מה קרה לנו?
|
כיצד קרה שממשלת ישראל, בתמיכת ציבור גדול, תקפה באלימות ציבור ציוני מגשים תוך שלילת כל זכות אזרח באורח שאין לו תקדים במדינה דמוקרטית * ניתוח היסטורי וקריאה לחשבון נפש יסודי ביותר * דברים בכנס במועצה האזורית חוף אשקלון, שדן במצב המגורשים *
בתחילת שנות השישים, כשהייתי צוער בקורס קציני חי"ר, ממשלת ישראל, שהאמינה יותר בצדקת היותנו עם השב למולדתו, הורתה לצה"ל להיות מוכן מיד לכבוש את העיר העתיקה בירושלים. המבצע נקרא אז "מבצע נבות" ולא בכדי. בהכנה לקרב מפקד המחלקה לקח שלושה צוערים, ואני ביניהם, והטיל עלינו את המשימה לחתוך את הגדר. צעדנו לפינה, ואחד מן השלושה, איש פלס"ר הצנחנים, שאל מעומק לבו, "כיצד הוא קובע, שאנחנו נמות?"
זו השאלה המתבקשת, והיא שאלת-היסוד בכל מקום, שבו נהוג גיוס חובה. משמעות הגיוס, שקיים דבר חיצוני לחיי הפרט, שהוא ייעוד משותף לאוסף הפרטים המהווים את הלאום, שעבורו מוכן החייל לסכן את חייו, מוכן להקרבה, לא כדי ששארי-בשרו יחיו יותר טוב אלא כדי שהגוף האמורפי, הנקרא לאום, יתקיים לדורות, בתנאים משופרים.
עשרת אלפי האנשים, שגורשו מבתיהם בקרב שבו התגייס צה"ל כולו, משולים לחיילים שסיכנו את חייהם ואת כל רכושם בכך שהשתתפו בשליחות לאומית. הם, כחיילים ששילמו מחיר כבד על היחלצותם למערכה למען הציבור כולו, למען הלאום.
בפרשת מטות, מתואר נוהל הקרב של צבא ישראל לפני 3,200 שנה נגד המדיינים, שבעצת בלעם הרשע ניסו לחסל את עם ישראל לפני ההתנחלות בצורה מתוחכמת. זה היה אויב שניסה למוסס את היהודיות בתהליך התבוללותי, תהליך טבעי למדי. מתוך 600,000 גברים, נמסרו לצבא, כלומר גויסו בגיוס חובה, 12,000. הם ניצחו בגדול והביאו רכוש אדיר. מחצית מהרכוש החדש נמסרה לכלל הציבור, וכל המחצית האחרת לחיילים. המסר ברור: החלוץ הפועל בחזית מקבל הערצה. מקבל תמיכה. מקבל תודה, לא פטפוטים. מעשים.
כאן היה קרב, וראינו את ההיפך. יחס הפוך מזה שבו נהגו אבותינו. מדוע? מה זה מלמדנו?
ההיסטוריה של חמש השנים האחרונות מעלה הרבה שאלות, אני רוצה לעסוק בשלוש בלבד:
א. מה הייתה המערכה? מי האויב?
ב. מה הייעוד, שלשמו מוצדק היה לדרוש מן הפרטים האלה נכונות להקרבה?
ג. מה היה הכוח המניע מאחורי התהליך המטורף, שחווינו בשנת 2005.
אני מניח, שאין צורך להביא ראיות לטענה החד-משמעית, שהקרב הידוע בשם התנתקות, לא היה חלק מן המערכה בין היהודים הציוניים לבין המוסלמים, ששוללים את זכותנו לריבונות בארץ-ישראל כולה. הולעטנו ב"ספינים", שהיו כל כך שקופים שכל בר-דעת הבין, שאינם ממין העניין.
ברשת ב' בקול ישראל שמעתי את סגן שר הביטחון שאמר לאחר שנה, מבלי להתבלבל, "ידענו שאסור לצאת מעזה בלי הסכם. ידענו שזה יביא טרור, אבל רצינו ששרון יהרוס יישובים".
יישובים, כידוע, אינם סדרות של מבני אבן ובטון. יישובים הם קהילות של אנשים, הפועלים במשותף להגשמת רעיון. מי שנועד לאבד חיים אלו הקהילות.
אם כן המערכה הייתה והיא עדיין המערכה הפנים-ישראלית. האויב אינו מוסלמי. האויב בקרב הזה הוא היהודי. תת-אלוף עמוס בן-אברהם הוביל פלוגת קומנדו, שנועדה ללחום בסרבני פינוי. לחימה באש. בית-החולים "סורוקה" התבקש להתכונן לקלוט 200 נפגעים בכל יום של המבצע.
זו מלחמה פנים-ישראלית. זו התשובה לשאלה הראשונה. מלחמה פנים-ישראלית היא לא פחות ממלחמת אזרחים.
הנפגעים הישירים מן הקרב הזה הם עשרת אלפי המגורשים, שבתיהם ובתי-הכנסת שלהם נחרבו. אולם, הנזק הפוטנציאלי היה גדול בהרבה:
המפעל הציוני כולו הוא עדיין מפעל בהקמה. הפיכת גוש היישובים, גוש חי ותוסס שבנתה ממשלות ישראל, בתכנון ובמדיניות, לממשות הפיכה, משמעותה עשויה להיות הפיכת כל המפעל הציוני למציאות הפיכה, למציאות שניתן לבטלה. מאז שהוגשמה קריאתו של מחמוד דרויש. לא לשכוח לקחת גם את המתים, מאז שנשרפו עשרים וחמישה בתי-כנסת בליל הבדולח השני בחסות מהלכי ממשלה ישראלית, נקבעה העובדה, ששום בית בישראל אינו מחוסן מהריסה. הקו הירוק קיים במישור הבין-לאומי רק כל עוד הערבים מקבלים אותו, והם מודיעים שהוא זמני.
*
כדי לענות על השאלות ב' ו ג', צריך לחזור ולנסות להבין את התהליכים ארוכי-הטווח, התהליכים ההיסטוריים, שעמדו ביסוד הקמת המפעל הציוני. תהליכים שהביאו לארצנו את מיעוט היהודים, שהיגרו מאירופה במאה וחמישים השנים האחרונות, בעוד שרוב אחיהם היגרו לארצות המפותחות, למערב. צריך גם להבין את התהליכים, שהביאו להיפוך הכיוון.
כיצד קרה שקהילות שהפכו ציה לגן פורח, בנו בתים, בנו קהילות, סיפקו פרנסה לשכנים, והוכיחו שאפשר להתפרנס מחקלאות חכמה גם בישראל במאה העשרים ואחת. מה קרה לממשלה שפתאום שינתה כיוון? מה קרה לציבור הישראלי, שעמד מנגד בשעה שהצבא הופעל נגד החלוצים? מה קרה לחברה הישראלית, שעמדה מנגד כשממשלתה דרסה את שליחיה משכבר הימים כך בגסות שאין לה אח ורע בעולם הנאור? מה קרה לעם "החכם והנבון" כדברי משה רבנו עליו השלום, שעשה כל זאת ללא כל תמורה ורק הביא על עצמו הגברת טרור? הרי כל ממשלה בעולם הדמוקרטי שכך תעשה תיחשב לממשלה שקפץ עליה הטירוף.
יש כאן דברים לא-הגיוניים, וכדי להבין את הכוחות הקונסטרוקטיווי והדסטרוקטיווי, צריך להבין את זרמי העומק בתוך העם העתיק הזה, המתמודד בצורה משונה עם המודרנה. אני עוסק ביום-יום בחקר הקוד הגנטי השני, חקר מהות התופעה, שנקראת חיים, ואשתמש במטאפורות, הלקוחות מתחום מחקרי.
אכן המפעל הציוני לא הוקם לפי היגיון ביולוגי-כלכלי, או גיאופוליטי. רוב עם ישראל, שיצא מאירופה ומרוסיה, לא בא לכאן, אלא הלך לפי ההיגיון הטבעי למערב. הם חיים בשלווה. מי שבא לכאן, בא בניגוד לכוחות הטבע.
כשם שכל אורגניזם חי מקיים תופעות שהן מנוגדות לטבע החומר, הוא הופך את כיוון התהליכים הטבעיים על בסיס "תורה", הכתובה בגנוֹם שלו, הוא תלוי לקיומו במקור כוח שהוא חיצוני לעולם הפיסי, היינו המידע הגנטי, כך המפעל הציוני שהוקם לא על בסיס היגיון פרגמטי, אלא על בסיס אידיאולוגיה, תלוי לקיומו במקור עוצמה רוחני שהוא חיצוני להיגיון הכלכלי, ביולוגי, גיאו-פוליטי. אני רואה את המפעל הציוני כאורגניזם חי, הנאבק נגד כוחות הטבע הביולוגי הכלכלי שהוא איננו חלק מהם.
- ההיסטוריה היא תהליך בלתי הפיך. החזרה לארץ היא היפוך ההיסטוריה.
- צודקת הכנסייה.
- הציונות הוציאה את היהודים מן ההיסטוריה. לשם כך היה ונחוץ כוח חיצוני לטבע הביולוגי כלכלי.
- יתר על כן, אורגניזם נחשב בר-קיימא רק לאחר שלושה דורות.
הדור הקודם בא לכאן בניגוד להיגיון הטבעי.
למה הם עשו זאת?
הם רצו להגשים רעיון, שאיננו נובע משיקולי כדאיות.
כאן נעשתה טעות פטאלית.
היו שני כוחות עיקריים, שהובילו את המהלך הלא-הגיוני של הציונות המעשית, הציונות המדינית:
א. הציונות החילונית, הסוציאליסטית, התנועה המהפכנית, של החילון ושל ההגירה שנולדה בעקבות כישלון ההשתלבות באירופה של המאה התשע-עשרה. תנועה שיעדה המודע ואולי הבלתי-מודע, בראשיתה, היה ליצור לאום אתני שמוצאו יהודי אבל תרבותו חדשה. זה היה הכוח הדומיננטי, שקיים הגמוניה למשך זמן רב, ורצה לעצב יהודי חדש. יהודי שיהדותו אתנית בלבד. יהודי שיקיים מסורת סינתטית, שהומצאה יש מאין. יהודי מנותק מן המסורת המבוססת, המורשת היהודית שהתפתחה במשך 3,500 שנה. יהודי מנותק מספר הגנום שלו.
ב. הציונות היהודית, תנועה ששורשיה הם בעליות של תלמידי הגר"א, הרבנים קלישר וגוטמכר. תנועה שמימשה את חלום הדורות לחדש את מלכות ישראל, שתנהג לפי מסורת ישראל בארץ האבות. זה היה כוח קטן יותר במספר גולגולותיו, ועוצמתי יותר בתורותיו.
אלה היו שני קווים מקבילים בהתחלה. התנועה החילונית הייתה דומיננטית. היא עשתה ככל יכולתה להקים כאן מדינה נורמלית על בסיס לא-נורמלי. הדור הראשון, שנהנה מן הפריווילגיה הייחודית, השמורה לדור אחד בלבד: להיות בעל זהות יהודית ללא קיום המסורת. הוא הגשים את החזון הציוני בעוצמה רבה: הקים יישובים, קיבוצים שהם פאר המימוש של חובות אדם לחברו; לחם וגירש ערבים ללא ייסורי מצפון; הרחיב גבולות והתנחל. הדור הזה ינק את כוחו מן המסורת, שהביא מבית אבא, אבל נכשל בהעברת מקור הכוח לדור הצברים. הדור השני, שנועד להיות הדור של היהודי החדש, יהודי מעוצב במסורת שטרם נוצרה, או הומצאה יש מאין. הוא נכשל משום שמסורת בהגדרה אינה נוצרת יש מאין אלא בתהליך אבולוציוני אטי ורב-דורי. כאן הייתה רבולוציה במקום אבולוציה. לא היה לכך סיכוי. אין מהפכות בטבע וגם מרבית המהפכות החברתיות נכשלו תוך דור או שניים.
כאשר דור הבנים, ילידי הארץ, הצברים הקשוחים, הלא-גלותיים, האנטי-גלותיים, הלוחמים המהוללים שלחמו תחת הנהגת אבותיהם שבאו מן הגלות משנות השלושים עד שנות השישים, כאשר הדור הזה נדרש להוביל את המפעל הציוני, בשנות השבעים, כאשר דור הוריו איבד את כוחו בדרך הטבע, הוא שאל "מה זאת? מה העבודה הזאת לכם? הרי זה לא נורמלי, אנו רוצים נורמליזציה". זה דור חסר מסורת; ולכן, לדור הזה אין העוצמה להתמודד עם האב-נורמליות של המציאות של הגשמת הציונות. הוא איבד כיוון והתנפנף כשבשבת. הוא היה כשמשון הגיבור לאחר גזיזת שערו. עם צבא אדיר ועם חוסר יכולת להובילו בקרב. חוסר אוריינטציה. בניו התמעטו ורבים נטשו. גברה בו המבוכה ואבדן הייעוד. הביטוי הבולט ביותר לכישלון הזה הוא קריסתה של התנועה הקיבוצית הסוציאליסטית. כאן לא הייתה דעיכה. הייתה קריסה במועד ברור מאוד: מועד חילופי הדורות. סוף שנות השבעים.
הציונות היהודית, הלא-מהפכנית, המשיכה בקו הישר, ועוצמתה לא פחתה. היא לא דעכה ולא נתקפה בלבול וייאוש. וכאן נולד עימות אדיר. בעוד שבדור הראשון הכוח היהודי קיבל יחס של זלזול, יחס של נספח, עכשיו בדור השני ובדור השלישי, דורותיהם של ילידי הארץ, עוצמתו, ביטחונו העצמי, יכולתו להמשיך להקים יישובים ולהיאחז באדמת המולדת, ולהמשיך את הקו של שגשוג המפעל הציוני, מעוררת שילוב קטלני של שתי תגובות מצד ממשיכי הכוח הדומיננטי: קנאה וחרדה. קנאה ביכולת ובביטחון העצמי וחרדה מפני אבדן השליטה, אבדן ההגמוניה של התנועה החילונית, התנועה השואפת לנרמל את היהודי החדש החופשי מן המסורת העתיקה, הפרימיטיווית.
פסיכולוגים יודעים, שהשילוב הזה יוצר התנהגות נוירוטית, התנהגות שאינה הגיונית.
לכן, התשובות לשאלתי השנייה ולשאלתי השלישית מאוד ברורה: אנשי הדור השני של הציונות החילונית קמו על אחיהם הנאמנים לחזון הציוני, וגמרו אומר לחסל את קהילותיהם, לפזרם ולהפיצם על פני כל הארץ ולחסל את כוחם. הם קמו עליהם כדי להשליט את הנורמליזציה בכוח הזרוע ולשמר את ההגמוניה המתערערת. לצורך הזה הם שעבדו את כוחו של צה"ל, רמסו את הדמוקרטיה, הסתייעו בבית-המשפט העליון, שהאג'נדה שלו נחשפה סוף-סוף על-ידי פרופ' ברק, ועשו מעשים שלא נעשים בשום מדינה דמוקרטית נאורה: הם שללו מבני עמם את זכויותיהם הבסיסיות.
אכן אין מקום ליפות את המציאות. אנחנו עדים למאבק פנים-ישראלי בין שתי דרכים שונות. שתי דרכים, שהיו מקבילות בדור הראשון, דור שבו התקיים שיתוף על בסיס ייעוד משותף של שני הכוחות השונים, שהניעו את הציונות, והפכו להיות מנוגדים מאוד. אנחנו עדים למאבק שלפני חמש שנים התפתח לכלל מאבק אלים. מלחמת אזרחים ללא כחל ושרק. רק בזכות צדיקותם של המותקפים, לא התפתחה כאן מלחמה במלוא עוזה, אבל זו מלחמה לכל דבר.
הדבר אינו חדש. המטרה האסטרטגית היא חדשה. הטקטיקה-ישנה. לפני 65 שנה המציאו מנהיגי הציונות הסוציאליסטית החילונית את המושג, "סזון". לא בחלו בשיתוף פעולה עם האויב הבריטי כדי לחסל את המחתרת המתחרה, כדי להבטיח המשך ההגמוניה, כאשר היה חשש שהדור הצעיר יתחבר לאידיאולוגיה של האצ"ל. ההתנתקות היא המשך הסזון, אך היעד היה שונה. הסוציאליזם מת, נשארה רק הנורמליזציה, ניתוק מן המסורת וחילוניות.
בשום מקום בטבע לא תמצא בני מין אחד תוקפים את אחיהם. זו התנהגות לא-נורמלית.
אפילו במישור הטבעי הביולוגי קל וחומר בן בנו של קל וחומר במישור האנושי, התרבותי. זו התנהגות נוירוטית של ציבור, שאיבד את דרכו וחושש לאבד את הגמוניותו.
לכל אורגניזם, מנגנוני הגנה שיוצרים את החיסון. אלה מנגנונים מולקולריים, המכירים גורמים זרים ותוקפים אותם ומשמידים אותם. לפעמים קורה שיבוש ואותם המנגנונים מופנים נגד איברים עצמיים, בשר מבשרו של האורגניזם המזוהים כזרים, ומשמידים אותם. זהו המקור למחלות האוטו-אימוניות. לדוגמה – מחלת לופוס או שיגרון. כאן קרה דבר דומה.
ההתנתקות לא הייתה התנתקות מחבל ארץ. היא הייתה ביטוי לשאיפה להתנתקות מן היהודיות.
לא שרון השתגע. הוא נכנע לציבור גדול, שתמך בהתקפה, ואשם בכך שהיה קבלן ביצוע נאמן, נלהב, מסור ושקרן.
ראו את מצבן של הקהילות לאחר ארבע שנים של חוסר-מעש.
השוו זאת ליחסו של משה רבנו לחייליו, שנטלו על עצמם את הסיכון של שדה הקרב.
השוו את רפיסות ההתגייסות לשיקום עם נחישות ההתגייסות להריסה.
וקבלו תמונה ברורה של מטרות המלחמה. תמונה של אסטרטגיה של חיסול הציונות היהודית על-ידי הישראלים ממוצא יהודי. צאצאי הציונות החילונית תוקפים את ממשיכי דרכם של הציונים, הנטועים עמוק במסורת אבותיהם וארץ מולדתם.
תלמידי בן-גוריון וברנר תוקפים את תלמידי הרב קוק.
אלה דברים קשים וחריפים. אולם, בהיותי אמון על המוסר של המדען, שנאמן למה שרואות עיניו ולא ל"ספינים" ולחלומות, אני רואה חובה להעמיד את הדברים בכל חריפותם.
אחיי יושבי המעברות, אחיי חלוצי ההתיישבות, אחיי החיילים שנפגעו בשדה הקרב של מלחמת האזרחים – אתם המנצחים.
המטרה האסטרטגית של חיסול הקהילות לא הושגה.
המטרה הטקטית של חיסול בתי-הכנסת ובתי המגורים, הושגה. אך הוכחתם, שאת הרוח שנשאה אתכם לגוש קטיף, אף אחד לא הצליח לשבור.
להפך, חייל שנופל בקרב, מבטיח את ניצחון חבריו.
הקרב שלכם, ותפילותיכם, תפילות הבנות בבית-הכנסת בנווה דקלים נשמעו במרום. כמו שכתוב, "וידע אלוהים". האסטרטגיה נכשלה. המערכה נעצרה. שלב ב' של המערכה לחיסול הקהילות הציוניות הדתיות נעצר. לא הייתה התכנסות. ממשלת הרשע נכשלה במלחמת לבנון, ואיבדה את כוחה.
כל זה היסטוריה חיה.
מה לומדים ממנה? כדאי לנתח את ההיסטוריה כדי להציע פרוגרמה לפעולה עתידית.
אני לומד דברים ברורים וקשים:
א. לא אלמן ישראל. קיימות בדור השני ובדור השלישי שלנו עוצמות שמבטיחות את עתידנו. הדור השני והדור השלישי של הציונות היהודית לא נופל מהדור הראשון בחלוציות, בנכונות להקרבה ובשאיפה להגשים ייעוד שהוא חיצוני לחיים הפיסיים. ייעוד רוחני שהוא מקור הכוח היחיד לקיומו של המפעל הציוני, המנוגד לטבע הביולוגי, כלכלי גיאו-פוליטי.
ב. הקרב האמיתי הוא הקרב על הזהות היהודית. זה הקרב שיקבע את גורל המפעל הציוני. אני מגדיר זהות כ"כלל מרכיבי התודעה והבלתי-מודע, הנפש, אשר מכוונים את תפקודו ופעולותיו הלא ביולוגיות של האדם".
ג. יהדות של ידיעה ופולקלור אינה בת-קיימא. כל הניסיונות להנחיל תודעה יהודית במערכת החינוך הממלכתית הולידו כישלון. יהדות ללא פרקטיקה כלשהי אינה מחזיקה מעמד.
ד. נחוץ חשבון נפש לאומי. שבו צריך להבהיר שיש רק יסוד אחד להמשך קיומו של המפעל הציוני, והוא הזהות היהודית, שיש לברר כיצד לקיימה בחברה פלורליסטית.
ה. המפעל הציוני אינו פרגמטי. פרגמטיקה = פרקמטיה. לא כאן! זה אינו בסיס לקיום לאורך ימים.
ו. חשבון הנפש צריך להוביל להסכמה על שותפות לאומית סביב הזהות היהודית והייעוד הציוני. איני מבקש אחדות. המציאות היא שיש ריבוי דעות. אם יוגדר ייעוד משותף, יוכלו כולם לפעול במשותף חרף הבדלי השקפות. כך היה בתש"ח, כאשר הסוציאליזם עדיין הלהיב אנשים, שבניהם כיום מחפשי נורמליזציה נטו.
ז. חשבון הנפש צריך להוביל להסכמה לאומית על יעדי המפעל הציוני ועל הפרוגרמה שתוביל אותו.
ח. חשבון הנפש צריך להתבסס על הניסיון המר של המערכה עם העולם המוסלמי ושל מלחמת האזרחים.
ט. הגיע הזמן לראות את המציאות הלא-נורמלית, לחדול מחלומות של "מדינה נורמלית שכיף לחיות בה", ולחלום על מדינה יהודית, שתגשים את חלום הדורות ולא את חלום ההתבוללות במדינת אזרחיה.
אתם הצלתם את מדינת ישראל מהמשך ההתנתקות, סבלכם הוא הבסיס לחשבון הנפש הנחוץ.
כשם שהיינו חיילים בצה"ל ונועדנו ללכת ולחתוך גדר תחת אש, מתוך ידיעה של הקרבה למען אחרים, קחו ללבכם את הידיעה, שהנכם החיילים, שהקריבו למען הבטחת עתידו של המפעל הציוני. שהוא עדיין מפעל בהקמה.
כדאי להאזין לדברים, שכתב אורי צבי גרינברג לפני 73 שנה כשהתבונן בדור א' של הציונות אחרי שחבר לציונות הסוציאליסטית החילונית, והתאכזב. קטעים (לא רצופים) מתוך הפואמה שלו, "רקב לבית ישראל" (עמוד י"ז, ספר הקטרוג והאמונה, תרצ"ז):
ניהיליזמוס, או פילוסופיזמוס, הדלים ממכמורת
כמים שאין בהם דג
את כתבי הקודש המירו – ואפס הדר חג.
סוציאליזמוס-נרפים פה כרסם בברזל המסורת:
באבני הגזית של גבורת ישראל הצבאית.
בזה שחם העוז הנצחי למלכות בית דוד.
הוא טשטש מושגים, הוא כבה כנגוהות נגונים:
...........
סנבלטים – רוכלים ורוכלים-סנבלטים
אותיות הקדושות פה סחבו כקדשות
למרכולת הכתב, לקובת הכפירה.
אני רואן ניבטות בי: הן כה עששות.
...........
סחבון ותקנון למין נוסח אחר, מסורק:
לשם שבוש הנפש בבית ישראל המפורק.
באין מנהיג-ארי נוהם: לא! באין חרב מקטעה
את יד המסלף קו ישרו של השכל הדק,
היוצא מסיני המחוקק. כי משם לא ניתק!
..........
הם לא באו לבנות מדינה, כי לבנות מקלטם,
נכפי-ניהיליזמוס-שוגה וסוציאליזמוס-מתעה,
שאינם מחייבים עמידה למסה ביום קרב
כי אם: מין עצרת-שלוים-על-אבוס-מפתה.
בלי חשבון! מן היד-אל-הפה... יבא-מה –שיבא!
.............
כי נשארת אתה, המתעב הווי זה:
אחד המצפצף במחזה הלזה.....
כי נשארת מורד, בישוב שאננים,
בר-ביטוי ממעטים, שאינם מבטאים.
אבל---לנצח סיני נאמנים!
שכמוך נכוו ונכוים בנחירים
מחומץ אויר שנשפו סנבלטים
ומריח הדור הצעיר הבלה
בבגדיו הפרומים: שרפת ירושלים!
ומ"באזני ילד אספר" (עמוד ל"ז):
הוא היה כה קרוב ... היה פה. כבעבוע היין מכד אלי כוס כן שמעתי לבעבוע דמו,
אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר, כצבי וכיעל פסיעותיו על כל סלע גבוה:
אך אל הר הבית לא בא. זה ההר היחיד שעליו לא דרך.
ויקבלו את פניו שם .... בלעג ובכחש שפתם העברית ---- הרוכלים!
שגית ההלך, ירושלים צריכה דוד עשיר, שק טבין ותקילין, לבנות בה בתים ולסחור, לאכול ולשתות.
בלי מקדש, ירושלים צריכה דממה וזהב ודממה ......
פרופ' האס מאוניברסיטת בר-אילן הנו יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.