אז איפה, איפה הם, ה'לוֹרִי' וה'טרוֹלִי'?
|
לורי
ה'אִינְגלוּז' של העברית המתחדשת החל למעשה כבר בשנת 1918, ולא רק עם עידן הפופ והמחשבים המאוחר * על המלה האנגלית, לורי * ובפרק הבא יבוא סיפור הטרולי *
הכיבוש הבריטי של פלשתינה-א"י ושלושים שנות מנדט בריטי, שינו לחלוטין את ההוויה החומרית בארץ. מפעלי בינוי ענקיים, כבישים ורכבות, נמלים, שדות תעופה וערי צבא, שינו לבלי הכר את פני הארץ. אבל גם השפה היומיומית העברית, ששימשה את העיתונים ואת הרדיו, כמו גם את השיח הרחובי, השתנתה והתרחבה. יש אומרים, שתהליך ה'אִינְגלוּז' של העברית המתחדשת החל למעשה כבר בשנת 1918, ולא רק עם עידן הפופ והמחשבים המאוחר.
כך או כך, על שתי מלים אנגליות, 'לורי' ו'טרולי', ברצוני להתעכב. יש עליהן כמה סיפורים מעניינים.
בראשונה פגשתי 'לורי' בסיפור הרצח של יוסף חיים ברנר וחבורתו, במאי 1921. לורי (lorry) היא משאית קטנה. היום אנו קוראים לה, 'טנדר'. הצבא הבריטי החזיק בארץ משאיות קטנות כאלה, וכיוון שלא הייתה מלה עברית מדויקת להגדירן, נקראו, 'לורי'. עד היום חורשת צמרמורת את עורי, כשאני קורא על לורי, שהגיעה לבית משפחת יצקר, בפרדס היפואי, לאסוף את הרוגי ההתקפה הערבית הרצחנית. וכל מי שבקי ולו במעט בפרשה הכאובה הזו יודע, שאילו הייתה נשלחת לורי בריטית עם חיילים לשם כמה שעות קודם, אפשר וכל הרוגי בית יצקר היו ניצלים. אבל במקום לורי נשלחה מכונית קטנה מטעם ה'הגנה' בתל-אביב, וברנר, כך לפי האגדה הרווחת, דחה את נסיעת החבורה משום שלא הספיק המקום לכולם! איזה איש! איזו גדלות נפש אל מול המוות! איזו דמות מופת! נזכרתי בו בעת קרבות המוצבים האבודים בתעלה, בשנת 1973, כשהטנקים שלנו הגיעו בקושי לחלץ את הלכודים. גם שם עמדה שאלת המקום, מי מתפנה ומי נשאר, מי באש ומי בשבי. ודימיתי לי אז, שרוחו של ברנר, הקדוש החילוני שלנו, ריחפה מעליהם.
יוסף חיים ברנר
ומצד שני, אילו לורי אנגלית מזוינת הייתה נשלחת במועד, וחבורת ה'נִלְבָּבִים' של ברנר הייתה ניצלת מן ההרג הנורא, אפשר וכמה סיפורים מרתקים בתולדות הארץ לא היו נולדים. סיפורים מדהימים, שהמציאות מתערבבת בהם בדמיון, והם מפליגים למחוזות הרחוקים מההשגה האנושית. לא אוכל להביא כאן את כולם, לכן אביא רק אחד:
הסופר דוד שחר, בספרו, קיץ בדרך הנביאים, מספר סיפור מדהים על גורלו של הסופר הצעיר יוסף לוּאִידוֹר הי"ד. כזכור, קירב ברנר אליו סופר צעיר, שעלה מרוסיה, לואידור שמו, והביאו לחיות עם החבורה שבבית יצקר. אם הייתה שם אהבת דוד ויהונתן ביניהם, או לא הייתה, זה פתוח לפרשנות ולדרשנות עד היום. יש סופרים נחשבים, כחיים באר, הסבור שאכן היו ביניהם יחסי אהבה. אך משמרי זכר ברנר, הצדיקים שלא יתנו להטיל בו רבב, מוכנים לתת את נשמתם על הכחשת עצם האפשרות המזוויעה, שברנר אהב סופרים צעירים.
דוד שחר
לואידור נהרג באותו היום הנמהר בראשית מאי 1921, ונוסעי המכונית הראשונה של ה'הגנה' ראו את גופתו מוטלת במרחק-מה מהשאר. אבל החיילים, שהגיעו לשם כמה שעות מאוחר יותר בלורי, כבר לא מצאו את גופתו, ולמעשה לא נמצאה מעולם. מראשוני הנעדרים היה יוסף לואידור, אם לנקוט בלשון ימינו. ובקבר האחים בבית-הקברות ברחוב טרומפלדור בתל-אביב אמנם נזכר שמו, אך מצוין, שלא הובא שם לקבורה.
דוד שחר מספר, ששמע כילד אגדה, שהציתה את דמיונו. יוסף לואידור, לפי האגדה, רק נפצע בהתקפה, ונגרר משם לבית ערבי סמוך. שם טיפלו בפצעיו, והוא החלים. הוא אוּסְלָם באונס, וצורף לכת מוסלמית קנאית. הוא נגרר לירושלים, והתגורר באיזו מערה של קנאים ערבים בהר הבית. וכל שנה, בעת המצעד אל הר הבית, שהיו עורכים הקנאים המוסלמיים, הדרווישים, היה גם יוסף לואידור ביניהם. איני בקי במנהגי הכתות המוסלמיות, ואיני יודע איזו כת היא זו, שמנהגיה מזכירים את מנהגי ה'עֲשׁוּרָה' של השיעים. לאמור: מצעד בחצי גוף עירום, והלקאה עצמית, עד זוב דם, של הצועדים, אם בחבלים ואם בשרשראות ברזל. וכל זאת תוך מלמול אקסטטי של פסוקים מהקוראן.
יוסף לואידור
הרי זה פשוט לא ייאמן: סופר יהודי, שעלה בגיל תשע-עשרה מרוסיה, שידע מביתו רק רוסית ויידיש, ובחסותו של ברנר הגדול החל כותב עברית, נשבה לבין הערבים, עונה ונאנס, המיר את דתו והתאסלם, והפך לאחד ממשוגעי הקנאות, המענים עצמם לדעת במצעד הייסורים המוסלמי במעלה הר הבית, בירושלים, בפלשתינה-א"י, באמצע שנות העשרים! ועוד בטרם למד עברית על בוריה, לשון געגועיו מילדותו ולשון חלומותיו מנעוריו, כבר נאלץ, באיומי פגיון ושברייה, לשורר פסוקי דקוראן! הדעת של הקורא היהודי המודרני פשוט אינה תופסת צירוף מקרים טראגי שכזה! איזה סיפור נורא!
חבל שלא זכיתי לראיין את דוד שחר, בטרם ירידתו לצרפת, ובטרם מותו, מנין שאב את האגדה המחרידה על יוסף לואידור. אפשר שעמד לרשותו מקור שבכתב, או מה שיותר מתקבל על הדעת, אפשר שעמד לרשותו מקור שבעל-פה. אפשר ששמע את המעשה בשוק מחנה יהודה שבעיר, ואפשר שעלה בידו פעם להתחזות לערבי ולעלות לטקס בהר הבית? הכול אפשרי. ואפשר, שכל אלה לא היו ולא נבראו, ודוד שחר בראם והמציאם רק ממוחו הקודח? אני לכשעצמי סמוך ובטוח, ש'משהו היה שם'. ש'אין עשן בלי אש'. ואין לי ספק שמשהו גונב לאוזניו. כמה חבל שלא הרחיב בעניין.
עד כאן סיפור הלורי, ובפרק הבא יבוא סיפור הטרולי.
הערות
אליהו הכהן, חוקר ארץ-ישראל המובהק, מעיר שאכן סיפור דומה התהלך בארץ, אך לא לואידור גיבורו, אלא אחר.
"דומני שהאגדה שנזכרה בספרו של דוד שחר מיוסדת ככל הנראה על עלילות חייו של אברהם הכהן חן תמים, איש העלייה הראשונה, טיפוס מוזר ורב-תהפוכות. סיפרתי עליו בתכניות רדיו וטלוויזיה אחדות, שחלם לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי בהכלאה בין שתי הדתות וביצירת דת משותפת יהודית-ערבית. הוא היה מסובב בשוקי ערים ערביות ונואם בכיכרות כדרוויש, ואחר כך התגורר זמן מה במערה בנחל קדרון.
"הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, לבני ברית ושאינם בני ברית ... מסגף עצמו בסיגופים ... מתחבא בין עלי תאנה ויאכל עלים במקום לחם ..." – כתב עליו חיים מ' מיכלין בכתבה מירושלים (הצפירה תרנ"ג)".
ד"ר עמוס כרמל מעיר לעניין השמות האנגליים: "בעניין הלורי והטרולי, גם הטנדר הגיע אלינו בזכות המנדט הבריטי, כעיבוד מקומי בנוסח ה"פרונטבקאקס". למיטב ידיעתי, מקור המונח הזה הוא מהכרזת שוטרים בריטיים לאחר מניין הנוסעים במכונית, ten there".
מוקי צור, ההיסטוריון של תנועת העבודה, מעיר: "אעשה לך קצת סדר. ברנר לא הלך להפגנת אחד במאי, כפי שלא השתתף בסדר פסח. 'הם חושבים שיצאנו ממצרים ואנו עוד שם' 'הם חושבים שהסוציאליזם בא והוא לא הגיע'. אלו היו נימוקיו. כמה חזרו מן ההפגנה לבית יצקר וכמה לא (רבקה יצקר נשארה לטפל באחיה הצעיר, שנשברה רגלו.)
צבי שץ יצא מתל-אביב עם רכב לחלץ את אנשי הבית. הצטרפו לבית כוורנים מנס-ציונה. צבי שץ נשאר עם ברנר במקום כדי לפנות מקום (יש ויכוח האם זה כדי לפנות מקום לכוורנים: שנים מאוחר יותר הם טענו כי הם ביקשו מהאנשים בבית להתפנות כשהם עצמם התפנו ברגל. אין זה משכנע אותי, אך זה מה שהם העידו) בכל אופן צבי נשאר בבית. למחרת גייסו את הבריטים לבוא עם הלורי, אם תרצה, החיילים הגיעו לבית-הקברות המוסלמי מול הבית, ומצאו שם את הגופות. ביניהן הם גילו גם את גופתו של לואידור, שעברה התעללות רבתי. הבריטים, שבאו בלורי, טענו כי באו לאסוף את החיים ולא את המתים, השאירו את הגופות בשדה, ושבו לעומת שבאו. 
צבי שץ
למחרת הגיע למקום חברו של צבי שץ לקבוצה האינטימית, אז חבר גן-שמואל המאוהב נואשות באשתו רבקה. הם העמיסו את הגופות כשגופתו של לואידור נעלמה. יום קודם היא נראתה בבירור. אלו הידיעות שבידי. (על פי מספר עדויות) מובן שבבית-הקברות ברחוב טרומפלדור מצוין שמו של לואידור.
בקבר האחים מוצב לוח שיש, הקובע כי גופתו של לואידור נעלמה. לא נאמר כי הוא קבור שם! – הערת עופר רגב, מדריך בכיר לידיעת הארץ חוקר ומרצה ומחבר ספרים בחקר ארץ-ישראל.
אליעזר יערי, טייס, סופר עיתונאי ומנהל הקרן החדשה לישראל, מעיר: "דוד שחר ירד לצרפת? באמת?!
"דוד שחר כתב את כל ספריו האחרונים במרתף ביתם של הוריי, ברחוב האר"י 8 ירושלים. סיפורי אהובותיו וחשקיו הבריאים בין שלוש הנשים (לפחות), שעמן חלק את חייו, לא הפכו אותו ליורד. לימים הכרתי גם את בנו, מומחה לתרבות סין ושפתה, שחילק את זמנו בין תל-אביב לפקין. שולמית, רעייתו, לימדה היסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומעולם לא התכחשה לו.
"השתתפתי גם בהלווייתו של דוד שחר בירושלים. ההלוויה יצאה מבית העם בירושלים, והוא נטמן בהר המנוחות. אכן יורד דגול היה שחר".
