לא לשטויות של ה"קוד האתי"

לפני תשעה באב פנתה אליי הכתבת חגית ריטרמן מהעיתון, בשבע.

היא ביקשה, שאשיב על שאלת השבוע שלהם: האם מוסר הלחימה של צה"ל גורם לסיכון מוגזם של חיילינו?

אני מניח, שהעורך, שהפנה את הכתבת אליי, הכיר את דעותיי. לכן, לא הסתרתי את בוזי לשאלה הלא-רלוונטית, ועניתי (גיליון 203, י' במנחם-אב תשס"ו, 4 באוגוסט 2006 - http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/5984):

את קיום המדינה והעם היהודי מסכנות איכותו הגרועה של צה"ל והרמה הנמוכה של ביצועיו הצבאיים.

"תדע כל אם עברייה כי חיי בנה ניתנו בידי מפקדים ראויים" (אמר דוד בן-גוריון) – זה מוסר הלחימה האמיתי.

מפקדי הצבא לדורותיו, בארבעת העשורים השנים האחרונים לפחות, חטאו מוסרית לאומה. משך שנים הם הזניחו את פיתוח הצבא, את הכנתו למלחמה, את בניין הכוח ואת טיפוח כושרו הקרבי, ואלה כשלים מוסריים חמורים. כשהחרב קהה ונושא החרב אינו מאומן, האומה ניזוקה. במלים אחרות, הבעיה המוסרית היא שלמרות כל הוצאות העתק, לא הוכן צבא ראוי להגן על ביטחון ישראל. לא הופקו לקחים ממלחמותינו; בזבזו כעשרים שנים על לחימה באינתיפאדה, שהזיקה לכוח הלחימה של צה"ל; וגם התבטלו בשש השנים האחרונות, מאז נסנו בבהלה מלבנון.

פגם מוסרי יסודי, שמפקדים לא-ראויים שולחים לקרב חיילים, שלא הוכנו למלחמה. הבעיה המוסרית הנה האם אכן הוכנו החיילים כיאות (אימון, הכשרה, אמצעי לחימה, שיטות לחימה ופיקוד ראוי); ואלה, לצערי, לא ניתנו להם. בששת העשורים האחרונים נהרגו אלפי חיילים יהודיים, בדואיים, דרוזיים וצ'רקסיים על ביטחון ישראל. אני טוען, שרבים נפלו לשווא כיוון שלא אומנו כהלכה, לא צוידו כיאות, לא נתנו להם פיקוד ראוי, ולא הכינו להם תורת לחימה נבונה ונכונה.

בעיית המוסר שורשית: היא מתחילה באי-ציות לציווי, "והיה מחננו טהור"; ממשיכה בבעיות משמעת; ושיאה במעילת הפיקוד הבכיר לדורותיו בחובתו "ללמד בני-יהודה קשת".

אלו – ולא השטויות של "הקוד האתי" – הן בעיות מוסריות, שראויות לדיון. את השאלה האם להרוג אדם זה, או אחר – יפתרו המפקדים בשטח מתוך הבנה, כי עליהם למנוע נזק מיותר, אך לא במחיר הפקרת חיי חייליהם, או ביטול משימתם.