בצניעות, בדיני טהרה, בדיני אישות ובחינוך הילדים. לפיכך, אי אפשר לפרש כיום כוונה לצאת לעבודה מחוץ לבית ככוונת פריצות (למעשה, חל כאן שינוי ערכין). אם נשלב זאת עם החובה לצאת למלחמת מצווה, הרי יש ספק האם יש ביסוס הלכתי לאי-גיוס נשים, או שמא מדובר בפסיקות מוטות-פוליטיקה של רבנים, שאינם מקבלים את הציונות, את המדינה ואת מוסדותיה.[41]

יתר על כן, גם התרבות החילונית של מדינת ישראל מקבלת את העובדה, כי "ישראל היא מדינה מוכוונת-משפחה" – גם במגזריה הלא-יהודיים.[42] עובדה זו מודגשת מראשית הקמת צה"ל, ומסבירה, כנראה, הדרת נשים משדה הקרב.

לפי דיני היהדות, נדרשת אשה להיות ברשות אביה, או ברשות בעלה. לכן, כל מצב, המכפיף אותה לסמכות של גברים אחרים, אינו קביל. לכן, מצאו הרבנים פתרון חליפי לשירות הצבאי: שירות לאומי, המיועד לנערות דתיות בלבד.[43] לעומתם, קובעים הרבנים החרדיים, המתנגדים לגיוס, כי נשים אינן אמורות לעבוד כלל בחברה מעורבת מחוץ לביתן. לפיכך, קובע חוק שירות ביטחון, כי אשה נשואה לא תגויס לשירות חובה, ועם נישואיה תשוחרר חיילת בשירות חובה. תפיסה זו יכולה להסביר את התגובה הנרגשת של הרבנים הראשיים בקיץ 2001 לרעיון של הרמטכ"ל מופז להחיל את שירות המילואים גם על נשים נשואות.[44]

מסורתיות. יציאת נשים מחוץ למשק ביתן – לעבודה וללימודים – ומסגרות מעורבות של גברים ושל נשים כאחד הנה תופעה חדשה. מבחינה זאת, שירות נשים בצבא יכולה להיראות כמקרה פרטי של חדירת נשים למקצועות "גבריים". בחברה המסורתית הגבר היה צייד ולוחם, שיצא להביא אוכל, או להגן על משפחתו ועל שבטו, והאשה חיכתה לשובו, וגידלה את ילדיו.[45] למרות הקִדמה, התרבות המערבית פאטריאכלית מיסודה, ו"מקומה של האשה הוגבל לתחום הפרטי, ובקרב התא המשפחתי היא הייתה כפופה לסמכות בעלה".[46] 

השינוי הערכי במעמד האשה חל רק במאה העשרים. "אכן, ההכרה בזכות האשה לשוויון היא שמאפיינת את המאה העשרים ולא השגת שוויון הזדמנויות בפועל [ההדגשות במקור]".[47] מהשינוי הזה נפתחו צבאות בתחילה בפני נשים, ואחר כך בפני לוחמות. "בעידן זכויות האשה לשוויון נעשתה שאלת מקומן של הנשים בחלוקת הנטל הצבאי רלוונטית".[48]

היבט אחר של מסורתיות הנו דימוי הנשים ודימוין העצמי – לעומת דימוי הגברים ודימוים העצמי. החברה מצפה מנשים להיות מטופחות ועדינות, ואינה מצפה מהן להיות מיוזעות ו"פייטריות". נשים אמורות להיות רגישות, שברירות וחלשות לעומת גברים חזקים, לא-רגישים ושריריים. לכן, יש בקרב חיילים דיסוננס לגבי הבעת רגשות (למשל, בכי בהלוויות, או בבתי-חולים). המיתוס הגברי מצמית כל גילוי רגשות, ובעיקר לא בפומבי ובנוכחות זרים. הלוחם אינו אמור להיות פגיע כיוון שהוא "גבר" – בניגוד לאשה, שמגלה רגשנות, שפוגעת ביכולתה לבצע את משימתה.[49] כך, מתחולל במקומות שונים ויכוח על זכות הלוחמים לבכות בהלוויות חבריהם לנשק מחד גיסא. בקרב אנשי הפלמ"ח נוצר מיתוס על קצינת חבלה בחטיבת "יפתח", שלא הייתה מסוגלת להשחיל רימון לתוך בית כיוון ששמעה קולות של ילדים, שעלו ממנו, והכשילה את הפעולה מאידך גיסא.

כך, חני אברמוב, שוטרת משמר הגבול הישראלי, שנפצעה בירי פלשתינאי, צוטטה בבית-החולים, כי רצונה ברובה-סער משופר עם שובה ליחידתה, ואמירתה זכתה להד רב. לעומת זאת, הנגידה העיתונות הישראלית בין היות קצינה-נווטת בחיל האוויר (שיא בלחימה) ובין העובדה, כי רקדה באלט (שיא העדינות הנשית) עד גיוסה.

נשים אמורות לעסוק במקצועות "נשיים" – גם בצבא – ולגברים נועדו מקצועות "גבריים", ובכללם לחימה. אלא ששילוב נשים בצבא הביאן ממילא לשדה הקרב כמסייעות ללחימה, ולא רק בתפקידי אחיות[50]  וחובשות. במקרים רבים המלחמה המודרנית טשטשה את הגבולות בין "חזית" ל"עורף", וחשפה נשים לסיכוני מלחמה, או אפילו חייבה אותן להגן על בתיהן בנשק. במלחמת העולם השנייה נפתחו בפני נשים מקצועות בתעשיית הנשק,[51] בתעשייה הכבדה, בנהיגה ובמכונאות רכב.[52] נשים עסקו גם בטיס קרבי.[53] אך ההגעה לשדה הקרב אינה תמיד לרצונן של החיילות.[54] כך, דווח, כי צה"ל העניש ארבע חיילות – מדריכות חינוך וידיעת הארץ (חוי"ה), שסירבו להיכנס לרצועת עזה בשל פחדן.[55]

שילוב נשים בצבא אמור לעדן את האווירה בו.[56] מאז ומתמיד זה היה המוטו העיקרי של ראשי צה"ל ומפקדות ח"ן, אך לא רק הם, בהתייחסם לשירות נשים בצבא.[57] לעומת זאת, שילוב נשים במוסד הגברי – ובעיקר, ביחידות הלוחמות – עלול לפגוע ב"אתוס הצבאי", המבוסס כביכול על אחוות גברים, ויפגע בלכידות היחידות הקרביות. יתר על כן, מחקרים שונים – בארצות-הברית ובישראל – הוכיחו, כי שילוב לוחמות מסיח את דעת הלוחמים ממשימותיהם (כנראה, גם בגלל המתח המיני),[58] ומוליך אותם אינסטינקטיווית להתנהגות אבירית (כיוון שהסטריאוטיפ הנו, שנשים חלשות וטעונות-הגנה), שפוגעת בתפקודם הקרבי.[59] מטבע הדברים, שילוב חיילות בתפקידים נשיים מובהקים וכלוחמות ביחידות הצבא מהווה כר נרחב להתרועעות[60] ולהטרדה מינית.[61] לכן, נדרשה הפרדה מוחלטת במגורים ובשירותים[62] בין נשים לבין גברים, שהגיעה בצה"ל להפרדה גם במרות: עד לביטול מערך ח"ן (שקדם בשנים ספורות לביטול החיל) נשפטו חיילות בדין משמעתי אך ורק בפני קצינות ח"ן.

"... ביסודו צבא הוא מוסד גברי. יש קונצנזוס כמעט מלא שעליו להישאר כך – שאין לגייס נשים ליחידות קרביות ואין לחייבן בשירות סדיר או בשירות מילואים מלא ... לעת עתה דוחק ההווי הגברי של השירות בצבא את הנשים לשולי החברה, פסיכולוגית ומעשית, ומחזק את הגישה הפאטרנליסטית כלפיהן".[63]

משמע, יש הגבלות – מטעמים פאטרנליסטיים – על שירות נשים בצבא.

"... השירות [הצבאי] ... מוגדרים על פי סממנים מיניים ... הפאטרנליזם כלפי נשים לעניין השירות הצבאי נשען על מוסכמה רחבה בחברה. הוא נתמך על-ידי טענות של יעילות ביטחונית ...".

כלומר, ההתנגדות נשענת על טענות על חוסר התאמה של נשים לשירות קרבי, או אפילו לשירות צבאי, ועל הצורך להשקיע משאבים רבים יותר – לעומת גברים – בהכשרתן לשירות צבאי.

ייתכן, כי פג תוקפה של התפיסה המסורתית של התנהגות צבאית (גברית) תקינה, שהייתה מבוססת על שילוב של מיעוט נשים בצבא ועל הדרתן משדה הקרב. בתפקידים מסוימים – כמו על כלי-שיט קטנים, על ג'יפים, על טנקים ובצוללות – שהות משותפת של גברים ונשים כרוכה גם בריבוי של מגעים פיסיים אקראיים. בצוללות יש בעיה נוספת, והיא מרחב מצומצם למגורים, המחייב לינה בשיטת "המיטה החמה" של צוותים. כלומר, כאשר הצוות מעורב, ייאלצו נשים לישון יחדיו עם חבריהן לצוות באותן מיטות.[64] למרות זאת, מינה בשנת 1995 חיל הים של נורווגיה מפקדת לאחת מצוללותיו.[65] 

הבדלים ביולוגיים. הגישה הפאטרנליסטית לנשים קובעת, כי נשים אינן מסוגלות למאמץ פיסי ממושך ולנדרש מלוחמים (כאשר המודל של הלוחם הוא הרובאי, איש חי"ר). זה נובע, לכאורה, מהמבנה הפיסיולוגי של גוף האשה, המותאם להיריון, ללידה ולהזנת ילדים.[66]  לעומת גברים, לנשים יש פלג גוף עליון ושרירי גפיים חלשים יותר; שיעור גדול יותר של שומן;[67] מבנה אחר של עצמות; שיעור נמוך יותר של שרירים; הבדלים בגובה וברוחב; הבדלים במבנה האורטופדי של כפות הרגליים ושל אגן הירכיים; חזה מפותח.[68] כמו כן, נמצאו אצל נשים (לעומת גברים) יכולת אירובית ויכולת אנאירובית נמוכות, המשפיעות על הכושר הגופני. נשים נופלות מגברים בכוחן הפיסי, במהירותן, ב"סיבולת לתנאים סביבתיים קיצוניים, [ב]ראייה מרחבית …".[69] 

חוקרים מחיל הרפואה של צה"ל קבעו, כי לנשים אין כושר ואין כוח, שמתאימים ליחידות קרביות. לנשים – מצאו החוקרים – יש יותר שומן ופחות שרירים מאשר לגברים, פחות כושר גופני, פחות סיבולת ועצמות שבירות יותר. לכן, יש לתכנן מראש את המשימות הקרביות לחיילות, ולהוריד את הדרישות מהן בשלב ההכשרה.[70] ייתכן, כי ההבדלים הפיסיולוגיים הביאו לכישלון האימון המשותף של נשים ושל גברים.[71]

האתוס הגברי של הלוחמים מחייב אותם להיות קשוחים, ולבצע את משימתם ללא היסוס. אימון הלוחם נועד להקשיחו, ולהרגילו לבצע את משימתו – הרג – בהתאם לפקודה. יתר על כן, הלוחם אינו אמור לגלות רגשות, שלכאורה מפריעים לו לקטול את אויביו.

"זו מכונת מלחמה מיומנת שמטבע הדברים גם לא משאירה הרבה מקום … [ל]גילוי רגשות … זה לא האופי של האנשים. הם לא בנויים לזה …".[72]

עם זאת, הישגים ספורטיוויים של נשים אינם נופלים מהישגי גברים. הביקורת הפמיניסטית טוענת, שמקורם של ההבדלים בתרבות (הבדלים נרכשים) ולא בגוף עצמו (הבדלים מולדים). ואכן, מחקרים שונים מפריכים את הטענה, כי נשים אינן מתאימות להיות לוחמות.[73]

כבר בפלמ"ח ערערו גברים ונשים על יכולתן הגופנית של נשים להיות לוחמות ועל מוכנותן הנפשית לכך. בעוד שמוכנות נפשית אפשר להקנות באימונים, כושר גופני הנו בעיה – חברתית במהותה. תוצאת האימון הגופני השונה, המוקנה לתלמידים בבתי-ספר תיכוניים לפי מינם, הנה יחס שלילי של נערות לפעילות גופנית וריבוי שברי מאמץ בקרב לוחמות.[74] זאת, כיוון שהחינוך הגופני לנערים מדגיש פיתוח כוח וסיבולת בעוד שחינוך גופני לנערות מדגיש את עיצוב גופן.

כיוון שנשים חלשות ורגשניות, ולכאורה אינן יכולות להתמודד עם איומים – הן דורשות הגנת גברים. הגנה זו נועדת מראש להינתן להן כיוון שעליהן לגדל את הדור הבא – ציווי ביולוגי במהותו, שיצר, כנראה, את ערכי המשפחה. כך, נוצרת הנגדה בין נשים כנותנות-חיים לבין גברים כנוטלי-חיים,[75] המנציחה דווקא בתנאי מתח ביטחוני את התפקודים המגדריים.[76] בחברה צבאית "נדחקות [נשים] לשוליים ולתפקידים נשיים מסורתיים".[77]

טענות על חוסר התאמה של נשים לשירות צבאי ועל הצורך להשקיע משאבים רבים יותר – לעומת גברים – בהכשרת נשים לשירות צבאי מטילות ספק בכדאיות של שילוב לוחמות בצבא.

"היא [הטענה הפאטרנליסטית] מתבססת על הצורך לחסוך מנשים נטל נוסף לנטל הבלתי-שווה שהן כבר נושאות בהתמודדותן בתחרות הסוציו-כלכלית ... פאטרנליזם זה מטיל מחיר כבד על מעמד האשה. המגבלות על השירות הצבאי מציבות קשיים בקידום נשים בתחום הציבורי בכלל ...".[78]

שוויון. נחיתות גופנית, כביכול, של נשים הביאה לניחשולן הרוחני והחוקי. כך, תמהיל של פאטרנליזם עם נחיתות הנשים יוצר אפליה ואי-שוויון, למרות שגם האשה נוצרה בצלם אלוקים. כתוצאה מכך ניכסו לעצמם גברים את התחום הציבורי, והותירו לנשים את הנהלת הבית.[79] התרבות המערבית פאטריאכלית מיסודה, ו"מקומה של האשה הוגבל לתחום הפרטי, ובקרב התא המשפחתי היא הייתה כפופה לסמכות בעלה".[80] זה היה עד להתפתחות התנועה לשוויון האשה, שהשיגה הכרה בשוויון, והכרה זו קיבלה חיזוק בפסיקות של הרשויות השופטות.[81]

אחרי מלחמת ויטנאם ארגנה ארצות-הברית מחדש את כוחותיה המזוינים. הגיוס הבררני (Selective Draft) בוטל, והוקם כוח מתנדבים (All-Voluntary Force), שנשים כבשו בו עמדות חדשות בתפקידים קרביים ובמכללות הצבאיות. השינוי החל בתקופת נשיאותו של ג'ימי קרטר, ונמשך עד היום, תוך תנודות (הקשורות, כנראה, גם לעמדות השונות של הדמוקרטים ושל הרפובליקנים בנושא). משמר החופים האמריקני שילב בתוכו נשים ללא כל בעיות, ובחיל הים האמריקני היו טייסות כבר בשנת 1974.[82] אחר כך נפתחו האקדמיות הצבאיות של החילות השונים בפני נשים, ולבסוף גם אקדמיות צבאיות אחרות – שהמפורסמת במאבקה נגד שילוב נשים בה הייתה מכללת סיטאדל בצפון קרולינה.[83] 

נקודת מפנה חשובה בארצות-הברית הייתה מלחמת המפרץ, שבה שולבו יותר מארבעים אלפי חיילות וקצינות במערכים לא-מסתערים.[84] קצינה-רופאה בצוות חילוץ נפלה בשבי בהתרסק מסוקה (וסבלה אונס והטרדה מינית), ושלוש-עשרה חיילות נפלו כאשר טיל "סקאד" נפל על מגורי חיילים אמריקניים בעיר דהרן בסעודיה. מאז מלחמה זו נפתחו מקצועות רבים בפני נשים, אך לא הותר להן להצטרף לצי הצוללות וליחידות העלית המיוחדות של החילות השונים.

בשנת 2000 פסל בית-המשפט האירופי לצדק את התקנות הגרמניות, שמנעו נשים מלשרת בתפקידי לחימה.[85] צבא גרמניה – כמו צבאות אחרים בנאט"ו – משלב בפחות הצלחה, בהשוואה לאמריקנים, נשים בתפקידי לחימה. כל אחת מהמדינות החברות צריכה להתחשב בבעיותיה הפנימיות ובביקורת השיפוטית של בית-המשפט האירופי לצדק על מעשיהן. בצבאות נאט"ו יש אחוזים ספורים של נשים – פרט לקנדה (שבה נשים מהוות יותר מעשירית מסדר הכוחות) ולארצות-הברית (שבה הן כחמישה-עשר אחוזים מהסד"כ). למרות זאת, אין ברוב המדינות כל הגבלה על הצבתן ביחידות קרביות.[86]

המהפכה בענייני צבא (Revolution in Military Affairs – RMA), שגרם "הגל השלישי", יכולה לשנות הרבה בשילוב נשים בצבאות וכלוחמות. זאת כיוון

"… [ש]אין הבדל ביכולות [Sic!] של נשים ושל גברים בטווח המרבי של התפקודים. יש אולי הבדל מסוים בכוח פיסי, אבל אין הבדל ביכולות [Sic!] אינטלקטואליות וביכולות [Sic!] חברתיות מנהיגותיות. בנוסף, נראה, כי בצורת הלחימה העתידית יעלה ערך הטכנולוגיה, ותקטנה התביעות הפיסיות מלוחמים …".[87]

שותפות. שוויון מובנו גם שותפות, אך ראשית התופעה של שירות נשים בצבא במחסור במשאבי-אנוש, שכפו מלחמות גדולות על עמים.[88] לכאורה, המחסור מחייב שימוש בכל המקורות, שעומדים בפני האומה. אלא שאין הדבר כך. מחסור במשאבי-אנוש במלחמת העולם השנייה הביא להקמת Auxiliary Territorial Army (אט"ס) של הצבא, של חיל הים (RN) ושל חיל האוויר (RAF) בבריטניה ולהקמת Women Auxiliary Corps (WAC) של צבא ארצות-הברית.[89] אלה היו חילות של מתנדבות, ולא חילות של מגויסות חובה. אפילו במלחמת העולם השנייה לא הונהג בצבא האדום גיוס חובה של נשים, ומתנדבות היו שמונה אחוזים מכלל הכוח הסובייטי.[90]

יתר על כן, גם במלחמות לא נעשה מאמץ רב לגייס נשים לשירות צבאי. עיקר המאמץ היה לכיוון חזית העורף – להחליף גברים במינהל ובתעשייה. בארצות-הברית ובבריטניה זה היה ציר חשוב בהסברה הפנימית – בשתי מלחמות העולם.[91] ועדת נמיר מצאה, כי בישראל לא הופעלו נשים בכמות מספקת בשעת חירום, למרות ששירותים בעורף לא פעלו עקב מחסור בכוח-אדם.[92] עיקר הטענות היו לגבי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים. אחד הדברים, שבלטו במלחמה זו, היה חוסר יעילות בהפעלת כוח העבודה הנשי במצב חירום, שנבע, כנראה, "מהמצב הקיים בארץ בתחום עבודת הנשים במשך כל ימות השנה".[93] לכן, המליצה הוועדה (המלצה 165) להעביר נשים, שאינן חייבות במילואים, למערך משק לשעת חירום (מל"ח).[94] 

הבדלים מגדריים בתנאי השירות אינם מלמדים על יעילות של המערכת הצבאית במיצוי הפוטנציאל האנושי של המתגייסים.

"[למרות ש]צה"ל זקוק למשרתים ולמילואימניקים על-פי הכשרתם הצבאית, ללא התחשבות במעמדם ההורי. אם כך, הבחירה הטבעית של הפטור [משירות] היא לאמהות ולא לאבות. מבחינת הצבא, אין הן מהוות את המסה הקריטית של הכוחות הקרביים …".[95]

אדרבא ההבדלים הללו יכולים להצביע על משניות של תפקידי החיילת במוסד הצבאי. כאשר התנאי לשיבוץ בתפקידים בכירים בצבא הנו שירות קרבי. מה עוד שלפי חוק שירות ביטחון, על צה"ל לגייס את כל המלש"בים, העומדים בתנאי הסף לגיוס.

לעומת זאת, כיום ברורה העמדה, כי מאמץ לשלב "אחרים" בצבא משפר את המוטיווציה לגיוס של ה"אחרים" – ומביא עוד "אחרים" להתגייס – אך גם מחזק את הערך שותפות, המצוי בבסיס ההגדרה של "כל העם צבא".

ראוי לציין, כי בשבע השנים מאז פרסום המאמר בכנס, נצבר ניסיון אדיר ברחבי העולם בשירות נשים באזורי לחימה ובתפקידי לחימה, ופורסמו מאות ספרים ומחקרים על הסוגיה.

לחלק האחרון של המאמר

הערות

1. רדאי, פרנסס, 2000, "הצבא – פמיניזם ואזרחות". פלילים ט', עמודים 190-189.
2. בובר-אגסי, יהודית, 1982. "מעמד האשה בישראל". ביזרעאלי, דפנה, פרידמן, אריאלה, שריפט, רות, רדאי, פרנסס, ובובר-אגסי, יהודית (עורכות). נשים במלכוד. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמוד 210.
3. דורון, גדעון, ושנקר-שרק, דניאלה, 1998. מח"כות לייצוג. נשים ופוליטיקה בישראל. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמודים 32-31.
4. דורון ושנקר-שרק, 1998, עמוד 51.
5. דורון ושנקר-שרק, 1998, עמוד 51.
6. Mitchell, Brian, 1998. Women in the Military: Flirting with Disaster. Washington, DC: Regency Publishing, pp. 185-8.
7. Bloom, Ann R., 1993. “Women in the Defense Forces.” In Swirski, Barbara, & Safir, Marilyn P. (eds.). Calling the Equality Bluff. Women in Israel. New York: Columbia University, Teachers College Press,
p. 128.
8. הייזלטון, לסלי, 1978. צלע אדם. האשה בחברה הישראלית. ירושלים: עידנים, עמוד 87.
9. De Pauw, Linda Grant, 1998. Battle Cries and Lullabies. Women in War from Prehistory to the Present. Norman, OK: University of Oklahoma Press, pp. 281-6.
10. "יש להדגיש כי תרומת החיילת לעידון החברתי-התנהגותי ולגיבוש היחידה הוא פועל יוצא של שירותה ולא מטרה לשמה " – ועדת נמיר, המלצה 165, עמוד 89.
11. Enloe, Cynthia, 1983. Does Khaki Becomes You? The Militarization of Women’s Lives. Boston, MA: South End Press, p. 7; Weinstein, Laurie, & White, Christie C., (Eds.), 1997. Wives & Warriors. Women and the Military in the United States and Canada. Westport, CT: Bergin & Garvey, p. xiii.
12. בן-צדף, אביתר, 2000. "'גם אני אהיה פעם כתבת מיתולוגית' – על כתבות (לעומת כתבים) לענייני צבא בישראל בסוף המאה העשרים". פתו"ח 4, עמוד 205.
13. שופטים, ה'.
14. לדוגמה, ראו את התגובה הבוטה של הנשיא עזר ויצמן לניסיון של נשים להיכנס לקורס טיס בחיל האוויר (בעקבות בג"ץ אליס מילר), שנמשכה גם במהלך הטקס להענקת כנפיים, שבו השתתפה רוני צוקרמן, הטייסת "הראשונה", שסיימה את מסלול הטיסה הקרבית, ביולי 2001, ואת האמירה המוזרה של ראש להק כוח-אדם במפקדת חיל האוויר, שקבע, כי נשים (ולא גברים) צריכות לדאוג להקמת משפחה; ובנוסף הן תופסות מקומות של גברים מוכשרים. מוזר מאוד שלאמירתו המקוממת – דווקא כאשר הנווטת הראשונה סיימה את קורס הטיס – הייתה רק תגובה קלושה.
תגובות כאלו אינן בודדות. גם בארצות-הברית – שבה נחשפים הכוחות המזוינים לשירות נשים גם כלוחמות זה כשלושים שנה – אין לכך הסכמה נלהבת בקרב הכוחות המזוינים. ראו, למשל, את מקרה האקדמיה הצבאית סיטאדל בצפון קרולינה. מעבר להטרדה מילולית משתמשים "שומרי החומות" גם בהטרדה מינית בוטה, כדי להרחיק מקרבם נשים. ראו את המקרה המפורסם של הכוח האווירי של חיל הים האמריקני לאחר מלחמת המפרץ (Tailhook), שהביא להתפטרות שר חיל הים האמריקני; את הניסיון הכושל לשלב, בשנות השבעים, מדריכות לצלילה במים רדודים בשייטת 13 של הקומנדו הימי הישראלי; או את הניסיון לשלבן בצוות הספינה "נגה" של חיל הים.
15. לא מכבר הכריזו על אונס במקרים מסוימים כפשע מלחמה. לאי-הכחדת האונס כריטואל של מנצחים – ראו זוועות מלחמת האזרחים ביוגוסלוויה-לשעבר. על סוגיית אונס במלחמה ראו אצל הייזלטון, 1978, עמוד 115 ואילך.
16. Van Creveld, Martin, 2000. “Women in the Military: Gain or Regression?” in Cohen, Stuart A. (Ed.). Democratic Societies and Their Armed Forces. London: Frank Cass; Fox, Robert, 2001. "Women in Combat Costly, Criminal." London Sunday Telegraph (as quoted in the online edition of The Washington Times (May 5).
17. Lister, Sara E., 2000. "Gender and the Civil-Military Gap." US Naval Institute Proceedings (January), pp. 51-2.
18. רדאי, 2000, עמוד 186.
19. ליסק, משה, 1999. "ייחודיות ונורמליזציה ביחסי צבא-ממשל בישראל". בכהן-אלמגור (עורך). סוגיות יסוד בדמוקרטיה הישראלית. תל-אביב: ספריית פועלים, עמודים 230-228.
20. ברזילי, גד, 1999. "מרכז נגד פריפריה: דיני 'מניעת טרור' כפוליטיקה". פלילים, ח', עמודים 235-230.
21. ברזילי, 1999,עמוד 232.
22. 22. Trotta, Liz, 1991. Fighting for Air: in the Trenches with Television News. New York: Simon & Schuster, p. 196.
23. קון, תומס ס', 1977. המבנה של מהפכות מדעיות. תל-אביב: מפעלים אוניברסיטאיים.
24. ראו דברי טרוטה לעיל.
25.Bar-Yosef, Rivka, & Padan-Eisenstark, Dorit, 1993. "Role System under Stress: Sex Roles in War." In Azmon, Yael, & Izraeli, Dafna N. (Eds.). Women in Israel (Studies of Israeli Society VI). New Brunswick, NJ, & London: Transaction, pp. 313, 318.
26. Kohn, Richard H., 1993. "Women in Combat, Homosexuals in Uniform: The Challenge of Military Leadership." Parameters (Spring), pp. 3-4.
27. על מלחמות ועל משברים כמנופים לשינויים ערכיים – ראו Bar-Yosef & Padan-Eisenstark, 1993. את הגדודים העבריים יזם זאב ז'בוטינסקי מנקודת ראות זו, שהניעה גם את פעולת מחתרת ניל"י במלחמת העולם הראשונה וגם את התגייסות "היישוב" לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
28. Ford, Nancy Gentile, 1996. "MID Immigrants Spies: The Military Intelligence Division's Use of Foreign-Born Agents in World War I." A paper presented to the 63rd meeting of the Society for Military History (April), Rosslyn, VA..
29. ראו את דברי דוד המלך לבנו שלמה על שלא קיבל את אישור הקב"ה לבנות את בית-המקדש בשל היותו לוחם. דברי הימים א', כ"א 11-6.
30. עם החריג המפורסם של סרג'נט יורק, הצלף הקווייקרי בכוח המשלוח האמריקני במלחמת העולם הראשונה.
31. בובר-אגסי, 1982, עמוד 212.
32. מייזלס, עפרה, גל, ראובן, ופישוף, אלי, 1999. תפיסות עולם ועמדות של תלמידים בבתי-ספר תיכוניים כלפי נושאי צבא וביטחון. זכרון-יעקב: המכון הישראלי למחקרים צבאיים, עמוד 195.
33. Kohn, 1993, p. 2.
34. תהלים, מ"ה 14.
35. תלמוד, חולין, י"א ע"ב.
36. מעריב, 22 בפברואר 2001; מעריב, 24 ביולי 2001. עקב הצורך להפריד בין חיילים (דתיים) לבין מדריכות החי"ר בבית-הספר לחי"ר (ביסל"ח) של צה"ל בנגב, נאלצו המדריכות ללכת ברגל לשטח האימונים כאשר חניכיהן הגברים נסעו לשם בנגמ"שים. זו הוראה בלתי-רשמית בבסיס. את ההדרכה הן מעבירות בנגמ"ש פתוח, כדי למנוע קרבה פיסית בין המדריכות לחייליהן. ידיעות אחרונות, 7 באוגוסט 2001.
37. USA Today מצוטט בידיעות אחרונות, 3 במאי 2001. ראוי לציין, כי בשלב צבירת הכוח במלחמת המפרץ ("מגן במדבר") נדרשו עיתונים, רשתות טלוויזיה וסוכנויות הידיעות לא לשדר תמונות של חיילות אמריקניות ובריטיות בבגדי ספורט, והצנזורה האמריקנית פסלה סיפורים ותמונות של חיילות משחקות במשחקי כדור בבסיסי בעלות הברית. זאת, כדי למנוע טענות עיראקיות בדבר חילול הארץ הקדושה בידי "כופרים" ונשים חשופות.
38. ידיעות אחרונות, 7 ביולי 2000.
39. תלמוד, סוטה, פ"ח ע"ב; רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פ"ז ה"ד. המקורות ההלכתיים מצוטטים אצל כהן, יחזקאל, 1979. גיוס בנות ושירות לאומי. עיון בהלכה. [תל-אביב?]: הקיבוץ הדתי – נאמני תורה ועבודה, עמוד 11 ואילך.
40. בראשית, ב' 18.
41. לדיון ביחס החרדים לגיוס נשים – ראו Cohen, Stuart A., 1997. The Scroll or the Sword? Dilemmas of Religion and Military Service in Israel. Amsterdam: Harwood, pp. 91-3.
42. Herzog, Hana, 1998. "women's Status in the Shadow of Security." In Bar-Tal, Daniel, Jacobson, Dan, & Kleiman, Aharon (Eds.) Security Concerns. Insights from the Israeli Experience. Stamford, CT & London: Jai Press, p. 337.
43. המסגרת הכילה – באמצעות עמותות, שניהלו את ההתנדבות – כ4,000- נערות. פליסלר, יפה, 1996. "נשים בצבא ובמשטרה". נשים בישראל. מידע, נתונים ופרשנות. ירושלים: שדולת הנשים, עמוד 88.
44. ראו להלן.
45. למשל, ראו בתנ"ך – בת יפתח, שופטים, י"א; אם סיסרא, שופטים, ה' 28.
46. רדאי, פרנסס, 2000. "הצבא – פמיניזם ואזרחות". פלילים ט', עמוד 185.
47. רדאי, 2000, עמוד 186.
48. רדאי, 2000, עמוד 186.
49. הנגדה מעניינת בין "נשים" (Ladies) לבין לוחמים, שהנם גברים, מוצגת בבוטות רבה בסרט הבידיוני מטאל ג'אקטס, המתאר – בחלקו הראשון – את ההווי בבסיס הטירונים של חיל הנחתים האמריקני.
50. ראוי לציין את התפקיד ההיסטורי, שמילאה פלורנס נייטינגל – כאזרחית – בטיפול בפצועי מלחמה בשדות הקרב.
51. ראו להלן.
52. נבו ושור, 2001, עמודים 17-16.
53. בצרפת הגיעה בשנות החמישים בתו של הנשיא אוריול לתפקיד טייסת ניסוי. ראוי לציין כאן את פועלה של אמליה ארהרדט, הטייסת הגרמנית במלחמת העולם השנייה.
54. נבו ושור, 2001, עמוד 29.
55. ידיעות אחרונות, 19 בפברואר 2001.
56. הרעיון הזה כבר הופיע בפלמ"ח, ומצא ביטוי בדברי מרואיינות בסרט דוקומנטרי על נשות הפלמ"ח. צ'פלין (בימאית), 1998.
57. היו אף שטענו, כי שילוב נשים בצבא "מעלה את המוראל" ביחידותיו.
58. כך טען גם הרב אליהו בקשי-דורון, הראשון לציון. מעריב, 22 בפברואר 2001.
59. רדאי, 2000, עמוד 189 ; Lister, 2000, p. 52.
60. מרבית הצבאות אוסרים בחוק הצבאי התרועעות בין בני שני המינים ואף קיום יחסי מין בתוך מתקנים צבאיים. מובן מאליו, כי המגורים נפרדים. דבר זה קשה כאשר ביחידה יש רק מעט חיילות, או כאשר האימון משותף. בצה"ל יש איסור להציב חיילות ביחידה כאשר יש בה מעט מדי חיילות כיוון שאי אפשר לספק להן את התנאים הדרושים (מגורים ושירותים).
61. למשל, כמו בתקרית ההטרדה המינית במתקני האימונים של צבא ארצות-הברית באברדין. אולם, ריבוי חיילות – ובעיקר, מפקדות – יכול לפתח זן חדש של תלונות על הטרדות מיניות: של גברים כלפי מפקדותיהם. כך, הודחה מפיקוד התובלה האסטרטגית של חיל האוויר האמריקני סגן (טייסת מטוס תובלה C-5 "גלקסי"), שקיימה יחסי מין עם פקודיה במהלך טיסותיהם.
62. כך, דווח בעיתונות, כי שישה צוערים (שלוש חיילות ושלושה חיילים)בקורס חובלים, שהתקלחו יחדיו במקלחת צבאית, נידונו למאסר בגין המקלחת המשותפת. מעריב, 23 בפברואר 2001.
63. רדאי, 1995, עמוד 26. "קל לנערים להזדהות עם אתוס הלוחם … התרבות הישראלית מעצבת שילוש הדוק וקדוש בין צבריות, התבגרות וגבריות, ושילוש זה מגולם ומתמצה באופן אופטימלי באתוס הלוחם [הדגשות שלי – אב"צ]". לומסקי-פדר, עדנה [אין תאריך]. כאילו לא הייתה מלחמה. סיפורי חיים של גברים ישראלים. ירושלים: מגנס, עמודים 204-203 ואילך.
64. "המיטה החמה" והמגעים הפיסיים האקראיים היו העילות להתנגדות נשות הצוללנים בצי האטלנטי של ארצות-הברית להצבת נשים בצוללות האמריקניות. באחרונה עלתה בקבוצת הדיון H-Minreva שאלה של לבוש מינימלי, הנדרש עקב תנאי החום בחדרי במכונות של צוללות ושל כלי-שיט קטנים.
65. רדאי, 2000, עמודים 188-187.
66. Simons, Anna, 2000-2001. "Women Can Never 'Belong' in Combat." The British Army Review 126 (Winter), pp. 6-11.
67. נראה, כי רמה מסוימת של שומן נחוצה גם לתקינות המחזור.
68. מכאן מקור האגדה על האמאזונות (חסרות שד) – אותן הקשתיות המיתולוגיות, שכרתו את שדן, כדי שלא יפריע לתפעול הקשת בקרב.
69. נבו, ברוך, ושור, יעל, 2001. "נשים בצה"ל" בנבו, ברוך, ושור, יעל (עורכים). נשים בצה"ל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמוד 17.
70. ידיעות אחרונות, 8 בדצמבר 1999; Fox, 2001.
71. Donnelly, 2000. http://www.legion.org/pubs/current/women7.html .
72. לומסקי-פדר [אין תאריך], עמוד 204.
73. Stone, Andrea, 2000. "British Female Soldiers to Undergo Battle trials." USA Today (July 17).
74. ראיון עם תא"ל סוזי יוגב, קחנ"ר, מפקדת קחנ"ר, הקריה, תל-אביב, 25 ביולי 2001.
75. "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה". תלמוד, קידושין, ב' ע"ב.
76. Bar-Yosef & Padan-Eisenstark, 1993, pp. 313, 318.
77. הרצוג, חנה, 1995. "השלום והצבא בחברה הישראלית". באופז, חיים (עורך). לכשיבוא שלום. השפעות והיבטים חברתיים. ירושלים: מרכז ההסברה, עמוד 58.
78. רדאי, 1995, עמוד 32.
79. רדאי, 1995, עמוד 32.
80. רדאי, 2000, עמוד 185.
81. נבו ושור, 2001, עמודים 18-17; רדאי, 2000, עמוד 187.
82. Donnelly, 2000.
83. ננסי מייס היא האשה הראשונה, שסיימה את לימודיה במכללה זו – אחרי שערוריית שנון פולקנר (1995), שעזבה את המכללה לאחר שהצוערים הציקו לה. גם בשנת 1996 פרשו שתי צוערות מהמכללה בגין הצקה. מייס סיימה את לימודיה, ודווח, כי צוערת אחרת תסיים את לימודיה שנה אחריה. ידיעות אחרונות, 11 במאי 1999.
84. נבו ושור, 2001, עמוד 27.
86. רדאי, 2000, עמוד 187.
87. נבו ושור, 2001, עמוד 28.
88. נבו ושור, 2001, עמוד 18.
89. Natzio, Georgina, 2000-2001. "On the Military Significance of Being Female." The British Army Review 126 (Winter), p. 14.
90.Morden, Bettie J., 1990. The Women's Army Corps, 1945-1978. Washington, DC: Center of Military History, US Army.
90. רדאי, 2000, הערה 5 בעמוד 187.
91. Cutlip, Scott M., Center, Allen H., & Broom, Glen M., 1994. Effective Public Relations. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall (seventh edition), pp. 109-11, 118-19. לדיון בסוגיה מהיבט אחר – ראו בת-אל, אילנה, 1998/9. "גברים, גבריות ומלחמה: מגדר ומלחמת העולם הראשונה". זמנים 65, עמודים 120-112.
92. ועדת נמיר, הסבר להמלצה 168, עמוד 92.
93. שרפמן, דפנה, 1988. נשים ופוליטיקה. חיפה: תמר, עמוד 89.
94. ועדת נמיר, המלצות 174-165, עמוד 94-91.
95. רדאי, 2000, עמוד 211.