ארבעים שנה לששת הימים (1)

ארבעים שנה אינן נקודת ציון בחיי אדם ובחיי אומה, אלא לחוששים פן לא יגיעו לחגיגות החמישים – היובל. כך, היה בשנת הארבעים למדינה (תשמ"ח – 1988), ועתה אנחנו מציינים, מסוף חודש אייר, את שנת הארבעים למלחמת ששת הימים.

עיתוני ישראל מעלים היסטוריה וזיכרונות, שרובם (בעיקר, ב"ידיעות אחרונות", ששעבד את עצמו לחלוטין כבר מזמן לעגלת ההנצחה של יצחק רבין) מפארים את הרמטכ"ל דאז, ואינם מתייחסים כלל לעובדה, שמסוף מאי 1967 נוטרל רבין כמעט לחלוטין – ראשית, עקב התמוטטותו, ואחר כך עקב מינוי משה דיין לשר ביטחון. גם תכנית המלחמה שבוצעה – ובעיקר, פתיחתה במכה האווירית  "מוקד" – לא דמתה כלל לתכניות, שהכין רבין.

באותו ההקשר חשוב לציין את הראיון המדהים עם דמות, שנשכחה כבר מזמן – ח"כ לשעבר ד"ר צֶבי דינשטיין, מי שהיה סגן שר הביטחון בממשלת לוי אשכול ב"המתנה". דינשטיין מספר לסדרה מעניינת על מלחמת ששת הימים באתר Walla על התנהגותו המוזרה של הרמטכ"ל רבין ביום שלפני התמוטטותו. לדברי דינשטיין, רבין התחיל לשמוע רעשים נוראיים, דיבר פתאום שלא לעניין. "ידענו שהוא התמוטט אז" – אמר ד"ר דינשטיין. לדבריו, רבין הפחיד בהתנהגותו המוזרה את לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, ואת צוותו.

המלצתי: מישהו שכח למחוק את דברי דינשטיין. מהרו לצפות בהם, וגם שִמרו לכם עותק מהראיון הזה. כמו בכל דמוקרטיה מודרכת – חומר חתרני כזה עלול להיעלם מהרשת.

כמה מהמאמרים על המלחמה כתובים בצורה כל כך שגויה, ומעוותים את ההיסטוריה (כהרגלה של עיתונותנו – בעיקר, בתקופה האחרונה). למשל, ממעיטים בערך שליחות מאיר עמית, ראש "המוסד" לארצות-הברית. עמית נשלח ערב המלחמה ההיא לא פחות ולא יותר לבדוק האם אבא אבן, שר החוץ, דיווח אמת ללוי אשכול על פגישותיו בבירה האמריקנית. דרך אגב, יש סתירה בולטת בין דיווחי השניים על פגישותיהם בוואשינגטון. כלומר, אחד משניהם לא דיווח אמת, וכנראה, זה לא היה הגנרל.

קשה מאוד לעשות בארץ מחקר היסטורי – גם לא עכשווי – כאשר המסמכים אינם ניתנים לחוקרים, ואפילו קובצי מסמכים של גנזך המדינה משמשים ליחסי ציבור של מנהיגים ולא להארת האמת.

השאלה המרכזית – שנותרה עדיין כתעלומה – היא מדוע פרצה המלחמה?

ההסבר המשכנע ביותר, שהיא שירתה את הפוליטיקה הפנימית בברית-המועצות. לכל הדעות, מדינת ישראל שידרה אז, שהיא על סף התמוטטות. היה אז "מיתון"; בדיחות אשכול, שמימנה רפ"י, פגעו באמינות הממשלה; תעמולת הכזב של בן-גוריון, של פרס ושל חבר מרעיהם מרפ"י אודות "מחדל ביטחוני" כביכול, שחולל ראש הממשלה אשכול – על שהעז לתפוס את הכיסא, שנועד משבעת ימי בראשית לב"ג; ועוד. כל אלה הצטרפו לביצועיו הכושלים של צה"ל כבר באותם הימים (עיינו, למשל, בערך פעולת סמוע, "מגרסה", נובמבר 1966, ובתקרית תל בית-מירסים, כחצי שנה קודם לכן). כך, נשחקה ההרתעה הישראלית לחלוטין, וזה שירת את צורכי ברית-המועצות.

בספר חדש, שיצא לאור זה עתה בארצות-הברית (Foxbats Over Dimona: The Soviets' Nuclear Gamble in the Six-Day War. Yale University Press), מאירים איזבלה גינור וגדעון רמז – זוג (נשוי) חוקרים ירושלמיים – פן עלום של במעורבות הסובייטית בייזום מלחמת ששת הימים. כמובן, ספרם לא זכה ליותר מדי פרסום בארץ (גם מפני שנכתב באנגלית) – למרות חידושיו, שחלק מהחוקרים בארץ דוחים לחלוטין. גינור ורמז מצטרפים למי שחושבים, שהקמת הכור בדימונה יצרה את המניע למלחמה באמצע שנות השישים, גינור ורמז מביאים מידע מעניין על טיסות סיור סובייטיות מעל הכור על מנת לבדוק את מערכי הגנתו. מידע רב, שנאסף מזיכרונות ומפרסומים ברוסיה, מלמד על היקף ההכנות הסובייטיות לפלישה לישראל. לפי גרסתם, מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת-מנע, שהקדימה את המתקפה הסובייטית, וטרפה את קלפיה.

דרך אגב, לפני כחודש וחצי חשף אמיר אורן ב"הארץ" תכנית אמריקנית משנת 1967 לפלוש לישראל, אם תתקוף את מצרים בנוסח מלחמת סיני. המקור לפרסומו הנו מסמך סודי של הפנטגון – "ניתוח אירוע גורלי מספר 14" – שסיווגו הופשר כעת.

עוד לא נפרסה כל סאת הנוסטלגיה, אך חשוב לציין את סדרת מאמריו של יוסי לנגוצקי – מי שפיקד על פלוגת הסיור של החטיבה הירושלמית במלחמה, וקיבל את עיטור המופת על לחימתו בראשה – על קרבות חטיבתו במלחמה, שנעלמו תחת מכבש יחסי הציבור ללחימת מילואי הצנחנים. בהרצאה באתר השריון סיפר תא"ל במיל' אורי בן-ארי (שפיקד על חטיבת השריון "הראל" 10 במלחמה), שעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, כינס מסיבת עיתונאים עם המח"טים שלו. אל"ם אליעזר אמיתי, מפקד חטיבת ירושלים 16, דיבר ראשון כעשר דקות. בן-ארי הלך בדרכיו, ומטה גור, מח"ט הצנחנים 55, דיבר כשעה. "ידעתי, ש'הראל' שוב הפסידה בקרב על ירושלים", אמר בן-ארי לצחוקם של ותיקי השריון.

בשלושת מאמריו באתרYnet  – דוגמה נהדרת למתרחש בתודעת הציבור ובקרב חוקרים – פירט לנגוצקי את לחימת פלוגתו בדרום ירושלים ואת לחימת גדודי החטיבה. לדעתי, קריאת חובה למתעניינים במלחמה, כיוון שזו ארץ בלתי נודעת לרוב הציבור.

באותה ההזדמנות חשוב לציין שוב את ספרו המעניין והחשוב של מיכאל אורן ממרכז שלם – Six Days of War (Ballantine, 2002) – על מלחמת ששת הימים (ספרו תורגם לעברית בהוצאת "דביר"). מעניין לציין, כי דווקא הסתמכות על ארכיונים זרים – בעיקר, אמריקניים – פתחה בפני אורן הזדמנות להבין את המערכה ולתארה בצורה הטובה ביותר עד כה. זה נובע מכך, שהארכיונים בארץ די סגורים על מנת להגן על תדמיות הממסד וראשיו ומתוך רצון רע של הממסד לשבש את המחקר ההיסטורי. כידוע, בסופו של דבר, ניזק צה"ל מאי-חקר המלחמות, שהוא מטפח.

דוגמה טובה להיסטוריה מתוצרת ישראלית הנו ספרו של מתי מייזל מאוניברסיטת תל-אביב, המערכה על הגולן (מערכות, 2001). הספר מתאר בפרוטרוט את התכניות להגנת הגולן, את תכניות המתקפה ואת ביצועה בימים האחרונים למלחמה. למי שצריך מפות – של תכניות מבצעיות ושל מהלכי הקרב – הספר מספקן בשפע.

בינתיים, כתב דני שלום את התיאור הטוב ביותר של מבצע "מוקד" – "כרעם ביום בהיר: מבצע 'מוקד': כך הושמדו חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים" (באוויר, 2002). עדיין חסר מחקר על חיל האוויר במלחמה, שהוכרעה, לדעת יודעי דבר, רק באמצעות המהלומה הממשית של "מוקד" והשפעתה על הפיקוד הערבי. במאמר ב"מערכות", שספג הרבה אש והרבה זעם, כתב בזמנו דורון אלמוג (אז, בשנת 1999, ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ"ל) על הבעיות בחקר מלחמת ששת הימים, שיצרו "משבר בהתפתחות תורת הלחימה" הישראלית. במאמרו קרע אלמוג באומץ פתח לראייה אחרת של מהלכי המלחמה, אך קולו היה כקול קורא במדבר, ונמוג מול מתקיפיו האישיים (חס וחלילה, לא מבקריו) – ראשי הממסד של חיל השריון.

לשיא התפלות הגיעה אשרת נגר ב"מעריב", שהחליטה לברר מי באמת הניף את הדגל על החרמון בסוף מלחמת ששת הימים – הישג עיתונאי מדהים, שמעיד על פרץ עצום של יצירתיות ושל תחכום. דרך אגב, במהלך הכתבה, במהדורה המודפסת של העיתון, הועלה פנחס "אלוש" נוי (ניידיק), המפקד דאז של גדוד "גדעון" 13 של "גולני", בדרגה. הוא החל את הכתבה כאלוף-משנה, וסיימה כתת-אלוף.

אם כבר עושים עבודה כזו – מן הראוי היה לציין את השיקולים לתפיסת ההר, את יוזם הפעולה (אל"ם מיל' פרופ' יובל נאמן) וגם את העובדה, ששכחו לכבוש את ג'בל רוס (לימים – הר דב) – למרות שבתיקי התכנון של צה"ל נקבע, שההר חיוני להגנת החרמון. אבל זה מתגמד לעומת הפרט החשוב באמת, מי תקע את הדגל על החרמון. עקב חשיבותה בהיסטוריה, אצטט את הסיפא בכתבה המדהימה – "שעות ארוכות של דיונים, שהחלו עם תחילת הטיפוס מעלה [לחרמון], ברור שהמחלוקת לא קלה לפתרון. לאחר ששמע את העדויות וראה את התמונות החליט פורום המפקדים [של ותיקי "גולני"] לפתור את המחלוקת בדרך הנוחה ביותר ולהחליט: שניהם [נוי ואלוף מיל' אלעד פלד, המפקד דאז של אוגדה 36] צודקים! איך זה ייתכן? נראה כי פתרון התעלומה הוא ששני המפקדים הגיעו באותו הזמן לחרמון, כל אחד למקום אחר על ההר. ההר. 'זה מעמד מאוד מרגש', סיכם אתמול אלוש, 'ממש סגירת מעגל עבורי'".

לעומת זאת, עשה אנשיל פפר עבודה יפה ב"הארץ" כששחזר את הקרב על ירושלים ובהבאת ביקורת על מהלכיו – ובעיקר, על החלטות מח"ט הצנחנים ואלוף הפיקוד. לא היו כאן גילויים מדהימים, שהפתיעו את מי שמכירים את הקרב, אלא הבעת ביקורת – כנראה, בראשונה – של כמה מפקדים בצנחנים על שהוטלו לקרבות מיותרים. יפה עשה פפר, שהדגיש את העובדה, כי קרב הצנחנים על ירושלים הנו זירה של מיתוסים. לכן – כמו "מוקד" – הוא נפל קרבן ליחסי ציבור משומנים.