קמצא ובר-קמצא – מה הסיפור ומה הלקח?

הנה המקור בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה עמוד ב:

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.

אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

למי שאינם קוראים ארמית, הנה הסיפור בתרגום חופשי לעברית:

אדם אחד ששמו לא מוזכר ערך סעודה למקורביו ושלח את משרתו להביא את קמצא, חברו. משרתו טעה, והזמין את בר-קמצא, השם דומה אך לא בהכרח מצביע על קשר בין שני האנשים. בר-קמצא היה יריב של בעל הבית – לא ברור אם על רקע עסקי, או רקע אחר. כשמצא בעל הבית את בר-קמצא יושב בקרב חבריו, אמר לו מה אתה רוצה כאן? קום וצא. אולם בר-קמצא התעקש להישאר, והציע לשלם את עלות הסעודה כולה. אולם בעל הסעודה לא שעה להצעותיו המפתות. לאחר שהאורח, שהוזמן בטעות, התעקש לשבת שלף אותו בידו והוציאו מביתו.

בר-קמצא נעלב, וכעס על הרבנים המכובדים שישבו שם ולא התערבו לטובתו, ויזם פעולת נקם נגד עם ישראל כולו. הלך והלשין למלך שבגדו בו היהודים. המלך לא הזדרז לקנות את הסיפור, ואז הציע לו בר-קמצא, שישלח קרבן מבחן ויווכח אם יקריבוהו. המלך שלח ביד בר-קמצא קרבן בלי פיקוח, ובדרך הטיל בר-קמצא מום קל בקרבן, שמן הדין יפסול אותו להקרבה. הרבנים פסקו, שיש להקריבו למרות המום משום שלום מלכות, אולם זכריה בן אבקולס התנגד. לכן, אמרו הרבנים אם כן, אם אין מקריבים, עלינו להרוג את בר-קמצא, כדי שלא ילשין בפני הקיסר; ושוב התנגד בן אבקולס, שאמר שאין זה מן הדין להרוג אדם, שהטיל מום בקרבן. על כן נאמר, שענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

הסיפור התלמודי מכיל שני חלקים: (א') הסעודה (ב') הבגידה.

אדון בר-קמצא הלך והסית את הקיסר להאמין בעלילת-דם והביא לחורבן. אדם נורמלי אינו הולך להרוג את עמו בגלל סעודה. אדם נורמלי אינו רוצה, שיישב אצלו אדם זר, קל וחומר יריבו, בסעודה פרטית. בר-קמצא לא הוזמן, ומן הדין היה שיקבל את דרישת בעל-הבית לצאת מביתו. אין זכר לכך שבעל-הבית שנא את בר-קמצא שנאת חינם. אף אחד אינו דורש מאדם לקבל זר לא מוזמן לביתו. הזר צריך להבין, שנפלה טעות.

ההמשך הוא עלילת-הדם. ושם הגמרא אומרת בפירוש:

א. חכמים הבינו את המצב, ואמרו שהיא גוברת על איסור הקרבת בעל מום. בן אבקולס לא הבין.

ב. חכמים הבינו, שבשעת הסכנה צריך להרוג בוגדים ומעלילי עלילות. בן אבקולס לא הבין – או בהיותו דקדקן בחוק לא הבין – שבשעת חירום יש לנהוג לפי רוח מערכת החוקים כולה ולא לפי פרט קטן. בשעת חירום הייעוד של הקיום הלאומי קובע.

ענוותנותו היא אי-הבנתו את המציאות המלחמתית. המאירי, מחשובי פרשני התלמוד בימי הביניים, אומר, שהגמרא מלמדת אותנו, שבשעה שמישהו רוצה להסית את הקיסר נגד עם ישראל, צריך להורגו.

מדוע קושרים את הסעודה לסיפור החורבן?

משום תוצא (אפקט) הפרפר המפורסם. התוצא מתאר את המתרחש במערכת כאוטית, חסרת סדר ודינמית. אירוע קטן ושולי ביותר, כמו הנעת כנף של פרפר בקצה העולם, יכול להניע תהליך מתגלגל, הצובר תאוצה עד ליצירת סופת רעמים. לפרפר אין כוח להזיז כלום, אבל במערכת אפשריים תהליכים, שהפרפר מתחיל לגלגלם. כך קרה בסיפור הסעודה. הגמרא אומרת לנו, ראו איך המערכת הכאוטית יצאה משליטה.

ראו איך דבר שטותי כמו סעודה של אדם, שאפילו איננו יודעים את שמו (כלומר, אדם לא-חשוב), גורמת לחורבן. מתחילה לגלגל תהליך. המערכת כאוטית; ולכן, כל דבר יכול להתגלגל לסופת רעמים.

מה אשמתם של חכמים?

אין אשמתם, שלא הגיבו בסעודה? בהחלט, לא זו הבעיה. הסעודה היא עניין שולי. אלא שבמערכת כאוטית נחוצה מנהיגות אחראית לגורל הדורות הבאים. תפקיד המנהיגות במערכת כאוטית לעצור את התהליך המתגלגל. למנוע את התוצאים הכאוטיים. לתת כיוון לפעולת המערכת. הגמרא אינה אומרת, שהיו צריכים לדאוג לבר-קמצא. היא אומרת, שבר-קמצא חשב, שהיו צריכים לדאוג לו.

אחריותם בכך, שלא גברו על בן אבקולס מתוך האחריות, ונתנו למערכת הכאוטית להתגלגל. חכמים הבינו את התהליך המתגלגל בלי קשר למקורו, לפרפר. הם רצו לעוצרו בהקרבת הקרבן הפסול ובהריגת הבוגד.

אשמתם בכך, שנענו לבן אבקולס, שלא הבין את התהליך ואת השלכותיו, ולא שלטו במערכת.

יש לנו כאן סיפור על מנהיגות ועל אחריות ולא על שנאת חינם.