מנקודת הראות של סבא

מוצא חן בעיניי להיות סבא.

אני כבד, גדול ואפילו יש לי זקן לבן – כמעט כל מה שדורש קריקטוריסט טוב ממועמדים לתפקיד. יש לי כתפיים רחבות, ואני מתאים (ואוהב) להיות סוס, שנכדיי רוכבים עליו. ובעיקר, יושב שעות מול הנכדים, ושומע את חכמותיהם, כשאיני מצלמם (לרוב – מלאכה, ששמורה להוריהם).

מקריא סיפורים, וחולם על טיולים משותפים. אפילו מנסה להבין את העולם המסובך של גיבורי הטלוויזיה שלהם, כדי שנוכל לשוחח על עוד נושא. למרות זאת, הפער הדיגיטלי מתרחב. כשצריכים, הוריהם מפעילים את הטלוויזיה ואת המחשב, כי "סבא אינו מכיר את המשחק/תכנית". אבל אין מי שיתחרה בי בהקפצת חביתה, או פנקייק.

ביום הולדתם נותנים לי את הכבוד לברכם, וכולם יודעים כמה זה חשוב לי.

אני מתרגש – כמו בכל פעם, שמודיע הדואר האלקטרוני, שהגיעו תמונות, או סרטים על מעלליהם. אז אני נמס. אומרים, שיש לי הבעה אחרת – של סבא – ואיני מתבייש להתענג על מה שצעירים עוד לא הבינו: אני אוהב להיות סבא.

וכל זה, בגלל שאבי שיתף אותי בהגיגי בנו לרגל מלאת לו ארבע.