מי שמאמין שיהיה שלום – שיקום!

כל פעם שמופיעים בתקשורת המקומית והעולמית מאמרים מלאי אופטימיות לגבי עתיד השיחות, שינוהלו עם הפלשתינאים החדשים, ויביאו לנו שלום – קשה שלא לחייך. הרי הפלשתינאים אפילו אינם מכירים בישראל.

לדעתי, כל ראשי ממשלות ישראל ידעו והבינו, שלא קיימים תנאים בסיסיים לשלום עם הפלשתינאים, ותמיד באו ל"פגישות", ל"שיחות" או ל"כנסי פסגה" רק כדי להיענות לצורכי הדיפלומטיה (אמריקנית, או אירופאית), להראות "רצון טוב", לדחוף קצת תעמולה פרו-ישראלית, להראות שאיננו "סרבני שלום" וגם לומר ש"מביטים לעתיד בתקווה"? והיה כבר מי שאמר שכל זמן שמדברים יותר, יורים פחות. אבל המציאות מוכיחה, שכלבים שנובחים גם נושכים לפעמים.

הפתרון, המוצע כיום בעולם – "שתי מדינות לשני עמים" – אינו מקובל על שני הצדדים. הפלשתינאים אומרים זאת בקול תקיף וברור. הם רוצים את כל ארץ-ישראל (ולא – איך נסביר את התנגדותם לגדר ההפרדה?). יש להם בעיה רצינית: על איזה בסיס חברתי, כלכלי ופוליטי יקימו מדינה? על איזה שטח מפוצל ומפורד ללא מוצא בים, באוויר וביבשה? ומה עם ה"עקרונות" המקודשים של "המהפכה הפלשתינאית": "זכות השיבה", גבולות 67' (ואפילו גבולות 47') ופיצויים? וירושלים?

גם למדינת ישראל יש עקרונות להסדר, עקרונות שהן בחזקת "ייהרג ובל יעבור" – ולאף ממשלה בישראל לא היה ולא יהיה מנדט לבטל אפילו אחד מהם.

העקרון הראשון מתייחס לארבעת נקודות ה"ליבה":

       א. לא יוחזר אפילו פליט פלשתינאי אחד לשטח מדינת ישראל ולא יהיו פיצויים לפליטים

       ב. לא נחזור לגבולות 67' (ולבטח לא לגבולות 47') וגם לא נפרק גושי התיישבות ביהודה ובשומרון   
                
       ג. רוב-רובה של ירושלים (כולל העיר העתיקה) לא יוחזרו לידים מוסלמיות (למעט מסגד אלאקצה)

       ד. לא יהיו כל הסכמים, לא יורדו מאחזים, ולא יהיו הקלות – עד שההסתה והטרור נגדנו ייפסקו כליל
                       
העקרון השני: לאחר נפילת עזה לידי חמא"ס, ברור סופית, שכל יישות עצמאית פלשתינאית תהפוך לחמא"סית – "יישות" שוויתורים כלפיה ייראו כחולשה. כשהם ממשיכים להתארגן ולהתחמש שם במטרה לפגוע ולהכאיב לנו יותר, אנו מבינים, שהניתוק מעזה סופי ומוחלט ולא יהיה שום חיבור לגדה. יש להעריך בסבירות גבוהה, שייתכן שניאלץ לפעול שם שוב צבאית ובצורה נמרצת נגד הטרור המתפתח ואז להעביר את השליטה למצרים או לקהילה הבין-לאומית, שיכולות לקבל מנדט על השטח הזה .

העקרון השלישי: מדינה פלשתינאית ביהודה ובשומרון הנה סכנה קיומית למדינת ישראל; וברור, שאין לכך שום הצדקה גיאוגרפית, לאומית, היסטורית, פוליטית וחברתית. לכן, ה"יישות" היחידה, שתוקם לפלשתינאים שם, תורכב בעתיד מאזורים ביהודה ובשומרון, שיסופחו ל"ממלכה האשמית-פלשתינאית".

קיימות באזורנו שתי יישויות לאומיות – יהודית וערבית. היישות היהודית קיבלה מדינה ב-1948, והערבית קיבלה זאת כמה שנים לפני כן כירדן (שב-1949 נוספו לה גם שטחים נרחבים ביהודה ובשומרון). שתי מדינות לשני עמים קיימות מזמן בשטח, ו"פלשתינה" הנה פיקציה תעמולתית ותו לאו. לא מעט דוברים ערבים באזור אמרו זאת בבירור.

בנקודה זו יש לשבח את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ש"חזר למקורות", ונעתר סוף-סוף לדרישה להכיר בעיקרון "שתי מדינות לשני עמים" – בתנאי שהערבים יכירו בישראל כבמדינת הלאום היהודי.

ומי שחושב, שיש סיכוי שהערבים יעשו זאת – שיקום.