על שילוב לוחמות בצה"ל (2)

לפרק הראשון של המחקר

המקרה הישראלי

מגילת העצמאות פסלה מין כבסיס לאפליה קבוצתית.[1] זה היה פרי קונצנזוס בין מייסדי המדינה (לפחות אלה שחתמו על מגילת העצמאות, והיו ממנסחיה), שהושפעו מהמיתוס החלוצי, שכלל את האשה כ"שותפה למאבק לקיום". המיתוס הזה היה לאשליה.[2] יתר על כן, כבר בראשית המדינה אומץ הדין הדתי במדינה, ו"לא רק הנציח את כפיפות הנשים לגברים במשפחה ...".[3]

את המיתוס של לוחמות עבריות בתקופת "היישוב" יצרו מקרים מעטים, שבהם, אכן, השתתפו לוחמות בקרב.[4] הציונות הסוציאליסטית הייתה עוינת לדת וגם למשפחה במובנה הדתי-מסורתי. החלוצים התנגדו לחלוקה מגדרית של העבודה, אך עדויות של בני התקופה ומעשיהם (למשל, הקמת "מועצות הפועלות" ו"ארגון אמהות עובדות" בצד הסתדרות העובדים) מעידים, כי הרעיון נותר כשאיפה, שלא מומשה.[5] עם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה, כי ערכי המשפחה, הייחודיים ליהדות, השפיעו מאוד גם על מנהיגי הזרם החלוצי.

מול החלוציות עומדת המסורתיות, שמתחזקת, כנראה, עקב דלדול כוחה של "ארץ-ישראל העובדת".[6] אך, כמובן, מבוססת גם על התפיסה, כי גם הדור החדש – הצבר – הגדל בארץ-ישראל יצטרך לחשוב על הקמת משפחה ולא רק על מעשים חלוציים. לנוכח מצוקות דמוגרפיות, הנובעות מההיסטוריה היהודית ומהעימות הישראלי-ערבי, מתחזק משקלם של התפקודים הנשיים-אמהיים של הצברית.

יתר על כן, בעימות המסורתי בין התפקודים הביולוגיים והתפקודים החברתיים של נשים (לידה, משק בית וגידול ילדים) לבין התפקודים של גברים (מפרנס ולוחם) הגיעו ראשי "היישוב" למסקנה, כי מקום הנשים במטבח, בחדר הילדים ובמקצועות "נשיים" מחוץ למשק ביתה. כלומר, החלוציות לא שינתה מהותית את היחסים בין גברים לנשים ב"יישוב", אלא קיבעה את הדפוסים המסורתיים. כך, הבדלים מגדריים בתנאי השירות הצבאי נובעים מעצם היות החיילות נשים, רעיות ואמהות. חיילות פטורות משירות חובה (בחריגים מסוימים) עם נישואיהן, רובן אינן מגויסות למילואים, והנקראות למילואים מקבלות פטור משירות עם היריונן.[7] 

"ההבדלים בתנאי השירות של נשים הם על רקע המשניות של תפקידיהן בצה"ל"[8] – סבורה רדאי. לעומתה, תא"ל יהודית בן-נתן, שהייתה קחנ"ר, אמרה: "לא נוכל להתעלם ממורשתנו. לאשה היהודייה יש תפקיד מיוחד כאם וכמרכז המשפחה … [ההדגשות שלי – אב"צ]".[9]

ציר נוסף לעימות הנו חילוניות מול דתיות. מלכתחילה האתוס הצבאי הישראלי הנו חילוני – אף כי אומצו לתוכו לא אחת דפוסים דתיים במסגרת "הדת החילונית" הישראלית. גם השתתפות הדתיים – ובעיקר, החרדים שבהם – בצבא הייתה מעטה ביותר. דרך מעניינת לשילוב חיילים וקצינים דתיים בצבא הנה "ישיבות ההסדר" ו"המכינות הצבאיות", שהנן דפוסים ייחודיים לישראל.
 
ממלחמת ששת הימים ניכר תהליך שינוי בדפוסי הגיוס לצה"ל, כאשר את מקומה של התנועה הקיבוצית המתדלדלת תופסים בני ישיבות ההסדר ובני המכינות הצבאיות הדתיות.[10] כמה פעמים אף הגיעה התופעה לכדי סכנת עימות בין הקצונה הזוטרה, שרבים ממנה דתיים, לבין הקצונה הבכירה, שרקעה החברתי והפוליטי שונה לחלוטין. הרצון לשתף יותר "אחרים" בצבא הביא לפעולה להחלת הגיוס על חרדים מחד גיסא ("ועדת טל" הנה רק ביטוי אחד של פעולה זו) ולהקמת מסגרות מיוחדות לחרדים ("הנח"ל החרדי" לדוגמה) מאידך גיסא.

שילוב נשים בצבא – ובעיקר, כניסתן למקצועות הקרביים, ואפילו להדרכה – יצרו כר לעימות בין שתי המגמות כאשר חיילים ומלש"בים דתיים (בעיקר, בוגרי "ישיבות הסדר" ו"מכינות צבאיות") מתנגדים מסיבות דתיות לשירות משותף עם חיילות, וזוכים לתמיכה מרבניהם וממועצת הרבנות הראשית. מולם עמדה בוויכוח הציבורי חזית של מתנגדי הדתיים ושל פמיניסטיות, כאשר ניתן להבין, כי המהומה נפלה על צה"ל בהפתעה, ולא שירתה את טובת הרחבת מסגרות השירות לחרדים, לבני ישיבות ולנשים.

במסגרת הדיון הציבורי בישראל גישה קונסנסואלית, שאינה רואה בשירות נשים ובשירות דתיים וחרדים משחק סכום-אפס, אינה מקובלת לחלוטין – למרות שהיא נראית כמיטבית לצבא ולחברה כאחד.

מישור אחר לניתוח הוא הציר ציונות מול יהדות. הדת החילונית הישראלית מקנה ערך חשוב ביותר לטקסים צבאיים ולצבאיות – עד כדי חשש, שמעלים כמה חוקרים, כי ישראל הפכה למדינה מיליטריסטית.[11] בהקשר הזה צריך לציין, כי הציונות – ובעיקר, הזרם הסוציאליסטי בה – רצתה ליצור זן חדש של יהודי, שהצבאיות הנה חלק ממנו. מלכתחילה הייתה ההתייחסות לגברים ולנשים כאחד, למרות שחלוקת התפקידים הייתה, כאמור, על בסיס מתווים מגדריים. באתוס הציוני יש ללוחם, ללוחמת ולנופלים במערכות ישראל מקום חשוב – בניגוד לבן הישיבה, שהיה נזר הבריאה במחשבה היהודית הדתית. זאת ועוד, שירות צבאי כלוחמים בשירות חובה מהווה ברמה מסוימת טקס התבגרות בחברה הישראלית, ושירות במילואים מהווה הוכחה לקרבת החייל למרכז ההוויה הישראלית.[12]

התפיסות הללו בכלל והאתוס הצבאי הישראלי בפרט עוברים שינוי – גם בעקבות המלחמות השונות. שינוי אחר משמעותי הוא הצטרפות הציבור הדתי-לאומי למעגל הנושאים בעול הביטחון – עד כדי אמירה, שהמגזר הזה החליף את בני ההתיישבות העובדת בצבא.[13] כך, נוצר בפועל פער גדול בין השתתפות גברים דתיים-לאומיים בביטחון המדינה לבין השתתפות נשים מאותו מחנה.
 
סקירה היסטורית – טוענים, כי היסטוריה צבאית הנה היסטוריה של המין הגברי. נבדוק את הטענה בסקירת שיתוף נשים יהודיות בלחימה בישראל. למרות שהיו יהודיות לוחמות במהלך ההיסטוריה, ראוי לציין, כי הציונות וה"יישוב החדש" בארץ-ישראל השיבו משלהי המאה התשע-עשרה לעולם המושגים היהודי את הצבאיות.
 
ככל סקירה היסטורית של מוסד במדינת ישראל, היא תתחיל בתקופת "היישוב", ותגיע עד ימינו. ראשיתו של הכוח הצבאי העברי בארץ-ישראל בארגון "השומר", שנוסד כבר בשנת 1909. בארגון היו רק חברים גברים, ונשות חבריו, ככלל, לא השתייכו לארגון (עד שנת 1919). שתי נשים היו בין מקימות "השומר" – מניה שוחט ואסתר בקר[14] – אך הן לא הצליחו להבטיח את מקומן כשומרות חמושות. אדרבא, למרות המיתוס החלוצי של שוויון ואי-חלוקת העבודה לפי מתארים מגדריים, נדחקו החלוצות הצדה מכל עמדות השפעה – גם בתחום הביטחון.

החברה היחידה בארגון ניל"י, שהקים אהרן אהרונסון במלחמת העולם הראשונה, ועסק בריגול למען הבריטים, הייתה שרה, אחותו. עם נפילת הארגון בידי התורכים היא נתפסה, עונתה קשות על-ידי חוקריה התורכיים, והתאבדה בבית המשפחה בזיכרון-יעקב.

בהגנת תל-חי (י"א באדר ה'תר"ף, מארס 1920) נפלו שתי נשים, דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק, ושמן נחקק על מצבת הארי השואג בכפר גלעדי. אי אפשר להגזים בחשיבותו של מיתוס תל-חי כמיתוס מכונן הן של החברה הישראלית-ציונית והן של הצבאיות הישראלית. אולם מכל הנופלים בתל חי מוכר בציבור רק שמו של יוסף טרומפלדור.

בארגון "ההגנה", שנוסד בשנות העשרים, היו חברות – בניגוד למסורת "השומר" – אולם נועדו להן תפקידים "נשיים" בלבד עד שנות השלושים. פלוגת החברות פעלה ב"הגנה" בשנים 1936-1931. כחמש שנים אחרי פירוקה הוקמו ב"הגנה" (בחיפה ובתל-אביב) גדודי חברות (גדוד בנות לוחמות – גב"ל), ובמסגרתם אף מונתה אשה כמפקדת קורס. אולם, עד שנת 1936 היו ב"הגנה" 300-200 חברות בלבד. בקיץ 1942 הוקם מחנה אימונים לנשים בחיפה. נשים נועדו להחליף גברים בהגנת יישובים על מנת שאלה יוכלו לצאת לקרב. נשות "ההגנה" בחיפה היו מאוד מיליטנטיות: הן דרשו להכשירן גם לתפקידי לחימה, וסירבו להסתפק בבישול בלבד.[15]

לעומת זאת, עקב סגנון פעולתם, בארגוני "הפורשים" – הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ולוחמי חירות ישראל (לח"י) – היה מקום רב לנשים בתפקידי לחימה, למרות שהיו בהם מעט לוחמות. מרבית תפקוד חברות הארגונים "הפורשים" היה בתחומים "נשיים" – חובשות, מינהלה, מודיעין, הסברה, חינוך נוער, קריינות ברדיו המחתרתי. תפקיד מיוחד היה לחברות בלח"י, ששימשו "מקשרות" – עקב המידור והחשאיות הן העבירו מסרים בין חברי התאים למפקדי הארגון ובין מפקדי הארגון ובין עצמם.[16] 

גם ב"הגנה" וגם ב"פורשים" השתמשו בחברות הארגונים להעברת נשק ואמצעי לחימה על גופן ("הסלקה") משום שהחיילים הבריטיים לא חיפשו על גופן של נשים. נשות לח"י השתתפו בפעולות קרביות (למשל, בפעולה הגדולה בבתי-המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה,[17] ביוני 1946), ואחת מהן (ג'ולי טרכטנברג) אף פוצצה את בניין משרד המושבות הבריטי בלונדון, בחודש מארס 1947.[18]

במלחמת העולם השנייה התנדבו כשלוש מאות נשים ארץ-ישראליות לצבא ולחיל האוויר הבריטיים במסגרת אט"ס, ושירתו בו בתפקידים "נשיים" מובהקים, במכונאות רכב ובנהיגה (שהיו אז מקצועות "גבריים" לחלוטין). סך הכל התנדבו לצבא הבריטי כ5,000- נשים עבריות, שהיו כשישית ממתגייסי "היישוב".[19] השירות בצבא הבריטי הנו אחד ממקורותיו של צה"ל, יחד עם "ההגנה" ועם הפלמ"ח (שהוקם בקיץ 1941). גיוס נשים לפלמ"ח החל רק כשנה אחר כך, והניב רק היענות מועטה עד תום מלחמת העולם. בשנת 1943 דנה מפקדת הפלמ"ח באימוני הנשים עקב טענות, כי האימונים המשותפים עם גברים מזיקים גופנית לנשים. עיקר גיוס הנשים לפלמ"ח החל עם הסכם ההכשרות (קיץ 1946). נשות פלמ"ח השתתפו בפריצה למחנה המעפילים בעתלית, ב"ליל הגשרים" ובהברחת מעפילים מגבול סוריה ולבנון.

בתפקידי לחימה מובהקים מצאו עצמן שלוש הצנחניות העבריות, שאימנו הבריטים על מנת שיצנחו מעבר לקווי הגרמנים, ויקשרו בין הצבא הבריטי לבין הפרטיזנים והיהודים המקומיים בבלקן, בסלובקיה ובהונגריה. שתיים מהן – חנה סנש וחביבה רייק – נתפסו, והוצאו להורג. שרה (שוריקה) ברוורמן, שהייתה אחת מעשר המ"מיות בפלמ"ח, אומנה עם הצנחנים, אך לא צנחה מעבר לקווי הגרמנים.[20] נשים שימשו קשריות ("גדעונים"), מלוות מעפילים ומפקדות ב"מוסד לעלייה ב'". הבולטת במפקדות הארגון הייתה עדה סירני.[21]

לקראת צאת לח"י מהמחתרת ובמהלך שנת 1948 אומנו נשים לתפקידי לחימה במחנות לח"י בשיח' מוניס (רמת-אביב) בתל-אביב ובירושלים. רשימת נופלי לח"י כוללת כמה נשים, שמיעוטן נפלו בקרב – בעיקר, לפני צאת הבריטים מהארץ – כמה נפלו באימונים כאשר התגלו על-ידי הבריטים, וכמה בתאונות אימונים.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות, בסוף שנת 1947, היו נשים בין מלווי השיירות, בין הלוחמים ובין מגיני היישובים. כך, בקרב על ניצנים נהרגו האלחוטנית מרים (מירה) בן-ארי, החובשת שולמית דורצ'ין ודבורה אפשטיין.[22] גם בקרבות על ירושלים העתיקה נפלו נשים. זה איתרע כיוון שהתיחום בין עורף לבין חזית טושטש מאוד – בעיקר, כאשר יישובים יהודיים נפלו בידי כוחות הצבא הערביים. נשים נפלו בשבי הערבים (בעיקר, בשבי הלגיון העבר-ירדני) בתש"ח, ולפי מיטב הידיעות, לא אונה להן רע במהלך שבייתן.[23] דווח, כי 114 נשים נהרגו במלחמת הקוממיות (2.8 אחוזים מכלל הנופלים).[24] יש לציין, כי חלק גדול מהנופלות היו ביישובים, שעמדו בקו האש, ולאו דווקא לוחמות. לעומת זאת, אין ודאות, שהנתון כולל את הנופלות מ"הפורשים".

עיקר הנשים הלוחמות בתש"ח היו בשלוש חטיבות הפלמ"ח – הראל (10), יפתח (11) והנגב (12). הבכירות שבהן היו מ"מיות, קצינות קשר וקצינות חבלה.[25] בפלמ"ח היו כשמונה מאות נשים בכושר לחימה מתוך כ4,000- לוחמים בשלוש חטיבותיו ובמטהו (כחמישית מסדר הכוחות).[26] במסגרת זו הן השתתפו בקרבות ובפעולות קרביות – עד לשלהי מאי 1948. למרות זאת, לעמיתיהן הגברים (וגם לחלק מהחברות עצמן) היו ספקות רבים לגבי יכולתן הקרבית – ובעיקר, לגבי יכולתן לבצע משימות לחימה, הכרוכות בהרג האויב.[27] עם הקמת צה"ל וארגונו, הוצאו נשים מהמערך הלוחם, וקצינות הפלמ"ח הועברו לתפקידי הדרכה[28]  – גם משום החשש פן ייפלו נשים בשבי.[29] סך הכל שירתו בפלמ"ח במלחמת הקוממיות כ1,600- נשים,[30] ועשרים ושתיים מהן נפלו בקרב.[31] 

בשנת 1940 הכין אורי מיכאלי רשימה של טייסים ב"יישוב", כהכנה לגיוס יהודים לחיל האוויר המלכותי הבריטי. ברשימת מיכאלי נמצאות רחל מרקובסקי-לנדאו,[32] חווה צ'ירינסקה.[33] דיתה בן-יעקב עברה קורס טיס במחלקת הטיס של הפלמ"ח, אך לא הייתה חברה בה.[34] בקורס הטיס הפרטי לישראלים, ששהו בארצות-הברית, בבייקרספילד, קליפורניה, השתתפו שרה גוברמן-מקלף (שבעלה, פלטיאל, היה בחניכי הקורס) וזהרה לביטוב.[35]

למעשה, עם מיסוד צה"ל נותרו לוחמות במערך הלוחם של צה"ל רק במסגרת צוותי האוויר בחיל האוויר, וגם זה רק במסגרת מילואים. המפורסמת בנשים הטייסות במלחמת הקוממיות הייתה זהרה לביטוב, שנפלה בהתרסקות מטוסה בתאונה – כיוון שיומנה פורסם לאחר נפילתה, וזכה לפרסום רב. עם זאת, ראוי לציין, כי במערך הגנת היישובים במלחמת הקוממיות (חי"ם) – להבדיל מהמערך הקרבי (חי"ש) – נותרו נשים רבות, שהיותן בתפקידי הגנה ושמירה מגדירן כלוחמות עקב טשטוש התחומים בין חזית לעורף.

במהלך ההפוגה הראשונה (יוני-יולי 1948) אורגן חיל הנשים (ח"ן) במתכונת אט"ס הבריטי, והתקיים 53 שנה עד לפירוקו באחד באוגוסט 2001. הקמת החיל לוותה בוויכוחים קשים בתוך צה"ל ובקרב החיילות והקצינות בצבא. מתנגדי החיל הנפרד חששו, כי הקמת מסגרות חד-מיניות תקבע את מעמד האשה בצבא ובמדינה כ"עזר" ולא כשווה. ואכן, חוק הגיוס לנשים (תשי"ג 1953) הרחיק נשים מתפקידי לחימה בצבא, ועיצב את היחסים בין גברים לנשים בצבא למשך עשרות שנים.

למרות קיומו של הח"ן כמסגרת נפרדת בתוך הצבא הצליחו נשים להשתייך למסגרות, שהכשירו אותן לתפקידי פיקוד קרביים,[36] ונשים המשיכו להיות חניכות בקורס טיס: כעשר נשים התקבלו בשנים הללו לקורסי הטיס בתחילת שנות החמישים, וחמש מהן הוסמכו כצוות אוויר, והן המשיכו לשרת במילואים כטייסות.[37] באותה התקופה לא הוחתמו פרחי הטיס על חוזים ארוכי-שירות, וחיל האוויר לא הקפיד במיוחד על ההוראה, שאין להרשות לחיילת לחצות את הגבול. עם מיסוד חיל האוויר, אחרי מלחמת סיני, לא התקבלו עוד חניכות לקורסי טיס.[38] 

בשייטת 13 של הקומנדו הימי שירתה בשנות החמישים המוקדמות פולט קומאר, שהוסמכה כלוחמת, ושירתה בתפקיד עד לנישואיה לחבר ליחידה.[39]

בצוותי האוויר של מטוסי התובלה "דקוטה" מטייסת 103, שהצניחו את לוחמי גדוד 890 מחטיבת הצנחנים 202 במצבת פרקר, ממזרח למעבר מיתלה, בפתיחת מלחמת סיני (29 באוקטובר 1956) היו שלוש נשים בשירות מילואים פעיל (סגן יעל פינקלשטיין-רום, טייסת-משנה, סגן בתיה ורונסקי-אורני, נווטת, וסמלת אוהליה סגל-צמחוני, אלחוטנית מוטסת). במבצע הזה שירתה רס"ל רינה לווינסון כטייסת "סטירמן" בשירות מילואים פעיל בטייסת 147.[40] 

במפקדת גדוד 82 של חטיבת השריון הסדירה 7 שירתה במבצע סיני רב"ט רוז'י להר (כיום זינגר) כמש"קית מודיעין. למרות הפקודה, שאסרה על חיילות לחצות את הגבול, היא המשיכה לתפקד בזחל"ם של מפקדת הגדוד מעבר לקווי האויב. בקרב על סכר רואיפה היא סייעה, תחת אש אויב, לנהל את בסיס האש הגדודי, וזכתה על כך, בשנת 1957, בציון-לשבח מאלוף פיקוד הדרום.[41] הצל"ש הזה הנו היחיד, שקיבלה אשה ישראלית על תפקוד קרבי תחת אש אויב.[42] למרות זאת, הוא לא הומר לעיטור לפי חוק העיטורים בצה"ל (תש"ל 1970).[43] 

ההקפדה על הדרת נשים מכוחות, החוצים את הגבול, הפכה לקפדנית ביותר ככל שצה"ל התמסד. כך, אחרי מלחמת ששת הימים הועמדה קצינה, שאך זה סיימה את הכשרתה בקורס הקצינות, לדין משום שהיא וחברתה הסמלת[44] הצטרפו לכוחות של חטיבת מילואי השריון "ברק" 45, שלחמו בקרבות באזור ג'נין.[45] במלחמת ההתשה (1970-1967) בתעלת סואץ לא הורשו נשים להיכנס למרחב הלחימה – פרט לבנות הלהקות הצבאיות (כך גם היה בזמן שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון ).[46] חריג מסוים במדיניות זו יכולות להיות מדריכות לחימה במסגרת יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שהדריכו את חיילי צבא דרום לבנון עד לנסיגת צה"ל מלבנון.[47] 

בשנות השבעים שירתו נשים בחיל הים הישראלי כמדריכות צלילה בקומנדו הימי. בשנות השמונים הוצבו מוכ"מות על אח"י "נגה", ובשנות התשעים הופקדה בידיהן הפעלת גוררות. בפתיחת מלחמת יום הכיפורים נהרגו ונפצעו כמה מוכ"מות-חוף של חיל הים בתקיפת טילים אוויר-קרקע מצריים על תחנת מכ"ם ישראלית ליד שארם א-שיח'.[48] בעוד שילוב נשים בתפקידי לחימה/ים בחיל הים נתקל בקשיים רבים, דווקא שילובן בהפעלת גוררות מוצלח ביותר.

נשים צונחות בצה"ל שנים רבות – במסגרת הרחבת מעגל הצונחים גם לאנשים מחוץ למערך החי"ר המוצנח. רובן – כמו חיילים וקצינים בוגרי בית-הספר לצניחה, שאינם מהמערך המוצנח – עשו רק כמות קטנה של צניחות, שנקבעה לא אחת לפי מגבלות תקציביות וכתוצאה מאי-רצון להסתכן בפציעות מיותרות.[49]

התפתחות מעניינת – אף כי ניתן לראותה כסקסיסטית – היא שילוב נשים במקצועות ההדרכה של חילות השדה.[50] זה החל עם מדריכות אימון גופני (מד"סיות), ועבר למ"כיות, לסמלות מחלקה ולמ"מיות בבסיסי טירונים (בט"רים). אחר כך נפתחו בפני נשים מקצועות ההדרכה בבסיסי ההדרכה לחי"ר, לשריון, לתותחנים, להנדסה קרבית, לחילוץ ולהצלה ולנ"מ. בצה"ל שירתו נשים רבות כמדריכות קליעה ביחידות חי"ר – עד שבוטל התפקיד הזה.

אבן-דרך חשובה בשיתוף נשים בצה"ל הנה פרשת אליס מילר. בשנת 1993 ביקשה סגן אליס מילר (מהנדסת אווירונוטיקה בוגרת העתודה האקדמית ובעלת רישיון טיס אזרחי) מחיל האוויר להתנדב לקורס טיס, ונדחתה.[51] מאז ראשית שנות החמישים לא הוכשרו נשים לטיס בחיל האוויר. בסוף שנות השבעים התקבלו חמש חיילות לקורס טיס, ונכשלו.[52] מילר ניסתה להגשים את חלומה באמצעות שתדלנות, והגיעה עד הנשיא עזר ויצמן, שהיה מפקד חיל האוויר. ויצמן שלל מכל וכל שילוב נשים בקורס טיס, והציע לה להסתפק בתפקידים נשיים מובהקים, כמו סריגת גרביים.

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-הדין הגבוה לצדק לא קיבל בשנת 1995 את דעת הנשיא, חיל האוויר וצה"ל, וקבע (בג"ץ 4541/94), כי על חיל האוויר לקלוט נשים לקורס טיס "באורח ניסיוני ומבוקר" במסגרת "ניסוי שמטרתו לקדם את השוויון, בלי שייפגע אגב כך אינטרס ביטחוני חיוני".[53] סגן מילר ניסתה להתקבל לקורס טיס, ונכשלה במבדקי הקבלה. שמונה נשים אחרות הצליחו לעבור את המבדקים בשנת 1995,[54] אך הודחו בשלבים המוקדמים של הקורס. רק בשנים האחרונות הצליחו כמה נשים לסיים את הקורס – תחילה כנווטות ובשנה האחרונה גם במגמת טייסי קרב.[55] התופעה כה חריגה עד שכל אשה, שסיימה את הקורס היוקרתי, זכתה – למרות מגבלות ביטחון שדה – לכתבות נרחבות ולחשיפה אדירה, שאינה מאפיינת צוותי אוויר בחיל האוויר הישראלי.

כישלון חיל האוויר במאבק המשפטי נגד אליס מילר[56] סיכל את כוונת חיל הים להדיר נשים מקורס החובלים. משנת 1999 מתקבלות נשים לקורס הזה (אמנם לתקופת ניסיון, שתימשך כשש שנים).[57] גם שם המבדקים הקשים והקורס התובעני הניחו מכשולים ניכרים על שילוב נשים בתפקידי פיקוד ימי. בינתיים, רק שלוש נשים הצליחו לסיים את הקורס התובעני.[58] בחיל הים בעיות השילוב – ובעיקר, לבוש הולם וקיום שירותים ומגורים נפרדים לנשים על גבי ספינות קטנות – הנן קשות ביותר. נמסר, כי בעיית הלבוש נפתרה על-ידי עיצוב בגדי-ים צנועים לחניכות בקורס חובלים, כיוון שהן מתאמנות בצוותא עם גברים.

הלכת מילר פתחה גם את שערי הפנימייה הצבאית על-שם בירם ליד בית-הספר הריאלי בחיפה בפני נערות.[60] עד כה היו כבר שני מחזורים, שקלטו יותר משש בנות.[61] הלכת מילר הנה נכס להסברה הישראלית. בין השאר, היא מפורטת מאוד בדו"ח של ממשלת ישראל לוועידת האו"ם ביג'ינג +5 למעמד האשה. 

במקביל, החל צה"ל לפתוח בפני נשים תפקידי לחימה. בתחילה היה זה רק ביחידות הסיור (יס"ם) של משמר הגבול – ביוזמת ניצב ישראל סדן, מפקד החיל – בתוך "הקו הירוק" ובקו התפר(בשנת 1996).[63] אחר כך הוצבו נשים במערך נגד מטוסים (1999), בתותחנים,[64] כמטהרות במרכז אב"כ, בפלוגת חי"ר-קל "קרקל",[65] המוצבת בגבול ישראל-מצרים,[66] וביחידת החילוץ 669 של חיל האוויר[67] (2000).[68] כמו כן, הוצבו לוחמות בתפקידי צלילה במים רדודים בחיל הים ובחילוץ והצלה בפיקוד העורף.[69] בתחילת קיץ 2001 הודיע צה"ל, כי לקראת החורף ישובצו בנות בראשונה גם בתפקיד כלבניות[70] וכנהגות רכב קרבי בגבול ישראל-ירדן.[71]

חריג מסוים מן הכלל, המונע שירות נשים בתפקידי לחימה מעבר ל"קו הירוק" הנו היחידות לפיזור מפגינים של המשטרה הצבאית, שהוקמו אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ונועדו, כנראה, מלכתחילה לשמש נגד המתיישבים היהודיים ביהודה, שומרון ובחבל עזה. נראה, כי עם עליית בנימין נתניהו לשלטון צומצמה פעילותן, וכיום יש להן ביטוי רק בחברון עצמה, שבה פלוגה מבצעית לוחמת של המשטרה הצבאית שוהה דרך קבע, ובקרבה גם נשים ואפילו קצינות.[72]

מאותה הסיבה – טוענים במפקדת משמר הגבול – אין משלבים נשים ביחידות החיל, הנמצאות בתוך יהודה ושומרון. לעומת זאת, תא"ל יוגב שללה מכל וכל טענה זו, וציינה, כי מבחינת צה"ל אין כל מניעה להציב חיילות בשירות חובה ביחידות משמר הגבול באשר הן מוצבות.[73]

עוד תפקידים אטרקטיוויים בצבא נפתחו בהדרגה בפני נשים, למרות שאינם יכולים להיחשב כקרביים. למשל, מטיסות מזל"ט,[74] או מכונאית מוטסת במסוק "בלק הוק".[75] משנות השבעים מוצבות חיילות כמפעילות מכ"ם יבשתי ("קשת") לאורך גבולות ישראל.[75א]

מעניינת, לדעתי, הייתה תגובת הציבור הישראלי לפציעה קרבית של נשים. בחודש אוגוסט 2001 נפצעה שוטרת צבאית בתקרית בחברון, וכמה ימים לאחר מכן נפצעה שוטרת משמר הגבול בשעת סיור בקו התפר ליד ביר א-סיקה בשרון הצפוני. התגובה הציבורית לשתי הפציעות הללו (שהאחרונה בהן הייתה מתוקשרת מאוד) לא חרגה מהתגובות לפציעת חיילים ושוטרי משמר הגבול. כלומר, היה בה הבנה, כי חיילת עלולה להיפצע במהלך שירות קרבי, כמו עמיתיה הגברים.

יחסית, בשנת 2001, הכמות הגדולה ביותר של לוחמות מוצבת במשמר הגבול, אך זו מראית-עין בלבד, כיוון ששאר מסלולי הלחימה נפתחו בפני נשים רק בתקופה האחרונה לעומת המסלול הוותיק של שירות ביחידות הסיור של משמר הגבול. נראה, כי עם העמקת התודעה של שירות נשים לוחמות יקטן ממילא חלקן של לוחמות משמר הגבול בקרב הלוחמות בצה"ל עקב הגידול בהיצע התפקידים הקרביים. לפי נתוני דובר צה"ל, בשנת 2001 רק כאחוז אחד מכלל הנשים בצה"ל משרתות בתפקידי לחימה.[76] זאת, לעומת שליש האחוז בתחילת שנות התשעים.[77] לדברי קחנ"ר, כיום, למעשה, סגורים בפני נשים רק עשרים-ושלושה אחוזים מהמקצועות בצה"ל, ואלה תפקידים במערך המסתער ובמערך הרבנות הצבאית (ראו טבלה 4).[78]

סקר של אכ"א בקרב מלש"ביות העלה, כי 39 אחוזים מהמתגייסות רוצות בשירות קרבי, וכמעט כולן מוכנות להאריך את שירותן לשם כך.[79]

קידום נשים בצה"ל ובמערכת הביטחון – רדאי משערת, כי בראשית ימי המדינה היה משוב בין "שותפות שוויונית בין נשים לגברים" בחברה החילונית לבין שילוב נשים בתפקידים קרביים.[80] לעומתה, משערות בר-יוסף ופדן-אייזשטרק, כי בישראל שלטת אידיאולוגיה של שוויון בין המינים.[81] עם זאת, מדווחת אסתר הרליץ, כי דוד בן-גוריון – ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, שכיהן בתפקידו במלחמת הקוממיות ובשנים הראשונות לאחריה – חשב, שגברים הנם לוחמים טובים יותר.[82] גם ח"כ יצחק רבין (שפיקד במלחמת הקוממיות על לוחמות בחטיבת "הראל") היה נגד שירות קרבי של נשים. יחסו השלילי של בן-גוריון לשירות קרבי של נשים מתבטא בדיונים על הפקודה להקמת צה"ל במחצית השנייה של מאי 1948. כתוצאה מכך נותרו נשים בעורף וכ"עזר שכנגד". בן-גוריון העדיף את התפקודים הנשיים-אמהיים של הנשים על תפקידיהן הקרביים.

חוק שירות ביטחון העניק לשר הביטחון את היכולת לקבוע את סוג השירות לנשים (בעיקר, באמצעות תקנות שירות ביטחון (תפקידי אשה בשירות סדיר). תיקון 2 לחוק שירות ביטחון נטל משר הביטחון סמכות זו "כתוצאת-לוואי של רפורמות אחרות [בחוק]", ולא עקב שינוי במדיניות. "לאחר השינוי בחוק, אי-שילוב נשים בתפקידים קרביים נהפכה לעניין של נוהג צבאי [המבוסס על הוראת פיקוד עליון 2.0701 בצה"ל ][83] ולא של ציווי חוקי". שר הביטחון רבין התנגד לפתיחת כל המקצועות הצבאיים בפני נשים, ומדיניותו שונתה עקב בג"ץ 4541/94 אליס מילר נגד שר הביטחון ואחרים. מגמה זו נחקקה בתיקון 11 לחוק שירות ביטחון (2000), שמקביל לו תיקון 2 בחוק שיווי זכויות האשה מאותה השנה.[84]

בסוף שנות השבעים דנה הוועדה למעמד האשה (בראשות ח"כ אורה נמיר) בשאלת שירות הנשים בצה"ל, בהיערכות המשק לשעת חירום ובשירות נשים במשטרת ישראל (ובמשמר האזרחי). "הצוות … התמקד בנושאים הבאים: גיוון המקצועות והתפקידים הפתוחים לנשים בצה"ל, מיצוי טוב יותר של יכולתן במערכת הביטחונית, החלת חובת השירות … על כלל הנשים במדינה, צמצום מספרן של הבנות הבלתי מגויסות … ושיפור תדמית החיילת".[85]

ועדת נמיר מצאה, כי שיעור גבוה של חיילות (60-50 אחוזים) עוסקות בפקידות, "לא תמיד בעומס תעסוקתי מלא ובניצול מרבי של כישוריהן".[86] מחד גיסא, ורק רק שלוש קצינות אקדמאיות קודמו לדרגת אל"ם;[87] ואף שכישוריהן והשכלתו גבוהים מאשר של גברים, אין ממצים את יכולתן מאידך גיסא חיילות משובצות רק בכ210- מקצועות (מתוך 700), אינן משרתות בלחימה, ולא בתפקידים הדורשים כושר פיזי מיוחד, לא בתפקידים "שמטעמי תנאי סביבה ושירות לא אושרו לשירות בנות".[88] למרות זאת, הייתה ועדת נמיר נגד כניסת נשים לתפקידי "לחימה בחזית". רק המיעוט דרש פתיחה של כל המקצועות הצבאיים בפניהן.[89]

למרות שדרגת תא"ל הונהגה בצה"ל בשנת 1968, ובמשך הזמן קיבלוה כל קציני החיל הראשיים, קחנ"ר קיבלה את הדרגה רק משנות השמונים (עמירה דותן הייתה הראשונה בדרגה זו). הרמטכ"ל אהוד ברק סירב לכלול את קחנ"ר בפורום מטכ"ל כיוון שלא הוכפפה ישירות אליו (אלא לראש אכ"א). ישראלה אורון (לימים – קחנ"ר) הייתה המדריכה היחידה במכללה לביטחון לאומי (משך השנים שירתו בה מדריכות אזרחיות – בעיקר, ממשרד החוץ). כן היו מדריכות במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה (אור אריאלי, למשל).

המיעוט בועדת נמיר הציע להשוות את משך השירות בחובה.[90] כמו כן, בהסבר להמלצה 165 של הוועדה הציע המיעוט מחד גיסא לא להרחיב את שירות המילואים לנשים ומאידך גיסא להשוות את משך שירות המילואים של גברים ושל נשים, שקיבלו "הכשרה מקצועית מיוחדת".[91]

מלכתחילה – בחוק שירות ביטחון – קצר שירות צבאי של נשים מאשר זה של גברים (24 חודש לעומת שלושים חודש, בהתאמה). שירות גברים הוארך בחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים (1967), ומאז הסכם השלום עם מצרים היו דיבורים על קיצורו. לעומת זאת, שירות נשים קוצר עד כדי תשעה-עשר חודש בשנות התשעים, והוארך לעשרים-ואחד חודש. באחרונה יש מגמה להאריכו לשנתיים. באמצע 2001 מסר הרמטכ"ל בכנסת, כי יחזור להיות 24 חודש.[92] לפיכך, חלק מההכשרה הצבאית של חיילות נעשה בקורסים קדם-צבאיים (קד"ץ), שאינם נכללים במניין חודשי השירות, וחלק משירות החיילות, שעברו הכשרה מקצועית ארוכה (למשל, קצינות), נעשה בשירות נוסף על חובת השירות (שס"ן).[93] כל זה פועל יוצא מחישובי עלות-תועלת של המערכת הצבאית: מתן הכשרה זהה באורכה לנשים מהווה בזבוז. המצב הזה מוחרף עקב הפטור לנשים משירות מילואים (בגיל 25, או בנישואין – המוקדם מהשניים).[94] מכאן, שהתנאי של המערכת הצבאית בפני פתיחת מקצועות קרביים בפני חיילות היה הארכת שירותן לכדי שלוש שנים (או מה שיוטל על גברים) והסכמתן לשרת במילואים.

נשים חייבות, לכאורה במילואים עד גיל 36 (לעומת 54 לגברים), אך רק עשירית מהמשתחררות נקראות למילואים, ומהוות אחוז וחצי מכלל כוח המילואים.[95] במערכת הישראלית, בעלת שלושת הנדבכים (חובה, קבע, מילואים) אי-קריאה למילואים מצביע על בזבוז, או על שוליות השירות. כלומר, לשירות נשים אין כל חשיבות בעיני הצבא, שהכשירן לתפקידיהן.

עם כניסתו לתפקיד ראש "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים", מינה שבתי שביט את עליזה מגן, ראש אגף ב"מוסד", למשנה לראש הארגון.[96] כנראה, זה התפקיד המבצעי הבכיר ביותר, שהגיעה אליו אשה במערכת הביטחון הישראלית.[97] בצה"ל התפקיד הבכיר ביותר לנשים בצה"ל הוא בדרגת תת-אלוף – דרגתה של קחנ"ר[98] (ראו טבלה 2). עד כה טרם מונתה אשה לתפקיד אלוף.[99]

המגבלה העיקרית לקידום נשים במערכת צבאית הנה האתוס הקרבי (שקיים גם בקהילת המודיעין, אך בולטותו נמוכה יותר).[100] כלומר, הדרת נשים ממקצועות לחימה והכשרתן הנפרדת, הנופלת באיכותה מהכשרת גברים באותם כישורים, יכולה לשמש חסם לקידום נשים. גם היסוסים בהצבה קרבית של נשים יכולים לשמש לאותה מטרה. עובדה, גם כעת קידום נשים בצבאות מואט לעומת גברים.[101]

הכשרה בסיסית של נשים בצה"ל נעשתה עד שנת 2001 במסגרות חד-מיניות, אף כי הטירונות הבסיסית של חיילות הנח"ל נעשתה, בנפרד, במסגרת דו-מינית במחנה 80. עם השנים צומצמה מאוד רמת ההכשרה הבסיסית של החיילות, ומשך טירונותן קוצר מאוד – עד כדי פחות משבועיים. גם ההכשרה הבסיסית לקצונה נעשתה (עד 2001) במסגרות חד-מיניות, ובשנות השמונים החל צה"ל לפתוח את שערי ההכשרה המקצועית ("השלמה חילית"), הנעשית בבסיסי ההדרכה (בה"דים) של החילות השונים, גם בפני נשים.

משך שנים התנגדו ראשי צה"ל לכלול נשים בין הצוערים בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1). גם כאשר נדרש משמר הגבול להכשיר מ"מיות ליחידות הסיור שלו, שכללו נשים, לא הסכימו בצה"ל, שהן יוכשרו בבה"ד 1. לפיכך, נאלץ משמר הגבול להסתפק בהכשרה לקצונה (במסלול פיקוד)[102] בבה"ד 12, שרמתה נופלת מהנדרש לפקד על מחלקת סיור. לשם השוואה: ההכשרה לקצונה של גברים במשמר הגבול הנה בגדודי חי"ר של בה"ד 1. בעיה דומה הייתה למערך הכוחות נגד-מטוסים בחיל האוויר, שרצה להכשיר נשים לקצונה באותו מסלול, שמוצע לגברים מהמערך הזה. הדרת צוערות מגוף הצוערים בבה"ד 1 בוטלה רק בשנת 1999.[103] בעיה דומה יש בחיל האוויר ובחיל הים: אי-הכשרה להיות איש צוות אוויר, או חובל, בהתאמה, יכול להיות לרועץ בקידום הקצין.[104]

באמצע שנת 2001 מונתה אשה לסגן מפקד מחוז (מקביל לחטיבה בצה"ל) בפיקוד העורף.[105] המהלך הזה תואם את השינויים, שהנהיג רא"ל שאול מופז מתחילת כהונתו כרמטכ"ל. עיקר השינויים היה בפתיחת תפקידים בכירים בצה"ל בפני נשים. כך, מונו נשים לצנזור הצבאי הראשי (בדרגת תא"ל), למפקדת בית-הספר למודיעין (בה"ד 15), לראש מחלקה בחיל המודיעין, למפקדת בסיס קליטה ומיון, לנספחת צבאית בפולין (כל התפקידים הללו בדרגת אל"ם) ועוד.[106] חידוש נוסף היה כשבקיץ 2001 מונתה אשה ראשונה לתפקיד קב"ט פיקוד (בדרגת סא"ל).

דיון

בדיקת תופעות, המתרחשות בצה"ל, הנה זווית ראייה מעניינת, המשקפת את הנעשה במדינת ישראל. זאת, עקב בולטות העניין הביטחוני בישראל, ריבוי המלחמות וחשיבות השירות הצבאי להבניית האזרחות של היהודי הישראלי.

שילוב נשים בתפקידים לא-"נשיים" בצבא הנו פועל יוצא של השינוי במעמד האשה בעולם ובישראל. לכן, תופעות מעולם העבודה ומשתנים, המשפיעים על שילוב נשים בעבודה ועל קידומן, יכולים להסביר את שילוב הלוחמות בצבא. המאפיינים, המייחדים את מדינת ישראל ואת העם היהודי, נותנים לנו מערכת שנייה של הסברים לתופעה.

יחסי צבא-חברה בדמוקרטיה מכתיבים, כי הצבא יבצע את המדיניות, המוסכמת על-ידי החברה – גם אם לכאורה הנה נוגדת את מה שהצבא מגדיר כ"יעילות". זה נכון לגבי שילוב הומוסקסואלים ולסביות בצבא וגם לגבי שילוב נשים בצבא וכלוחמות. כל ניסיון של הצבא לסכל את מדיניות השוויון הנה חריגה בוטה (אם כי מקובלת) ביחסי צבא-חברה בדמוקרטיה.

בחרנו לבדוק את התופעה דרך הפריזמה של שינוי פרדיגמטי, כפי שהציע תומאס קון. השינוי נוצר עקב משבר בפרדיגמה הגברית הקיימת (שניתן לראותה במונחים גראמשיאניים כ"אידיאולוגיה שלטת"), שהחל ממלחמת יום הכיפורים. המשבר הזה מועצם עקב אימוץ של אידיאולוגיות פמיניסטיות בציבור הישראלי (שיש הטוענים, כי העלייה האנגלו-סקסית בסוף שנות השישים הביאה אותן עמה ).[107] סינרגיה בין שתי התופעות יצרה כר לפעולה לשוויון נשים בעשייה הביטחונית ולהגדלת שותפותן בנשיאה בעול הביטחון כחלק מפעילות נרחבת לשיפור מעמד האשה בישראל.

יש פער עצום בין המיתוס על הלוחמת הישראלית לבין הדרת נשים מתפקידים משמעותיים בצה"ל, הפנייתן לתפקידים משניים ונחותים ביוקרתם ואי-קידומן. את הפער הזה ניתן להסביר על-ידי מאפייני החברה היהודית בישראל. הציונות ניסתה אמנם ליצור אדם חדש – הצבר כמיתוס – בארץ-ישראל, שיגדל בחברה שוויונית וצודקת (גם מבחינה מגדרית) – אך מהר מאוד נסוגה מסיבות שונות לחלוקה מגדרית של העבודה (כשהייתה בנמצא) ושל השמירה. שני הנושאים הללו היו מוטיווים עיקריים בהגשמה הסוציאליסטית, שהייתה דומיננטית ב"יישוב" ובתנועה הציונית עד שלהי שנות השבעים במאה העשרים, ועיצבה את המוסדות במדינת ישראל.

המאבק על מעמד האשה ב"יישוב" ובמדינה מתנהל מאז ועד היום על כמה צירים, המגדירים את התרבות הישראלית ואת הפוליטיקה בישראל. חלק מהצירים הללו חופפים לצירי השסעים החברתיים-פוליטיים במדינה:

• חילוניות-דתיות

• ציונות-חרדיות

• חדשנות[108]-מסורתיות

העובדה, כי שירות צבאי הנו סוכן חשוב לחִברות בקרב היהודים בישראל וסוכן חשוב למוביליות חברתית ותעסוקתית נובעת מהשיח הציוני[109] ומהאיום הביטחוני המתמיד על המדינה. במדינה החיה על חרבה ללוחמים יש מעמד דומיננטי. הדרת נשים מלחימה – כבר מראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל – הפכה את האתוס הצבאי הישראלי לאתוס גברי, שלנשים יש בו מקום משני לחלוטין – כאמהות, כחברות, כמעדנות את המערכת, כספקיות שירותים וכ"מריעות" (cheerleaders).[110] כלומר, נשים הודרו מעשייה חשובה לקיום החברה הישראלית – על מנת לשמר את ערכי הדת, את המסורת ואת ערכי המשפחה, שסיכומם מתמצה בתפקודן כרעיות, וכאמהות (יוצרות חיים ומטפלות בילדיהן).[111]

חוק שירות ביטחון בגרסותיו השונות מלמד על יחס ההנהגה הישראלית לערכים החשובים בחברה הישראלית – משפחה, דת ומסורת – ועל השינויים, שחלו בחברה הישראלית עקב אימוץ דפוסים מערביים מתקדמים בנוגע לשוויון האשה. קשה להמעיט בחשיבות בג"ץ בשינוי היחס לשילוב נשים במקצועות לחימה (באמצעות הלכת מילר) ואכיפתו על צה"ל. אולם הלכת מילר ופסיקה מוקדמת יותר של בית-המשפט העליון (בעניין שטיינברג)[112] לא ביטלו את אי-השוויון בשירות בין נשים לגברים בכמה רמות: חובת השירות, משך שירות חובה וגיל הפטור ממילואים. גם לא בוטלו שתי אפליות חשובות:
(א) מתן פטור משירות חובה לנשים נשואות;
(ב) מתן פטור משירות חובה לנשים, המצהירות על דתיותן.[113] 

מסורתית, אתוס צבאי הוא גברי כיוון ששילוב נשים בצבא בכלל ובלחימה בפרט הוא תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית, אף כי נשים לחמו, והנהיגו צבאות.[114] השיח הדומיננטי במדינת ישראל תומך בשוויון האשה, אך באותה עת אינו מכליל אותה בעשייה הביטחונית וכמעט שאינו מקצה לה מקום בתפקידים בכירים בפוליטיקה, במינהל הציבורי, בעסקים ובתעשייה. סתירה זו נובעת מתפיסות מסורתיות של מעמד האשה ושל תפקודיה. התפיסות הללו מקצות לנשים את תפקיד הרעיה/חברה ואת תפקיד האם. כדי לממש את הציונות, חשבו ראשי "היישוב", על הנשים לעסוק בתפקודיהן הנשיים-אמהיים, ולהותיר את הביטחון ואת הלחימה בידי הגברים. חלוקה מגדרית זו של המשימות – כך נראה להם – הנה מיטבית. נשים אינן טובות בלחימה, וגברים ייטיבו לעשות את המלאכה מהן. כך, הומצא בפלמ"ח מיתוס על פעולה קרבית, שנכשלה כיוון שקצינת חבלה לא ביצעה כהלכה את משימתה.[115]

מכל מקום, למרות שהיו בצבא לוחמות וקצינות קרביות, עם מיסוד צה"ל, בשלהי מאי 1948, כבר הדירו אותן מלחימה, ומרבית הלוחמות הועברו לתפקידי הדרכה, או לתפקידי סיוע ללחימה.

יש הטוענים, כי נשים אינן מתאימות ללחום.[116] לטענתם, מגבלות ביולוגיות ומגבלות רגשיות מפריעות לנשים ללחום; ולכן, אינן מסוגלות להיות חברות שוות ביחידה לוחמת מעורבת. ניסיון רב, שנצבר בצבאות שונים ובזירות שונות, מצביע, כי נשים הצליחו ללחום עם גברים ביבשה ובאוויר. מרבית הניסיון הקרבי בלוחמת יבשה נצבר בפעילות מחתרתית (למשל, הפרטיזניות במזרח אירופה ולוחמות במחתרות במערב אירופה במלחמת העולם השנייה) – לוחמה לא-סדירה למיניה וכמובן, שירות בקהילות מודיעין. כיוון שכמעט שאין ניסיון בלוחמה סדירה של יחידות נשים, או של יחידות מעורבות, קשה להסיק מסקנות מן העבר.

המעבר מצבא גברי לצבא מעורב הנו בעייתי. הכשרת נשים ללחימה צריכה להתחשב במבנה הפיסיולוגי שלהן, בכושרן הגופני ובהכנתן הנפשית לשירות. כך, נדרשים צבאות לפתח "סרגל מאמצים" נפרד לנשים, כדי שיוכלו לשרוד באימוני הטירונות מבלי להיפצע; וכנראה, נגזר צורך בהכשרה נפרדת – ושונה באורכה – של לוחמים ושל לוחמות (טירונות ואימון הפרט), עד שיגיעו לרמה שווה, שתאפשר הקמת יחידות מעורבות, אימונן והפעלתן הקרבית.

ההוצאות הנוספות להכשרת החיילות ואיום כביכול, כי רמתן בלחימה לא תגיע לעולם לרמת עמיתיהן הגברים הנם צירים חשובים בהתנגדות לשילוב לוחמות. להתנגדות זו, כאמור, שני צדדים – כלכלי ותפקודי. כך, טוען ון קרפלד, כי לישראל אין היכולת לעשות ניסויים בשילוב לוחמות.[117] גישה זו מתעלמת מכך שכמוסד בחברה, צריך צבא לשרת את החברה, שממנה הוא מגויס וכספיה מממנים אותו. כלומר, כדי לתפקד מיטבית, על צבא להתאים את עצמו לערכי החברה, שהוא מגן עליה. ולא, יתעוררו משברים ביחסי צבא-חברה, שמשמעותם ביקורת ציבורית, משבר אמון, ירידה ביוקרה ובתדמית, והמשברים הללו יביאו לקיצוצים בתקציבי הצבא ולמשבר מוטיווציה. פער גדול מדי בין החברה האזרחית לבין הצבא (Civil-Military Gap) יכול לסכן את הגיוס לצבא. במקרה הישראלי הפער הזה חמור שבעתיים כיוון שמדובר במערכת, שמפעילה שלוש מערכות נפרדות לגיוס לשלושת נדבכי הצבא.
 
התשובה למתנגדים עקב פגיעה בעלות/תועלת של הצבא עקב שילוב לוחמות היא שלשותפות נשים בנטל הביטחוני יש ערך חברתי רב, והיות הצבא חלוץ בתחום הזה תקנה לו יתרון תדמיתי רב, שאפשר לתרגמו במונחים של הקטנת הפער בין החברה האזרחית לבין הצבא ולתמיכה ציבורית במוסד הביטחון. לתמיכה כזו יש ערך איכותי חשוב במדינה דמוקרטית. עם זאת, נראה, כי פתיחת מסלולים להכשרת לוחמות ושינוי במעמד האשה בצבא יביאו להגדלת שיעור הנערות, המוכנות לבחור במסלולים הללו, שייהנו בשלב הראשון מיוקרה רבה בקרב המתגייסות עקב ייחודם. גם כשימוסד שילוב הלוחמות, איני יכול לצפות פופולריות רבה למסלול בשל תובענותו במונחים של דרישות גופניות, עומס נפשי ותנאי שירות. המרכיבים הללו מרחיקים גם נערים משירות ביחידות שדה. כלומר, נראה, כי מחוסר מועמדות, שום צבא – וגם לא צה"ל – לא יצליח להכשיר כמויות גדולות של לוחמות, והן יישארו חלק קטן מהמערך הלוחם, אלא אם – באפשרות קלושה למדי – גיוס נשים ליחידות לוחמות לא יהיה התנדבותי (כפי שאינו התנדבותי בקרב גברים). אך הצבא חייב זאת לחברה האזרחית – מפני ששוויון המינים מובנו גם שותפות וגם שוויון הזדמנויות.

יש להניח, כי צבא פוסט-מודרני, עתיר-טכנולוגיה ומשובץ-מחשב, שיילחם במלחמות העתיד, יצטרך כמות גדולה של לוחמים טכנולוגיים, שיצטרכו לעבור סף מסוים של נאורות מחשב, חשיבה מתמטית ועוד כישורים אינטלקטואליים; ולאו דווקא כוח שרירים וכושר גופני. הירידה בחשיבות כוח השרירים עקב המהפכה בענייני צבא תפתח עוד מקצועות צבאיים בפני נשים, אם יהיו מוכנות לשאת בעול המתחייב – בין השאר, הארכת שירות החובה לנשים וביטול הפטור משירות מילואים עם נישואיהן. כאן ליכולתן האינטלקטואלית ולהשכלתן יש יתרון רב.

רוב המתארים האחרים לפעילות צבאית (סיוע בין-לאומי, כוחות שיטור בין-לאומיים, או מבצעים צבאיים שאינם מלחמה OOTW) אינם רלוונטיים למקרה הישראלי – אף כי לא אחת נשלחו יחידות חילוץ ישראליות (ובהן משרתות נשים) למבצעים באפריקה, בארמניה ובתורכיה. ברבות מהמדינות הללו הפער התרבותי בין מעמד האשה המקומית לבין שירות חיילות עצום, וגורם לבעיות.[118] תקרת הזכוכית גורמת לכך, שאך מעט קצינות קודמו עד כה לדרגת אל"ם ומעלה (ראו טבלה 2), למרות שנוכחותן ניכרת מאוד בכל החילות (ראו טבלה 3), ובעיקר בשירות חובה (דרגות סג"ם-סגן).

שילוב לוחמות בצבא יקעקע את אחת מתקרות הזכוכית, שמגבילות קידום נשים – הניסיון הקרבי, שדורש האתוס הצבאי ממועמדים לקידום. אם נשים יילחמו בפועל (אפשרות די סבירה בצה"ל ),[119] גדלה ההסתברות, שהן יזכו לצל"שים ולעיטורים[120] מצד אחד וייפצעו בפעילות קרבית, או ייהרגו בה מצד שני.[121] 

התגובה הציבורית לפציעת לוחמות, או חס וחלילה לנפילתן בקרב, תקבע לא מעט את עתיד הניסוי הזה. מהתגובות לנפילת שלוש-עשרה חיילות אמריקניות במלחמת המפרץ, לנפילת קצינה במערך החילוץ האמריקני בשבי העיראקים במלחמת המפרץ ולפציעת לוחמות ישראליות בהתפרעויות אפשר להסיק, כי הציבור מקבל את השירות הקרבי של נשים ואת הסיכונים, הנגזרים ממנו (פציעה, שבי ומוות) כאחד בתור רע הכרחי.

ביטול תקרת הזכוכית יקרא תיגר על ההגמוניה הגברית בצה"ל, ויגביר את ההתנגדות לשירות לוחמות כיוון שפוטנציאלית תגדל כמות המתחרים על כל משרה בכירה. עד כה נמנע מנשים לקבל משרות רבות בצבא עקב אי-שירותן הקרבי. כאן חשובה ביותר האווירה הציבורית. אם הציבור יתמוך בניסוי לשלב נשים בצבא – ניסוי, שעשוי לשנות את אופיו של המוסד – יתקשו קצינים להתנגד למהלך. ניסוי כזה יכלול כישלונות מסיבות שונות, וכל כישלון ישמש תחמושת למתנגדי השוויון משום האסימוניות (tokenism) שבמקרה. כמובן, חשובה כאן מנהיגותו של הרמטכ"ל. לעמידתו הנוקשה של רא"ל שאול מופז על ביצוע המדיניות – איוש תפקידים בכירים על-ידי קצינות ושילוב לוחמות – יש ערך גבוה ביותר בביצוע המדיניות. כך, ניצב ישראל סדן, מפקד משמר הגבול הישראלי, השקיע בשילוב לוחמות סיור בחיל שלו, והיה חלוץ בניסוי המוצלח עד כה. לעומת זאת, יש כעת הדלפות ממשמר הגבול, כי ניצב יעקב גנות, המפקד הנוכחי של החיל, אינו נלהב מתפקוד הלוחמות, ושוקל את ביטול הפרויקט.[122]

יתר על כן, ביטול תקרת הזכוכית יפגע בחסמים אחרים, שהוצבו על קידום נשים בצבא. כך, קצינה ראשונה קודמה לדרגת תא"ל רק בשנות השמונים, אך קחנ"ר לא חברה בפורום המטכ"ל. עד היום לא קודמה אף קצינה לדרגת אלוף (למרות שבקהילת המודיעין הישראלית ובמשטרת ישראל שירתו נשים בתפקיד שווה-דרג לאלוף). האשה היחידה, שהצליחה עד כה לטפס מעבר לדרגת אלוף (אורית אדאטו), הייתה קחנ"ר, וקודמה מהתפקיד להיות נציבת שירות בתי-הסוהר בדרגת רב-גונדר. עתה יש סיכוי – שלדעתי, תלוי ברמטכ"ל אישית – שאשה תקודם לדרגת אלוף בצה"ל. פתיחת הדרגות תא"ל-אלוף בפני נשים לא כדרגה אישית (כדוגמת שולה ליגום ודרורה פאר) ולא רק כיועצת הרמטכ"ל למעמד האשה, אלא כדרגה רגילה, תשפר את סיכויי הקידום של קצינות בצה"ל.[122א]

מתנגדי שילוב לוחמות בצבא – כמו מתנגדי שילוב נשים במינהל ובתעשייה – מעלים את ההיריון, את חופשת הלידה ואת הטיפול בילדים כמחסומים על תועלת השילוב. לדעתם, נשים נעדרות הרבה יותר מגברים בשל האילוצים הללו. לעובדה זו אין שחר במדינת ישראל, שבה גברים נקראים למילואים תכופים. נראה, כי ממוצע ההיריונות והלידות אינו יכול להכביד על הקריירה, ויש אפילו ממצאים סותרים, המצביעים, כי אמהות בסגל האקדמי מגיעות להישגים גדולים יותר יחסית למי שאינן אמהות.[123]  יתר על כן, החקיקה הישראלית מאפשרת לבעל לצאת לחופשת לידה, כדי לתמוך בקריירה של אשתו, ולהקל עליה את הטיפול ברך הנולד.

היריון יכול להיות בעיה כאשר נדרשת פעילות גופנית חריגה, או בתנאי סביבה קשים. ניתן להתגבר על הבעיה – הזמנית – על-ידי הצבת החיילת (לרוב, זאת תהיה קצינה בקבע) לתפקידי מטה, או להדרכה, עד סיום חופשת הלידה. סיבוך מסוים יכול להיות ל נשות צוות אוויר: היריון ימנע מהן לשמור על כושר טיסה, ויאלצן לשנות ייעוד (כפי שקורה לטייסים במילואים, היוצאים לשהות ארוכה, או ללימודים, בחו"ל).
 
ברמה התרבותית שילוב לוחמות ישנה את הצבא. מחד גיסא הוא יעדן את הווי היחידה, שאנשיה ילמדו להסיר מהתנהגותם ומלשונם ביטויים שוביניסטיים-סקסיסטיים. מאידך גיסא, ריבוי חיילות בתפקידים שווי-ערך ושווי-יוקרה לתפקידי החיילים ייצור בצבא אווירה אחרת, שתקרין לחברה הישראלית שוויון ופתיחות. נראה לי, כי אווירה כזו תדכא ניסיונות להטרדה מינית.

חוקרים רבים מציינים, כי בפני האשה הישראלית עומד מלכוד 22 ביחס לשוויון ולשירות הצבאי.[124] כלומר, כעת נשיאה בעול הביטחון תכביד עליהן בעול נוסף כאשר סיכויהן לשיווי זכויות בחברה הישראלית אינם גדולים. שילוב לוחמות בצה"ל הנו בגדר ניסיון, ונדרשת תקופת הסתגלות, שבה ייבדק הדבר. נראה לי, כי עתיד השוויון בבין המינים במדינת ישראל תלוי לא מעט בהצלחת הניסוי, שנערך כעת בצה"ל. הצלחתו תאותת לנשים ולגברים כאחד, כי שוויון אינו חלומות באספמיה, ושותפות יכולה להתקיים. השינוי הזה יכול לגרור אחריו שינוי אדיר בחברה הישראלית.

קשה להסביר – גם ברמה חוקית – הדרת נשים ממקצועות הלחימה. ואכן, למרות שבג"ץ נעתר לא אחת לקביעות של המערכת הביטחונית, ואינו מפשפש בציציותיהן (משום שאינו יכול לבודקן), הוא אותת למערכת הצבאית, כי אפליית נשים, המעוניינות לשאת בעול הביטחון, אינה סבירה ואינה קבילה. להערכתי, הלכת מילר מהווה אבן-דרך חשובה בתולדות מדינת ישראל וביחסיה עם צה"ל. אימוצה כרוחה וכלשונה על-ידי רא"ל מופז מהווה שינוי משמעותי, שרק המשכיותו תבטיח את הצלחתו.

מחקר נוסף. ניתן לשער, כי מחקרים נוספים – אמפיריים ותיאורטיים – בביצוע מדיניות (Implementation Theory) ובשילוב הומוסקסואלים בצבא ובתעסוקה (במסגרת Queer Theory) יוכלו לתת בידינו תובנות חדשות ללימוד התופעה של שילוב לוחמות בצבא. 

נספחים