המכללות האזוריות ונטישת הפריפריה

אמיר חצרוני התחיל בביקורת ("מי צריך מכללות?", 17 באוקטובר 2006), ועמיר לוי ענה לו ("המכללות הן התשובה", 17 באוקטובר 2006). לדעת לוי, את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות והאוניברסיטאות לא יכולות לעשות, עושות המכללות הבלתי מסובסדות. כיוון שעמדתי בשנת 1991 ליד ערש הקמתן של כמה מהמכללות לטכנולוגיה – יש לי נקודת מבט אחרת על הסוגיה. פרסמתי אותה ("להפריט את ההשכלה הגבוהה", 19 באוקטובר 2006), ועתה ארחיבה קצת.

ממשלת ישראל מעלה בתפקידה. היא עושה הכל על מנת לדלל את הגליל ואת הנגב מתושביהם היהודיים, ובאותה הזדמנות גם גומלת רעה לדרוזים, לצ'רקסים ולבדואים, שמשרתים במערכת הביטחון. זו מדיניותה היחידה, שמצליחה: לאט-לאט מתרוקנים יישובי הגליל  והנגב, וצעיריהם עוברים לגוש דן – ובעיקר, לתל-אביב. היישובים בעמק יזרעאל, בעמק בית-שאן, בגליל, בנגב המערבי ואיפה לא הופכים למושבים של מבוגרים ושל ילדים – עובדה, שתבטיח את קריסתם. ובה בשעה מתייקרות הדירות לשכירות בגוש דן, ובעיקר בתל-אביב, וממחיריהן כבר מזמן אינם סבירים. העיר הגדולה אינה ערוכה, כנראה, להיות העיר היחידה במדינה.

זה קורה כיוון שזמן רב לפני שהופקר העורף במלחמת לבנון 2 – החליטה הממשלה ליטוש את תפקידה לפתח את הגליל ואת הנגב, וליצור בהם אפשרויות להשכלה גבוהה ולתעסוקה. כהרגלה, הפטירה הממשלה כמה משפטים חסרי ממש על חיזוק הגליל ועל יישוב הנגב (או להפך), הפקירה את הפריפריה בחוסר מעש (וראינו זאת בפעולה במלחמת לבנון 2), וניחשלה את תושביה באמצעות מדיניות מכוונת של מתן שירותים ברמה נמוכה.

מכללות אזוריות יכלו להיות תשובה הולמת לבעיה של זליגת מוחות מהפריפריה. תוך כך, הן יכלו להיות אבן שואבת, שתעלה ארצה מאות אקדמאים בכירים – ישראלים ויהודים – מחו"ל. כלומר, גם אמצעי לעצור זליגת מוחות מהמדינה. כיום, לרוב מקבלי תואר דוקטור אין סיכוי למצוא תעסוקה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל – כמעט ללא הבדל מין, מוצא, או תחום התמחות. המערכת האקדמית בישראל פקוקה כמעט לחלוטין, ואינה קולטת מדענים צעירים.

הרבה כוונות טובות

הממשלה יכלה להשאיר בנגב ובגליל כמה שיותר צעירים יהודיים, לו השקיעה בתבונה בפריסת מוסדות איכותיים להשכלה גבוהה בפריפריה. כך, יכלה לצוד שתי ציפורים במכה אחת: לפתח את האזורים הללו, ולתת הזדמנות נוספת לצעירים בפריפריה, שמערכת החינוך מזניחה בזדון זה עשרות שנים.

כשהחל עידן המכללות האזוריות האקדמיות – בתחילת שנות התשעים – הייתה כוונה טובה: הן היו מעין מקצה שיפורים למי שהמדינה הזניחה את השכלתו. היו שחלמו, שסביב המכללות האזוריות יקומו אזורים של תעשייה עתירת-ידע, שהיו מוקדי תעסוקה אזוריים.

כוונות טובות, שהפכו – בהרבה מקרים, אך לא בכולם – לתעשייה של תארים אקדמיים מליגה ב' ותו לאו – למרות שהמכללות האזוריות הוקמו בחסות האוניברסיטאות, ובפיקוח המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). זה המצב, וכך מתייחסות לתארים הללו האוניברסיטאות. רובן מבקשות מבעלי תואר ראשון במכללה אזורית, הנרשמים לתואר שני, להשלים לימודים על מנת להשוותם לבוגריהן. יתר על כן, בוגרי מכללות אזוריות, שנרשמו לתואר שני באוניברסיטאות, גילו להפתעתם, שממוצע ציוניהם הופחת שרירותית על-ידי פאקטור – כביכול, כיוון שבמכללות האזוריות יש אינפלציה של ציונים גבוהים.

אין תחליף להשכלה אקדמית; ולפיכך, שש האוניברסיטאות והאוניברסיטה הפתוחה אינן יכולות לענות על הביקוש הגואה ללימודי תואר ראשון. לכן, צמחו מכללות כמעט על כל גבעה רעננה. גם טכנאי היגיינה ציבורית (בעבר – מנקה רחובות) צריך תואר ראשון לפחות. זו מגמה אוניברסלית, ואי אפשר לעוצרה.

מכמות יכולה לצמוח איכות

האם זה רע?

לאו דווקא. מתוך הכמות הגדולה תצמח גם איכות (שראוי לציין, כי אינה חזון נפרץ כעת גם בשש האוניברסיטאות). זה מצד הסטודנטים. ריבוי המכללות מאפשר תעסוקה להרבה אקדמאים, שמסיבות שונות ומשונות לא הצליחו להיקלט באוניברסיטאות. אם אלה אינם מרצים נוסעים, אלא ישתקעו עם משפחותיהם באזור – הרי יש בזה ברכה לפיתוח הפריפריה.

דווקא ההתלכדות בין שני תהליכים – אבטלה גבוהה (שכמובן, הפריפריה מוכה בה יותר) מחד גיסא וביקוש גואה להשכלה גבוהה מאידך גיסא יוצרת הזדמנות לממשלה למלא את תפקידה (שהרי היא מקור רוב תקציבי האקדמיה הישראלית), לשנות את מפת האקדמיה הישראלית, ולהעדיף פיתוח נושאים טכנולוגיים ועיוניים בעלי חשיבות לאומית.

זו גם יכולה להיות ההזדמנות לספק למערכת החינוך מורים – לבתי-ספר יסודיים ולבתי-ספר תיכוניים – טובים יותר (חוכמה קטנה מאוד לנוכח הרמה הנמוכה להפליא של מורי ישראל). אך לא. ממשלת ישראל כמעט שאינה נוקפת אצבע. היא זונחת את הפריפריה, ממשיכה לנחשל את תושביה ולהפקירם – כיוון שהיא בקושי יכולה לתפקד כעיריית גוש דן.

הפתרון הבלתי-נמנע: יוזמה פרטית

לאור זאת, כדאי לחשוב על פתרון אחר: להפריט את ההשכלה הגבוהה. בעצם, מדוע צריכה הממשלה להתערב בהשכלה הגבוהה (היא עושה זאת באמצעות הזרמת כספים לתקציבי האוניברסיטאות באמצעות "הוועדה לתכנון ולתקצוב" במועצה להשכלה גבוהה – ות"ת)? לאור הישגיה הדלים של ממשלתנו בכל אשר עשתה למען הפריפריה (גם אם לא נזכור את הפקרת העורף במלחמת לבנון 2), היה כדאי לתת ליזמים פרטיים הזדמנות להקים בפריפריה מכללות, שלא ייהנו מהתקציב הממשלתי.

הפתרון אינו יכול להתבצע, כנראה, כיוון שהמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) משמשת, למעשה, מנגנון של גילדת האוניברסיטאות להגן על עצמה. פיתוח ההשכלה הגבוהה בארץ והרחבתה אינם אינטרס של האוניברסיטאות, אלא אם יוגדל חלקן בתקציב הלאומי. המל"ג עושה כמיטב יכולתו לבלום כל שינוי וכל פיתוח, שלאוניברסיטאות אין רווח מהם.

המודל של יזמות פרטית הצליח במרכז הבינתחומי בהרצליה – למרות מקלות רבים, שתקעה בגלגליו המל"ג – והוא יכול להיות מודל לחיקוי, שייצור שינוי בפריפריה. זה מודל פשוט, שאינו דורש תקציבים ממשלתיים, אלא יזמים נמרצים ובעלי חזון. הממשלה צריכה להסיר את ידיה מההשכלה הגבוהה, ולא להתערב בפיתוחה – גם לא באמצעות המל"ג.