שלונסקי ספד לו ובכה ...

בידיעה הקצרה, שהודיעה על הלווייתו של משה ליפשיץ, סמוך לחג הפסח 1940, ביומון דבר, דווח, שהמשורר אברהם שלונסקי, ספד לו ובכה! הוא פנה נרגשות אל המת, וכינה אותו, "ידיד שמת". לימים פרסם שיר זיכרון מיוחד, "ידיד שמת", וכינסו בספר שיריו, 1954. וכך כתב בשיר: חָלְפָה עַל פָּנַי וְהִבְטִיחָה/ דְמוּתְךָ כֶּעָלֶה הַנִּדָּף./ עַל-פֶּה כְּמִכְתָּם שִׁנַּנְתִּיךָ,/ קְרָאתִיךָ מִדַּף אֱלֵי דַּף.

שלונסקי אהב את שירי היידיש של ליפשיץ, אהב את שיחו השנון, רצוף המכתמים, את דמותו שלא מכאן, דמותו חסרת השורשים, רבת הנדודים.

לוויית משה ליפשיץ
(ידיעה קצרה, שנדפסה בעיתון דבר, 14 באפריל 1940)

"תוך שקט ודממה נסתלק מאיתנו משה ליפשיץ, בלי אנחות. בניגוד לנפשו הסוערת, אמר א. שלונסקי, חברו של המנוח, בדברי ההספד הקצרים, תוך בכי, ליד חדר-העבודה של אנשי 'הבימה' בתיאטרון מוגרבי.

"ביום ו', ב-1 אחה"צ הוצא הארון מחדר-המתים של בית החולים העירוני, כשהוא נישא בידי סופרים דרך רח' אלנבי עד רח' פינסקר. לאחר דברי ההספד הקצרים עבר מסע הלוויה דרך רח' פינסקר ואידלסון. בקרן רח' אליעזר בן-יהודה הועלה הארון למכונית – אל בית הקברות החדש [נחלת יצחק].

"לאחר סתימת הגולל נאמר 'קדיש' ע"י בנו בכורו של המנוח. זמן רב נשארו המלוים דוממים ליד הקבר".

אברהם שלונסקי

משה ליפשיץ היה אכן נווד יהודי טיפוסי של ראשית המאה העשרים: מרוסיה הלבנה לאוסטריה, ושוב לברית-המועצות, ללטוויה, לברלין, חזרה לווינה, מנוסה לפאריס צרפת, ולבסוף תל-אביב שבפלשתינה-א"י. ובכל מקום הותיר את אותו הרושם, של איש מבריק ומוכשר, אך נרדף, כעלה נידף, כלשונו של שלונסקי:  וַיְּהִי כִּי הִגִּיעוּ דָרוֹמָה/ יָמֶיךָ וְאֵשׁ מִגַּבָּם,/ פָּנֶיךָ בְּאֶפֶס תַּרְעֹמֶת/ קִדְּמוּ דוּמִיָּה אֶת עַרְבָּם. ובלשון ימינו זה נשמע כך: כשנמלטת מאירופה העולה באש, מהקומוניזם ומהנאציזם, ונאחזת בארץ הדרומית פלשתינה-א"י, האש שמגבם, המלחמה, המהפכה, הפוגרומים, ההוצאות להורג שרדפו אותך, קיבלת את ייסורי הקליטה בארץ באפס תרעומת. ללא תלונות, באהבה שבאין ברירה. ובדומייה נתקבלת בארץ, ללא קוראים שהכירו את יצירתך, ללא קהל קוראי היידיש של שיריך, וללא חבורה, שידעה עד כמה קרוב היית לתהילת עולם.

לא בכל יום זוכה משורר יידיש ודראמטורג, שארבעה ממשוררי הזמן העבריים הידועים ינציחו את זכרו בשירי זיכרון ומספד. לא רק לאה גולדברג בשירה היפה, כִּי מָוֶת יַעֲלֶה בְּחַלוֹנָיו/ יָדַענוּ: מַבָּטוֹ הַמִשְׁתַּוֵעַ/ הָיָה שָׁקוּף וְקַר כְּזַג עֵנָב. אלא גם שלונסקי שקרא מִסְפֵּדוֹ תוך בכי, וגם רפאל אליעז, בשירו, "אחרי חצות", שבו כתב – "בְּפִיךָ יֵשׁ מָשָׁל וָפֵשֶׁר וְכָל סוֹד,/  עַל כֵּן לוֹחֵשׁ, כְּאִילוּ מִתְבַּדֵּחַ:/ - "הַדְלִיקוּ, יְלָדִים, אוּדֵי סִיגָרִיּוֹת,/ אוּלַי יִהְיֶה בָּהִיר, אוּלַי יִהְיֶה שָׂמֵחַ ...". ונתן אלתרמן, שכתב לזכרו מספד מצמרר, ללא כותרת, בכתב-העת מחברות לספרות.

גם מותו בגיל כל כך צעיר הותיר רושם קשה על חבורת המשוררים הללו, שהבינו לפתע שהמוות אורב מעבר לפינה, ושלהיות משורר עברי בפלשתינה-א"י העברית, עדיין אינו מבטיח חיי נצח. שירו של שלונסקי זכה למאמר עיון מעניין של טוביה ריבנר, בגליון היובל לשירת שלונסקי, בשנת 1954, של על המשמר. אלא ששמו של משה ליפשיץ, כמי שהשיר נכתב לזכרו, כבר לא נזכר. הוא נשכח במהירות, והיום כל מי ששומע את שמו, או קורא עליו, תוהה: מי היה האיש הנשכח הזה?

נתן אלתרמן

לאה גולדברג, ברשימתה היפה לזכרו, כתבה:

"... אינני יודעת כיצד לפתוח פה ולדבר על האיש הזה, שהיה קרוב לי מאד בשנות חייו האחרונות. קרוב קרבה של ידידות נאמנה, חברות נוגעת עד לב, רצון טוב. בעצם, בהיותו מעורב מאד בין הבריות, זקוק תמיד לחברה, מוקף אנשים, היה בודד. ואפילו היו סביבו ועל ידו בני אדם שונים הקרובים לו – חברים, נשים, משפחה (שני בניו הגיעו אז ארצה ועם אחד מהם לפחות [אלכס ליפשיץ ממייסדי קיבוץ המעפיל] היה מיודד מאד), חש עצמו תמיד, כמי שירד בתחנת-רכבת על פרשת דרכים ופוגש שם מכרים וידידים הלוחצים את ידיו, השותים עמו "לחיים", המבקשים אותו להישאר עוד יום, אבל הוא יודע, כי עוד מעט עליו לשוב ולהיכנס בקרון ולנסוע לבדו, מי יודע אנה ...".

אבל אהבתו הגדולה הייתה נתונה לתיאטרון. לאה גולדברג סיפרה: "... חוץ מן הפוליטיקה, שהעסיקה אותו, בעיקר בצעירותו כנראה, הייתה תשוקתו הגדולה: התיאטרון!. הוא ידע בשטח זה יותר מאשר כל אדם שהכרתי. עבד כיועץ, כמבקר, כבמאי, כמעבד מחזות, עם במאים גדולים, בעיקר עם גראנובסקי. חלומו היה להקים בארץ להקים להקת-קבע בקיבוצי השומר-הצעיר. ניסיונו להציג כעין 'רוויו' סאטירי, שאף העלה אותו על הבמה בשנת 1935 או 1936, כשיצאת איש פשוט לדרך, היה מוצלח מאוד. וכן ביים יפה את השקיעה ליצחק באבל, בקיבוץ אפיקים. אלא, שהייתה תקופה כזאת, שקשה היה להתמיד בדברים אלה, תמיד קרה משהו – מאורעות, מלחמות, תקלות כלכליות ... התקופה הייתה כזאת וגם ... האיש היה כזה ...".

בלשונה העדינה היא מציינת כמה מנותק מהמציאות הכלכלית היה ליפשיץ, יותר מדי מוכשר, ומכשיל את עצמו מתוך עודף כישרונות.

"... אגב, על הצגת השקיעה זוכרת אני פרט מעניין, לא יאומן כמעט: את המחזה של באבל אי-אפשר היה להשיג לא בצורת ספר ולא בצורת העתק כלשהו בארץ. ומשה ליפשיץ ידעו על-פה [ברוסית] ורשם אותו כולו (ואני בטוחה: ללא שגיאה אחת) על פי הזיכרון! וזה היה 'כתב-היד' שממנו תרגמוהו. זכרונו היה בכלל מפליא ומפתיע: ידע על פה, ללא הפרזה, את מרבית שירת יידיש, שירה גרמנית ושירה רוסית. היה קורא קטעים ארוכים מפאוסט לגיתה במקור, ומיד מביא (על-פה!) את התרגום הרוסי של חולודקובסקי, וכך, בלי להיעזר בספר, היה משווה את המקור עם התרגום ...".

סיפורה של גולדברג, המובלע כאן בין השורות, הוא סיפור מדהים! משה ליפשיץ זכר בעל פה את כל השקיעה, שיחזר את המקור, שממנו תורגם המחזה לבימה העברית. מי היו אלה "שתרגמוהו" כלשונה? כן, יש עדיין כמה מסכים אפלים בחייו של האיש שטרם הופשלו.

"מַבָּטוֹ הַמִשְׁתַּוֵעַ ..."

הכותרת המוזרה לקוחה משירה של המשוררת לאה גולדברג, לזכרו של ידידה הקרוב משה ליפשיץ. "מבטו המשתווע", פירושו המבט הנוגה, המשווע לעזרה ולחיים, שנתן בה המשורר הגווע בימיו האחרונים, ממיטת חוליו אשר לא יקום ממנה. מבטו הכמיר את לב המשוררת עד שכתבה שיר מרגש לזכרו. לאה גולדברג "זכתה" לידידותם ולאהבתם של כמה משוררים גוועים, ונתנה לזכרם ביטוי ספרותי מרגש. כך היה עם המשורר אברהם בן יצחק וכך עם משה ליפשיץ. ובזכות יצירתה הרי הם חיים בקרבנו עד היום. וגם הסיפור המופלא הזה, של משורר היידיש הנשכח, מתחיל עם לאה גולדברג.

לפני איזה זמן סיפרה לי ידידה סיפור, שסִקרן אותי מאוד. לדבריה, אביו של אלכס ליפשיץ שליט"א, ממייסדי קיבוץ המעפיל, היה משורר יידיש, במאי ומחזאי, שהייתה לו פרשת אהבים גדולה ונסתרת עם לאה גולדברג. כך! לא פחות! ואני, כמובן, נדלקתי, ורצתי לבדוק. סיפור כזה לא שומעים כל יום. לאה גולדברג מאוד מבוקשת אצל החוקרים, אצל הקוראים ואצל אנשי הספרות. וכל גילוי, שישפוך מעט אור על חייה, הריהו בבחינת "ידיעה לאימייל האדום", ממש סקופ! בסופו של יום, לא הייתה, לאכזבתי, לאה גולדברג, המאהבת הלוהטת הנסתרת, של אביו של אלכס ליפשיץ, אך התגלה לי איש מרתק, אמן יהודי רב-תחומי, שנשכח לחלוטין מהזיכרון הספרותי הציבורי בארץ.

ובכל זאת, הייתה בחייו אהובה לוהטת ונסתרת שכזו. אבל לא משוררת אלא בימאית. ולא סתם בימאית אלא בימאית ידועה מאוד. הלא היא שולמית בת-דורי (מיתה), מקיבוץ משמר העמק. עדיין רב הנסתר על הגלוי בפרשת אהבה זו, אך ייתכן שיבואו בקרוב גילויים מעניינים, שיבהירו את האיפול ואת העמימות העוטפים סיפור נשכח זה. בתמונות שצולמו בבתי הקפה של תל-אביב, עם משוררי חבורת "יחדיו" של שלונסקי, בסוף שנות השלושים, נראה משה ליפשיץ ממש ככפילו של חיים נחמן ביאליק. אותה הקרחת, אותה העגלגלות השופעת טוב, אותה הכרס המכובדת, אותם פני הפקיד הטובים. אני בטוח, שלא פעם החליפום זה בזה. ולא מן הנמנע שגם רשם מי שרשם, בטעות, שהמסב לשולחנו של שלונסקי, עם יוכבד בת-מרים, עם ישראל זמורה ועם לאה גולדברג, בקפה "כסית" (או כמו שכתבה גולדברג: בית קאפה ...) ביום אביבי נאה, היה לא משה ליפשיץ, אלא ביאליק בכבודו ובעצמו. עד כדי כך הדמיון ביניהם מדהים.

ובלשונה של גולדברג, מתוך רשימתה, "על משה ליפשיץ", במלאת עשרים שנה למותו, שנדפסה בעל המשמר, סמוך לחג הפסח 1960, זה נשמע כך: "... ידע, שאני יודעת עליו דברים רבים ושונים. חלקם מפיו, חלקם מפי השמועה, אך אתי היה תמיד מגלה רק את מיטב תכונותיו, את עדינותו, רגישותו, כוונותיו הטובות, פקחותו העצובה וחוש-הומור כמעט בלתי נדלה שבו. ואף בעצבותו היה מתגלה בו, יתר מן הכל, האדם העליז, העגלגל, רב-המרץ ואוהב כל דבר יפה וטוב שבחיים. החל בתענוגות הרבים של "העולם הזה" וכלה (או – אולי – החל) בשירה. זה היה, וודאי, היסוד האמתי והבריא שבאישיותו, אלא שמשיכתו לדברים רבים יתר על המידה עכרה בו כל כך הרבה, שהיה עליו ולברר בתוך עצמו, וזה הכביד עליו תמיד ...".

משה ליפשיץ נולד בבית חסידי אמיד באוקראינה בשנת 1894. כישרון גדול ללשונות, כישרון גדול לאמנויות הכתיבה וחוסר כישרון לחיים. לאה גולדברג: "... יצירתו הספרותית הייתה תמיד על הגבול – על גבול משהו שעומד להתפתח, להגיע לשלמות מסוימת, אלא שתמיד ניתק בה איזה דבר מחמת מעבר מלשון ללשון, מסביבה לסביבה, מתשוקה לתשוקה. קראתי את שיריו ביידיש, מחזותיו ביידיש ובגרמנית (מחזה על טיל אולנשפיגל, בחתימת ווייסקירכנר, שם-בדוי, שבו תרגום שם עיר מולדתו שדה-לבן, ביאלאיה-צ'רקוב), מאמרי ביקורת ומאמרי פולמוס בעברית, לעתים מבריקים מאד, שמעתי מפיו שברי חרוזים שכתב או חיבר ברוסית ...". הוא שלט ברוסית, בגרמנית, בעברית וביידיש, ועבר בחייו מלשון ללשון ומתרבות לתרבות. בכך דמה לרבים מבני דורו, משכילים יהודיים, שהורתם בבית מסורתי, גידולם בגימנסיה עברית, וסופם עסקני צמרת ברוסיה המהפכנית.

היה לו מזל גדול, אם ניתן להגדיר כך את חייו הקצרים, הוא נפטר כשהיה רק בן 46. בפסח שנת 1940, בתל-אביב. ונטמן בבית הקברות של נחלת יצחק. רוב משוררי היידיש הקומוניסטיים, אולי האריכו ימים קצת יותר, אך כולם גמרו את חייהם בצורה אכזרית בהרבה: מול כתת יורים של סטלין, בגולאג, בגרדום, במארב או אפילו מתחת למשאית דורסנית! וחלקם גם מקום קבורתם לא נודע. כן, מבחינה זו, אפשר לומר שמשה ליפשיץ היה בר-מזל. משורר יידיש שניצל, שזכה לעלות ארצה, שהיה לו האומץ לזרוק לכל הרוחות את יתרונות העסקן הקומוניסטי. נכון, הוא נפטר בטרם השלים את יצירתו, אבל עשה מה שרק מעטים העזו לעשות: ערק מריגה, בירת לטוויה העצמאית, שם שירת כנספח תרבות קומוניסטי סובייטי, וברח למערב.

והמפליא מכל, הוא גם זכה להיכנס לתחום הזמר העברי. שירו, "שים שלום", הכתוב ברוח קומוניסטית מובהקת של שנות השלושים, הולחן בידי המלחין שטפן (סטפן) וולפה, דוד רחוק של המלחין מיכאל וולפה משדה-בוקר. גם וולפה, שהיה ייקה בלתי מובן בארץ, וסופו שירד לאמריקה, היה בעל השקפות שמאליות מוצקות. וגם הוא הושפע מה"תרבות הקומוניסטית". שירם הושר בתנועת "השומר הצעיר", ואף כונס בחוברת שירי התנועה, ברון יחד, 1963.

"תשוקתו הגדולה: התיאטרון"

לאה גולדברג כתבה על ליפשיץ: "חוץ מן הפוליטיקה, שהעסיקה אותו, בעיקר בצעירותו כנראה, הייתה תשוקתו הגדולה: התיאטרון". ואכן, התיאטרון, קודם היידישאי והגרמני ולבסוף העברי, היה תשוקת חייו ותרומת חייו. כילד, שנולד בבית חסידי, לאב מלמד, למד בחדר ובן עשר כבר חיבר שיר קינה על מותו של הרצל; כנער, שהיה כשנתיים מזכירו של י"ל פרץ הגדול, בווארשה; כאיש צעיר המתמסר ללשון היידיש; וכקומוניסט, המתמסר למהפכה הרוסית; כמי שכבר בשנת 1922, יצאו מחזותיו בדפוס, וספר שיריו, אַ בֶּער טאַנצֶט (דֹב מרקֵד), וילדי ישראל דוברי היידיש הציגו אותם בבתי-הספר; כמתרגם שהעביר ליידיש מיצירות שופמן; כפליט בורח מארץ לארץ ונפלט לבסוף על חוף ארץ-ישראל בשנת 1934 – כמי שהיה כל אלה ועוד, הניח הכל למען תשוקת התיאטרון העברי שלו.

הצלחתו הגדולה הייתה ללא ספק המחזה, כשיצאת איש פשוט לדרך, שכתב ויצר יחד עם הכוכבת העולה בשמי התיאטרון האוונגרדי בארץ, שולמית בת-דורי. בשנת 1935 העלו השניים מחזה פוליטי חריף שהפך להצלחה כבירה במושגי הזמן. הוא התקרב לתנועת "השומר הצעיר" ומשחקניה הצעירים, שהיו פזורים בקיבוצים השונים, רובם עדיין במחנות במושבות בטרם עלייה, וב"עין הקורא", מחנה הקיבוצים בראשון-לציון, הקימו בת-דורי וליפשיץ את "להקת קיבוצי השומר הצעיר". אמונים על הזרמים הפוליטיים החדשים בתיאטרון, ובעיקר מושפעים מפרץ היצירה הגרמני שבין שתי מלחמות העולם, חלמו על תיאטרון פוליטי תוסס ומשפיע, שיסייע בשינוי המציאות במנדט הבריטי הנידח של פלשתינה-א"י.

מנדל שרל, ידיד המשפחה, מביא בספרו, מצבה, 2003:

"כשיצאת איש פשוט לדרך היה מחזה חריף עם מסר סוציאלי, אנטי-פאשיסטי ואנטי-קלריקלי, נחל הצלחה מסחררת! הוא הוצג תשע-עשרה פעמים בפני אולמות מלאים בערים ובמושבות, מתוכן חמש פעמים בתל-אביב, פעמיים בחיפה, בחדרה, בראשון-לציון. ופעם אחת בפתח-תקווה, הרצליה, כפר-סבא, עפולה, טבריה, נהלל וכפר יחזקאל. רק ערב ההצגה ה-20 בירושלים, הצליחו הרוויזיוניסטים להשיג מממשלת המנדט איסור על המשך ההצגות. סקירות על ההצגה, בדרך כלל חיוביות מאוד, התפרסמו בכל עיתוני הארץ. אפשר לומר כי ההצגה הזו וההד שעלה ממנה, עזרו לא במעט להציב את 'השומר הצעיר' בארץ כגוף פוליטי, חברתי ותרבותי שאין עוד להתעלם ממנו ...".

ומנדל שרל מוסיף: "ממחזותיו שהוצגו על בימות שונות, הידועים ביותר הם: חברת המניות 'משיח', אוריאל אקוסטא, לפי מחזהו של קרל גוצקו, מעשה בהרשלי אוסטרופולר. כמו כן, כתב מחזות רבים לפי הזמנות של קיבוצים, לרגל חגי יובל ואירועים פוליטיים שונים". ומעניין הדבר, שדווקא המחזה המצליח, כשיצאת איש פשוט לדרך, שקירב בין משה ליפשיץ לשולמית בת-דורי קירבה רבה, הוא גם שהביא לפירוד הקשה ביניהם. פרשת קרבתם, ויש אומרים אהבתם, היא פרשה עלומה, שעדיין לא הוארה. זו הייתה מעין התקרבות בין שני גדולים, התחברות, התנגשות ופרידה. חבל עד מאוד, שאין בידינו המסמכים המבוקשים כל כך, להארת פרשת אהבתם ושנאתם. לפי עדות אלכס ליפשיץ, היו בידי המשפחה כשלושים מכתבי אהבה מבת-דורי לליפשיץ, כולם כתובים גרמנית! בשנים 1936-1935; ומאוד-מאוד מצער שנעלמו.

לבד ממה שהייתה חליפת מכתבים זו מאירה באור יקרות את הפרק החשוב הזה בתולדות התיאטרון העברי בארץ, תיאטרון הפריפריה והפרובינציה, התיאטרון הנודד תיאטרון החובבים ועוד, הייתה גם מאירה פרשה רומנטית מסקרנת מאוד, שגם ממנה ניתן היה ללמוד רבות על החיים בחוג הבוהמה התל-אביבית באמצע שנות השלושים. כמה חבל שמשפחתו של ליפשיץ לא השכילה לשמור על המסמכים הנדירים, וכמה חבל, שאיש עדיין לא טיפל בארכיונה של שולמית בת-דורי.

נראה שבפרשה זו, של המחזה, כשיצאת איש פשוט לדרך, התאחדו אצל ליפשיץ שתי תשוקות לאחת. תשוקתו לתיאטרון ותשוקתו לנשים. הן שהביאו בתחילה לאהבה בין יוצרי ההצגה, ואחר כך לפירוד מר ביניהם ולסכסוך מתמשך על זכויות היוצרים, שהגיע אפילו עד לבית-המשפט. אורנה ספיר-קם, בתה של שולמית בת-דורי, בימאית ידועה אף היא בזכות עצמה, מעידה, שאמה לא סלחה לליפשיץ עד סוף ימיה. היא אפילו כינתה אותו, "האיש הדֶמוֹנִי ההוא". אין ספק, דרמה רומנטית מרתקת התנהלה בין השניים, הרחק מעיני הציבור. ואל נשכח שהציבור בארץ היה אז חסוד מאוד, אדוק מאוד בצנעת הפרט, פוריטני מאוד ומכחישן גדול!

דרמה שהיו בה כנראה סממנים מובהקים של הז'אנר. מהפכים, תהומות, שיאים, פרידות, בגידה, סליחה, קנאה ושנאה. ואולי לתכונה זו של משה ליפשיץ, רמזה לאה גולדברג: "... התקופה הייתה כזו ... וגם האיש היה כזה ...". היא לא פירטה איזה איש בדיוק היה משה ליפשיץ, אבל ניתן בהחלט להבין מדבריה, שבצד תכונותיו המופלאות, שהביאוהו להישגים בולטים כבר בגיל צעיר, היו בו גם תכונות מכשילות, שפגעו לא רק ביצירתו, אלא גם בנשים שאהב ושאהבו אותו. מנדל שרל, איש קיבוץ המעפיל, מסיים את דבריו לזכר ליפשיץ כך:

"פרשת חייו של משה ליפשיץ היא סיפור אֶלֶגִי, עשיר ומרתק לפי כל קנה מידה. ואין ספק שהיא ראויה לעבודה אקדמית מעמיקה, שכנראה לא תיעשה עוד. יהיו אפוא השורות האלה פרח ומצבה זוטא לתקופה ולאיש, שהלך לעולמו כה צעיר ואנו לא השכלנו לאצור אלא מעט מזעיר מירושתו-מורשתו עתירת העלילה".

הרהורים, מתוך דֹב מרקֵד, מאת משה ליפשיץ, תרגם מיידיש אברהם שלונסקי.
 
הַעוֹד בְּבֵית אָבִי אֶזְכֶּה לְהִתְאָרֵחַ?
לִרְאוֹת צַלְמִי בִּיְגוֹן עֵינֵי אָחוֹת-וָאֵם?
בִּזְבַּזְתִּי אֶת הוֹנִי בְּעֶשֶׁן הַמַּרְזֵחַ,
פָּרַשְׂתִּי מִכְמָרְתִּי בַּיְאוֹר שֶׁנִּסְתַּמֵּם.

מֵרוּסִיָה אֲנִי, מִלִּיטָה, מֵאוּקְרָינָה.
לִי וִינָה חֲבִיבָה. וְאֶל טִירוֹל אֶכְסוֹף.
אַיֵהִי הַגָּדֵר, אֲשֶׁר אֶת עַצְמוֹתַי נָא
מִתַּחַת לָהּ אַטִּיל-אַצִּיעַ לְבַסּוֹף?

אַדֶּרֶת אֶעֱטוֹף, מִצֶּמֶר וּמִמּוֹךְ הִיא,
וְזוּגַתִי תַקְרִיב לִי תֵּה חָרִיף וָחָם.
לִשְׁנֵי בָּנַי אֶהְיֶה אָב נֶאֱמָן אָנֹכִי,
אוֹתָם בְּכָל לִבִּי אֶשְׁמוֹר נָא וְאֶרְחָם.

וּמָה כַּאן הָעִקָּר, וּמָה כַּאן לֹא עִקָּר הוּא.
וּמָה נִגְזַר עָלַי וּמָה אֵינֶנּו גְזָר.
יָמִים שֶׁיִתְפַּכְּחוּ, יָמִים שֶׁיִשְׁתַּכְּרוּ,
אַבִּיטָה אַחְרֵיהֶם – בְּבַת-צְחוֹק, מְהֻרְהָר.

לסיום הדברים, כמה מלים בשולי השיר:

השיר נכתב בצעירותו, בווינה, בעת נישואיו הקצרים והולדת שני בניו. אגב שניהם הגיעו ארצה. יחזקאל, הבכור, היה פרופ' לפיסיקה באונ' העברית בירושלים. אלכס שליט"א, אחיו, שהיה בין מייסדי קיבוץ המעפיל, שומר ונוצר את מורשת אביו עד היום. מתוך תקווה שלא כמו שנכתב לעיל, יקרה הנס, ומשה ליפשיץ יזכה להכרה מחדש.

השיר פותח בגעגועים לבית הוריו, בעיירה בגליציה, ומזכיר את חייו ההוללים, הוא בהחלט אהב את "החיים הטובים": שתייה חריפה, נשים מחוזרות ולבוש יקר. וכן הוא מזכיר את חיי הסרק שחי, באמונה מסונוורת בצדקת הקומוניזם. הוא מונה את תחנות נדודיו: רוסיה, ליטא, אוקראינה אוסטריה ועוד. והוא תוהה היכן ימות וייקבר. הוא מזכיר את שני בניו הקטנים ואת חיי הבית עם אשתו, שבעצם לא נתקיימו אלא זמן קצר מאוד בלבד. ליפשיץ נטש את הבית, נטש את אשתו וילדיו, ויצא לחיי נדודים מתישים אך כנראה מרתקים ואולי מאושרים.

מרגוט קלאוזנר

באותן שנים מוקדמות, ראשית שנות העשרים, הוא לא שיער שיהפוך לפליט נרדף, יהודי אירופאי, הנמלט מכל משטר, מגיע לפאריס, וממש ברגע האחרון נקרא ארצה על-ידי "הבימה" ועל-ידי מרגוט קלאוזנר, שניהלה את התיאטרון אז. אמור היה לשמש הדראמטורג של בית "הבימה", אך הסתכסך אתם עד מהרה. רישיון ישיבתו הקצר פג, והוא עמד להיות מגורש בחזרה לצרפת בידי המשטרה הבריטית.

מרגוט קלאוזנר הכל-יכולה באותם הימים, השיגה סרטיפיקט – רשיון לישיבת קבע בארץ – עבורו. איך השיגה? ודרך מי? אלו הם עוד מסודותיה של האשה המופלאה מרגוט קלאוזנר.

את השאר סיפרתי כאן בקצרה. חשוב לציין, שממש כעת נכתבות עליו כמה עבודות אקדמיות, אך רק על יצירתו בגרמנית. על סיפוריו, על שיריו, על פזמוניו ובעיקר על עיבודיו למחזות של גדולים, כגון ברטולד ברכט. גם לאחר מותו ועם שוב העניין בו וביצירתו, הוא אינו נתפס כיישות שלמה, אלא מחולק למרבה הצער, בין חוקרים על פי הלשון שיצר בה. הוא היה פוליגלוט מדהים, רב-לשונאי מבריק. אבל הכשלים והמעקשים שבאופיו ובדרך חייו – ולאה גולדברג עומדת על כך יפה בדבריה! – חסמו בעד יצירתו להמריא לגבהים, שהייתה ראויה להם.


המחזה, מעשה בהרשל אוסטרופולר
(Hershel the Jester), על בימה בניו יורק