בימים ההם אין מלך בישראל

כשמונה חודשים אחרי שהחליטה הממשלה על הקמת ועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון בקיץ 2006, הגישו חמשת חברי ועדת וינוגרד את דו"ח הביניים שלהם. ב-171 עמודים של דו"ח מאופק בסגנונו, אך חריף ביותר בתוכנו, הפריכה ועדת וינוגרד את כל הביקורת המוקדמת עליה. למרות שמונתה על-ידי הממשלה, היא לא חסה על שום גורם בממשלה, בצה"ל ובמערכת הביטחון – אלה, שהקדיחו את תבשיל המלחמה בקיץ האחרון.

המלים החוזרות בדו"ח הנן: "כשל" על כל הטיותיה, "קבלת החלטות" והשילוב ביניהן.

לכאורה, אין כל חידוש בדו"ח הביניים. דו"ח וינוגרד משקף היטב את העובדה, כי ישראל יצאה למלחמה כשבראשה לא הייתה ממשלה, אלא קובץ פוליטיקאים מוּנעי ריטינג ואגו. בראשם עמדו שניים (אהוד אולמרט ועמיר פרץ) בלתי מנוסים, חסרי ידע, שדהרו ללא שיקול-דעת, ללא היוועצות במומחים ומתוך יוהרה חסרת כיסוי, שהתעלמה מהמציאות – גם כשטפחה על פניה. הכשל של שניהם חסר תקדים לאור דו"ח הביניים.

הרגל השנייה של האשמה הנה, לפי הוועדה, דן חלוץ, הרמטכ"ל דאז, שעשה מעשה, והתפטר.

זה דו"ח חשוב, שיתויק היטב במעמקי המגירות – מיד אחרי שישקעו ענני האבק. כך איתרע לכל ועדות החקירה שעברנו, ואין שום סיבה, שלוועדת וינוגרד יהיה גורל אחר. לדעתי, הוועדה ידעה זאת. לכן, קבעה ארגונים והליכים לביצוע המלצותיה – עד שתפרסם את הדו"ח הסופי בקיץ. בין השיטין נראה, שהיא מאיימת על ראש הממשלה בחרב דמוקלס – אם לא יפעל לתקן (וזה צריך להיראות), בקצב מהיר – תפרסם גם מסקנות אישיות.

ואכן, ראש הממשלה – בתגובה צינית אופיינית – כבר הודיע על נכונותו לתקן את הליקויים ועל כך, שימנה ועדה, שתדון בתיקון הליקויים. טעיתי, ואתקן – זו הדרך הנכונה לקבור את דו"ח הוועדה.

אני חושש – כמו השופט וינוגרד – שהדו"ח יסיט את תשומת-הלב מהתמונה המדאיגה, שנחשפה במלחמה ובממצאי הוועדה (ועליה אני מתריע כבר שלושים-ארבעים שנה). ייתכן, שדווקא דו"ח הביניים יחזק את אולמרט על מכונו. כל האנרגיה תבוזבז על דו"ח הביניים, ואחרי שישקע האבק, לא יהיו מי שיפעלו נגד ההמשך השערורייתי של שלטון אולמרט. הדו"ח הסופי של הוועדה יפורסם רק בקיץ – יותר משנה אחרי המלחמה – ועד אז ...

מרבית חברי-הכנסת של הקואליציה יודעים היטב, שהבחירות ירחיקו אותם סופית מהבילויים על חשבוננו בגבעת-רם. קיים כעת מאזן אימה. אין לח"כים הללו שום סיבה להצביע על פיזור הכנסת. האפשרות האחרת – חיפוש כוכב דועך ב"קדימה" – נראית לא פחות גרועה מאולמרט. אך צריך להודות, חלק גדול מהדרך לתיקון עובר בכנסת.

היסטריית שלום נגד הכנה נאותה למלחמה

השופט וינוגרד ציין, שהמצב המסובך של המדינה לעומת הזירה המורכבת של לבנון הוחמר כיוון שצה"ל לא התכונן למלחמה כוללת. זה קרה כיוון שהיו בעִלית שלנו מי שחשבו, שחלף עידן המלחמות, וישראל לא תצא עוד למלחמה יזומה. בתיאור הזה מדייקת ועדת וינוגרד בהבנה, שלתרבות השלום בישראל, המתנכרת ליעדינו הלאומיים, ומועצמת על-ידי התקשורת ועל-ידי האקדמיה, תרומה ניכרת לכשלים, שראינו בשדה הקרב בקיץ האחרון.

קובעת הוועדה: "צה"ל לא היה מוכן למלחמה, בין השאר, כי בחלק מן הדרג המדיני והצבאי התגבשה המחשבה, כי עידן המלחמה עבר ... וכי ישראל לא תצא אליה [למלחמה כוללת]. כי אתגרי הצבא יהיו בעיקרם אתגרים של התמודדות עם סכסוכים מתמשכים בעצימות נמוכה" (סעיף 61, עמ' 21 בדו"ח).

והיא ממשיכה: "על פי ניתוח כזה – לא היה נחוץ להתכונן למלחמה ..." (סעיף 62).

וכידוע, הרוצה בשלום חייב להיכון למלחמה. כלומר, יצאנו קירחים מכאן ומכאן.

המאמר פורסם ב"בשבע" 240, 3 במאי 2007 – http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/6582

לגרסת המאמר באנגלית –  http://www.global-report.com/a.php?c=us&a=187949&rc=us