יותר מאלף ימים ...
|
ההתנכרות לנעדרינו ולשבוינו מפריכה את דימוינו העצמיים, ומעוררת בי מחשבות נוגות על סיבת הדאגה המופרזת לגלעד שליט ועל הסיבות להתעוררותה *
יש משהו הזוי בקמפיין למען גלעד שליט. כל יום מזכיר, לפחות, איש תקשורת אחד את הפרשה, ומונים בדבקות את ימי שביו.
אכן, אמפתיה ראויה לשבח.
האמנם?
איני זוכר אמפתיה כזו לשלושת נעדרי צה"ל בלבנון, שאהוד ברק הפקירם, ולא דאג לחלצם מהמארב בסולטן יעקוב ביוני 1982. האם נשכחו בגלל שהם חובשי כיפה? לא! דבר כזה לא יכול להיות ...
איני זוכר אמפתיה כזו לרון ארד, שכל ממשלות ישראל הפקירוהו.
איני זוכר אמפתיה כזו ליונתן פולארד, שממשלת ישראל הפקירה אותו בארצות-הברית.
ולהזכירכם – יש עוד כמה חיילים, שצה"ל איבד במהלך מילוי תפקידם – למרות שהתחייב לשמור היטב על הפיקדון. המשותף לכל האבודים הללו – שהם הרחק מהדיון הציבורי – בניגוד לגלעד שליט.
לבי עם משפחת שליט, אך ההתנכרות לנעדרינו ולשבוינו מפריכה את דימוינו העצמיים, ומעוררת בי מחשבות נוגות על סיבת הדאגה המופרזת לגלעד שליט ועל הסיבות להתעוררותה.