באתר "קונים באהבה" תמצאו גישה לכ 1,000 עסקים ותוכלו לבצע מהם רכישות של מוצרים ושירותים שונים.





גבורה בקרב הנשכח: קצין ההנדסה הפצוע לא הפסיק ללחום ולפקד על חייליו

אביתר בן-צדף 17.04.2007 00:06
גבורה בקרב הנשכח: קצין ההנדסה הפצוע לא הפסיק ללחום ולפקד על חייליו


לפני כארבעים ואחת שנים קיבל סרן דוד ענבר (פייבוש) צל"ש על עוז רוחו, לאחר שנפצע פעמיים באש האויב בגזרת בית-גוברין, והצל"ש הומר לאחר מכן לעיטור העוז * בקרב ליד תל בית-מירסים – שנשכח בינתיים, ויש המנסים להשכיחו כליל – איבד ענבר את ידו השמאלית * שעונו האבוד הוחזר לו בבית-החולים על-ידי טייס המסוק, שפינה אותו לבית-החולים * הסיפור העלום של "תקרית לא-מוצלחת ביותר", של חילוץ מהיר ושל פינוי לקוי *



רב-אלוף יצחק רבין, הרמטכ"ל: "זו התקרית הלא-מוצלחת ביותר בשתיים וחצי שנות כהונתי". אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום: "היו שגיאות בתכנון". אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם: "פעולה, שלא עלתה יפה". אלוף-משנה אליעזר אמיתי, ראש המחלקה לתורת לחימה במחלקת ההדרכה (מה"ד) במטכ"ל: "תוצאות התקרית היו גרועות, ובמהלכה התגלו ליקויים ותקלות". אל"ם יקותיאל (קותי) אדם, ראש המחלקה לחי"ר במה"ד: "שיקול מוטעה". אל"ם אביב ברזילי, מפקד חטיבה-מחוז ירושלים 16, ואל"ם שלמה אלטון, מפקד בית-הספר לקצינים (בה"ד 1): "אין כל ביטחון, כי גם אילו המפקדים היו נוהגים בדרך נכונה יותר, היינו יוצאים מתקרית זו בצורה הרבה יותר טובה".

דומה, כי שום פעולה של צה"ל בשנות השישים לא ספגה כמות גדושה כל כך של ביקורת – כמו זו שהוטחה, ובצדק, בתקרית האומללה, שהתרחשה בעשרה במאי 1966 ליד הכפר בית-מירסים בגבול דאז ירדן-ישראל בדרום-מערב הר חברון. סיפורה של התקרית טרם סופר במלואו, וזה פרסום ראשון לא-מצונזר של האירוע, שזכה לקיתונות של ביקורת כה חריפה מפי מפקדים בכירים. 

ואכן, היה להם על מה להלין. באותה תקרית, כשנה לפני מלחמת ששת הימים, כשלו כל המערכות – התכנון, הפיקוד, השליטה, הלחימה, החילוץ והפינוי – בצורה בוטה כל כך מול כוח זעום של הליגיון הירדני, וצה"ל עמד לרגע חסר-אונים. אין פלא, שמיד אחרי התקרית טרחו ראשי מה"ד להפיק חוברת מיוחדת על הפרשה, ולהפיצה לכל הקצונה. התקרית בתל בית-מירסים נתפסה כאירוע חמור, וראשי צה"ל סברו, כי חובה להנחיל את לקחיו לכל הדרגים – לבל יישנה הביזיון.

קצת רקע

עבר כבר די זמן מאז התקרית בבית-מירסים, וכדאי לתת רקע קצר למי שהיו אז, וכבר שכחו, ולצעירים שטרם היו.

בתחילת 1964 החל לפעול פת"ח, והגבולות עם ירדן ועם לבנון החלו "להתעורר". בסוף אוקטובר 1965 הייתה תקרית על הרקע הזה בשטח ההפקר בלטרון, ובאמצע אפריל 1966 הייתה תקרית דומה באזור מי-עמי ב"משולש". כשבועיים אחר כך הייתה תקרית באזור דרום הר חברון, וצה"ל פשט כתגמול על הכפר רפת, כעשרים ק"מ דרומה מבית-מירסים (מבצע "אלפא").

כותרות העיתונים בישראל עסקו אז בציון יום השנה הראשון לעלייתו של אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, לגרדום; בשיעור האבטלה עקב המיתון; בביקור הקנצלר קונארד אדנאואר מגרמניה בארץ (שנתקל בהתנגדות של הסטודנטים באוניברסיטה העברית. המשטרה פיזרה את הפגנת המחאה של הסטודנטים באלימות חסרת-תקדים); בכינוס השמיני של "הפועל"; בביקור אלכסיי קוסיגין, ראש ממשלת ברית-המועצות, במצרים; בדיוני מועצת הביטחון בפרשת רודזיה; בתלונה נגד השופט אליעזר מלחי מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב; ובדיווח על חששות סוריים מפני תקיפה ישראלית על בסיסי פת"ח בתחומה.

"פה תיפתח אש!"

בית-מירסים נמצא על הכביש תרקומיה-דהריה – כתשעה ק"מ דרומית למושב אמציה, באמצע הדרך בין אמציה לבין קיבוץ להב. חוקרים, ובראשם הארכיאולוג הידוע אולברייט, נהגו לזהות את התל שליד הכפר עם העיר המקראית דביר; היום מציעים לזהות את העיר במקום אחר, לא הרחק משם. צה"ל קבע שם את הגבול במבצע יואב במלחמת העצמאות, בסוף אוקטובר 1948. מאז נחשב האזור, הנמצא ממזרח ומדרום לקריית-גת ולקיבוץ בית-גוברין, לפרוע במיוחד – "מערב פרוע", או "טקסס", בלשון תושביו. בשנות החמישים המוקדמות פשט צה"ל על הכפר בית-מירסים בפעולת תגמול, וגם כעת ידוע האזור כבעייתי מאוד, וכמה מהעיירות בו נחשבו למרכזים של התקוממות באינתיפדה.

קו שביתת-הנשק באזור לא סומן במהלך המבצע, שנוהל בשנת 1955 במשותף עם ירדן, ולא סומנו בו חילופי שטחים. אדרבא, באמצע שנות השישים כבר היה ידוע לכל, כי תושבי בית-מירסים מסיגים את גבול ישראל בעיבוד קרקע ובבנייה למגורים. אחת התצפיות דיווחה, כי תושבי בית-מירסים מעבדים שדה, הנמצא 180 מטר עמוק בשטח ישראל. משום-מה, טענו הירדנים, כי הגבול "הוזז בהסכמה" עם ירדן בשנת 1955. הירדנים טעו – אף כי מדיניות ישראל הייתה להחליף שטחים, כדי ליישר את הקו, ולפתור בעיות מקומיות, מעולם לא הסכימה מדינת ישראל להסגות-גבול.

בחפיפת ביניהם הזהיר אלוף יצחק זמיר, אלוף פיקוד הדרום, את אלוף גביש, מחליפו, כי סימן הגבול באזור יגרום צרות. "פה תיפתח אש!" הוא התרה. לעומתו, חשב אלוף הפיקוד החדש, כי יש להשלים את סימון הגבול בהקדם האפשרי. סיוע לעמדתו ניתן למצוא בדברים, שאמר אחר התקרית הרמטכ"ל יצחק רבין – "לא טוב, שאנחנו משלימים עם שטחים, שאינם בידינו". באווירה של טרם מלחמת ששת הימים היו בגבול ירדן-ישראל וגם בגבולות האחרים די הרבה גזרות בעייתיות מבחינת הריבונות הישראלית, וכל תקדים, או מחדל, בקיום הריבונות באזור, יכול היה להיות מסוכן לגבי שאר הגזרות.

עבודה שגרתית

כדי לעשות את קיום הריבונות הישראלית נוח, החליטו במטכ"ל לרבד את דרך הגבול ירדן-ישראל בגזרת דרום הר חברון במי מלח, כדי להקשיחה, וכדי להקשות על הטמנת מוקשים בה. כמה שבועות קודם לכן, הצליחו מחבלי פת"ח למקש את דרך הגבול באזור הר חברון, וכתגמול פשט צה"ל על משטרה ירדנית באזור רפת בדרום הר חברון ונגד מוצבים של הליגיון באזור. באותה ההזדמנות, החליטו המתכננים, יפרוץ חיל ההנדסה דרך באורך שני קילומטרים בשטח ישראל ממזרח לתל בית-מירסים, כדי שתשמש להבא דרך הגבול. עד אז עברה דרך הגבול ממערב לתל. אנשי ההנדסה אמדו את משך העבודה בכשבועיים, והקצו לה מפלסת, דחפור D-9 ומכלית מים.

הריבוד במי מלח והפריצה הוטלו על יחידת ההנדסה של פיקוד הדרום. עם סיום העבודה מדי ערב היה על הכוח לפנות את כל הציוד ההנדסי מהשטח. פלסים (לוחמי הנדסה) מיחידת ההנדסה של הפיקוד וכמעט מחלקת צנחנים היו אמורים לאבטח את העבודה.

תחקיר הפרשה, שנמסר לנו באדיבות מחלקת היסטוריה במטכ"ל, מלמד, כי אזהרת זמיר נשכחה, והמתכננים לא צפו כל בעיות – כיוון שכל הדרך החדשה נמצאה בשטח ישראל. לכן, ההוראות לפתיחה באש לא היו חריגות – הותר למאבטחים לירות אש לתכלית, כדי להגן על העובדים ועל עצמם. ירי מרגמות 81 מ"מ הותנה באישור מפיקוד הדרום, או מהמטכ"ל. על אמצעים נוספים – לאבטחה, או לחילוץ – לא חשבו כלל.

מ"פ ירדני נמרץ מדי

הכוונה הייתה לעשות את הריבוד ואת פריצת הדרך בתיאום עם שלטונות ירדן. נקבע, כי נציגי ישראל ידווחו עליהן מראש לנציגי ירדן בוועדה המשותפת לשביתת-הנשק (וש"ן). המטכ"ל ופיקוד הדרום לא ראו טעם לעשות את הפעולה באווירה מתוחה מלכתחילה. משום כך, נדחה באמצע 1966 סימון הגבול באזור בית-מירסים כמה פעמים כיוון שהיה סמוך מדי לפעולות תגמול של כוחותינו בגזרת ירדן.

ריבוד דרך הגבול במי מלח החל בבוקר ארבעה במאי 1966 ליד תל שוקת על כביש באר-שבע-ערד. משם משכו המרבדים מערבה וצפונה לאורך הגבול – עד שהגיעו לגזרת אמציה. בתשעה במאי התכנסה ועדת שביתת-הנשק, ונציגי ירדן קיבלו בה דיווח על העבודה – כולל על פריצת הדרך המזרחית ליעד בית-מירסים.
נראה, כי ההתרעה שיחקה לידי הליגיון הירדני, שהכין לכוח צה"ל מארב מתוכנן. משערים, כי התגובה החריפה של ירדן נועדה לגמול לישראל על פעולות התגמול, שערכה לאורך גבול ישראל-ירדן.

באותה גזרה שירת מפקד פלוגה ממוצא פלשתינאי, שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל. כדי להוכיח את חפותו, השתדל אותו מ"פ ירדני מאוד, והתכונן היטב ליום קרב עם היהודים. המ"פ הנמרץ הזה היה מפקד הכוח, שניהל את יום הקרב עם צה"ל.

למרות זאת, החלה הפעולה בגזרת בית-מירסים כסדרה. עם בוקר יצא רב-סרן איתן, קצין המבצעים של גוש לכיש, לשטח עם סגן-משנה דן בהיר (יאסני) מקיבוץ ניר-דוד מהפלוגה של מתן וילנאי בגדוד הצנחנים 202. בהיר פיקד על כתת מרגמות 81 מ"מ ועל כתת מקלעים כבדים (מקל"פים) 0.5, שאבטחו את העבודה מתחילתה. יחד עמם היה סג"ם אברהם מגוש לכיש, שהיה אמור להיות בקר-אש נייח (באנ"ח) למרגמות. הקמב"ץ מיקם את המקלעים הכבדים במדרון אחורי, כדי לא לעורר את תשומת-לב הירדנים. אחר כך הוא עבר עם הצנחנים על המטרות, שנקבעו להם.

בינתיים עסק סרן דוד ענבר (פייבוש) – קמב"ץ יחידת ההנדסה של פיקוד הדרום, שפיקד על המבצע ההנדסי – בתיאומים. "אף אחד לא אמר לי, כי קיים איזה איום צבאי עלינו. אדרבא, כל הזמן כולם ציינו, כי העבודה מתואמת עם הירדנים" – אומר כעת ענבר – "לא סיפקו לי מודיעין ללחימה, למרות שהם ידעו, כי נקודת החיכוך עם האויב חמה מאוד".

שאננות של שיגרה

הדחפור, שהיה אמור להגיע לבית-מירסים, התעכב באמציה. תוך כך, הגיעה המפלסת, שסייעה בריבוד הדרך במי מלח. הוחלט, כי היא תתחיל לעבוד בקטע הראשון של הדרך המזרחית – עד למצוק של תל בית-מירסים. נראה היה, כי עבודתה תחסוך את הזמן, שאבד עקב איחור הדחפור. בשעה 11.30 יצאו סגן-אלוף יהודה, קצין האג"ם של פיקוד הדרום, וסא"ל מאיר, מפקד גוש לכיש, בג'יפ לפני המפלסת, שבן-ציון, נהג בה, ואחריהם נע נ"נ (קומנדקר) האבטחה של יחידת ההנדסה. הג'יפ הגיע למצוק, וחיכה למפלסת, שהגיעה לשם בשעה 12.30. סרן ענבר השמיט את ז'אן-פול ואת בליטי לאבטחה למרגלות תל בית-מירסים. שניהם היו חמושים במקלעונים FN. חיילי ההנדסה פרקו במקום חבית סולר וארגז כלים לדחפור.

הכל נראה שליו, אף כי נצפתה תנועה מוגברת של חיילים. זה היה בסדר – חשבו בשטח – הרי הודיעו לירדנים אתמול על העבודה, והם מעוניינים כביכול לפקח עליה. כאשר הגיע גם הדחפור למקום חשו הכל, כי לא צפויות כל בעיות. קצין האג"ם ומפקד הגוש חזרו לסדר יומם הרגיל. בגוש לכיש ובתל בית-מירסים החלה להתפשט שאננות של שיגרה.

הכפריים מכנסים עדרים

אחר כשעתיים הבחין ז'אן-פול בתנועה ערה של חיילים ושל תגבורות בכפר הירדני, שכרגיל לא היו בו חיילים. אחר כך זיהה במפתיע שני חיילי ליגיון בעמדה, שנמצאה שלושים מטר לפניו. הוא התריע בפני מפקדו על כך, אך גוש לכיש הרגיע את ענבר. הכל נראה שליו, אך מתוח, עד כדי כך שחצי שעה לפני הדיווח של ז'אן-פול יצא סג"ם דן בהיר, מפקד האבטחה של הצנחנים, ללוות את המכלית, שסיימה את ריבוד הדרך במי מלח, חזרה לאמציה. הכל הפסיקו את עבודתם, כדי לאכול את ארוחת הצהריים. הקמב"ץ הודיע מגוש לכיש בקשר, כי העבודה תסתיים בשעה 17.00.

נותרה עוד כשעת עבודה. הדחפור, שהופעל על-ידי בעליו, אזרח מבוגר, נכנס לשטח בניווט של סרן ענבר, שהקפיד על עבודה אטית, כדי לשמור על איכות גבוהה של הפריצה. "כשהגענו לתא השטח בין הכפר לבין התל, הוריתי לנ"נ להתקדם אל הנקודה, שבה הנחנו את החבית ואת ארגז הכלים. לנקודה זו היה אמור הדחפור להגיע באותו היום. בשטח הסתובבו עדרים. אחרי שז'אן-פול דיווח על ההכנות הצבאיות בכפר ועל המשאיות הצבאיות, שהגיעו אליו, פתאום השגחתי, כי מכנסים את העדרים לכפר. זה היה חשוד בעיניי, כיוון שידעתי, שלא מכנסים עדרים סתם כך באמצע היום. הודעתי לגוש, אך הם אמרו לי להתעלם מזה".

אנשי ההנדסה ישבו באותו זמן שאננים במצב-רוח מרומם ליד נ"נ האבטחה ועליו. לפתע ירו הירדנים צרור, וסמל יוסף ג'ירפי, הקשר (איש צבא קבע מאשקלון), שישב על כנף הנ"נ, נפל כשהוא פצוע פצעי מוות. לולאי, המפעיל האחר של המפלסת, שיש על הכנף השנייה, נפצע ברגלו. הוא קפץ במהירות, ותפס מחסה מאחורי הנ"נ. בליטי השיב אש, אך ז'אן-פול לא ירה. הוא חשש מהליגיונרים, שהיו ממש לידו.

"ברעש, שעושה דחפור D-9, אי אפשר לשמוע ירי כדורים" – נזכר לבקשתי ענבר בביקור מחודש בתל בית-מירסים – "כשהיינו כמאה מטר מהנ"נ, ראיתי, שנוצרים חורים במכל הסולר של הדחפור, והסולר זורם החוצה. הבנתי, שיורים עלינו. הורדתי את האזרח מהדחפור, ואמרתי לו להתגלגל לערוץ הקרוב, ולברוח במורד הערוץ הרחק מהכפר. כיביתי את הטרקטור, והתחלתי לשמוע את היריות. ראיתי חיילים ירדניים מתרוצצים בכפר".

סרן ענבר חש מיד אל ז'אן-פול. "הוריתי לו להצטרף אל הזקן, שהפעיל את הטרקטור, וללוותו באיגוף גדול אל מאחורי התל". ענבר ניגש לבדוק את הפצועים. "לגירפי היה פצע בחזה, וללולאי היה שבר פתוח בשוק. חבשתי את ג'ירפי בתחבושת האישית שלי, אך הוא היה פצוע קשה מאוד, וכבר לא נשם. שמתי על לולאי את התחבושת שלו, שלא עצרה את הדם, ועשיתי מגופייתו חוסם עורקים ברגל. למרות שלולאי היה בהלם, הצלחתי להסביר לו, שהוא צריך לפתוח את החוסם מדי כמה דקות. קירבתי ג'ריקן מים, והרטבתי את שניהם".

השטח היה חשוף לגמרי. לא היה בו מחסה פרט לכמה גדרות אבן קטנות. כמו כן יכלו להסתתר בערוץ, שהיה מחוץ לאש הירדנית. "האש הירדנית הייתה יעילה מאוד. החיילים שלי מצאו מחסה מאחורי ארגז הכלים של הטרקטור. הנ"נ היה מטווח היטב, וכאשר ניסיתי לדווח בקשר, נפגע המכשיר. הירדנים ניסו לגרות אותנו לירות, כדי שיוכלו לאתר אותנו. לכן, שיניתי כל פעם עמדה" – נזכר ענבר.

האש הנמרצת נועדה ליצור רעש, שימשוך את תשומת-לב הצנחנים, כדי לחפות על נסיגת אנשיו אל התל. הוא קיווה, כי הצנחנים יפעילו את החיפוי –מרגמות ומקלעים כבדים – שבחסותם יוכל להשלים את הפינוי. בינתיים הוא כילה את תחמושת המקלעונים.

אש על התל

"זרוק את רימוני העשן!" צעק סמל אברהם בחרי מהצנחנים, מפקד חוליית מקלע כבד. יצחק לוי עשה זאת, והקוצים על התל החלו לבעור. בחסות העשן והאש עלו המקלענים לעמדות, שבבוקר בחר להם הקמב"ץ, והחלו לירות. סמל בחרי נותר לפקד של החיפוי כאשר סג"ם דן, מפקדו, יצא לנווט את המכלית האזרחית, שליוותה את העבודה, לאמציה.

עד מהרה התפתחה על התל שריפת קוצים, שסיכנה את הצנחנים. הם חילצו את עצמם לאחור עם התחמושת, ושבו לעמדותיהם רק כשהאש סיימה לכלות את הצמחייה וחלק מציודם. האדמה עדיין להטה, אך הם ירו. בחילופי האש נפצע מספר 2 של בחרי, ופינה את עצמו אל החובש קשתי. אחר חבישה הוא חזר לעמדתו. אך עד מהרה לא יכלו המקלעים לפעול מעמדותיהם כיוון שהתל כוסה באש יעילה של מרגמות ירדניות.

הקמב"ץ שלח את סג"ם אברהם, בקר האש, לפקד על המקלעים הכבדים. כך, לא נותר מפקד לרגמים, שבינתיים לא ניתן אישור להפעילם. כשהגיע האישור להפעיל את הרגמים, התברר, כי בקר האש סובל מתצפית גרועה, וכי הקשר עמם לקוי כיוון שלא היה קשר טלפוני עמם. עקב כך הייתה יעילות המרגמות של הצנחנים נמוכה. יתר על כן, מרבית המטרות, שציין להם הקמב"ץ היו בשטח ישראל.

תוך כך, חזר בן-ציון למפלסת, ונהג אותה בשכיבה אל מחוץ לטווח האש הירדנית. במהלך נהיגתו הוא חצה בשלום מסך אש, שירו הרגמים. בן-ציון הגיע לעמדת הרגמים, וסיפר מה התרחש סביב הנ"נ, אך הוא לא ידע, כי סמל ג'ירפי נהרג במקום.

בן-ציון היה המקור לדיווח, שהעביר גוש לכיש לפיקוד הדרום.

בשעה 17.15 נכנסה לתוקף הפסקת-אש חלקית בתיווך משקיפי או"ם: הירדנים הפסיקו את אש המרגמות, אך המשיכו בצליפות. רבע שעה אחרי הפסקת האש הצטרף מפקד גוש לכיש אל החפ"ק בעמדת המרגמות. הכל שם הרגישו, כי חסרים להם דיווחים, שישלימו את תמונת הקרב הבלתי-צפוי. אולם, עמדת הרגמים לא ענתה על ציפיותיהם למידע.

בינתיים הצטרף לחפ"ק סא"ל חיים ירקוני מבית-הספר לתותחנות שדה, שאימן בגבעת מורן – כשלושה ק"מ דרומה לבית-מירסים – גדוד חת"ם. לגדוד הזה נותרו שמונים פגזים חנ"ם, שטרם נורו באימון, וירקוני הציע לירות אותם, כדי לחסל את התוקפנות הירדנית. המטכ"ל ופיקוד הדרום לא אישרו זאת, כיוון שהתכוונו להגביל את היקף התקרית. בנוסף, מהדיווחים מהשטח נראה לפיקוד הדרום, כי למרות חומרתה, תמונת המצב טרם חייבה שימוש בארטילריה.
 
החבישה הצילה את הרגל

כדי לתכנן את צעדיהם, יצאו מפקד גוש לכיש וסא"ל ירקוני לצפות לעבר גזרת התקרית. הירדנים גילו אותם, וירו עליהם ממקלעים בינוניים ומתותח ללא-רתע.

למטה, למרגלות המצוק, החמיר מצב אנשי ההנדסה. הדחפור הדומם נותר בשטח. ז'אן-פול הצטרף למפעילו האזרח, ויחד הם התפנו בחסות החשכה. אלא שהשניים טעו בדרכם. ראש המטה של פיקוד הדרום, שחש לאזור כיוון שאלוף הפיקוד חלה, אסף אותם לרכבו בשעה 20.00.

סרן ענבר כילה את תחמושתו, ולסג"ם אבינועם נותרו רק שלושה כדורים. כדי להשיג תחמושת, ולבדוק את מצב אנשיו, דילג ענבר אל הנ"נ. לולאי סיפר לו, שעל הנ"נ יש מרגמה. הוא אסף תחמושת למקלעון שלו, ירה לעבר הירדנים כמה פצצות עשן במרגמה 52 מ"מ. "בינתיים שלחו הירדנים צלפים לאגפים, כדי לאתר אותי. הם פגעו ברגלי. כשנפלתי ראיתי את שני הצלפים הירדניים רצים לאחור. חבשתי את עצמי בגופייתי. זו הייתה חבישת חוסם. אחר כך בבית-החולים אמרו לי, שחבישה זו הצילה את הרגל. אחרי שחבשתי את עצמי לקחתי את הנשק שלי ושל ג'ירפי, ויריתי כמעט את כל המחסניות, שהיו לי".

באור הדמדומים החלו הירדנים לירות ממרגמות 81 מ"מ. האש שלהם התמקדה בנ"נ. השטח, שהיה מכוסה בקוצים, החל לבעור. "האש הקיפה את הנ"נ, אך לא פגעה בו. כשהאש כבתה השתררה שם חשכה מוחלטת".

סג"ם אבינועם – שחשש פו יעלו הירדנים עליהם, ויחסלו אותם – פינה בחסות החשכה את עמדתו. "צעקתי עליו, שלא יתקרב אליי, כדי שלא ייפגע. הוא רץ לתל כדי להזעיק עזרה". ואכן, הירדנים נעו קדימה, והשתלטו על עמדת האבטחה, שניטשה, ולקחו את המקלעונים שלל. הם שלחו קדימה חוליה חמושה, שניסתה לאתר את הפצועים, וארבה לתגבורת, שתגיע אליהם.

ארבלי מרים דגל, ונוסע

בינתיים הפעילה ישראל שוב את מנגנון הפיקוח של משקיפי או"ם, כדי לנסות להביא לסיום התקרית ולחילוץ הנפגעים. בפיקוד הדרום החלו לזווד טנקים לפעולת חילוץ – אם תידרש – וחיפשו יחידה קרובה, שתשלח זחל"מים לשטח. בלהט התקרית שכחו הכל, כי בגוש לכיש נמצאת פלוגת חי"ר מגדוד "הבוקעים הראשון" של חטיבת "גולני", שמשום-מה לא התבקשה לסייע לחילוץ.

אלוף ישראל טל, מפקד גיסות השריון, התקשר לבית-הספר לשריון, שהיה אז במחנה עמנואל (ג'וליס) ליד קיבוץ נגבה, ולחטיבת המילואים של השריון בפיקודו של אל"ם (מיל') יששכר (ישכה) שדמי. רס"ן שלמה ארבלי, קצין האג"ם של חטיבת השריון, שמע את הפקודה, וענה, "מרים דגל, ונוסע!" המשפט הזה הפך אחר כך לסיסמה שגורה בגיסות השריון.

ארבלי ציוות מיד כוח חילוץ, ודהר לעבר אמציה. שם הצטרף לזחל"ם של סא"ל אריה (בירו) דיין מבית-הספר לשריון, שחש גם כן לעזרת אנשי ההנדסה, אלא שבזחל"ם של בירו היו בעיות מכניות, והזחל"ם של ארבלי הקדימו.

בנוסף, אישר הרמטכ"ל להפעיל את התותחנים. זאת, לאחר שדיווחו לו, כי הירדנים עומדים לטבוח את הפצועים. ממפקדת קצין תותחנים ראשי יצאה אל התותחנים של ירקוני משאית עם תחמושת נוספת.

בשעה 18.15 דיווח קובה, קמב"ץ פיקוד הדרום, למפקד גוש לכיש על משלוח שני הזחל"מים (של בירו ושל ארבלי) לעזרת הלכודים למרגלות התל. הזמן החל לדחוק לאנשי החפ"ק: אור הדמדומים עמד לפוג בשעה 19.00, ואם לא יחלצו את האנשים ואת הפצועים באור, החילוץ יהיה קשה יותר.

בתחקיר נאמר, כי בחשכה טיפל סג"ם אבינועם בענבר ובלולאי הפצועים, ושלח את בליטי ואת הנהג אזולאי להזעיק עזרה. ענבר אינו זוכר זאת. למיטב זיכרונו, אבינועם חילץ את עצמו לתל אחרי שענבר נפצע, והוא הזעיק את העזרה, וניווט אותה אל הפצועים. מכל מקום, התחקיר מציין, כי בליטי ואזולאי הגיעו לתל בית-מירסים; וכך קיבל מפקד גוש לכיש בפעם הראשונה דיווח מדויק על המתרחש ליד הנ"נ. הדיווח הזה יישר כמה הדורים, ומפקד הגוש החליט לא להמתין לזחל"מים של השריון, אלא לבצע בעצמו חילוץ ברגל.

היכן החובש?

המחלצים – חוליית צנחנים וחובש – נדרשו לפעול בשקט. מפקד הגוש קיווה, כי החילוץ לא יגרום לחידוש הירי. כיוון שלא היו לו תצפיות, ששלטו על תא השטח, הוא לא ידע כי הירדנים שלחו חיילים וצלפים לארוב למחלצים.
סג"ם דן בהיר (שחזר מהולכת המכלית לאמציה) הוביל את המחלצים מהתל לנ"נ. אלא שהאלונקה של החובש קשתי נפגעה בשריפת הקוצים, ולא ניתן היה לקפלה. החובש הסתבך עמה בשטח הטרשי. כשראה שהוא מזדנב הרחק מאחורי חבריו, חזר על דעת עצמו אל התל – מבלי להודיע לאיש. כך, כשהגיעה החוליה לנ"נ נוספה להם דאגה – היכן החובש?

אחד המחלצים נשלח חזרה לתל, ומצא את קשתי. יחד, שניהם הצליחו להוריד את האלונקה אל הנ"נ. ענבר מספר, כי ראשון פונה לולאי. "נראה היה לי, שהוא פצוע קשה יותר ממני". כשניסו להעמיס את ענבר על האלונקה בלטו הצנחנים בשטח, שהואר באש הקוצים שבערו. החוליה הירדנית פתחה עליהם באש מן העמדה, שפינה בליטי, שהייתה כשלושים מטר מהם. סג"ם בהיר נהרג במקום, וענבר נפגע שוב -  הפעם בחזהו ובידו השמאלית. "הבנתי, שאני חשוף מצד ימין, וגררתי את עצמי אל מאחורי ארגז הכלים. הירדנים חשבו, שחיסלו אותנו, והשתרר שקט בגזרה. הכדור ריטש את המרפק שלי. חבשתי את עצמי בשקי חול ריקים, שהיו בארגז הכלים של הטרקטור".

לכוח נותר רק לדאוג לחילוצו של ענבר, שכבר לא היה יכול לנוע בכוחות עצמו כיוון שנפגע בתחילת התקרית ברגלו. התחקיר מציין, כי סג"ם אבינועם הציב את הצנחנים בהגנה היקפית סביב ענבר, והוא עצמו דילג לתל, כדי למשוך משם עוד שני מפעילי מקלעונים, כדי לתגבר את ההגנה על הקצין הפצוע.

באיחור רב לבית-החולים

סא"ל בירו, שהגיע לשטח, פיקד על החילוץ הרגלי, שאובטח על-ידי הזחל"ם של רס"ן ארבלי. לשני המחלצים יש עבר עשיר. בירו היה מ"פ בגדוד 890 של הצנחנים בשנות החמישים., וצבר עבר קרבי מפואר. ארבלי זכה בצל"ש על גבורתו בקרב על הסכר במבצע סיני, ואין זה הצל"ש הראשון שלו.

גם הזחל"ם של בירו הגיע – למרות התקלות – אל הנ"נ. המחלצים העלו אליו את ענבר, את אנשיו, הפלסים, ואת גופות ההרוגים, כאשר הזחל"ם של ארבלי מחפה עליהם. "כשהכניסו אותנו לזחל"ם החלו הירדנים לירות מכל הכלים. למזלי, הספיקו לסגור את הדלת האחורית של הכלי, והיא ספגה את כל האש". הזחל"מים השיבו אש חזקה, ושיתקו את מקורות הירי. ארבלי ניסה לחלץ את הנ"נ, שגלגליו נוקבו באש הירדנית, ולשווא. את הנ"נ ואת הטרקטור יחלצו רק למחרת היום.

לאנשי ההנדסה, שעלו על זחל"מי החילוץ, נותרה בעיה: איפה ז'אן-פול והאזרח המבוגר, מפעיל הטרקטור? בירו, שלא ידע, כי השניים הגיעו כבר לחפ"ק בתל בית-מירסים ברכב של רמ"ט הפיקוד, החל לסרוק את השטח ברכב ובזרקורים; אך השניים לא נמצאו. אז התברר, כי הירדנים כבר נטשו את האזור שליד הנ"נ. בירו וארבלי חזרו לתל, ובדרך אספו את לולאי ואת מלוויו. התברר, כי גם הם טעו בדרכם חזרה אל התל.

מתל בית-מירסים פינה הזחל"ם את הפצועים לאמבולנס של התותחנים, שהעבירם למסוק. למרות שבית-החולים בבאר-שבע הועמד בכוננות בתחילת התקרית, פינה המסוק את ענבר ואת לולאי דווקא לבית-החולים תל השומר.

הרפתקאות השניים לא הסתיימו בתל בית-מירסים. בדרכם לתל השומר הייתה למסוק תקלה, והם נאלצו לנחות באופן בלתי צפוי. לולאי וענבר הגיעו לבית-החולים רק בשעה 23.00. הזמן הרב, שחלף עד שהגיעה אליו העזרה הרפואית, היה בעוכריו של ענבר, והרופאים נאלצו לכרות את ידו השמאלית, שלקתה בנמק. גם כך הוא איבד דם רב, ומצבו היה אנוש.

"זה יהיה אסון לצה"ל"

המכה, שספג צה"ל בתל בית-מירסים, הייתה מכאיבה ומעליבה. התחקיר, שנמצא במחלקת היסטוריה, מלמד על עניין רב בכישלון. אל"ם יונה אפרת, מח"ט "גולני" (לימים אלוף פיקוד המרכז), תחקר את ענבר יום, או יומיים, אחרי שענבר יצא מחדר הניתוח. בתחקיר הקרב השתתפו קצינים בכירים – ממה"ד ומיחידות שדה – כולל אלוף פיקוד הדרום, ראש אג"ם והרמטכ"ל. היו לקחים שנלמדו, ובעיקר בתכנון ובשליטה על מבצעים ליד הגבול – הנושא, שעניין אז במיוחד את צה"ל.

"זה היה חלק משיגרת החיים לאורך גבולות ישראל" – אומר כיום סא"ל (מיל') דודו ענבר – "מי שחי בשטח, ופעל לאורך הגבולות, זה היה לחם-חוקו יום-יום. פעילות דומה עשינו ברצועת עזה ובמקומות אחרים. היינו מודעים היטב לסכנות של פתיחה באש".

בנוסף, גינו כל המשתתפים בתחקיר את חוסר התכליתיות של אנשי החיפוי, שספגו אש יעילה ירדנית, את חוסר העירנות של הכוחות ושל המפקדות ואת חוסר היוזמה של הכוחות בשטח. לדעת הרמטכ"ל, הפעולה בתל בית-מירסים נכשלה, למרות שאובטחה בכוחות ניכרים.

הרמטכ"ל רבין הדגיש, כי צה"ל לא יוכל להעמיד לרשות כל מפקד כוח, המבצע עבודה, או סיור, ליד הגבול, מטוסים, טנקים, תותחים וזחל"מים. ובעיקר, ייתכן, כי גם אם יעמדו לרשות המפקדים האמצעים, לא יהיה אישור מדיני להפעילם. למרות הסתייגויות של כמה מפקדים בכירים, וביניהם אל"ם אלטון, מפקד בית-הספר לקצינים (לשעבר מח"ט "גולני". נהרג במלחמת ששת הימים בחזית הדרום), הדגיש הרמטכ"ל רבין את הצורך לא להקצות כוחות אבטחה נרחבים לפעולות לאורך הגבול, ולא להרחיב את התקריות מעבר למקובל. רא"ל רבין הפנה את תשומת-לב שומעיו לנעשה בחלקות בעייתיות, כולל במובלעת בהר הצופים בירושלים. "אם בכל עבודה לאורך הגבול ידרשו הכוחות זחל"מים לחיפוי, מטוסים, טנקים וארטילריה" – הדגיש הרמטכ"ל – "זה יהיה אסון לצה"ל".

סיפור מסונן

למחרת התקרית סיפרו העיתונים על נפילת שני הלוחמים, וטוו קווים לדמותם. כנהוג באותה תקופה, קיבלו אזרחי ישראל את סיפור הגבורה מסונן, ונחסך מהם הביזיון. עד היום מנסים בצה"ל להשכיח את התקרית.

מרדכי קדרון, ראש המחלקה לשביתת-הנשק במשרד החוץ, נועד עם גנרל אוד בול, מפקד כוח משקיפי או"ם, לדון בתקרית. אחריו זומנו למשרד החוץ שגריר בריטניה ושגריר ארצות-הברית. ישראל בדקה את האפשרות לפנות למועצת הביטחון בנושא.

במקביל, חקרו משקיפי או"ם בתלונות הצדדים. הירדנים טענו, כי פתחו באש רק כאשר נורתה עליהם אש ישראלית, ודובר הליגיון אף ציין, כי מטוסים ישראליים השתתפו בתקרית.

עיטור העוז לענבר

במהלך התחקיר התבררה לאשורה התנהגותו הלוחמנית של סרן דוד ענבר בכל מהלך התקרית (אף שהוא זכה לגינוי – יחד עם כל מתכנני הפעולה – על חלקו בשאננות, שקדמה לאירוע). על גבורתו במילוי תפקיד קרבי תחת אש אויב תוך חירוף-נפש, על מנהיגותו הקרבית ועל יכולתו האישית – למרות שנפצע פעמיים – ציין אלוף פיקוד הדרום את דוד ענבר לשבח. הצל"ש שלו הומר לאחר מכן לעיטור העוז. כתב העיטור מציין, כי למרות התנאים הקשים, המשיך ענבר ללחום, לחפות על אנשיו, ולהדריכם תחת אש אויב.

אחרי מלחמת ששת הימים שירת ענבר – שפציעתו הקשה הוציאה אותו ממעגל הלוחמים – בכמה תפקידי מטה, והשלים את תעודת הבגרות שלו. לבסוף היה קצין המודיעין של חיל ההנדסה. משם עבר לאגף המודיעין ולמחלקת היסטוריה במטכ"ל, שבמסגרתה היה בין חוקרי מלחמת יום הכיפורים. ענבר השתחרר משירות הקבע כסא"ל. כיום כבר השלים תואר שלישי באוניברסיטת בר-אילן, וממשיך לחקור נושאים בעברה של ארץ ישראל.

למרות שניהל באופן מוצלח ביותר את יום הקרב, לא הצליח המ"פ הירדני לרכוש את אמון הממונים עליו. "יום אחד בזמן מלחמת ההתשה סיפר לי סא"ל ביבר עליו השלום, שהיה ראש ענף ירדן במחלקת המחקר של אמ"ן, כי מיד אחרי התקרית ערק המ"פ מהליגיון. הוא ברח ללבנון, ונהיה מח"ט בפת"ח" – נזכר ענבר.


"כאן איבדתי את השעון!"

להיות בתל בית-מירסים עם דוד ענבר זו חוויה. שליטתו בתולדות התל מפליאה. זו נובעת גם מכך, שהתל שימש הנושא העיקרי לבחינתו הסופית לקראת סיום לימודיו לתואר שני בארכיאולוגיה.

"אז הכפר נראה תלול יותר, והיו בו יותר משוכות צבר" – אמר ענבר, כשהוא מדלג בין הבורות על התל – "זהירות, אלו חפירות של ארכיאולוגים ... ואלו – נעשו על-ידי צבא". עברנו באוכף התל, ולפנינו נחשפה זירת הקרב. "כאן איבדתי את השעון!" הצביע ענבר.

ענבר שלף בזריזות תצלום אוויר, שהיה צמוד לתחקיר הקרב, והזדהה בשטח, תוך ויכוחים עם הסובבים. מאה מטר ימינה, או שמאלה. "זה צילום אלכסוני!" אמר לפתע ענבר, "יש פה גם תצ"א אנכי". ואכן, התצ"א האנכי אישר את הזיהוי של ענבר. "הייתי כאן רק פעם אחת אחרי התקרית – מיד אחרי מלחמת ששת הימים".

אחר כך הוא ירד בזריזות מפתיעה אל הנקודה, שבה עמד הנ"נ, והצטלם באתר הקרב ממש.

מנקודת התצפית שלנו – עמדות המקלעים הכבדים בתקרית – נראו גדרות האבן של הכפר קרובות מאוד למקום, שאליו ירד ענבר – כמאה מטר מאתנו.

כשדילגנו חזרה אל הג'יפ, שהוליך אותנו אל המקום, עברנו על פני רועה ערבי, שרחץ את רגליו במים, ששאב מבור. "יש כאן מפעל מים מפותח מאוד", אמר ענבר, והערבי אישר את דבריו.

כשחזרנו לג'יפ נזכר ענבר, כי, למעשה, מצא את שעונו. "שבועיים אחרי התקרית הגיע אליי לבית-החולים טייס המסוק, והביא את השעון. הוא סיפר לי, כי הסיר את השעון מהיד הפגועה, שנכרתה אחר כך, עוד לפני הטיסה, כדי שלא יאבד השעון בתלאות הדרך".

גרסה ראשונה של המאמר לא פורסמה ב"במחנה" בשנת 1992 – עקב הוראת ראש אכ"א. גרסתו השנייה פורסמה בבטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בחורף 1999.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה