מי נתן סמכות להחליט על גורלם של אחרים?

מנחם בגין לא אהב לעסוק בענייני השואה. כמו כמעט כל ההנהגה הציונית, הוא ברח מאזורי הכיבוש הנאצים, והפקיר את כל חברי בית"ר, תנועתו של ז'בוטינסקי. חלק מהנהגת השמאל, כמו אנטק (יצחק צוקרמן) וצביה לובטקין, גילו גבורה מופלגת, וחזרו לאזורי האימה, לתוך גטו וארשה, כדי להנהיג.

לימוד גבורתם של פאוול פרנקל ושל חברי בית"ר, שנותרו בגטו וארשה, שחלקם המועט בהשראת מי שלא צייתו בארץ לז'בוטינסקי, כמו יאיר שטרן, התארגן בארגון צבאי יהודי (אצ"י), שלחם מלחמת גבורה בנאצים ללא כל סיכוי להישרד, אלא רק כדי להגן על הכבוד היהודי. המבחן הזה היה למעלה מכוחו של בגין; ופרשת קמפ דיוויד הוכיחה עד היכן היה האופק של בגין. לכן, אין להתפלא שתנועת ז'בוטינסקי לא עסקה בפרשת אצ"י (ארגון צבאי יהודי).

המאמר של דניאל בלטמן, בחלק הנוגע לספרו של משה ארנס, עיקרו להגן על המחקר של מורו, פרופ' ישראל גוטמן, ועל תנועת הבונד – כפי שעניינו של ארנס הוא למחות על דחיקת אצ"י מחלקו המהותי במרד גטו וארשה. אמנם מרשימים המאבק של בלטמן ודאגתו לניקיון הדעת של המחקר ההיסטורי, וממלא הבעת אמונה בחשיבות של חקר האמת, שהיא עדיין כנראה אפשרית על אף הפרשנות המגויסת. אך לאחר שלושים שנות "היסטוריונים חדשים" והשתלטות הטרור הנארטיווי כאידיאולוגיה לגיטימית להצדקת מחקר, המאבק הופך בינתיים למגוחך, או לפאתטי. ואמנם ההגמוניה של חקר ההיסטוריה של השואה בדור הזה היא עדיין בידי מייסדי מחקר השואה שעל אף כל ניקיון דעתם, מעורבים בנושא עד צוואר, ומגנים על נחלאותיהם. הציפייה היא לדור של חוקרים המשוחרר יותר מההשפעה המובהקת של רבותיהם.

ארנס מביא בספרו מסמך ארוך, שבו תוקפים אנשי אי"ל לשעבר ותומכיהם, צוקרמן, הגיבור באמת, ושות', את ניסיונותיו המוגזמים מאוד של הבונד להשתלט על סיפור מרד גטו וארשה. גם בלטמן תוקף את המניפולציות של צוקרמן; וכאן, לפחות, נוצרת קואליציה בין ארנס לבלטמן. המשך מאמר בלטמן לקראת סופו נועד לדחוף קדימה שוב את האידיאולוגיה הכושלת של הבונד.

קורא כמוני, שאינו מצוי בהיסטוריה הנוקדנית של חקר השואה, מתרשם שספרו של ארנס, המספר את סיפור המרד מתוך הערכה והערצה כנה לאנילביץ ולחבריו, על אף הביקורת, מבוסס על עשרות מקורות נוספים, שאינם נזכרים במאמר של בלטמן, ומשכנעים לחלוטין – כולל מסמכיו ועדויותיו של יורגן טרופ, משמיד הגטו, שבלטמן מנסה לערער על אמינותם. מה לעשות וטרופ ימ"ש מציין את הדגלים בכיכר מורנובסקה, שהניף אצ"י, כמטרה ראשונה במעלה. ייתכן שהסיפורים הנזכרים גם בספרים של חיים לזר-ליטאי ועשרה אחרים הקודמים לארנס, כמו העדות של הקצין הפולני קיטלינג, איש המחתרת הפולנית, או הדרישה של עמנואל רינגלבלום הי"ד, היסטוריון הגטו, להעניק לאצ"י את מקומה הראוי במאבק, וכן של חלק מחוקרי יד-ושם הישרים, כבר הופיעו בעבר במחקר ובספרות. אין זה משנה כלל לקורא אם המקורות הללו נזכרים גם בספרים קודמים, וארנס רק סיכמם יפה. מתוך דברי ההגנה של בלטמן על מורו משתמע, שהיום, כנראה, לא היה כותב ישראל גוטמן, שאצ"י אולי נלחמו בקושי יומיים, והפסיקו. ללעיסה חוזרת של סיפור ההיסטוריה יש ערך מהותי מבחינת חידוש העניין בנושא "והגדת לבנך".

אבל העיקר בעיניי, כל תכלית המאמר, היא לנפנף במשפט המוסרי לכאורה של מארק אדלמן וכל הפוסט-ציונים ההולכים בעקבותיו על "העדר הסמכות להחליט על גורלם של אחרים". המשפט הנפוח הזה נמצא מחוץ לאנתרופולוגיה האנושית. טרם נמצאה ההנהגה, באשר היא הנהגה, שאינה מחליטה על גורלם של אחרים.

נראה, שהמשפט הזה מכוון, כרגיל, נגד הציונות ובעיקר החלטותיו של בן-גוריון. האם עמדתו האנטי-ציונית של הבונד לא הייתה נטילת סמכות להחליט על גורלו של העם היהודי להיקבר בפולין. גלגול עיניים הוא להשתתף במרד, ולשלול אותו בעת ובעונה אחת. זהו ליקוי מוסרי. מילא היהדות החרדית הנורמטיווית, שמתנגדת בעמדתה הרשמית למאבק פיזי נגד גויים, וציונים חזקים שלא כרב זעמבה הי"ד, שפסק בגטו לאחר האקציה הגדולה שחובה להילחם.

מה שמעניין אותי, כמי שמזוהה עם ציבור נרדף, ציבור הכתומים – הוא הניסיון הבלתי נלאה לסמן את הרוויזוניסטים וכל האחרים כתת-אנשים, לגזול את סיפורם ואת כבודם בין השאר באמצעות עלילות-דם והצגתם כשוטים. "הרצחת וגם ירשת" – סיסמה, שעלתה נגד נתניהו לאחר עלילת רצח רבין. לצערי, רוב מוחלט של הרוויזיוניסטים ובניהם נכנעו לטרור של מי שהעלילו עליהם עלילות רצחניות, ושללו את זכויות האדם שלהם.

מבחינה זו הספר של ארנס הוא נכס חשוב ביותר ללימוד לקחי השואה המושתקים על חלקם של יהודים רבים, ארגונים ופרטים בהצלת יהודים בשואה כדוגמת הלל קוק וההונגרי קראוס בפרשת ראול ולנברג והניסיונות הבלתי פוסקים לקבור את זכרם קבורת חמור, כדי שלא יפריעו לממסדים היהודים לחלק את המשאבים לדורשי טובתם, ולהמשיך לחגוג על הקרבנות לפי החלוקה למפלגות – בדיוק, כמו חלוקת הסרטיפיקטים. הלוואי, שמשה ארנס ילמד את הלקח מהספר של עצמו יחד עם כל חבריו בני הדור ההוא ובני הדור הזה.

ביום הזיכרון לשואה קמה השדולה, "לעולם לא עוד", להנחלת לקחי השואה המושתקים, בראשות ח"כ מיכאל בן-ארי. ספרו של ארנס הוא תרומה ענקית.


למאמרו של דניאל בלטמן, "אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות".

למאמרו של ח"כ דני דנון, "מרד ורשה ושִכתוב ההיסטוריה".

למאמרו של משה ארנס, "למרד היו שני מפקדים".

למאמרה של שרה אוסצקי-לזר, "איפה האמת".

למאמרו של הרצל מקוב, "האקדמיה לא עשתה מלאכתה".