דברים לתשעה באב

אנו מצויים השבוע בתוך 'תשעת הימים' שבין ראש חודש אב ועד לתשעה באב, ימים שבהם נוהגים מנהגי אבלות מיוחדים לציון האסונות השונים שאירעו לעם ישראל בימים הללו. לאורך ההיסטוריה היהודית נחשב יום תשעה באב ליום מועד לפורענות - חטא המרגלים, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, היציאה לגלות, גירוש צרפת, גירוש ספרד, הקמת גטו ורשה - כל אלו (ופורענויות רבות נוספות) התרחשו בתשעה באב. במשך דורות רבים נוהגים יהודים מנהגי זהירות מיוחדים בימים האלה, מתוך תחושה כאילו בזמן הזה המציאות שברירית, לא מוגנת.

פיוט השבוע הוא מזמור קל"ז בתהלים – על נהרות בבל – מזמור המתאר את תחילת גלותו של עם ישראל מארצו. הקהילות הספרדיות נוהגות לפתוח את תפילות תשעה באב באמירת המזמור הזה בנעימת קינה, תוך כדי ישיבה על הקרקע.

המשורר בלפור חקק מביא שני שירים משלו על נהרות בבל, כותב על הסתירה שהוא חש בין תפילת 'נחם' (הנאמרת בתפילת מנחה של תשעה באב, לקראת סופו של היום) ובין מצבה של ירושלים בהווה, ומציע נוסח חדש לתפילת 'נחם'.

בשורות טובות

חנה פתיה

http://www.piyut.org.il/cgi-bin/weeks.pl

*********

נהרות בבל ושתי המולדות

המחזור, "שני שירים על נהרות בבל", מתעד הלך נפש של משורר, שנהרות בבל עדיין זורמים בתוכו.

המשורר הוא אני.

על פי מסורת משפחתי, גרה המשפחה על שפת נהר החידקל, בשכונה היהודית הצמודה לנהר. הזרימה של הנהר הייתה ממראות התשתית של ילדותי, ומילדות שמעתי את הסיפורים על הווי החיים על גדת נהר החידקל: ההסתופפות סביב צמחיית הנהר, ארוחות הדגים הצלויים והשיט על הנהר.

המשורר של מזמור קל"ז זוכר מתוך כאב החורבן את נהרות בבל כחוויה של השפלה: שוביו מבקשים בלעג, שישיר משירי בית המקדש על האדמה הטמאה של הגלות. בשיא העצב הם מבקשים שירי שמחה.

אני כותב את הדברים כשנהרות בבל הם חלק מן הזיכרון שלי, בדור של עצמאות וריבונות יהודית על הארץ. הנהרות נתפסים כחלק מנופיה של ארץ שהייתה בית ליהודים כמעט אלפיים שנה. גם בתוך הכאב של האבות שעלו לארץ וייסורי קליטתם, עדיין נופיה של בבל הם נופי זהות. נופיה של הכינרת עומדים מול נופי המים של בבל, אך הכתיבה היא מתוך תחושה של נפש חצויה בין מי הכינרת ומי החידקל: "פוסח תמיד על שני הימים / על שתי המולדות". גם בתוך שמחת הריבונות יש זיכרון פנימי של השורשים בארץ הנהרות.

שני שירים על נהרות בבל

יְשׁוּעָה מִן הַנְּהָרוֹת
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שֶׁיָּבְשׁוּ כְּמוֹ עֵץ
שָׁם יָשַׁבְתִּי גַּם כָּתַבְתִּי אֶת הַקּוֹרוֹת
אֶת הַבֹּץ שֶׁדָּבַק בְּרַגְלַי
הַשּׁוֹקְעוֹת, אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁדָּבְקָה
בְּאֶצְבְּעוֹתַי הַמְּנַסּוֹת לְהֵחָלֵץ.
וְאֵין לִי רֶוָח וְהַצָּלָה
וְאֵין לִי יְשׁוּעָה וְהַצְלָחָה מֵאָבִי
וְאֵין לִי מַרְפֵּא כִּי נִכְרְתוּ
עֲנָפָיו.

כָּל דַּפֵּי הַיֻּחֲסִין שֶׁכָּתַבְתִּי
כָּל מַעֲשֵׂי יָדַי
הַכֹּל מִלִּים יָפוֹת שִׁירִים נָאִים
אָבִי אָבִי
רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו
הַטְּבוּעִים

סעיף א, סעיף ב

עַכְשָׁו בְּחֻפְשַׁת קַיִץ בַּכִּנֶּרֶת
כְּשֶׁאֲנִי נוֹשֵׁם בְּצִיּוֹן אֶת הַתִּקְוָה
אֲנִי שָׁר מִשִּׁירֵי צִיּוֹן, שִׁירֵי עֱנוּת
אֲנִי עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.

וּמַה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל הָעֲגוּמִים
כָּל כָּךְ רָצִיתִי מִשִּׁירֵי צִיּוֹן, שִׁירֵי סוֹכְנוּת
וְנֶחְנַקְתִּי מֵרֹב אַהֲבָה:
יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל.

וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְשוֹרֵר
וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְהוֹדוֹת:
פּוֹסֵחַ תָּמִיד עַל שְׁנֵי הַיַּמִּים
עַל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

מתוך אגדת הדבש המר, 1993

תפילת נחם הפרטית שלי

משחר ילדותי זכור לי המשפט "משנכנס אב ממעטין בשמחה". אני זוכר את העצב של יום תשעה באב, את הישיבה על מחצלות בבית הכנסת השכונתי בבתי סיידוף בירושלים, ואת הקינות שנאמרו בנהמה של בכי. ואכן, לוח השנה היהודי לא הותיר ספקות: על פי המסורת ביום זה חרבו שני בתי המקדש. הראשון חרב בשנת 586 לפני הספירה, והשני חרב בשנת 70 לספירה. מאז חורבנות אלה הפך יום זה סמל לחורבן הלאומי שלנו.

בתפילת מנחה של תשעה באב נאמרת תפילת "נחם", תפילה שיש בה ביטוי של צער על מצבה הבזוי של ירושלים בימי גלות העם ממנה:

"נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחֲרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה לגיונות, ויירשוה עובדי זרים ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון בְּמַר תבכה וירושלים תיתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה. כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים".

לטעמי, מי שקורא את התפילה הזאת בימינו אינו יכול שלא לחוש צרימה. יש תחושה של סתירה זועקת מקיר, בין הנוסח הכתוב ובין ירושלים הבנויה כיום. הפירוש המתרץ כאילו ירושלים עודנה חרבה ושוממה ובזויה כל עוד בית המקדש אינו עומד על מכונו נראה תירוץ, שאינו מתמודד עם המציאות. היהדות היא דת של חיים, ועלינו להתמודד עם מציאות משתנה. אדם שקורא תפילה המיועדת לימי מחלה וייסורים, לא יקרא את התפילות הללו לאחר שנרפא. בתפילה לשלום המדינה, איננו אומרים שארץ ישראל בזויה ושוממה, והרי גם שם ניתן היה לומר שהארץ בזויה כל עוד בית המקדש אינו עומד על מכונו.

הרב חיים דוד הלוי בספרו, עשה לך רב (חלק א', סימן י"ד, תל-אביב, תשל"ו), אמר דברים אמיצים מאוד. הוא כתב שבתשעה באב הראשון לאחר שחרור ירושלים שהה בכותל לתפילת מנחה, וחש בעת התפילה כי נוסח תפילה זו היא בבחינת "דובר שקרים כנגד ה'". ועל הטוענים כלפיו שמדובר בירושלים הנמצאת בשפל רוחני ולכן היא בזויה, השיב: התפילה עוסקת במצבה הפיזי של ירושלים, ומי שרוצה לקונן על המצב הרוחני צריך לחבר תפילה חדשה. אני מזדהה עם עמדתו.

בעיני, הצירוף "אבלי ציון" ו"אבלי ירושלים" בתפילת "נחם", בימים שירושלים ריבונית תחת שלטון  ישראל מעורר קושי: פשוט, קשה לאמרו. כל תפילה היא שיח אישי של אדם עם בוראו, ועם זאת גם שיח של הציבור המתפלל כחטיבה אחת. כדי ששני הממדים הללו בתפילה יחיו בשלום זה בצד זה, צריך לאפשר לאנשים לעשות אמת עם נפשם ועם תחושתם. יש לקבוע במקרה מיוחד זה אופנים שונים של תפילת "נחם" למתפללים את התפילה, ואין נוסח אחד מוציא את רעהו. מכיוון שיש קושי בשינוי ממנהג קדמונים, אפשר שבצד שליח הציבור הקורא את הנוסח המסורתי (כמייצג של תפילת הציבור), יוכלו המתפללים לקרוא כתפילת יחיד נוסחים אחרים של תפילת "נחם", שבהם יש ביטוי לבניינה של ירושלים. אין צורך לחשוש מפני אנרכיה בתפילה, שבה מתפללים שונים קוראים תפילות שונות.

במקרה המיוחד הזה, יש בכך ביטוי למגוון התחושות האישיות של המתפללים כלפי בניין ירושלים. התפילה אינה יכולה לנתק עצמה מרגשותיו של המתפלל. אסור שהתפילה תהיה מצוות אנשים מלומדה, שאינה נותנת ביטוי למה שהמתפלל חש כשהוא אומר אותה.

וכאן מגיע חלקי האישי בחיבור תפילת "נחם" אישית. בספר שיריי, זריחה בין הזמנים (2003), פרסמתי את השיר, "תפילת נחם חדשה", המבטאת את תפילתי האישית. פרסום התפילה מבטא אמירה והבעת עמדה, אך גם תקווה שתפילתי האישית תהיה תפילה לרבים אחרים שיתפללו אותה.

תְּפִלַּת נַחֵם חֲדָשָׁה

אָב הָרַחֲמָן זוֹכֵר יְצוּרָיו
רְאֵה אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
יְרוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ נְהָמָה נְהָמָה
שֶׁהָיְתָה מִשֶּׁכְּבָר לִגְיוֹנוֹת זָרִים
שֶׁהָיְתָה מִשֶּׁכְּבָר בְּזוּיָה שׁוֹמֵמָה.

וְאַתָּה אָבִי שֶׁבָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ דּוֹר לְדוֹר
וְאַתָּה אָבִי שֶׁקַּמְתָּ לִבְנוֹתָהּ
לִהְיוֹת לָהּ בְּאַהֲבָה
חוֹמַת אֵשׁ וּמִסְתּוֹר
רְאֵה יְרוּשָׁלַיִם לֹא עוֹד חֲרֵבָה
שְׂמַח בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה עִם אוֹר
וְעִם רֶדֶת
שְׂמַח בִּירוּשָׁלַיִם הַהוֹמָה כַּיּוֹלֶדֶת. 

אָב נֶאֱמָן לְבָנָיו זוֹכֵר יְצוּרָיו
יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ לַבָּנִים הַחוֹזְרִים
וְתִמָּלֵא הָעִיר מִצְהֲלוֹת יְלָדִים
כֻּלָּם חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, אָבִי
גַּם הַלָּלוּ הַשְּׁבוּרִים
לוּ תַּשְׁכִּין בְּתוֹכָהּ לְכֻלָּם
אַהֲבַת יְדִידִים.
הֱיֵה לָהּ עַתָּה חוֹמַת אֵשׁ
אַךְ גַּם חוֹמַת מַיִם
כִּי אַתָּה לָנוּ אָב
כִּי אַתָּה לָנוּ, אָבִי
בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.

תשעה באב תש"ס

בלפור חקק הוא משורר, סופר וחוקר ספרות, מכהן כיו"ר אגודת הסופרים העבריים
www.hakak-twins.com

התפרסם במוסף לשבת של 'הצופה', במדור סופרים וספרים, ז' אב תשס"ח