קורות חיי - חלק ראשון

27.09.2007 08:50
קורות חיי - חלק ראשון


מילדות בגרמניה עד מלחמת העצמאות



 

י ו ס י   צ ו ר

ק ו ר ו ת    ח י י 

 

ח ל ק   ר א ש ו ן :    

מ ה י ל ד ו ת   ע ד   ש ל ה י   מ ל ח מ ת   ה ש ח ר ו ר

ק י ב ו ץ   ש ו ב ל

א ל ו ל   ת ש ס " ו

ס פ ט מ ב ר   2006

          

ח ל ק   ר א ש ו ן :   

מ י מ י   ה י ל ד ו ת   ע ד   ש ל ה י   מ ל ח מ ת   ה ש ח ר ו ר

ת ו כ ן   ה ע נ י י נ י ם

 

פרק ראשון: שנות הילדות בגרמניה  

פרק שני: אינטרמצו אנגלי

פרק שלישי: העלייה ארצה

פרק רביעי: עליית ילדים בבי"ס קַלֶּן בירושלים

פרק חמישי: התבגרות במסגרת עליית הנוער בגבע

פרק שישי: הכשרה בקיבוץ נווה איתן

פרק שביעי: אינטרמצו בקיבוץ מעברות

פרק שמיני: קיבוץ אילת בנתניה

פרק תשיעי: שובל במלחמת השחרור

 

5 באוגוסט 2006

י"א באב התשס"ו

 

תולדות חיי. חלק ראשון: מימי הילדות בגרמניה עד שלהי מלחמת השחרור

פרק ראשון: שנות הילדות בגרמניה (יוני 1925 עד אוגוסט 1939 )

נולדתי בעיר דורטמונד בגרמניה ביום 30.6.1925  לאבי קרל שְׁטַיינְוֶג  ולאמי, מרטה שטיינוג לבית אייכנגרין. בתעודת הלידה מפורט שמי כיוסף בנדיקס שְׁטַיינְוֶג Josef Bendix Steinweg .

נולדתי עם מום ברגל שמאל, כלומפפוסKlumpfuss) ) . בשלוש שנות חיי הראשונות עברתי ארבעה ניתוחים ברגלי השמאלית בפיקוחו של דודי, האורתופד ד"ר יוסף טרוי. זיכרון הילדות הקדום ביותר קשור לעניין זה. אני זוכר עד היום כי שכבתי בבית חולים והביאו לי כמתנה רכבת משוקולד. מאז יש לי משיכה גם לרכבות וגם לשוקולד.

בהיותי בן שלוש עברנו לגור בעיר לוּידֶנְשַייד   .Lüdenscheidזה היה כמה שנים לפני עליית היטלר לשלטון. בעיר הזאת חוויתי את חוויות האנטישמיות הראשונות. ילדים גרמניים קראו לנו ברחוב שמות גנאי כיהודים ושרו לנו שירי רשעות ונאצה. 

קארל ומרתה שטיינווג, והילדים (למטה)


בשנה
1930  עברה המשפחה לעיירה מאייען Mayen . אבי נתמנה למנהל הדואר בעיר. אנחנו גרנו בבית הדואר. בקומה התחתונה היו משרדי הדואר ובקומה השנייה הייתה דירת המגורים שלנו. בגרם המעלות לפני הכניסה לדירתנו הייתה עמדת הטלפוניסטיות, שקשרו ידנית בין המטלפנים השונים.  בין בית הדואר לבין הנחל נטה  Nette , הייתה גינה בה יכולנו, אחי אברהם ואני, להשתולל. מאחורי בית הדואר הייתה חצר רחבת ידיים. כאן היה בסיס היציאה של אוטובוסים בשרות הדואר, שהסיעו נוסעים ודואר לכפרים ולעיירות בסביבה. 

סמוך לבואנו לעיירה זאת באו סבא נחמיה וסבתא רוזה אייכנגרין לגור יחד אתנו. בעיירה הייתה קהילה יהודית קטנה עם בית כנסת ובית ספר יהודי חד-כיתתי. המורה האדון לוי לימד בכיתה זאת כ-30  תלמידים בגילים השונים מכיתה א' ועד כיתה ח'. כאן התחלתי את לימודי. למדתי לכתוב בחרט על לוח שחור את האותיות הגרמניות הישנות בכתב זיטרלין (Sütterlin) אבל, כבר מכיתה א' למדנו גם את האותיות העבריות.


(קארל שטיינווג עם רכב הדואר וצוות הדואר, 1932)

בינואר 1933 היו בחירות בגרמניה. אחי אברהם רץ ברחובות העיר וקרא: תבחרו הִינְדֶּנְבּוּרְג
, ההורים שלי גם בוחרים הִינְדֶּנְבּוּרְג. בבחירות דמוקרטיות אלה אכן נבחר הינדנבורג לנשיא גרמניה. אלא מה, הצעד הראשון שהוא נקט כנשיא היה להזמין את אדולף היטלר לשמש קאנצלר, דהיינו ראש ממשלה. היטלר מיד ביטל את החוקה והשליט את הדיקטטורה של המפלגה הנאצית על גרמניה. 

כעבור חודש בלבד מאז עלית היטלר לשלטון אסרו את אבי וכלאו אותו בכלא בעיר המחוז קובלנץ. אבל עדיין לא חוקקו את החוקים הגזעניים ולא היה להם סעיף ועילה חוקית להאשים אותו. הוא שוחרר כעבור שלושה שבועות מכלאו. אך יהודי כבר לא היה יכול לשׁמשׁ מנהל דואר בעיירה גרמנית. על כן הוא הועבר לעיר הגדולה קלן על נהר הרייןKöln,  Cologne)  ). בקלן הייתה קהילה יהודית שׁמנתה 15 אלף יהודים. היה שם בית ספר עממי יהודי ובית ספר תיכון, מנוהל ע"י אגודת ישראל ושמו "יבנה". בעירה מאיען ניהל אבי בית דואר ובו 80 פקידים. בקלן הוא נהיה מנהל מחלקה עם 400 פקידים, אבל, הוא נוטרל למעשה מכל מגע עם פקידים אלה. בהיעדר עבודה לעשותה הוא למד בלשכתו עברית ואפילו ערבית. כעבור שנתיים, בשנה 1935 חוקקו הנאצים את חוקי נירנברג ואבי פוטר אחרי 39 שנות שרות בדואר. ברם, הוא זכה לקבל פנסיה, וכתוצאה מכך, א. מצבנו היה לעין ערוך יותר טוב מרוב היהודים אשר נפגעו ע"י החרם הכלכלי של הגרמנים על היהודים. ב. אבי יכול היה להגיש בקשת עליה לארץ ישראל, על סמך הפנסיה שניתן היה להעבירה לארץ.

מ 1935 ועד 1939 ביקרתי בבית הספר התיכון, "יבנה". גרעין הכיתה היה מורכב מתלמידים דתיים מאוד, שהשתייכו לאגודת ישראל, אבל רוב התלמידים היו חילוניים. היחסים בין אלה לבין אלה היו טובים. המורים היו מסורים ומצוינים.

בשנה 1935 הצטרפתי לתנועת נוער ה"וורקלויטה",  "Werkleute", הייתה זאת תנועת נוער ציונית.

בארץ התנועה הזאת הקימה את קיבוץ הזורע.  בקלן היה בית תנועות הנוער, שם היו הקנים של כל התנועות. לא ידעתי בדיוק מה מבדיל את התנועות השונות, שרובן היו ציוניות, אך בכל הזדמנות התקוטטו חסידי התנועות השונות אלה באלה. ואנשי הוורקלויטה הרבו להתקוטט גם עם חסידי השומר הצעיר.

כאן, בגיל 10 עד 14 נזרעו הזרעים לכמה וכמה תחביבים שלי היום. ידיד משפחתנו נתן לנו במתנה משחק רביעייה בנושאי גרמי השמים. כך למדתי להכיר, תוך כדי משחק, שמות של כוכבי לכת, כוכבי שביט, מזלות וכוכבי שבת.  אין ספק שמשחק זה תרם להפיכתי לאסטרונום חובב. ב"יבנה" היה לנו מורה לציור, מגדולי הציירים בגרמניה. שמו לוּדְוִיג מיידנר Ludwig Meidner . הגרמנים הכריזו על יצירותיו כעל "אמנות נטולת אמנות",."Entartete Kunst"  הוא נאלץ להתפרנס ממתן שיעורי ציור לדרדקים. הוא שחרר מחובת ההשתתפות בשיעורים את כל מי שלא מצא בהם עניין  והתמסר ביתר שאת למועטים שנשארו בכיתה. הוא עורר באחי אברהם ובי את התחושה שאנו יכולים לצייר. הוא נטע בי את הבסיס לתחביב הציור. היו לנו ב"יבנה" מורים מצוינים בכל התחומים וגם בתחום הספרות. כך למדתי שירים

ומחזות של שילר, גיטה, לסינג ואחרים. אבל במיוחד נתפסתי לשירים של היינריך היינה. המחנך שלנו, ד"ר זופה, היה המורה  לשפה הגרמנית. הלימוד היסודי של השפה על דקדוקה הקל מאוד על לימוד שפות נוספות, כגון עברית, צרפתית, אנגלית וערבית.  צרוף זה של ידיעה יסודית של השפה הגרמנית ואהבת הספרות פיתחו בי את התחביב של תרגום יצירות היינה ולסינג לשפה העברית.

אמי מרטה ניהלה את המשרד הארץ ישראלי בקלן ואבי ניהל בהתנדבות את משרד הקרן הקיימת. שני המשרדים היו מרוכזים במקום אחד, אשר נהרס לחלוטין בליל הבדולח ביום 10 בנובמבר 1938. ביום זה ראיתי הרבה חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית מנופצות וקהל של סקרנים ועוברי אורח שלחו ידם ברכוש שנהיה הפקר. הנאצים אסרו באותו היום את רוב הגברים היהודים לפי רשימות שהוכנו מראש. אנחנו גרנו בקומה הרביעית של בית באחד הרחובות הראשיים. היינו המשפחה היהודית היחידה בבית. בטלפונים שמע אבי כי רבים ממכרינו נאסרו. אבי לא נאסר. מאוחר יותר שמענו כי זה היה בזכות שומר הבית, מר קוטמן. כאשר באו לאסור את אבי הוא אמר להם: "למה לכם להטריח את עצמכם עד לקומה הרביעית,  כבר לקחו את היהודי שטיינוג."  זה בוודאי הציל את חיי אבי. היהודים שנאסרו נשלחו למחנות ריכוז שונים, דאכאו, זכסנהאוזן ועוד. רבים מהם לא חזרו. אלה שחזרו חזרו רצוצים ושבורים.

האירועים הטרגיים של ליל הבדולח הדליקו נורית אדומה אצל הורי. הם התחילו להבין שאין לסמוך רק על הבקשה לעליה על סמך הפנסיה מדואר גרמניה. הם החליטו לשלוח את אחי אברהם לארץ עם עלית הנוער (עלית ילדים). זה הצריך הרבה כסף. לא היו להורי מספיק אמצעים לשלוח את שנינו.

המצב הכלכלי של הורינו הדרדר ולא נותרו להם אמצעים לשלם בעד שכר הלימוד הגבוה עבורי בבית הספר "יבנה". לכן הוציאו אותי משם וחזרתי לבקר בבית הספר היהודי העממי בכיתה ח' עם ילדים שלמדתי אתם עד כיתה ד'. לא הרגשתי שם נוח, והתגעגעתי חזרה לחברי ב"יבנה". והנה, מנהל בית-ספר יבנה, ד"ר. אריך קליבנסקי, הרגיש בהיעדרי מן הלימודים, ושאל את הורי לסיבת הדבר. הם הסבירו לו את מצבם הכלכלי. הוא הנחה אותם להחזיר אותי מיד ל"יבנה", הוא ימצא פתרון לבעיה הכספית.  כך זכיתי לחזור ל"יבנה" אחר כמה שבועות, לעוד חצי שנה. אותו ד"ר קליבנסקי, מנהל ה"יבנה" הצליח להוציא מספר כיתות שלמות להמשך הלימודים באנגליה. בפרוץ מלחמת העלם השנייה הוא היה באנגליה.  הוא ראה עצמו מחויב לחזור אל תלמידיו בגרמניה. הוא קיים את הלימודים של ה"יבנה" בקלן עד 1942. בקיץ 1942 הוא נשלח יחד עם כל תלמידיו ועם כל סגל המורים להשמדה במזרח אירופה.

הרביתי לנסוע יחד עם אברהם לגריוונברויך, עיירה במרחק 30 ק"מ מקלן. שם היה לדוד אמיל ולדודה רוזה חנות נעליים. אחרי הבית והחנות היה גן גדול עם מיני ירקות , עצי פרי ושיחי פטל.  כמו כן היה להם לול קטן עם עופות. אברהם צייר שם את לול העופות בציור שמן. ציור שהשתמר עד היום. הדוד אמיל היה האח הצעיר של סבא נחמיה. לזוג אמיל ורוזה לא היו ילדים. הם מאוד אהבו אותנו, ואנחנו אהבנו לבלות אצלם. באחת הנסיעות לגריוונברוך עברנו ליד בית מטבחים. צריחות החיות המיועדות לשחיטה נגעה ללבנו. שנינו הפכנו מאז להיות צמחוניים. הייתי אז בן 13. נשארתי צמחוני עד ליום הולדתי ה- 20.

הסתבר לאחר מכן, כי העובדה שאחי אברהם נשלח בעליית הנוער  לארץ ישראל באביב 1939 הצילה את חיי, את חיי הורי ואת חיי סבתא רוזה. אברהם הגיע בארץ לפנימייה של עלית הנוער בשם בי"ס נתן, בצפון תלפיות בירושלים, בקרבת ארמון הנציב העליון. אברהם היה אז נער בגיל 14 שנים.  כבר בגיל זה היה לו חוש פוליטי מפותח.  מיד עם הגיעו ארצה הוא הבין כי מלחמה גדולה ואכזרית עומדת בפתח. מה עשה? הוא הגיע ארצה בסוף מרץ. בראשית אפריל הוא שלח מכתב אל הנציב העליון הבריטי בארץ. במכתבו הוא פירט את מצבו, שהוא כאן ומשפחתו בגרמניה. עוד כתב כי הוריו לא יפלו למעמסה, שהרי הם מקבלים פנסיה חודשית מן הדואר הגרמני, הניתנת להעברה לארץ. במאי הוא קיבל תשובה מאת פקיד בכיר בממשלת המנדט, אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ, סיר הרברט סמואל. אדווין סמואל היה אז ממונה על מחלקת ההגירה לארץ .(Immigration Department)

במכתבו מיום 3 במאי 1939 כותב אדווין סמואל כי הוא מבין ללב הנער, אבל ממשלת הוד מלכותו לא יכולה לעשות פרוטקציה. יש רשומים לעלייה על סמך פנסיה לפני הוריו. כל שנה האנגלים הוציאו כ- 10 סרטיפיקטים (רשיונות עליה) כאלה.

"It is the present  policy of this department to approve such applications in strict order of date and, in these circumstances  I regret that no further action can be taken at present on your parents' application"

ממשלת הוד מלכותו אכן לא עשתה שום פרוטקציה. אבל, אדווין סמואל גרם לכך כי יוצאו סרטיפיקטים נוספים, וביוני הוא בישר לאברהם במכתבו, כי ניתנו רשיונות עליה להוריו, לאחיו יוסף, ולסבתה רוזה.  

בלי הפעולה הנמרצת של אברהם ובלי תושייתו כנער בן 14, לא היינו זוכים לרשיונות עליה לא"י. במקרה זה היה גורלנו כמו זה של רבים שלא הצליחו להימלט מן התופת הנאצית. פעולתו של אברהם הצילה לא רק אותנו אלא עוד מעל לשבעים בעלי רנטות, שקיבלו את הסרטיפיקאטים בזכותו בלי לדעת עליו כלל ועיקר.

הורינו לא חשו בסכנה המתקרבת. הם החלו למכור את הרכוש שלא ניתן להעביר לארץ ובנו ליפט  עבור המיטלטלין שהועד להישלח לארץ. קרובינו בארץ שלחו מכתבים והאיצו בהורים לעזוב את הכול ולבוא. אך ההורים בשלהם. הם הזמינו עבורנו כרטיסים להפליג מנמל טריאסט באיטליה בשישי בספטמבר 1939. והנה, ביום 23 באוגוסט נחתם הסכם מולוטוב ריבנטרופ (הסכם אי התקפה בין גרמניה ורוסיה). הצבא הגרמני שעט ברחובות ושר שירים כגון:

היום לנו גרמניה

Denn Heute gehört uns Deutschland

מחר העולם כולו---

Und morgen die ganze Welt

 

או:

אם דם היהודים ניתז מן הסכין

Ja, wenn das Judenblut vom Messer spritzt

אז הכול מצליח כפל כפליים

Dann geht's noch mal so gut-------

 

כעת גם ההורים החלו לחשוש כי התוכנית היפה של ההפלגה מטריאסט עשויה להיכשל. אבי פנה לקונסול הבריטי בקלן בבקשה שיוענקו לנו ויזות מעבר לאנגליה, על סמך רשיונות העלייה לארץ, שהיו בידנו. ביום 30 באוגוסט קיבלנו את ויזות המעבר לאנגליה עבורי ועבור ההורים, אך לא עבור סבתא רוזה. אבי פנה שנית לקונסול האנגלי בדרישה נמרצת שתינתן גם לסבתא רישיון מעבר לאנגליה. 

א. גם לה רישיון עליה לא"י.

ב. אנחנו לא יכולים להשאיר אותה לבד בגרמניה. 

הקונסול האנגלי היה קשוח ואנטישמי. הוא סרב להיענות לפניה. הוא טען בגסות "עשיתי מספיק בשביל המשפחה הזאת. איננו רוצה עוד לשמוע מהם". בצר לו פנה אבי למזכירת הקונסול. היא הבטיחה לנסות לעזור. ואכן היא עזרה. ביום 31.08.1939, בשעה 10 בבוקר צלצל הטלפון בדירתנו. מזכירת הקונסול בישרה שאפשר לבוא ולקבל את הוויזה עבור גברת אייכנגרין. הגבול עם הולנד היה סגור. הרכבות הסיעו בעיקר חיילים. הצלחנו לקבל כרטיסי טיסה מקלן ללונדון בשעה 5 אחרי הצהרים. כאשר הגענו לשדה התעופה נאמר לנו כי המזוודות תגענה באווירון הבא. האווירון האזרחי הבא מקלן ללונדון טס כעבור שש שנים.

בכל זאת אנו סוף-סוף יצאנו. כל הזמן חששתי כי האווירון יסתובב ויחזיר אותנו חזרה לגרמניה. אחרי נחיתת ביניים בבריסל המראנו בכיוון לונדון. השעה הייתה קרוב לתשע בערב. כל הזמן טסנו לקראת השמש השוקעת. פתאום אמרתי להורים: אנו טסים בחזרה. הם לא רצו להאמין. אמרתי להם כי אנו טסים מזרחה והשמש השוקעת מאחורינו. ואכן, כעבור זמן קצר נחתנו שנית בבריסל. הייתה תקלה באווירון. לבסוף הגענו בחצות לשדה התעופה קרוידן(Croyden)  בלונדון.

לאבי היו 200 מארק בכיס. זה מה שהתירו לנו הגרמנים לקחת עמנו. אבי צלצל לקרובים שלנו, אירמה וג'ו מוזיאס, בלונדון. הם אמרו לנו לא לדאוג, לקחת טקסי ולבוא אליהם בלי שהיות. שלוש שעות אחרי שנחתנו בלונדון פלש הצבא הגרמני לפולין.  מלחמת העולם השנייה החלה.     

 

פרק שני: אינטרמצו אנגלי. (ספטמבר 1939 עד פברואר 1940)

אור ליום שישי, ראשון בספטמבר 1939, הגענו לבית קרובינו, ב- 40 הנדון ווי

 . (40 Hendon Way)  הייתי נרגש מאוד. סוף סוף אנו מחוץ לגרמניה. התפעלתי מאוד מקבלת הפנים החמה והנלבבת.  באנו משפחה של ארבע נפשות, בלי כל הודעה מוקדמת, פליטים מגרמניה, בלי כסף ובלי החפצים הבסיסיים ביותר (מזוודותינו נותרו בקלן). רק מאוחר יותר הבנתי את סיבת היחס המיוחד הזה. אביה של דודה אירמה, רוברט רפאל ריינסברג, הוא דוד של סבי נחמיה אייכנגרין.  הוא היגר עם משפחתו ברבע האחרון של המאה  ה 19 מגרמניה לבלגיה וייסד בית מלון בעיר הנופש אוסטאנדה  (Ostende). בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא לא יכול היה להישאר בבלגיה. עבור הכובשים הגרמניים הוא היה בלגי. בעיני הבלגים הוא היה גרמני שנוא ובנוסף על כך יהודי. לכן הוא נאלץ לחזור עם משפחתו לגרמניה. היו לו שני אחים באזור ברילון. אבל הם לא היו מוכנים לקלוט אותם בבתיהם. הם שהו במשך כל שנות מלחמת העולם הראשונה בבית סבא נחמיה וסבתא רוזה בעיירה מענדןMenden . זהו גורלם של בני העם היהודי.  במלחמת עולם הראשונה התדפקה אירמה ומשפחתה כפליטים מבלגיה על דלת בית סבא וסבתא בגרמניה.  עם פרוץ מלחמת עולם השנייה התדפקה סבתא רוזה ומשפחתה כפליטה מגרמניה על דלת ביתה של דודה אירמה באנגליה. בלילה הראשון באנגליה הטרידו אותי שתי שאלות: איך ומתי נגיע מאנגליה לארץ ישראל, ועוד שאלה: מה יהיה גורל העולם בעוד שנה. לא תיארתי לעצמי כי המלחמה תהיה כל כך ממושכת. אירמה  קישרה אותנו עם הוועדה לסיוע לפליטי גרמניה

"German Jewish Aid Committee".

וועדה זו הקציבה לנו תמיכה חודשית של£ 15   . זה אפשר לנו לשכור דירה ולחיות באופן צנוע. ביום שישי, 1.9.1939, נסעתי בפעם הראשונה עם אבי למרכז לונדון. בכל מקום היו כרזות בעלות 3 מילים, באותיות של קידוש לבנה: "Hitler invaded Poland". זה לקח עוד יומיים עד שאנגליה הכריזה מלחמה על גרמניה. אנגליה לא הייתה מוכנה למלחמה. פחות משנה קודם לכן הרדים צ'מברלין את תושבי אנגליה,

אחרי שובו ממפגש עם היטלר לאחר הסכם מינכן הידוע לשמצה, בהכרזתו כי הוא הציל במפגשו עם היטלר את השלום באירופה לעוד מאה שנה. בדבר אחד האנגלים היו מוכנים למלחמה. מיד החלו לחלק מסכות גז לכל התושבים, וגם לנו הנפיקו מסכות כאלה. היה משעשע מאוד לראות כיצד כל האוכלוסייה, גברים, נשים וטף, הלכו וקופסאות עם מסכות הגז התנדנדו להם על הישבן. למרבה המזל, לא השתמשו  בהם בכלל. האנגלים פחדו מהתקפות אוויר על לונדון. הם התנסו בהתקפות כאלה במלחמת העולם הראשונה, עת הגרמנים הפציצו את לונדון מן האוויר בעזרת צֶפֶּלִּינִים.  לכן העלו האנגלים לאוויר בכל רחבי לונדון צפלינים קשׁורים לקרקע בכבלים.  למרבה המזל שׁלנו, לא היו כל התקפות אוויר גרמניות על לונדון בתקופת שׁהותנו שׁם. מלחמת הבליץ, עם ההפצצות האכזריות על ערי אנגליה התרחשׁו שׁנה יותר מאוחר, - אחרי נפילת צרפת.

לדודה אירמה היו שני בנים, אדי ורוני. שניהם גויסו לצבא האנגלי. אני קיבלתי מהם אופנים לשימושי. חרשתי בעזרתם את לונדון בכל הכיוונים. בהתחלה כדי לחזור הביתה נסעתי בעקבות אוטובוסים או טְרוֹלִיבַּסִים שעברו על ידינו. כעבור זמן קצר התמצאתי והסתדרתי בלי עזרתם. משני צידי שדרת הנדון ווי, בה גרו משפחת מוזיאס בצפון מערב העיר, היו בנויים קוטג'ים דו קומתיים, חד-משפחתיים שטבלו בשטחי גינון ודשא רחבי ידיים. התפעלתי מן השטחים הענקיים הזרועים ווילות כאלה. אבל כשרכבתי על האופניים מעבר לנהר הַתֶּמְזָה, ממש נחרדתי מהשטחים האין-סופיים של בתים רב קומתיים מוזנחים, צפופים, בלי טיפת ירק. כאן בחלק הדרומי של העיר גרו פועלי לונדון בתנאי צפיפות ודלות שקשה לתאר.  הניגוד העצום בין מערב וצפון מערב לונדון מכאן, והחלק הדרומי של לונדון מכאן הדהים אותי.

פעם אחת רכבתי על האופניים לאזור Whitechapel . זה הוא אזור במרכז לונדון שהיה פעם מאוכלס ע"י יהודים. עדיין נשמע שם הרבה דיבור בשפת יידיש. שם הרחובות צרים, הכבישים מרוצפים ריצוף גס באבנים. מעט תנועת מכוניות ועדיין הרבה תנועת עגלות, משוכות ע"י סוסים. השענתי את האופנים אל המדרכה ונכנסתי לחנות. והנה, - עברה עגלה עמוסה משוכה ע"י שני סוסים בלגיים ענקיים. שעטתם על אבני הכביש זעזעה את האופנים והם התהפכו אל מתחת לגלגלי העגלה. שני גלגלי האופנים קיבלו צורת שמונה. ולא ניתן לסובב אותם. ניסיתי להיכנס אתם לרכבת תחתית אך שם הסבירו לי כי אין להיכנס שם עם אופניים. היה לי בכיס בסך הכל שילינג אחד, 1/20 של לירה שטרלינג.  נכנסתי למוסך סמוך ושאלתי אם הם מסוגלים ליישר את הגלגלים. בעל המוסך נטל את האופנים,  יישר את הגלגלים ולא לקח ממני אפילו פני אחד.  שמח ובלב קל התיישבתי לי שוב על האוכף. עם שקיעת החמה הגעתי הביתה. ההורים עמדו בחוץ וציפו בדאגה דרוכה לשובי. על זה אמר שיקספיר: "All is well that ends well"

השוטטות באופנים ברחובות לונדון לימדה אותי להתרגל לתנועה הזורמת בצפיפות. זה עתיד   להקל עלי את ההתמצאות בזרם התנועה בנסיעה בכלי רכב ממונעים.

בתום חודשיים לבואנו לאנגליה, החליטה הממשלה הבריטית לפנות את כל הילדים מלונדון. אני קיבלתי הפניה למוסד של ילדים יהודיים מגרמניה ואוסטריה בקלידן ליד איפסוויטש, במחוז סאפוק

(Claydon near Ipswich/Suffolk)

הייתה זאת הפעם הראשונה שחייתי בנפרד מהורי. ובכל זאת ידעתי כי מצבי לעין ערוך יותר טוב משאר ילדי המוסד. שאר הילדים, הוריהם וכל משפחותיהם נותרו באוסטריה ובגרמניה, והקשר אתם נותק. הם לא ידעו כמה זמן יהיה עליהם להישאר במקום הזה. ולא ידעו מה העתיד יזמן להם. אני לעומת זאת ידעתי כי הורי במרחק 250 ק"מ, בלונדון, ובנוסף לזה, שהייתי במקום מוגבלת בזמן. במוקדם או במאוחר נעזוב את אנגליה ונעלה לארץ ישראל. במוסד הזה התקיימו לימודים סדירים ולמדתי שם אנגלית באופן מסודר. החורף האנגלי היה קר וגשום. אך הנה, פנו אל המוסד לקבל מתנדבים (בשכר זעום) להוציא סלק סוכר מן האדמה. כל הגברים גויסו לצבא, ולא היה מי שיציל את היבול. כמובן, ששתי לעשות עבודה חקלאית. ראיתי בכך הכשרה חקלאית לקראת בואי לארץ. העבודה הייתה קשה מאוד, הסלקים היו תקועים באדמה הקפואה. עבדנו בקלשונים ועד מהרה הופיעו יבלות על הידיים שלא הורגלו לעבודה כזאת. בכל זאת המשכתי והייתי מאוד גאה בפרוטות שהרווחתי. סוף סוף היה זה הכסף הראשון שהרווחתי ביושר ביגיעת כפי, תרתי משמע.  סוף סוף בראשית פברואר 1940 קיבלתי מכתב מן ההורים, בו נדרשתי לחזור מיד ללונדון, כי מתארגנת קבוצה של יהודים עם סרטיפיקטים כמונו, לנסיעה לארץ ישראל. 

 

 

 

פרק שלישי:העלייה ארצה (פברואר 1940 עד מרץ 1940)

 

ביום 23 בפברואר 1940, עזבנו את לונדון ברכבת לנמל ניו-היוון NEWHAVEN בדרום אנגליה. היינו קבוצה של כ- 50 איש, בני נוער ומבוגרים שהתחלנו יחד את המסע לארץ ישראל. השכם בבוקר עלינו על אנייה שהעבירה חיילים אנגליים לצרפת. ב- 24.2.1940 עזבנו את אנגליה. הפלגנו בשיירה ארוכה של אניות בליווי אניות מלחמה את תעלת לַה-מַנְשׁ. כעבור מספר שעות הגענו לנמל הצרפתי דִּיֶפ  Dieppe . בעיר זאת ערכו הכוחות האנגלים והאמריקניים תרגיל פלישה לצרפת כעבור 4 שנים. מכאן המשכנו ברכבת צרפתית דרך רואן  Rouen  לתחנת הרכבת פריס צפון.  כדי להגיע לתחנת הרכבת פריס דרום היינו צריכים לחצות את פריס לכל אורכה. מאחר וכולנו היינו אזרחים גרמניים חצינו את פריז בליווי משטרתי צמוד. מאוחר בלילה נכנסנו לרכבת שנסעה דרך ליוןLion  למרסיי. כאן שהינו 3 ימים עד שיכולנו לעלות על סיפון האנייה פטריה   .Patriaהאנייה הזאת הובילה חיילים וסוסים לצפון אפריקה, (טוניס) וללבנון. עמדתי על הסיפון והסתכלתי איך מעלים את הסוסים לבטן האנייה. חיילים צרפתיים פרסו רשת גדולה על הרציף, שקצותיה היו קשורים למנוף האנייה. חייל שעמד מעבר לרשת משך את הסוס בחבל אל מרכז הרשת. ברגע הזה המנוף משך את הרשת כלפי מעלה והסוס פרפר בין שמים וארץ.  השתוממתי שהצבא הצרפתי עדיין השתמש בסוסים. האנייה הייתה שייכת לחברה

  ."Messagerie Maritime"

הייתה זאת אנייה גדולה מאוד ומיושנת מאוד. נאמר לנו כי זאת היא הפלגתה האחרונה בשרות החברה. האנייה הזאת נכנסה להיסטוריה לאחר מכן, כעבור שלושת רבעי השנה. היא פוצצה על ידי ההגנה בנמל חיפה, כדי למנוע שילוח עולים בלתי לגליים ע"י הבריטים למאוריציוס. 

ביום 28.2.1940 הפלגנו סוף סוף ממרסיי. חצינו על סיפון הפטריה את כל רוחב הים התיכון לְבִּזֶרְטָה בתוניס.  שם נפרקו חלק מן החיילים והסוסים וחיילים אחרים הועלו על האנייה. שמחתי על הגיחה לביזרטה כי באופן זה הגעתי לאפריקה לפני שאגיע לאסיה (א"י). גם ביזרטה נתפרסמה לאחר מכן. בעת נסיגת הצבא הגרמני מצפון אפריקה הייתה ביזרטה נקודת האחיזה האחרונה של הצבא הגרמני בפיקודו של גנרל רומל בצפון אפריקה. מכאן הפלגנו הישר מזרחה. מזג האוויר נהיה סוער מאוד. רוב הנוסעים לא נהנו כלל משפע המזון המשובח שניתן לנו. עברנו דרומית לאי כרתים, וביום 5.03.1940 הגענו לנמל בירות. במבט לאחור היה לנו מזל בלתי רגיל. שהינו באנגליה לפני תקופת הבליץ. חצינו את צרפת חודש וחצי לפני כיבושה ע"י גרמניה. שטנו בים התיכון ממרסיי לבירות, כאשר איטליה עדין לא נכנסה למלחמה בצד גרמניה, ובים התיכון לא היו עדיין צוללות עוינות. אחרי לינת לילה במלון בבירות נסענו באוטובוס לבנוני דרך צידון וצור לראש הנקרה. כאן לבסוף נכנסנו לתחומי ארץ ישראל ביום 6 במרץ 1940. אברהם קיבל את פנינו, כמעט שנה אחרי שנפרדנו ממנו.

 

 

פרק רביעי  ההתבגרות במסגרת עלית הנוער.

עלית ילדים בבית ספר קַלֶן בירושלים (מרץ 1940 עד מרץ 1942)

 

מראש הנקרה נסענו באוטובוס של אגד נסיעה קצרה לקריית מוצקין לביתם של מוזס ופלורה שטיינווג, האח והגיסה של אבי. הנסיעה באוטובוס אגד ריגשה אותי מאוד. כל השלטים היו כתובים בעברית, אותה ניסיתי לפענח. והנוסעים דיברו ביניהם בשפה העברית באופן הטבעי ביותר. פגשנו בקרית מוצקין את בן-דודי פאול שטיינווג, אשר הקים מפעל מתכת במפרץ חיפה, ואת בתו נעמי (היום נעמי ניצן). למחרת הוטל עלי ללוות את סבתא רוזה למשפחתה בשכונת בורוכוב. הייתי גאה שסמכו עלי לנסוע לבד עם הסבתא למקום שם לא הייתי קודם לכן. כל פרט מן הנסיעה הזאת זכור לי עד היום. תחנת אגד הישנה בחיפה. הדרך הישנה, היחידה לתל-אביב, דרך בנימינה, פרדס-חנה, חדרה, פתח-תקווה, רמת-גן, תל-אביב עד לתחנת אגד בקצה שדרות רוטשילד. שם קיבלה את פנינו חנה וולגמוט, האחיינית של סבתא רוזה, אתה נסענו לשכונת בורוכוב. הפגישה של סבתא עם אחותה הייתה מרגשת. שתיים מבנותיה של דודה לֵינְכֶן, בֶּרְטָה וחנה קיימו יחד עם בעליהן מקס וולגמוט וקורט גליק משק חלב משגשג ברחוב גורדון בשכונת בורוכוב. השכם בבוקר חלבו את הפרות. חלק מן החלב עובד לתוצרת חלב וחלק אחר שווק בכדים לתל-אביב על אופנוע  של המשפחה. אני שיחקתי עם הדור הצעיר, עם ראובן וחנה, ילדי קורט וברטה ועם עליזה ורוני, בנות חנה ומקס. אלה ארגנו לי אופנים ונסענו ביחד לעין גנים לבקר את הדוד שמעון ומשפחתו.

שמעון ואשתו יוליה (יולכן) עלו ארצה בשנה 1923. היה להם פרדס ומשק עזר קטן, כמה עזים וחמור ככלי תחבורה. המרחק משכונת בורוכוב (היום גבעתיים) לעין-גנים (היום חלק מפתח- תקווה) אינו גדול. אבל הכבישים לא היו סלולים והיה צריך להתרגל לרכב בדרכי החול. אנחנו באנו ארצה בלי שום אמצעים. לכן היה על המשפחה שלנו להתפזר. סבתה רוזה נשארה אצל אחותה ובנותיה בשכונת בורוכוב. אבא נסע לקיבוץ בית-זרע אל אחיינו, אברהם נאמן, מוותיקי הקיבוץ. הוא נשאר שם כחצי שנה, עבד בהנהלת החשבונות ושכלל את העברית שלו. אימא נסעה לירושלים והחלה לעבוד עבודה פיזית קשה מאוד כמבשלת בביתו של קצין אנגלי גבוה. עבודה של 12 שעות ביום בשכר זעום וביחס של אנגלים לנתינים (natives) , אך היה למקום עבודה זה יתרון בכך שאימא לנה בבית מעבידיה. באופן זה נחסכו למשפחה דמי שכירות לדירה. 

הורי הצליחו להכניס אותי למסגרת "עלית הנוער", או, ביתר דיוק, למסגרת "עלית ילדים". נועדתי להיות בבית ספר קלן במסגרת חברה של ילדים שהיו אמורים להגיע ארצה בראשית אפריל. לכן עברתי לשבועיים לבי"ס נתן בצפון תלפיות, לחברה של אחי אברהם. אלה כבר היו וותיקים בארץ ודיברו עברית שוטפת. על-כן ביליתי שבועיים בבית הספר של תלפיות. זה היה מאוד מעניין עבורי הייתי יחד עם צברים. בלי ספק קלטתי הרבה עברית בשבועיים אלה. בסוף מרץ עברתי לבית ספר קַלֶּן בתוך ירושלים, בבית שקודם לכן היה בו בית החולים של הדסה. יחד אתי באו מספר נערים ונערות מן הארץ. בשני באפריל הגיע גרעין של ילדים מגרמניה ומסלובקיה. הסלובקים היו חברים בתנועת הנוער גורדוניה. הילדים מגרמניה וסלובקיה ניצלו מן התופת הנאצית הודות לסרטיפיקטים שהוצאו ולא נוצלו. הם היו האחרונים שהגיעו ארצה מאירופה באופן לגאלי. 

בבניין הדסה הישנה היו 3 קומות. בקומת הקרקע התקיים בית ספר יסודי בהנהלת הגברת קלן. היא הייתה אישה אמריקנית, מיודדת מאוד עם גברת הנריטה סולד, מנהלת מפעל עלית הנוער. בית הספר היהודי נתן למוסד זה את שמו: בית-ספר קַלֶן. בקומה העליונה הייתה הפנימייה שלנו. באגף המערבי היה אולם גדול, בו שוכנו הנערים. באולם הגדול של האגף המזרחי שוכנו הבנות. באמצע הקומה הייתה דירה צנועה של אם הבית ובעלה, משפחת קלנר. בקצה המערבי של אגף הבנים הייתה גזוזטרה. זאת נסגרה וכך נוצר חדר צר וצנוע עבור המדריך שלנו רפאל אהרונשטיין. מתחת לקומת הקרקע היה מרתף ובו חדר-אוכל, מטבח ומחסן. כמו כן הייתה שם כיתת לימוד. החוק בעליית הנוער קבע כי התלמידים לומדים חצי יום וחצי יום עובדים. בצד המזרחי של החומה שהקיפה את המבנה הייתה שורת צריפים בהם שוכנו נגריה ובניין ששימש לכיתה ללימוד עבודות בניין. בין הבניין ועד לחומה הצפונית היה שטח של כרבע דונם, אשר שימש קרקע ללימודי החקלאות. לבנות הייתה אפשרות ללמוד מקצועות של כלכלת בית, בישול תפירה וניהול משק בית. מיד ראיתי שחקלאות רצינית לא ניתן ללמוד על שטח זעיר כזה של רבע דונם. לכן החלטתי ללמוד את מקצוע הנגרות ולא התחרטתי על הבחירה הזאת.  המורה שלנו היה שמעון גולדברג, איש משכיל מאוד, אשר למד בגרמניה משפטים, אבל בארץ החליף את מקצועו והקים יחד עם שותף נגריה מכאנית בנחלת שבעה, בו ייצרו רהיטים שונים, וגם עסקו בנגרות בניין. ברם, ההתמחות של שמעון ושותפו הייתה בבניית שולחנות אריגה. אנחנו, תלמידיו של שמעון, לא הורשינו לעבוד על מכונות נגרות. למדנו לעבד את העצים ידנית. אם היה צורך בעיבוד מכני, הלכנו אל הנגרייה של שמעון וראינו את המכונות השונות אך לא הורשינו לגעת בהן. היינו צריכים לעבוד 3 שעות כל יום, אבל אצל שמעון עבדנו רק שעתיים עבודת נגרות מעשית. בשעה השלישית למדנו תיאוריה. למדנו על סוגי העצים השונים, למדנו על סוגים של חיבורי נגרות שונים, אבל בעיקר למדנו שרטוט והבנת שרטוטים טכניים. למדנו לשרטט רהיטים, במבט מלמעלה, מבט מלפנים ומבט מן הצד וחתכים שונים.  לאחר מכן למדנו לצייר ציור איזומטרי (בקווים מקבילים).  לבסוף הוא הקנה לנו את הידע של ציור בפרספקטיבה  וגם פרספקטיבה עם צל. שעה ביום לימוד נגרות עיונית זה הרבה מאוד. לאחר שהקנה לנו מושגי יסוד בשרטוט הוא החל להשלים את ידיעותינו במתמטיקה ובגיאומטריה. צריך לקחת בחשבון שכולנו עזבנו בתי ספר מסודרים בכיתה ח'.  שמעון עורר בנו לא רק את החיבה לנגרות אלא גם למתמטיקה. נשארתי ידיד לשמעון במשך עשרות שנים. אני יודע להעריך את מה שהוא הקנה לי.

המדריך שלנו היה רפאל אהרונשטיין. אצלו למדנו עברית, היסטוריה, ספרות עברית ותנ"ך. לא התקשיתי בלימודים אלה. ידיעתי הבסיסית בעברית ואפילו בתנ"ך, הודות ללימודים בבי"ס יבנה, הקלו עלי מאוד. בתום שנה אפשרו לי ולעוד חבר, שהצטיין בלימודי העברית,  ללמוד את השפה הערבית בשיעורי ערב. כאן שוב שיחק לי המזל. יצא לי ללמוד אצל אחד המורים היותר טובים לערבית בארץ, ד"ר. יוחנן קפליבצקי. ספריו ללימוד ערבית ספרותית ומדוברת נחשבים לספרים קלאסיים. למדנו אצלו במשך שנה  גם ערבית ספרותית וגם ערבית מדוברת.

(בי"ס קאלן בירושלים, תמונה מ- 1968)

בתקופת שהייתנו בבי"ס קלן קיבלה המלחמה באירופה ובאפריקה מפנה מסוכן ממש. באפריל 1940, רק  שבוע ימים בלבד אחרי שהקבוצה שלנו החלה להתגבש בבית ספר קלן, פלש הצבא
הגרמני במלחמת בזק לדניה ולנורווגיה. שתי המדינות נכבשו בסערה. הסיוע האנגלו צרפתי לנורבגיה לא הצליח למנוע את כיבוש כל נורבגיה על נמליה בידי הצבא הגרמני. חודש ימים לאחר מכן, בעשירי במאי פלש הצבא הגרמני להולנד בלגיה וצרפת. הולנד נכנעה כעבור 4 ימים, בלגיה כעבור שלושה שבועות. צרפת קרסה עם כיבוש פריס. כעבור חודש וחצי בלבד, ב 22 ביוני 1940, חתמו הצרפתים בהנהגת המרשל פֶּטֵין הסכם שביתת נשק עם גרמניה, הסכם שתנאיו הוכתבו ע"י היטלר. בינתיים קרו שני דברים שהשפיעו על המשך המלחמה. ב- 10 במאי, ביום פלישת צבא היטלר אל ארצות בנלוקס וצרפת, הוחלף צ'מברלין כראש ממשלת אנגליה. במקומו נתמנה ווינסטון צ'רצ'יל. ב- 10 ביוני הכריזה איטליה מלחמה על צרפת. הים התיכון הפך לזירת מלחמה. צ'רציל ארגן את מסע ההצלה של שארית חיל המשלוח הבריטי מעיר הנמל דנקירק. ביניהם היו בוודאי רבים מן החיילים שחצו את התעלה מניוהוון לדייפ יחד אתנו, שלושה חודשים קודם  לכן. כעת נותרה אנגליה המדינה היחידה שניצבה מול הצבא הגרמני הבלתי מנוצח.

מיולי ועד הסתיו של 1940 התחולל הקרב על אנגליה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון ואת שׁאר ערי אנגליה ונמליה בלי רחמים. היטלר חשב להכניע באופן זה את אנגליה. ברם, צ'רציל ידע לחשל את התנגדות עמו. חיל האוויר המלכותי (Royal Air Force) גרם אבדות כבדות לחיל האוויר של גרמניה. לגרמנים אבדו בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1940 יותר מ 1200 מטוסים. הם לא הצליחו להשיג עליונות אווירית בשמי התעלה. כתוצאה מכך וויתר היטלר על תכניתו לפלוש לאיים הבריטיים.

בראשית 1941 התקרבה המלחמה באופן מוחשי ביותר אלינו. במרס 1941 כבשו הגרמנים את בולגריה. באפריל הם כבשו את יוגוסלביה. באותו הזמן הם התקיפו את יוון והדפו את הצבא היוני ואת חיל המשלוח האנגלי מיבשת יון לאי כרתים.  במאי אותה שנה כבשו הגרמנים את  כרתים במבצע של הצנחת דיביזיות של צנחנים.  באותו הזמן התקדם צבא איטלקי וגרמני מלוב למצרים. נוסף לכל אלה, - שכנותיה הצפוניות של ארץ ישראל, סוריה ולבנון, היו בשליטה של ממשלת ווישי הנתונה להשפעה גרמנית. הייתה סכנה כי הגרמנים יתבססו בהן. ארצות ערב כולל מצריים אהדו את הגרמנים. באפריל 1941 פרץ מרד פרו גרמני בעיראק בהנהגת ראשיד עלי אל כילני. המורדים תפסו את השלטון בעיראק. כל זה נתן את התחושה כי הגרמנים מתכוונים לפרוץ דרך המזרח התיכון לשדות הנפט במפרץ הפרסי ומשם להודו. האנגלים שלא הצליחו להגן על נורווגיה, לא על צרפת, לא על יוון ועל כרתים, ייסוגו גם מישראל ויפקירו אותנו טרף לנאצים.

כדי לקדם כל מצב אפשרי הקימו המוסדות היהודיים בארץ ב- 1941 כוח מגן עצמאי, את הפלמ"ח. הוא היה כמובן בלתי לגלי, אך האנגלים ידעו על קיומו. הם אפילו נעזרו בפלמ"ח כאשר החליטו לכבוש את לבנון ואת סוריה ביוני 1941. בקרבות עם הצרפתים שם איבד משה דיין את עינו. במאמץ מרוכז הצליחו האנגלים להתגבר על המרד בעיראק, ולהקים בה מחדש ממשל פרו-אנגלי.

זה היה הרקע המדיני והצבאי בשנה הראשונה שלי בירושלים. 

בינתיים התרכזה משפחתנו כולה לזמן קצר בירושלים. אימא הפסיקה לעבוד אצל משפחת הקצינים האנגלים. היא עברה לנהל את משק הבית של ד"ר וורנר סנטור, רקטור האוניברסיטה העברית, שביתו היה ברחוב עזה. היחס אליה השתנה מן הקצה אל הקצה. הייתה הערכה רבה לעבודתה, וגם השכר היה יותר הוגן. אבא חזר מבית זרע וההורים שכרו דירה צנועה ברחביה. באותו הזמן גם סבתא רוזה באה לירושלים והחלה לגור אצל גיסתה, הדודה מיכל, אחותה הצעירה של סבא נחמיה. היא עלתה ארצה בשנות העשרים, והתפרנסה מתפירה. היא הייתה תופרת מוכשרת ומחוננת. ביתה נמצא ברחוב החבשים, מאוד קרוב לבי"ס קלן. אברהם שהה עדין בצפון תלפיות עד מרץ 1941. בתום שנתיים עליית ילדים בבית ספר נתן, הוא עבר עם קבוצתו לעוד שנתיים של עליית נוער בקיבוץ עין-גב. עם כל האהדה שלנו לאנגליה, אשר נותרה יחידה במאבק נגד מכונת המלחמה הגרמנית, יחסינו לממשלת אנגליה היו אמביוולנטיים. לא יכולנו להשלים עם זה שהאנגלים השתמשו בצי המלכותי המפואר, לצוד אניות מעפילים בלב ים. באניות רעועות אלה חתרו מעפילים לארץ, חסרי כל. הם ניסו להימלט מן התופת הנאצית. הנה, בנובמבר 1940 ריכזו האנגלים עולים שהגיעו ארצה באופן "בלתי לגאלי" באנייה שהייתה מיועדת להביאם למחנות מעצר במאוריציוס. האנייה הזאת הייתה פאטריה, אותה אנייה שעל סיפונה עלינו ארצה לפני שמונה חודשים. ההגנה הצליחה להבריח אל האנייה חומר נפץ, בכוונה לפוצץ אותה ולגרום לה נזק שימנע את הפלגתה. ב 25 בנובמבר הפיצוץ עשה חור גדול והאנייה טבעה בנמל חיפה. רוב העולים, אך לא כולם, ניצלו ע"י קפיצה למים ושחיה לחוף. בין אלה שניצלו גם שישה שיהיו אחרי 4 שנים למייסדי קיבוץ אילת בנתניה.

בירושלים לא זנחתי את תחביב הציור. הייתי מטפס עם בלוק ציור ועיפרון על חומות העיר העתיקה ומצייר משם את כיפת הסלע, את שער יפו ועוד. לצערי אבדו ציורים אלה. גם חיבתי לשירי היינה טופחה בתקופה זאת. למדתי רבים מהם בעל פה. גם ניסיתי לתרגם חלק מהם לשפה העברית. באותם הימים ידעתי לראשונה טעם אהבה. התאהבתי באחת הבנות, לאה ווינטר שמה. רוב הבחורים שלנו התאהבו בה לפי התור. אך בעיוורוני לא הייתי מודע כי ליבה היה נתון לאחר. אז תרגמתי לראשונה את השיר "בחור אהב ילדונת, אך זו התאהבה באחר" גם

חיברתי שיר בגרמנית:

Ich bin ein Mensch der denket.

So dacht ich bei Tag und bei Nacht

Und dacht Dich von Gott mir geschenket,

Doch habe ich falsch gedacht.                         

 

 

בפעם הראשונה בקיבוץ:

בקיץ 1941, כאשר היינו כבר שנה בארץ, היינו בפעם הראשונה בקיבוץ. באנו למחנה עבודה בקיבוץ גבעת חיים, בעמק חפר.  עבדנו שם בעבודות חקלאיות שונות, בעיקר בפרדס ובמספוא. במספוא היה עלינו לדלל בטוריות שדה תירס. זאת הייתה עבודה לא קלה ומייגעת. באחד הערבים הציגו שם ילדי בית הספר לסיום שנת הלימודים את המחזה "חלום ליל קיץ" מאת שיקספיר. לא ראית הרבה מן המחזה. אך התיישבתי על הספסל ומיד נרדמתי. ובחלומי אני נמצא בשדה תירס ומדלל בעזרת הטורייה הכבדה. כאשר התכופפתי לעקור ידנית עשב בר קרוב לגבעול התירס ---נפלתי מן הספסל והתעוררתי. 

מאוד השתוקקתי לבקר את אברהם בקיבוץ עין-גב. ידעתי כי אין לשם תחבורה יבשתית מסודרת, וצריך להגיע לשם בספינה היוצאת מדגניה. ביום שישי אחד יצאתי בטרמפ לעין גב, ובכיסי חמישה גרוש (שילינג). איך שהוא הגעתי לדגניה ונהניתי מן ההפלגה על הכינרת לעין-גב. אברהם הופתע מהופעתי לא מעט. סייר אתי במשק והסביר לי על מעשי החברה שלו. הוא היה איש השומר הצעיר, אך החליט ללכת עם קבוצתו לקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, להשלים את הכשרתו. כמו-כן הוא שלט היטב בערבית וקיים קשרים עם כפרי הערבים בסביבה. למחרת בבוקר עליתי על הספינה כדי לחזור לגבעת חיים. הגעתי בטרמפ מדגניה עד קיבוץ גשר. משם הלאה פשוט לא הייתה  תחבורה. התחלתי  ללכת ברגל דרומה בחום היום. כאשר צעדתי כמה קילומטרים באה מולי משאית דלק. הנהג עצר וגער בי, איך אני מעז ללכת לבד בסביבה ערבית עוינת. הוא אמר שהוא נוסע לטבריה לפרוק את הדלק וימשיך אחר כך לחיפה. נכנסתי לתא הנהג שמח וטוב לב. אבל בטבריה התברר שאינו ממשיך לחיפה. יצאתי למבואות המערביים של העיר וכעבר זמן קצר תפסתי טרמפ במכונית שנסעה לסג'רה.  שם שוב נטש אותי המזל. שוב התחלתי לצעוד ברגל לכיוון נצרת. כשאני עובר דרך הכפר הערבי כפר כנה עצר לידי טקסי יהודי. הנהג גער בי איך אני מעז ללכת כאן לבד והסיע אותי (חינם) עד נצרת. כאן עליתי לאוטובוס ערבי שנסע לחיפה. זה עלה בדיוק חמישה גרוש. עם רדת  הערב הגעתי לחיפה. בכמה טרמפים הגעתי עד טירה, במבואותיה הדרומיים.  שוב ניסיתי את מזלי בטרמפ. כעבור זמן מה עצרה מכונית. שוב גער בי הנהג איך אני מעז לעמוד בדמדומים ליד כפר של פורעים ידועים לשמצה. אמרתי לו: "מצטער מאוד, אבל אני מוכרח להגיע לגבעת חיים", ונכנסתי. הנהג אמר לי להסתכל לאחור "האם אתה מכיר את האיש במושב האחורי? הסתובבתי,  הסתכלתי, אך לא זיהיתי אותו. נהג לחש לי בסוד: "זה הארצפלד!" מה לעשות, - לא ידעתי בדיוק מי הוא הארצפלד זה. הם הורידו אותי בחשכה ליד הישוב התימני אלישיב ומשם הלכתי ברגל לגבעת חיים, שמח  ועליז שהשלמתי את המשימה.  למחרת שאלתי את המדריך "מי זה הארצפלד?"  "מה, אתה  לא יודע מי זה? זה הוא האבא של ההתיישבות בכל רחבי הארץ!". בזמן הזה נתבשרנו שחבר הקיבוץ גבעת חיים, יצחק בן-אהרון, שהתגייס לצבא הבריטי, נפל בשבי  הגרמנים ביוון. הכול תהו: האם יתייחסו אליו כאל שאר שבויי המלחמה האנגלים, או, כאל יהודי? 

לסיום המחנה בגבעת חיים ערכנו טיול. נסענו במשאית לקיבוץ בית אורן, שזה עתה עלה על הקרקע. משם המשכנו ברגל דרך הכפרים הדרוזיים דלית אל כרמל ועוספיה, למוחרכה, לדליה ולבת-שלמה. בדלית אל-כרמל ניסיתי לעשות שימוש במה שלמדתי בשלושה חודשים אצל ד"ר קפליבצקי. דיברתי עם ילדי המקום בערבית מדוברת. אך הם לא הבינו אותי ואני לא הבנתי מילה אחת מדיבורם אלי.

ביום 22 ביוני 1941 קיבלה המלחמה באירופה מפנה. גרמניה פלשה בכוחות אדירים לרוסיה ואל הארצות הבלטיות שהיו כבושות ע"י רוסיה. הצבא הרוסי נסוג בכל החזיתות. אבל, כדי להקשות על הגרמנים הם השאירו אחריהם "אדמה חרוכה".  תוך זמן קצר יחסית עמדו הגרמנים בשערי לנינגראד ומוסקבה.  הם כבשו את כל אוקראינה והגיעו עד רוסטוב על נהר הדון וכבשוה. למרות שהגרמנים לא השיגו את יעדיהם ברוסיה, הם הגיעו לשיא עצמתם. הם שלטו באירופה כולה, מלבד אנגליה.  הם כבשו שטחים ענקיים מרוסיה כולל שדות החיטה של אוקראינה ורוסיה הלבנה. בצפון אפריקה חדרו צבאות הציר בפיקודו של גנרל רומל למערב מצרים. יפן, משוכנעת כי בעלות בריתה, גרמניה ואיטליה עומדות לנצח באירופה, התקיפה את צי ארה"ב בנמל הפנינים, ב 7 בדצמבר 1941. ארה"ב  ובריטניה הכריזו מלחמה על יפן.  היטלר, בטוח בניצחונותיו, הכריז מצידו מלחמה על ארצות הברית.

במהירות מפתיעה כבשה יפן בנוסף לחלקים נרחבים של סין שכבר היו בידיה, את הפיליפינים, הודו סין, מלאיה, את סינגפור, חלקים נרחבים של בורמה, את איי אינדונזיה ההולנדית. בכיבוש גיניאה החדשה איימה יפן על יבשת  אוסטרליה. האופק המדיני והצבאי נראו קודרים מאוד. זה היה הרקע לשנה השנייה והאחרונה שלי בבי"ס קלן בירושלים.

אוסיף עוד אפיזודה: בינתיים מלאו לי 16 שנים. באחד הימים הלכנו לבית ספר למל ושם, במעטה סודיות, עם יד אחת על ספר התנ"ך ויד שנייה על אקדח, השביעו אותי לחבר בארגון ההגנה.

עם תום השנתיים התלבטתי האם להמשיך את דרכי בחברה הזאת. הרגשתי בה נהדר, החלטתי לעבור יחד אתה לעוד תקופה של עליית נוער במסגרת נוער ד' בקבוצת גבע, בעמק יזרעאל.

 

 

פרק חמישי:התבגרות במסגרת עלית הנוער.

שנה וחצי בקבוצת גבע (אפריל 1942 עד ספטמבר 1943).

לגבע הגעתי ערב פסח 1942. ביום שהגעתי לגבע נערך מול הרי גלבוע טקס קציר העומר. קצרו שדה שעורה בחרמשים ונערות לבושות בגדים ססגוניים אלמו אלומות, בליווי שירה וריקודים. התרגשתי עד דמעות ממש. הייתי מאושר שזכיתי להיות בין האנשים האגדתיים האלה, חלקם בני העלייה השנייה, ורובם בני העלייה השלישית, שהפכו את העמק הזה לגן פורח. גרנו בבתים של עליית הנוער, ארבעה ארבעה בחדר אחד. אנו החדשים, קיבלנו שקים לבנים מכותנה. הובילו אותנו אל ערימות הקש ושם דחסנו קש אל תוך השקים ששימשו לנו כמזרונים. משה הופנר היה המדריך שלנו. יקה, משכיל, מחנך דגול, ואב לחמש בנות. פניה, וותיקה ממוצא רוסי, הייתה המטפלת ואם הבית.

האוכל שקיבלנו בבית ספר קלן היה צנוע ביותר. והנה כאן בגבע האוכל היה בשפע ומגוון ביותר. בחדר האוכל הקטן והמסודר בטוב טעם, באנו במגע ישיר עם חברי גבע. למרביתם היה וותק של 20 שנים בארץ. זה נראה לנו המון. אבל היו כאן גם כמה ותיקים מבוגרים יותר, שבאו ארצה בעליה השנייה. דמויות אגדתיות ממש. המגע הבלתי ישיר עם חברי גבע היה גם בשעת המקלחת המשותפת. כאן קלטנו שיחות על גידולים חקלאיים, על מחזור זרעים, על כמויות הגשם, על שלושת הטרקטורים זחל של הקיבוץ, הַקְּלֶטְרַק המחורבן, הקטרפילר 22 Twenty two, הארי שבחבורה והאינטרנצינל T20. דיברו שם על נושאי הרפת ולגלגו על רפתני קריית ענבים, שהכניסו מכונות חליבה חשמליות, שזה ניסיון שנידון לכישלון  כי זה מוכרח להוריד את תנובת החלב של הפרות. כמו כן גלגלו שם במקלחת את כל חדשות המלחמה. המקלחת הייתה מעין פרלמנט זוטא.

בהתחלה התחלתי לעבוד בצריף קטן ששימש נגריה. שם עבד אבא של חבר קיבוץ ועסק בכל מיני תיקונים. לא היו להם מכונות נגרות. ראיתי שלא אוכל ללמוד שם הרבה והחלטתי לעבור לענפי החקלאות.  נהניתי לעבוד בענף המספוא. קצרנו את הירק (תלתן, עשב סודני ועוד) במקצרה שנמשכה ע"י סוס. עשינו "וולים" בקלשונים ולאחר מכן העמסנו את הקצור על עגלה והיידה- פיידה לרפת. באופן זה למדתי גם את המקצוע המכובד של העגלונות.

למדנו אחרי הצהרים. חברי צבי שטיין ואני שלטנו בשפה העברית יותר טוב משאר החברים. בגמר החופש הגדול התחלנו שנינו ללמוד בכיתה י',  יחד עם ילדי גבע בבית ספר על שם אטקין. (אטקין, חבר גבע ושטורמן, חבר עין-חרוד, נרצחו במאורעות ע"י פורעים ערבים). בבית הספר ישבתי ליד דידי מנוסי, שיחד עם אביו עבדתי בענף המספוא. דידי מנוסי נהיה לאחר מכן לסופר מושך בעט סופרים וזמר. נפגשתי אתו שוב כעבור למעלה מ 50 שנים באחת ההופעות של מועדון הזמר בקיבוץ דביר. הלימודים היו מעניינים ביותר. בנוסף ללימודים הרגילים במקצועות ריאליים כגון כימיה פיסיקה מתמטיקה, בנוסף לתנ"ך וספרות עברית, למדנו מקצועות הקשורים ישירות למשק החקלאי. דר. קם מבי"ס כדורי לימד אותנו את יסודות תורת הקרקע. קיבלנו שיעורים במיכון חקלאי, בהם למדנו על כל המכונות החקלאיות השונות על מרכיביהן. 

מגבע ערכנו טיולים עם מדריכנו משה הופנר, שזכורים לי עד היום. הלכנו ברגל מגבע עד לתבור. טיפסנו על ההר התלול. מלמעלה התפעלנו מיפי הכנסייה ומיפי המבט על עמק יזרעאל ועל הרי נצרת והגליל. משם המשכנו לקבוצת דגניה א', אם הקבוצות, אחרי ששמענו ממשה על יסוד דגניה ותולדותיה.  מדגניה נסענו בחזרה לגבע ברכבת העמק המפורסמת. טיול אחר היה לעמק החולה, לחוליות (שדה נחמיה) מטולה, תל-חי, לקיבוץ דן ולמקור הדן והבניאס.

בקיץ 1942 הגיעו הישגי הצבא הגרמני והיפני לשיא התפשטותם. הם פשטו ברוסיה אל עבר הקוקז ואל עבר סטלינגרד. רוסיה,  בקו אלכסוני מלינינגרד דרך מוסקווה ועד סטלינגרד (אך בלי הערים האלה),  הייתה בידי הגרמנים. כל אירופה להוציא את אנגליה, שוויץ ספרד פורטוגל ושוודיה, הייתה כבושה בידיהם או בידי שליטים משועבדים לגרמניה. כל צפון אפריקה, ממרוקו ועד עמוק אל תוך מצרים, היה בשליטת גרמניה או בהשפעתה. במזרח הרחוק הגיעו היפנים לשיא התפשטותם, לאחר כיבוש הפיליפינים, הודו-סין, מלאיה, סינגפור, בורמה, איי הודו המזרחית ההולנדית וגיניאה החדשה. באוקיינוס האטלנטי וגם בים התיכון עשו הצוללות הגרמניות שמות באניות האנגליות והאמריקניות, אך בסתיו 1942 הגלגל התחיל להתהפך והמלחמה קיבלה מפנה מעודד חיובי. בסוף אוקטובר 1942 נחלו האנגלים ניצחון מכריע על גיסות השריון של גנרל רומל במדבר המערבי, בקרב של אל-עלמיין. מכאן ואילך התחילה הנסיגה של הצבא הגרמני והאיטלקי מערבה ורדיפת הצבא האנגלי בפיקודו של גנרל מונטגומרי הבריטי אחריהם, דרך לוב ועד תוניס. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אנגליים ואמריקניים  במרוקו, והחלו להתקדם מזרחה. בדהירת הגרמנים אל עבר סטלינגרד והקוקז הם לא השיגו את יעדיהם. בקוקז הם לא הגיעו אל שדות הנפט של באקו ולא ניתקו את נתיב האספקה לרוסיה דרך איראן.  בקרב על סטלינגרד הם עתידים לאבד חלק ניכר מאוד של צבאם בחללים ובשבויים. בסוף נובמבר 1942 פתחה רוסיה  בהתקפת נגד רחבת היקף בחזית סטלינגרד שניתקה את הכוחות הגרמניים בעיר. במזרח הרחוק החלו האמריקנים בהתקפת הנגד שלהם. הם החלו לדלג מאי אל אי במסע שיכניע את מכונת המלחמה היפנית כעבור 3 שנים.

בינתיים הסתננו אלינו שמועות ראשונות על הגורל הטרגי של יהודי אירופה. בתחילה לא רציתי להאמין לכתוב בעיתונים, כי הגרמנים משמידים יהודים באופן שיטתי בהוצאות המוניות להורג ובגזים. חשבתי כי זאת תעמולת זוועה, כי לא יתכן שהגרמנים יבצעו פשעים מחרידים כאלה. אך הנה, בראשית 1943 הגיעו אלינו לגבע שתי בחורות צעירות מהונגריה. מהן שמענו לראשונה על עלילות הגרמנים במחנות ריכוז, שהם למעשה מחנות השמדה. הארץ כולה הייתה מזועזעת. הייתה תחושה של אין אונים וחוסר יכולת להושיע.  על רקע זה התארגנה בארץ קבוצה של צעירים וצעירות, אשר, בשיתוף עם הצבא הבריטי, אמורים היו לצנוח באירופה הכבושה, כסיוע לשארית הפליטה ולארגן נתיבי בריחה ארצה. בין אלה היה גם חבר מנוער ד' בגבע.   

משה הופנר, מדריכנו, קיים אתנו שיחות על המצב בארץ, בעולם, ועל מהלכי המלחמה. התנועה הקיבוצית הייתה מחולקת לחבר הקבוצות (גבע השתייכה לזרם קיבוצי זה), לקיבוץ המאוחד (שכניה של גבע, עין חרוד ותל-יוסף, השתייכו לזרם זה) ולקיבוץ ארצי השומר הצעיר.  חבר הקבוצות דגל בבניית קיבוצים (קבוצות) קטנים מלוכדים. האוריינטציה של מנהיגיו הייתה לבנות חברה סוציאליסטית חופשית, מבוססת על עבודה עצמית של חבריה. באוריינטציה על גוש המפלגות הסוציאל דמוקרטיות, כגון מפלגת הלייבור האנגלית. בארץ חבריו היו רובם חברי מפא"י. ניתן לאמר כי חבר הקבוצות היה לחוט השדרה של מפלגת פועלי ארץ ישראל. 

הקיבוץ הארצי השומר הצעיר אף הוא דגל בבניית קיבוצים קטנים ואורגאניים. הבנויים על קולקטיביות רעיונית של חבריהם. התוכן הקונקרטי של שיתוף רעיוני זה: ציונות וסוציאליזם מהפכני עם אוריינטציה פרו סובייטית. בארץ ייסד הקיבוץ הארצי את תנועת השומר הצעיר. הקיבוץ המאוחד דגל בקיבוץ גדול וגדל ופתוח לזרם העולים. היו בו חברים שדגלו בסוציאליזם דמוקרטי, וגם כאלה שדגלו בסוציאליזם מהפכני.  הקיבוץ המאוחד הווה את חוט השדרה של מפלגת אחדות העבודה. מפלגה זאת נטתה לפעמים יותר למפא"י ואף התאחדה אתה, ולפעמים היא נטתה יותר לשומר הצעיר ואף התאחדה אתו במסגרת מפ"ם לתקופה קצרה. אך רוב הזמן ניסה הקיבוץ המאוחד לשמור על עצמאות פוליטית במסגרת מפלגת אחדות העבודה.

אני התלבטתי בקשר לדרכי העתידית. ידוע ידעתי כי תנועתי הוורקלויטה התאחדה בארץ עם תנועת השומר-הצעיר. אבל בחו"ל, כאשר הצטרפתי לתנועת נוער זאת, לא היה לי מושג מה הם ההבדלים בין התנועות הציוניות הרבות. הבדלים אלה התחוורו לי כעת לאט לאט, הודות למשה הופנר מצד אחד והודות לשיחותיי עם אברהם, מצד שני. 

יחסי אל ברית המועצות עבר תנודות חדות.  עם כריתת הסכם ריבנטרופ מולוטוב רוסיה הסובייטית הייתה לכאורה בת ברית של גרמניה הנאצית. היא אפשרה לה לכבוש את פולין ובלעה בעצמה חלק גדול של פולין ואת המדינות הבלטיות בהסכמה עם היטלר. יתירה מזאת, היא התקיפה בתעמולה ארסית את אנגליה שנלחמה לבד נגד היטלר, כמעצמה קולוניאלית, המנהלת מלחמות אימפריאליסטיות.  

כל זה השתנה בחודש יוני 1941, כאשר רוסיה הותקפה ע"י גרמניה וניהלה קרבות לחיים ולמוות נגד הגרמנים. פתאום גורל העולם כולו, וגורל היהודים בתוך זה, נקשר  לגורלה של רוסיה. ליווינו את הקרבות שהיא ניהלה. דאבנו את נסיגותיה ואת קרבנותיה. שמחנו להצלחותיה ולניצחונותיה. מאידך, אנגליה הדמוקרטית, הגם שבעמידת הגבורה שלה נגד גרמניה זכתה למלא הערכתנו, הרי היא ביצעה כלפינו בעקביות אכזרית את מדיניות הספר הלבן. גם כאשר נודע גורלם המר של יהודי אירופה, היא לא הרפתה ממדיניות הספר הלבן. היא לכדה אניות מעפילים ושלחה את הניצולים מן התופת של היטלר לארצות גזרה, למאוריציוס, לקניה ולקפריסין. היא אסרה את ההתיישבות של יהודים בחבלים גדולים של ארץ ישראל, בכלל זה את ההתיישבות בנגב. היא חיפשה ומצאה נשק הגנה בישובים. כל זה משיקולים של פיוס ערביי ישראל וארצות ערב, אשר נטו בגלוי ובהסתר לצד הגרמני במאבק שהתחולל.  על-כן בהחלט קלטתי את מה שמשה הופנר ניסה להסביר לנו על יתרונות המשטר הדמוקרטי החופשי, על חופש המחשבה ועל חופש הפולחן הדתי. אך ראיתי גם את הצדדים האפלים של דמוקרטיה כגון זו של אנגליה כאן בארצנו, ובמושבותיה באסיה, באפריקה ובאמריקה. 

בינתיים הפסקתי לעבוד במספוא ועבדתי עונה שלמה עם חיים קארו בכרם. למדתי להכיר את הזנים השונים, מפנינת צ'אבה המקדימה ועד לתמר. עבדתי בחריש, בהשקיה, בקטיף ובאריזה, אבל מאוד מאוד רציתי לעבוד בפלחה. בחופש הקיץ של 1942 ו 1943 עבדתי בקציר חיטה על קומביין אליס צ'למרס המשוך ע"י טרקטור. עבודתי היה למלא את השקים, לקשור אותם וללתת להם לגלוש במגלשה של הקומביין לשדה. כמו כן היה עלי למשוך מפעם בפעם בחבל כדי שהקש ירד בצורה מסודרת בקוויים ארוכים וישרים שיקלו על עבודת המכבש. העבודה על הקומביין נתנה לי סיפוק רב. הרהרתי כמה שפר מזלי שמותר לי לעשות זאת. ובשפה גרמנית:

"Wie gut dass ich das machen durfte"

מאוד רציתי לעבוד על טרקטור. אריה, אחד מוותיקי נוער ד' היה פלח ומלך על הטרקטור שלו.  אצלו זכיתי לקבל שיעורים בנהיגת טרקטור זחל. לא הסתפקתי בזאת. למדתי על מבנה הטרקטור והמנוע בספר "הטרקטור המכונית והמנוע" וזה עזר לי מאוד בהבנת מנועי הבנזין והדיזל. בינתיים אמי הפסיקה לעבוד אצל פרופ. וורנר סנטור והתחילה לנהל מעון ילדים חרשים אילמים ברחוב יפו.  גם אבא מצא עבודה אצל המפקח על התעשייה הכבדה של ממשלת המנדט. זה שם מפוצץ מאוד. לפי מיטב הבנתי לא הייתה אז בארץ תעשייה כבדה שהיה צורך לפקח עליה. משרדו של אבא היה צריך לפקח על חלוקה צודקת של חומרי גלם בסיסיים כגון עצים ברזלים וחומרי בניה. בכל אלה היה מחסור גדול כי האניות הביאו בעיקר אספקה חיונית לצבא. ליבוא עצים ברזלים וכו' היה צורך ברשיונות יבוא. במצב כזה נוצר שוק שחור מפותח במוצרים הנתונים לפיקוח. מאבא למדתי על מידת השחיתות שהייתה קיימת כבר אז. סוחרי עצים, ברזל, וחומרי בניה שיחדו פקידים במשרד הזה. הם הגישו בקשות פיקטיביות ליבוא. ובהגיע החומרים העבירו אותם מידית ברווח ניכר לשוק השחור.

לי לא היה כסף. כדי לבקר אצל ההורים הייתי הולך אחרי הצהרים לתל יוסף למחלבה של תנובה עם ארגז של פרי או ענבים על הכתף. עזרתי לנהגים להעמיס את כדי החלב על מכוניתם. בשכר זה הם אפשרו לי לנסוע אתם בלילה לירושלים, לרוב למעלה על כדי החלב. הנסיעה הלילית דרך ג'נין, שכם, רמאללה לירושלים היתה חוויה מיוחדת. בין שכם ורמאללה, במעלה לבונה, היה בית קפה ערבי. שם הנהג עצר בקביעות. העיר את בעל הבית וזה הכין לנו קפה שחור מתוק ומהביל.  עם שחר הגענו למחלבת תנובה ירושלים בגאולה ליד מאה שערים. כאן עזרתי שוב בפריקת הכדים ושאלתי מתי חוזרים לתל יוסף. במעט הזמן הזה הלכתי עם ארגז הפרי על שכם לרחוב יפו לביקור הורים קצר. עדיין לא היה עלי להחליט על דרכי. בקיץ 1943, כאשר סיימתי את כיתה י' בבית הספר של גבע, הוחלט כי הקבוצה שלנו תעבור כגרעין הכשרה לקיבוץ נווה-איתן בעמק בית שאן. אני החלטתי להישאר לעת עתה בגרעין הזה. קודם כל כדי לקבל הכשרה חקלאית נוספת, אבל גם בתקווה כי הגרעין שלנו שבנווה איתן היה אמור להתאחד עם קבוצה ממוסד אהבה במפרץ חיפה ועם עוד קבוצה אחרת ממוסד מאיר שפיה ליד זיכרון יעקוב, יהיה בבוא העת גרעין להתיישבות חדשה. חלומי היה להשתייך לקיבוץ צעיר מראשיתו.

בערך באותו הזמן בו אנו סיימנו את  תקופת עליית הנוער בגבע, גמרה הקבוצה של אברהם את תקופת עלית הנוער בקיבוץ עין גב. אברהם החליט אז לא להישאר בקבוצתו. הוא הצטרף לגרעין של השומר הצעיר "להבות" שישב אז במחנה זמני בכרכור, ליד קיבוץ עין שמר. הקבוצה שאברהם השתייך אליה במשך ארבע שנים, ייסדה לאחר מכן את קיבוץ מעגן מיכאל. 

 

 

פרק שישי: הכשרה בקיבוץ נווה איתן (אוקטובר 1943 עד יוני 1945)

נווה איתן הוא אחד הקיבוצים של חומה ומגדל שהוקם בשנה 1939. בבואנו לשם בסתיו 1943 הוא עדיין לא חגג 5 שנות התיישבות. לכאורה זה היה קיבוץ צעיר, אבל החברים היו מבוגרים למדי, כי הם חיכו שנים רבות במושבה עד עלייתם על הקרקע. הקיבוץ התפרנס מגידול דגים, מפלחה מושקית, מרפת ולול. האקלים בעמק בית שאן מאופיין בטמפרטורות גבוהות מאוד, ובמיעוט גשמים בחורף. חברי הקיבוץ גרו בבניינים צנועים (בלי שירותים). חברי הגרעין שלנו שוכנו באוהלים. החום באוהלים האלה במשך היום הוא בלתי נסבל. לא ניתן לנוח באוהל במשך היום. בהפסקת הצהרים היינו נכנסים למדגרה ומשתרעים שם על הרצפה הקרירה. אני הייתי אז בן שמונה עשרה. מיד עם בואי התגייסתי למשטרת הישובים העבריים ונהייתי נוטר. עברתי קורס טירונים של חודשיים בכפר-ילדים ליד עפולה. הקורס הזה היה בפיקוד אנגלי. למדנו שם בעיקר תרגילי סדר, צחצוח נעלים וצחצוח כפתורי המדים. הנשק היחידי אותו למדנו ביסודיות היה הרובה האנגלי.  במשך הקורס עשינו אימוני ספורט רבים, ובסיומו כולנו עשינו את "אות הספורט", ששמור עמדי עד היום.     

מיד עם שובנו השלמנו את האימונים במסגרת קורסים של ההגנה, קודם בקיבוץ מעוז-חיים ואחר כך גם בקיבוץ כפר-רופין. כאן למדנו קפ"פ, מקל קצר ומקל ארוך, אימונים בתת-מקלע וגם במכונות ירייה ברן. כמו כן עברנו אימוני שדה (א"ש) - א"ש יום וא"ש לילה. 

חברי חיים ברגר ואני נהיינו אחראים על מחסן הנשק של הנוטרים בנווה-איתן. ארון הנשק היה בבניין, לכן שנינו התחלנו לגור בחדר הנשק. זאת הייתה כמובן הקלה גדולה מאוד. תפקידינו היה למסור את הנשק לשומרים ולקבל אותו בבוקר בחזרה. כל זה כמובן מלווה בניירת רבה וברישומים מתמידים. כמו כן היינו אחראים על ניקיון הנשק. בהתחלה התחלתי לעבוד בעגלונות, אבל כעבור זמן קצר עברתי לעבוד כטרקטוריסט בפלחה ובחפירת בריכות דגים חדשות. מאוד אהבתי לעבוד על הטרקטור הגדול של הקיבוץ, קטרפילר D2. עבדתי בחריש, וכעבור זמן קצר התחילה עונת הזריעה וזרעתי שעורה וחיטה בעזרת מכונת זריעה "דריל". העבודה הייתה במשמרות. מאוד אהבתי את משמרות הלילה. קודם כל

בלילה היה כמובן יותר קריר ויותר נעים. אבל, אני אהבתי את משמרות הלילה, כי הייתי לבד עם הטרקטור ועם הכוכבים. ברוב הלילות לא היו עננים, השמים היו זרועים אלפי כוכבים נוצצים. לאט לאט התחלתי ללמוד את שמות הכוכבים והמזלות. עזר לי בכך עיתון "דבר". פעם אחת בכל חודש הופיעה בעיתון זה מפת שמים עם מזלות העונה ושמות של כוכבי העונה. לא היה לי אז שעון (שעון יד היה דבר יקר המציאות). למדתי לדעת את השעה לפי עלית הכוכבים ושקיעתם.  שמתי לב שבכל לילה יש כמה כוכבים הנושרים מן השמים באופן מקרי. אבל בלילות מסוימים יש תופעה שכוכבים נושרים מאזור מוגדר בשמים לכל הכיוונים, בכמות הרבה יותר גדולה. אלה הם "מטרות המטאורים", שראיתי אותם בפעם הראשונה. אין ספק ששמות הכוכבים והמזלות שלמדתי עוד בקלן תוך כדי משחק, נהיו לי כעת מוחשיים וחברים ותיקים. בלילות אלה שוב הייתי אסיר תודה שמותר לי לעבוד בעבודה הזאת.  

בהיותי במעוז-חיים באימונים שמעתי כי יש במעוז חבר ששם המשפחה שלו שטיינוג. כשאבי בא לבקר בנווה-איתן הצעתי לו לבקר במעוז חיים ולתהות על קנקנו של שטיינוג זה. אבי אכן זיהה קרבת משפחה רחוקה למדי בין צבי שטיינוג זה ובינינו. לצערי, לא עסקתי אז עדיין בגיניאלוגיה. האיש נשכח ממני. היום אני יודע כי היה זה אח של יהודה כביש מירושלים, שביחד אנו עוסקים בימים אלה בחקר תולדות משפחת שטיינוג.

בבוא האביב עסקנו בהשקיית שדות הפלחה. זאת היא השקיה מיוחדת במינה. יוצאים לשדה עם טוריה ועם בד גדול מחובר בצד אחד ללוח עץ.  המים מגיעים מבית-שאן בתעלת מים פתוחה. השדה מחולק לערוגות גדולות. פותחים עם הטורייה פתח בדופן הערוגה ונותנים למים להישפך פנימה. כעת מכוונים את המים בעזרת הטורייה כך שהם יגיעו לכל חלקי הערוגה. כאשר זאת רוויה במים מניחים את הבד עם לוח העץ על הפתח וסותמים אותו עם הטורייה באדמה ועוברים הלאה לערוגה הבאה. הגם שנעים להיות עם רגלים יחפות בתוך זרמי המים הקרירים, העבודה עם הטורייה בחום היום של עמק בית-שאן קשה ומעייפת.  הרבה פעמים קרה שבאמצע ההשקיה המים מתמעטים בתעלת המים הפתוחה או זרימתם אפילו נפסקת לגמרי. חלוקת המים לתעלות השונות נעשתה בתוך בית-שאן הערבית. קרה פעמים רבות ששם הטו בכוונת זדון את המים המיועדים לנווה-איתן לחלקות של ערבים בסביבה. במקרים כאלה עלינו עם האחראי על המים בקיבוץ לתוך בית-שאן,  לחדש את זרימת המים אלינו.

בשתי עונות קציר, 1944 וגם 1945, קצרתי את שדות החיטה והשעורה בעזרת קומביין אליס צ'למרס. אלא שלא כמו בגבע, שם עבדתי על הקומביין, הפעם הייתי הטרקטוריסט. עבודת הקציר גרמה לי רוב נחת והנאה. ושוב: חשתי תחושת נחת: "Wie gut dass ich das machen durfte"

אחד הקורסים היותר ממושכים של ההגנה התקיים בקיבוץ כפר-רופין. גם כפר-רופין היה קיבוץ שנוסד בשיטת חומה ומגדל ב 1939. על גבעה קטנה ששלטה על השטח עמדו על תילם עדין שרידי החומה ובתוכה שני צריפים ושרידי המגדל.  חברי הקיבוץ עברו זמן מועט קודם לכן לתוך שורה מעגלית של בניני אבן.  האימונים התקיימו בתוך או על יד אחד הצריפים האלה. באחת ההפסקות הצצתי דרך החלון אל תוך הצריף השני. לא האמנתי למראה עיני. בחדר היו פזורים המון ספרים כאילו מי שהוא עשה כאן פוגרום. בנווה איתן הייתה רק ספריה קטנה ועלובה. אני הייתי רעב ממש לספרים. בכל הפסקה מן האימונים ובכל רגע פנוי נכנסתי דרך אחד החלונות לתוך הצריף והתחלתי למיין ולסדר את הספרים. רוב הספרים היו בשפה הגרמנית, אך היו שם גם הרבה ספרים בשפה הצ'כית. היו שם כל ספרי הקלאסיקה הגרמנית כולל ספרי היינה, ספרים בכלכלה כולל הקפיטל של קרל מרקס ומה שעניין אותי במיוחד, היו שם ספרים בנושאי אסטרונומיה.  כאמור סידרתי את הספרים וערכתי רשימה מסודרת. לפני סיום הקורס ירדתי לקיבוץ ושאלתי בדחילו מי ספרן הקיבוץ? כשמצאתי אותו מסרתי לו רשימה של הספרים ושאלתיו "מה פשר הבלגן בצריף הספרים שם למעלה?". התברר שהקיבוץ קלט לא מזמן גרעין צ'כי "בנתיב". הם באו עם הרבה ספרים ולא היה איפה לקלוט אותם. לכן מסרו להם את הצריף על הגבעה.  לאחר מכן אירחו בקיבוץ מחנה עבודה עירוני ושיכנו אותו בצריף השני. הצברים, כשראו ספרים בגרמנית שפכו עליהם את זעמם וגרמו לאי הסדר שמצאתי. ביקשתי להשאיל משם ספרים לקריאה. הספרן אמר לי: "אתה יכול לקחת כל ספר שתרצה". עבורי זה היה אוצר ממש. חזרתי לנווה איתן עם שלל ספרים. כשגמרתי לקרוא אותם, הייתי הולך בשבתות ששה קילומטר למקור הדעת ומחליף ספרים ככל שיכולתי לשאת. אחד הספרים היה הספר "ענבי זעם" של שטיינבק. גם ראיתי לא מזמן את הסרט The Grapes of Wrath"".  הספר והסרט השפיעו עלי השפעה עמוקה. ראיתי איך הכנסת הטרקטור בקנה מידה גדול בארה"ב גרם לנישול חוואים רבים מאדמתם. במקום שהמצאה גאונית זאת תביא ברכה היא גרמה לחוסר עבודה המוני ולמשבר כלכלי עמוק. זכורה לי התמונה איך שהטרקטור הענקי חורש בשם איזו חברה אנונימית את אדמת החוואי המנושל. זה מרים את הרובה ומכוון אותו אל ראש הטרקטוריסט. הלז אומר לו שלא כדאי לו לירות, כי נוסף לאדמתו הוא גם יאבד את חירותו. ויבוא טרקטוריסט אחר לחרוש את האדמות האלה. אני לא יכולתי להבין מדוע החוואי השמיט את הרובה ולא ירה אל עבר הטרקטוריסט.  זה לא היה דבר תיאורטי ורחוק מהמציאות שלנו. הקרן הקיימת קנתה את אדמות עמק בית שאן מבעלי הקרקע הערבים הפיאודלים. אבל, על האדמות ישבו בדואים שבעבר הלא רחוק עיבדו אותן. אלה נשארו עם אוהליהם על האדמות. כאשר יצא לי בלילות לחרוש סמוך ככל האפשר לאוהלים אלה, אך מספיק רחוק כדי לא לפגוע ביתדותיהם, היו הבדואים יוצאים ועומדים בפתח האוהל במבטים זועמים, עם מקלות ארוכים וגם עם רובים. הסיטואציה הזאת דמתה להפליא לענבי זעם. אך המצב היה הפוך. אני הייתי הטרקטוריסט עם הטרקטור הענקי . - - -

ספר מבוא לאסטרונומיה, שחובר בשנות העשרים, פתח לי אופקים והקנה לי בסיס יותר מוצק בתחום המרתק הזה. היום אני הרבה פעמים משווה את הידע העכשווי באסטרונומיה לתוכן הספר הזה, שחובר לפי כ- 80 שנה. התקדמות הידע מאז היא מדהימה. מדהים לא פחות שהייתה לי הזכות לעקוב מקרוב אחרי הרחבת תחומי הדעת במדע העתיק הזה במהלך המאה העשרים.

בין העונות החקלאיות הייתי עובד עם טרקטור ועם סקרייפר בחפירת ברכות דגים חדשות. גם כאן הייתה ההתפתחות הטכנולוגית מרשימה ביותר. עוד עבדו בנווה איתן גם עם סקרייפר קטן משוך ע"י סוס. כמובן שההספק שלי היה לעין ערוך גדול יותר. אבל, הנה הופיעו אז בארץ כלים הרבה יותר משוכללים לעבודות עפר. הצבא הבריטי, אבל גם חברת סולל בונה השתמשו אז כבר בסקרייפרים מסוג "להטורנו" שהקטרפילר שלי עם הסקריפר שלו היו מתגמדים על ידם.  

והנה, באחד מימי אביב 1943, עבדתי להנאתי בחפירת ברכת דגים. היו צריכים להביא לי דלק מן הבית ועל שום מה לא הביאו. מחשש כי הדלק עלול להיגמר בטרקטור ואוויר יכנס למרססי הדלק, כביתי את הכלי. צעדתי הביתה לברר מה העניין. בדרך עברתי ליד קבוצת עובדים שעבדו בהכנת חציר. כאן אמרו לי כי משטרה בריטית נמצאת בתוך הקיבוץ. עלי להיכנס למקלחת ושם יביאו לי את המדים. ואכן במקלחת חיכה לי שלמה מרזל, חבר וותיק, שהיה אחראי על מחלקת הנוטרים. הוא הביא לי את המדים. כשהתלבשתי הוא הסביר לי את פשר המהומה. בלילה יצאה כיתה של הפלמ"ח לבית שאן בליווי רופא. הם תפסו ערבי שביצע מספר מקרי אונס של נערות יהודיות. הוציאו אותו אל מחוץ לביתו וסירסו אותו.  המשטרה הבריטית חיפשה את מבצעי הניתוח וחשדו שיד משטרת הישובים העבריים בדבר. העמיסו אותנו על הטנדר של הגפירים (נוטרים) והסיעו אותנו לתוך וואדי במבואות בית שאן. הושיבו אותנו בשורה עם הרגלים פשוטות קדימה. כעת הביאו כלב ענקי אשר הריח קודם את הַקוֹרְפּוּס דֶּלִקְטִי, ולאחר מכן רחרח את סוליות הנעלים של כולנו. על מורדות הוואדי למעלה ישׁב המון ערבי עוין ורוטן. הכלב לא הצביע על אף אחד מאתנו. עלינו בחזרה על הטנדר וחזרנו לנווה איתן. בדרך פרצה שׁירה אדירה. לראשׁונה שׁמעתי אז את השׁיר הטרי: "סֵרַסְנוּךָ  סֵרַסְנוּךָ, יָא מֻחַמָּד---".

באותו הזמן הגיעו ארצה חיילים פולנים מצבא גנרל אנדרס. ביניהם היו גם הרבה יהודים. רבים מאלה ערקו בארץ מהצבא הפולני ונקלטו כאן כעולים. בנווה איתן הייתה קבוצה כזאת שׁהיו רק זמן קצר בארץ וידעו רק מעט מאוד עברית. לילה אחד הגיע סרג'נט פישׁ הבריטי לביקורת פתע שׁל הנוטרים. בשׁער שׁמרו שׁנים שהתנדפו מצבא אנדרס. כשׁהם שׁאלו מי מבקשׁ להיכנס, הסרג'נט אמר להם באנגלית:

   "It's Mister Stern, It's Mister Stern"הפולנים פתחו לו את השער. הם לא הבינו את הבדיחה של האנגלי. זה התכוון ליאיר שטרן, מפקד ארגון הלח"י. מבסוט שסידר את השומרים נסע הסרג'נט הישר לחדר הנשק ודפק בדלת. חברי חיים ברגר ואני קפצנו מן המיטות בפיג'מות. ובראותנו את הסרג'נט השמן עומד בדלת קפצנו לדום והצדענו. זה היה מראה סוריאליסטי ותרם למצב הרוח המבודח בלאו הכי של סרג'נט פיש. אחרי שעלעל ברישומי ספר הנשק הסתלק כלעומת שבא.

בינתיים התרחש המפנה המיוחל במלחמה באירופה. בפברואר 1943 נכנע כל מחנה הצבא הגרמני בפיקודו של גנרל פון פאולוס, שנלחם בסטלינגרד. מעתה ואילך נהדפו צבאות גרמניה תוך אבדות כבדות חזרה, מערבה, עד לשחרור כל אדמת רוסיה. צבאות אמריקניים ואנגלים טיהרו את כל צפון אפריקה מצבאות גרמניה ואיטליה. לאחר מכן הם פלשו קודם לסיציליה ולאחר מכן לדרום איטליה. הם התקדמו באופן שיטתי מן הדרום צפונה. איטליה נכנעה לבעלות הברית בספטמבר 1943, אך הלחימה באיטליה נמשכה ע"י צבאות גרמניים. אנחנו עקבנו בדריכות אחרי המתרחש בחזיתות השונות.  בינתיים הגיעו אלינו ידיעות יותר ויותר מבוססות על דרכי ההשמדה השטניות והשיטתיות של  יהודים במחנות ריכוז ובמחנות השמדה שהוקמו ע"י הגרמנים בפולין וברוסיה. הצל של גורל יהודי אירופה רחף על כל ההוויה

שלנו. תחושת אין אונים ותסכול עמוק על שאין בידינו להושיע ולהציל. כל תקוותנו הייתה בניצחון מהיר ושלם של בעלות הברית על גרמניה.  ואכן, בראשית 1944 הוסר המצור על לנינגרד. בראשית יוני נכבשה רומא ע"י הצבא האמריקני, וכמה ימים לאחר מכן החלה הפלישה של צבאות אמריקה ובריטניה לנורמנדיה. בסוף אוגוסט אותה שנה שוחררה פריס מעול הכיבוש הנאצי.  סוף המלחמה והניצחון על גרמניה הנאצית נראו קרובים. אבל הגרמנים המשיכו להילחם ואחרי כיבוש כל צרפת יזמו בדצמבר 1944 התקפת נגד בהרי הארדנים, שהיו לה הצלחות התחלתיות אך בסופו של דבר נשברה.

כעת הועמדה לפני ברירה איזה מקצוע צבאי אני מעוניין ללמוד. היו שתי אפשרויות. או מכונת ירייה כבדה אוסטרית "שווארצלוזר", שאנו קראנו לה "שוונצלוזר", או, מרגמה 3 אינץ'. בחרתי להיות רגם. המרגמה 3 אינץ' הייתה אז, ועדין ל 5 השנים הבאות, הנשק הכבד ביותר שעמד לרשות ההגנה. עברתי קורס בסיסי של שבוע אחד בקיבוץ בית השיטה וכעבור מספר חודשים קורס השלמה נוסף, גם כן בבית השיטה.  התאמנו שם בבגדי עבודה וכולנו היינו מצוידים במעדרים. הצבנו איש לתצפית על ראש מגדל המים. כאשר נכנס לקיבוץ רכב צבאי או משטרתי אנגלי התצפית אותתה לנו. מיד החבאנו את המרגמה בסליק, נטלנו ליד את המעדרים והתחלנו לעשב עשבים שוטים, - עד יעבור זעם.  בסוף האימונים ירינו פצצות ממש אך אלה היו פצצות סרק מיוחדות לאימונים. הלכנו מרחק כמה קילומטרים הרחק מן הקיבוץ והרחק מכל כביש. בתום ירית הפצצות הלכנו לחפש אותן במקום נפילתן ואספנו אותן לשימוש חוזר.

באותם הימים התחילו לישב את הנגב. בשנה 1943 עלו על הקרקע שלושת המצפים, רביבים, גבולות ובית-אשל. אנחנו חיינו בציפייה כי גם הגרעין שלנו יזכה להיות בין מיישבי הנגב. אך זה לא קרה. באחת השבתות ביקרו אצלנו בנווה איתן שנים ממנהיגי חבר הקבוצות: פנחס לוביאניקר, (לאחר מכן פנחס לבון) חבר חולדה ועקיבא לוינסקי, חבר קבוצת מעין צבי. הם לחצו עלינו להשלים את קיבוץ חמדיה, שני ק"מ מנווה איתן.  חמדיה היה עד אז קיבוץ שלא השתייך לשום זרם תנועתי. כוונת הנהגת חבר הקבוצות היה "לכבוש" את חמדיה לחבר הקבוצות. חברי הגרעין שלנו רטנו, התנגדו, אבל בסופו של עניין קיבלו את "דין התנועה". זה היה הקש ששבר עבורי את גב הגמל. אמרתי בלבי: עד כאן! למרות שהרגשתי מצוין במסגרת הגרעין, לא היה לי שום עניין להצטרף לקיבוץ קיים בעמק בית שאן. אילו הציעו לנו אז לייסד קיבוץ חדש בנגב, כדוגמת ניר עם או גבר עם, שנוסדו אז, הייתי בוודאי נשאר בגרעין עד היום.

ידעתי כי אני רוצה לעבור לקיבוץ של השומר הצעיר, אך לא ידעת איך עושים זאת. לא רציתי לעבור לקיבוץ של אחי, להבות. מאברהם שמעתי כי בקיץ 1944 נוסד בנתניה קיבוץ חדש של הקיבוץ הארצי בשם קיבוץ אילת, אבל לא ידעתי איך מגיעים לשם. לא הכרתי שם אף אחד.

באחד הימים הלכתי לקיבוץ מרחביה, מרכז העצבים של הקיבוץ ארצי באותם הימים. במחלקת החברה נפגשתי עם חברת קיבוץ עין-החורש בשם שינדל. סיפרתי לה שאני בגרעין בנווה איתן ורוצה לעבור לקיבוץ של השומר הצעיר. היא אמרה על המקום: "אין בעיה אתה תצטרף להשלמת קיבוץ עין המפרץ"  ונתנה לי הפניה לשם. חזרתי לנווה איתן ואמרתי בלבי: יצמח לי קקטוס על ידי הימנית אם אצטרף להשלמת עין המפרץ. כעבור מספר ימים קיבלתי גלויה משינדל. הם עשו רגע חושבים והחליטו כי אני צריך להצטרף להשלמת קיבוץ שער הגולן. זה לא עשה עלי רושם כלל ועיקר. לא רציתי להשלים קיבוץ "וותיק".

המלחמה באירופה נכנסה לשלביה האחרונים. בינואר 1945 כבשו הרוסים את וורשה, בירת פולין ובפברואר את בודפשט, בירת הונגריה.  בעלות הברית נכנסו למערב גרמניה וכבשו את השטחים מערבה לנהר הריין. בראשית מרס כבשו האמריקנים ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר ונכנסו לתוך לב גרמניה. הרוסים נכנסו אל תוך שטחי גרמניה ממזרח. תוך לחימה עיקשת. הם השלימו את כיבוש ברלין בראשית חודש מאי. בינתיים נודע כי היטלר התאבד בסוף אפריל בבונקר הפיקוד שלו. ההתנגדות הגרמנית נשברה. צבאות בעלות הברית והצבאות הרוסים נפגשו על גדות הנהר אלבה. בשמיני במאי נכנע הצבא הגרמני ללא תנאי. המלחמה באירופה נסתיימה.

כעת היה עלי לתכנן את מהלכי לעתיד. והנה, בימים אלה,  כאשר עבדתי עם ה- D2 שלי בחפירת בריכת דגים חדשה, הופיע על ידי טרקטור ענק (בסך הכול D4) של קיבוץ מעברות. שני חברי מעברות באו הנה לעבוד עבודת חוץ, במסגרת חברת "חריש".  אם את הגרעין שלנו שיכנו באוהלים, הרי את הפועלים האלה שיכנו בסוכות מכוסות בשקי יוטה בפאתי הקיבוץ.  בעמק בית שאן אלו מגורים בלתי נסבלים. הזמנתי אותם לבקר בווילה שלי בבית הנשק. על כוס קפה מהביל שיטחתי לפניהם את בעייתי שאני מתכוון לעבור לקיבוץ הארצי."אין בעיה" אמרו הם על המקום. תעבור אלינו לקיבוץ מעברות.  הסברתי להם שאין לי נטייה להשלים קיבוץ וותיק ואני לוטש את עיני לעבר קיבוץ אילת בנתניה. מהם שמעתי כי מספר חברים צעירים ממעברות עברו לא מזמן לקיבוץ הצעיר הזה. חבר אחד שלהם, שחברתו עברה לאילת, הולך כל שבת ברגל ממעברות למצפה הים, שם יושב הקיבוץ הצעיר. נעניתי ברצון להזמנתם לבקר במעברות, בתנאי שמי שהוא יתלווה אלי לביקור בקיבוץ אילת. כך יצא שבשבת ה- 30 ביוני 1945, בדיוק ביום הולדתי העשרים, הלכתי ברגל עם אפרה שרטר ממעברות לאילת במצפה הים, צפונה לנתניה, מהלך שעה אחת של הליכה בלבד.  אפרה הלך אל חברתו לאה, אבל לפני כן הכניס אותי לחדרו של צבי שטייבוק, שהוא עצמו הגיע לא מזמן לאילת ממעברות. צבי, כשהוא  שמע את משאלתי להצטרף לקיבוץ הזה, בו אני לא מכיר נפש חיה, - צינן אותי מאוד. "שמע" אמר לי "אלה כאן הם בוקים מרובעים. אם תגיד להם שאתה בא מחבר הקבוצות, הם לא יקבלו אותך בשום פנים ואופן. אבל, אם אתה תבוא לזמן מה למעברות ותפנה להתקבל לקיבוץ ממעברות, יקבלו אותך בלי לבדוק בציציות". באותה השבת נכנסתי בפעם הראשונה לצריף חדר האוכל של קיבוץ אילת.  החלטתי כי כאן אני לא מתכוון להיות יוצא דופן ואחרי שבע שנים של הינזרות מבשר ומדגים, חדלתי להיות צמחוני. עצתו של צבי שטיינבוק נראתה לי עצה טובה ונבונה. מה עוד כי ראיתי שבמעברות יש נגריה משוכללת, מצוידת בסט מלא של מכונות נגרות. בוודאי אוכל לעבוד שם וללמוד את תורת השימוש במכונות נגרות. פניתי דרך מיודעי אל מזכירות מעברות לבוא ולעבוד שם מספר חודשים. בקשתי נענתה בחיוב.

 

פרק שביעי:אינטרמצו בקיבוץ מעברות (יולי – ספטמבר 1945).

בקיץ 1945 פשטתי את מדי הנוטרים. נפרדתי מחברי לגרעין ומחברי נווה איתן ועברתי לקיבוץ מעברות.  במעבר מעמק בית שאן לעמק חפר הרגשתי במעברות כמו בבית הבראה. האקלים שונה לגמרי והרבה יותר קל. מעברות היה אז קיבוץ וותיק, כמעט 20 שנה על הקרקע. חלומי לעבוד בנגריה לא התממש בינתיים. עבדתי זמן קצר בענף הזבל האורגאני, יחד עם אליעזר ארדיטי, מרכז הענף ומומחה ארצי בתחום זה. לאחר מכן עבדתי זמן מה בהוצאת תפוחי אדמה. אבל רוב הזמן עבדתי כעוזר לחצרנית חנה. עיקר עבודתי היה בהכנת תערובת לבעלי החיים והעמסת כדי החלב מבור הקירור על המשאית של קואופרטיב עמק חפר. 

מיד עם בואי למעברות פניתי בכתב למזכירות קיבוץ אילת וביקשתי להתקבל כמועמד לחברות בקיבוץ.  התחלתי לבקר שם בשבתות והוזמנתי להשתתף באירועים ובמסיבות הקיבוץ. חברי קיבוץ אילת אהבו לטייל. ביולי הם ארגנו טיול ל"דַּידַבֶּה" והוזמנתי להשתתף. הדידבה הוא ההר הגבוה ביותר בגליל התחתון ושמו בעברית הר עצמון. גבהו כ- 550 מטר מעל פני הים. נסענו במשאית עד קיבוץ כפר המכבי במפרץ חיפה. משם הלכנו ברגל דרך שפרעם, טיפסנו עד לפסגת ההר ושם התמקמנו ללינת לילה. במקום הזה נמצא כיום המושב השיתופי יודפת. בטיול זה הכרתי את חברי הקיבוץ. התפעלתי מאהרונצ'יק הזריז והצעיר. חלפה במוחי המחשבה  איך איש צעיר כזה וחיוני יכול אי-פעם להזדקן?

 כשירדנו למחרת ממרומי הדידבה חצינו רגלית את בקעת בית נטופה ואת בקעת טורעאן, בואך הכפר הערבי סג'רה. היה זה יום חם מאוד ואנו צעדנו דרך שדות של אבטיחים. שמעון אגסי דיבר עם בעל מקשה, עמד  על המיקח בערבית רהוטה, וקנה אבטיחים לכולנו. בסג'רה ראינו אנטילה בפעולה. איש עיוור סובב את גלגל האנטילה ושאב מים שזרמו בקילוח דק אל תוך תעלה.  בטיול הזה עדיין היו לי הרגלי נוטרים. צחצחתי בבוקר את נעלי והתגלחתי, דבר ששעשע את  כולם ונשאר חרות בזיכרונם כאפיזודה מצחיקה.

בהיותי במעברות הטילו האמריקנים 2 פצצות אטום על הירושימה ונאגאסאקי. ב 4 באוגוסט 1945 פורסמה הודעת כניעה ללא תנאי של הצבא היפני. מלחמת העולם השנייה נסתיימה. כעבור זמן מה קיבלתי מכתב בו אישרו את קבלתי לקיבוץ אילת. זה שימח אותי מאוד. הודעתי למעברות שאני עוזב. אבל, אני מוכן להישאר עוד חודש בקיבוץ, אם יאפשרו לי לעבוד עם שמחה הנגר בנגריה. הם הסכימו, ולמחרת התחלתי לעבוד כנגר. באותו הזמן קיבוץ מעברות הקים את המוסד החינוכי. עד אז ילדיהם היו חיים בתקופת ההתבגרות במוסד החינוכי של משמר העמק. אנחנו יצרנו נגרות בנין, חלונות, דלתות ומשקופים, וגם ריהוט למוסד החדש. בלי כל בעיות וסיבוכים למדתי להפעיל את כל המכונות השונות. היו אלה מכונות גרמניות מצוינות מתוצרת חברת קירכנר  (Kirchner) . שאלתי כמה עלו להם  כל המכונות האלה. שמחה הנגר חייך ואמר: כל המכונות האלה ביחד עלו לנו 70 (שבעים) לירות שטרלינג. בשנת 1937 קנינו אותן משומשות במצב טוב. בזמני החופשי עמלתי לעשות לעצמי כורסה שתשמש אותי בקיבוץ אילת.

ערב ראש השנה תש"ו הגיע יוחנן האוזמן עם עגלה משוכה ע"י פרדה למעברות.  העמסתי את מעט המיטלטלין שלי, כולל הכורסה החדשה על העגלה ונסענו אל עבר קיבוץ אילת. חצינו את המישור הרחב ועלינו למושב אביחיל. משם הדרך יורדת בואך עין התכלת. נכנסנו לשער הקיבוץ. יוחנן הציע: בוא, נשתה כוס תה בחדר האוכל. אך ירדנו מן העגלה והפרדה התחילה לדהור אל עבר האורווה. כל הדברים שלי נשרו ממנה. גם כורסתי החדשה נפלה אל מתחת לגלגלי העגלה והתפרקה לחלקיה.    Sic transit gloria mundi.

 

פרק שמיני:קיבוץ אילת בנתניה (ספטמבר 1945 עד יוני 1948).

באתי לקיבוץ אילת  ערב ראש השנה תש"ו.  בראש השנה החברים לא עבדו. חדר האוכל היה מקושט חגיגית. התחלתי לתהות על קנקן חברי החדשים. הקיבוץ נוסד שנה אחת קודם לכן ביום 14 ביוני 1944 על ידי איחוד של שלוש קבוצות. קבוצה אחת הייתה מורכבת מבוגרי עלית הנוער שלמדו מספר שנים בבן שמן. הם עברו מבן שמן להכשרה בקיבוץ מזרע ומשם באו לקיבוץ. קבוצה שנייה באה מקיבוץ עין השופט. בקבוצה זאת היו שני חלקים שונים לגמרי. חלק מהם היו אנשי השומר הצעיר מדרום אפריקה ומרודזיה, שעלו ארצה במשך שנות המלחמה. חלק שני היו חברי השומר הצעיר שעלו ארצה באופן בלתי לגאלי, נתפסו ע"י האנגלים בלב ים והועלו  בחודש נובמבר 1940 בנמל חיפה על האנייה "פאטריה". זו הייתה אמורה לשלוח אותם לגלות במחנות במאוריציוס. ההגנה סיכלה תוכנית זאת. היא הבריחה פצצה אל תוך האנייה, זו התפוצצה, והאנייה החלה לטבוע בנמל חיפה. רוב העולים הצליחו לקפוץ מן האנייה ולהגיע בשחייה לחוף. אבל לא מעט נהרגו בפיצוץ, כי החור בדופן הספינה היה גדול מן המתוכנן. אלה שהגיעו לחוף נתפסו ע"י האנגלים ונשלחו למחנה עתלית. כעבור זמן מה הם הורשו להישאר בארץ. כך הגיע הגרעין הזה לעין השופט והתאחד שם עם הדרום אפריקאים. חלק שלישי היו חברי השומר הצעיר מחיפה. אלה היו החיפאים. הם היו בהתחלה הקבוצה הגדולה ביותר. חלקם באו מבתים מבוססים מאוד. מספרם הלך ופחת במשך זמן קצר למדי. לרובם היו הורים מבוססים בארץ. אלה שלא הסכינו לתנאים החלוציים של קיבוץ צעיר, נשרו וחזרו העירה. מאחר ולחלק מן החברים, החיפאים,  אך בוודאי גם לדרום אפריקנים היו הורים אמידים שיכלו וגם רצו לתמוך בהם, ולחלק אחר, המזרעים הבן-שמנים,  ואנשי פאטריה לא היו הורים בארץ, החליט הקיבוץ מהתחלה על משטר של שיתוף מלא קיצוני. הקיבוץ נלחם נגד רכוש פרטי ונגד יוזמה פרטית. הוקמה וועדת שיתוף שתפקידה לאסוף פריטים כגון כסף פרטי,  שעונים פרטיים, מצלמות פרטיות וכו' ולחלק אותם לפי קריטריונים כל שהם. מכשיר רדיו פרטי הס מלהזכיר. היה מכשיר רדיו אחד ויחידי. הוא עמד בחדר האוכל לרשות הכלל.  ההתנגדות לרכוש פרטי מצאה ביטוי בולט במיוחד בהתייחסות ללבוש. החברים נדרשו להעמיד את כל בגדיהם לרשות ה"קומונה". הקומונה חילקה אותם לחברים לפי תקנים מסיומים, שבהתחלה היו מינימאליים וספרטאניים. כמו כן לא הורשו החברים לארגן לעצמם ריהוט לחדריהם. ועדת השיתוף דאגה לספק את הריהוט המינימאלי. "מיטות סוכנות" ומזרונים, ארונות מבד יוטה, וכיסאות מקש. ארגזי תנובה שימשו כשולחנות. מאחר ובמגורים שוכנו ארבע חברים בחדר בצריף, או 3 חברים באוהל, גם לא היה מקום ליותר ריהוט. במשך השנים נחלש המשטר החמור ההתחלתי. ראשונות להתקומם היו החברות שעבדו ב"קומונה" (מחסן הבגדים המשותף). הן טענו, במידה רבה של צדק, כי לא ניתן לחברים ולחברות במידות אורך ורוחב שונות להתאים כל שבוע מחדש בגדים המתאימים  למידותיהם.  אבל אבירי השיתוף המלא ראו בסימון הלבוש פגיעה בלתי נסבלת במשטר של קומונה א'. היו על זה דיונים רבים וארוכים בשיחות הקיבוץ. אך חברות שעבדו בקומונה בשלהן. בהיעדר אישור לסימון הבגדים הן מצאו דרכים לציד את הביגוד בסימני הכר, כך שלאט לאט החברים התחילו לקבל בחזרה ביום שישי בתאיהם ב"קומונה" את אותם הבגדים שזרקו ביום א' למכבסה.   

הקיבוץ נוסד בלי כל הון עצמי משלו. בהתחלה הוא התפרנס רק מעבודות חוץ של חבריו וחברותיו. כל התקציבים היו מצומצמים ביותר.  אם זכור לי נכון, תקציב הכלכלה  לחבר הסתכם ב 12 גרוש בשנה הראשונה. התקציב ל"חופש שנתי", הסכום שניתן לחבר להוצאותיו הפרטיות במשך שנה הסתכם ב 0.5 לירה. אבל האוכל, הגם שהיה צנוע בהחלט היה מגוון וטעים. אכלו רק בשר גמלים, כי הוא היה הזול ביותר.  בהיעדר תקציב לביצה שלמה הסתפקו החברים במחצית הביצה המפורסמת. בשנה הראשונה לקיומו יסד הקיבוץ מסגריה ממוכנת. כמו-כן נבנו בה מתקנים ליציקות אלומיניום פשוטות. שולמית, יסדה סמוך לכניסה למחנה הקיבוץ סנדלרייה. לקוחותיה היו בהתחלה נשות עין התכלת, השכונה הקרובה. אך שמה הלך לפניה וחוג לקוחותיה הלך והתרחב, עד חבצלת השרון ועד אביחיל. רוב החברים עבדו כאמור בעבודות חוץ שונות, בענפי הבניין השונים, בבתי חרושת (לליטוש יהלומים, לעיבוד מזון) ובחקלאות בבית יצחק, בכפר הס, ועוד. נתניה התפתחה במהירות ומאז שהקיבוץ נוסד למעשה לא סבל מחוסר עבודה, כמו רבים מן הקיבוצים שישבו שנים רבות במושבות שונות בשנות השלושים בציפייה להתיישבות ולעלייה על הקרקע. בנתניה הייתה תנועת בנייה ערה. כמה מן הבחורים היותר חסונים תפסו יוזמה והתחילו ליצר לְבֵנִים ובְּלוֹקִים לבניין. 


מוקדם מאוד התחיל הקיבוץ לטפח משק חקלאי משלו. מזרחה לכביש נתניה חבצלת-השרון עמדה לרשות הקיבוץ חלקת אדמה של כשני דונם. שם הוקמה הרפת הראשונה.  הקיבוץ קיבל
במתנה מקיבוץ מזרע עגלה שהיוותה את הבסיס לרפת. לאחר מכן נקנו עוד מספר פרות. לאה סמסון ויוחנן היו הרפתנים. את החלב מכרו לנשות עין התכלת. בחלקת השדה נעשו ניסיונות (לא הכי מוצלחים) לגדל בוטנים. אבל גם את המספוא לרפת ההולכת וגדלה סיפקו מן השטח הזה.

המחנה של הקיבוץ שייך לסוכנות היהודית. היה בו בית דו-קומתי מבטון שלושה צריפי מגורים, צריף מרכזי ששימש חדר אוכל, מבנה קטן ששימש מזכירות וחדר קריאה, מקלחת פח ומכבסה, גם כן במבנה עשוי פח גלי. הקיבוץ הוצב על צוק בולט מעל לים. בין צריפי הקיבוץ לצוק עמדו בקיץ מספר אוהלים.  

לפנינו אכלסו את מצפה הים חברי קיבוץ יד-מרדכי. קיבוץ אילת קיבל את המקום לאחר שיד מרדכי עלו על הקרקע בחירביה, ליד הכפר הערבי בית חנון, צפונה לעזה.  מספר חברי יד מרדכי עוד גרו אתנו ביחד. היו אלה בעיקר נהגים של 2 משאיות וולוו שעבדו במסגרת משרד הובלה "השרון הצפוני" בנתניה, וגם אופה ותיק ומנוסה, שעבד במאפיה בנתניה.

ביום העבודה הראשון שלי עזרתי לפרוק משאית גדולה עם מלט וכאן הרווחתי את הכסף הראשון. המשאית פרקה את המלט עבור קבלן בשם נתן. קבלן זה לטש עלי עין והזמין אותי לעבוד אצלו כעוזר לטפסן. עבדתי אצלו כחצי שנה, עד לאביב 1946. תפסתי את מקצוע הטפסנות, אבל, בזמן יציקות קורות יסוד, עמודים, תקרות וגגות, גויסנו כולנו למלאכת היציקה. יציקת גג הייתה תמיד חגיגה גדולה. יציקות כאלה נמשכו לרוב עד לשעות הערב ואפילו הלילה, אבל, בסוף יציקת גג היה נהוג שבעל הבית מכבד את היוצקים בכל טוב. אנחנו הקיבוצניקים, שלא פונקנו באוכל, נהנינו כפל כפליים מן החַפְלות האלה. התעניינתי מה מחיר בית כזה שבונים. הסתבר שבית כזה חד-קומתי עם שני חדרים מטבח סלון ושירותים עלה אז, יחד עם הקרקע בערך אלפיים לירות ארץ-ישראליות. זה היה בהתחלה. המחירים לא היו יציבים. וכעבור שנתיים זה עלה כבר הרבה יותר. ניתן לתאר את האינפלציה גם במונחים של כרטיס אגד מנתניה לקיבוץ שלנו. בשנה 1945 זה עלה חצי גרוש. כעבור שנה זה עלה גרוש שלם. כעבור שנתיים זה כבר טיפס לגרוש וחצי. האינפלציה ליוותה אותנו במשך מרבית התקופות בארצנו הקטנטונת.

בקצה הצפוני של הקיבוץ הייתה ירידה לחוף הים. מתחת לצוק ממש היה חוף רחצה נהדר. ירדנו לשחות בכל רגע פנאי ובמיוחד זכורות לי הרחיצות הליליות בירח מלא. הים חלק כמו ראי וניתן לשחות הרחק החוצה. בקצה הדרומי של הקיבוץ היה הבית של פקיד של הקרן הקיימת,  מר יוליש מכפר וויתקין. ווילה רבת חדרים מרווחת . עם שטח גינה גדול ומטופח. באחד הערבים הוזמנו כולנו לקיבוץ מעברות, שציין 20 שנה לעלייתו על הקרקע. היו הופעות של שירה וריקודים.  הייתה שם גם קבוצת שומרים צעירים שזה עתה סיימו את השומריה בחיפה. ביניהם הייתה מדריכה שומרית שצדה את עיני בהופעתה השומרית העליזה והמעודדת. הסתכלתי עליה וחשבתי בלבי, הלוואי וכזאת הייתה החברה שלי.  היא אכן הייתה לחברתי כעבור פחות משלוש שנים. זאת הייתה אילנה.

כולנו היינו במסגרת ההגנה ומדי פעם בפעם יצאנו לאימונים שונים. זכורים לי צעידות ליליות במסגרת "אש לילה" לבית יצחק ואפילו יותר רחוק. בפסח 1946 הקיבוץ טיל לוואדי קלט. לצערי לא יכולתי להשתתף בטיול זה כי חליתי בקדחת. הייתי שנתיים בנווה איתן, באזור מלא יתושי אנופלס ולא חליתי שם, והנה כאן בנתניה פתאום חטפתי את המחלה. בעזרת הרבה כינין התגברתי עליה, אבל את הטיול לוואדי קלט הפסדתי.

 

יסוד הנגרייה

אחרי כמחצית השנה בעבודות בניין אצל הקבלן נתן, נתבקשתי להקים נגריה בשובל. הקצו לי חדר קטן, שקודם שימש כחדר קריאה. דבר ראשון, הייתי צריך לקנות שולחן נגרים. נסעתי לירושלים אל שמעון הנגר. בעזרתו מצאתי במאה שערים שולחן נגרים משומש במצב טוב וקניתי אותו בשתי לירות. אחר כך קניתי סט של כלי נגרות ידנית, מסור פוקסשוואנץ (Fuchsschwanz) מקצועות,  מפסלות, מקדחות יד וכו'. המשימה הראשונה שהוטלה עלי הייתה לבנות את לול התרנגולות הראשון של הקיבוץ בשביל דוד גלילי. כסף היה מעט ועצים היו יקרים. מה עשינו?  קנינו שדרה של ברושים באביחיל. כרתנו אותם, נסענו עם הברושים הכרותים לנגריה של קארף באביחיל, שם ניסרנו את הברושים לקרשים מתאימים ללול. לפני זה הכנתי שירטוט של הלול, והקרשים הוכנו לפי השרטוט. חזרנו עם מטען הקרשים מעץ ברוש הביתה והתחלנו להקים את המבנה. עבדתי יחד עם יעקוב, בעלה של חדווה, והאבא של הבת הבכורה של הקיבוץ, ושמה אילת. יעקב זה, חיפאי, היה בדרך כלל בחור עליז. כעת שמתי לב שהוא מוטרד ומצוברח.  הקמנו את מסגרת הלול  וכיסינו את הקירות עם לוחות אטרניט.  יום אחד אני בא בבוקר לגמור את הלול והנה על קירות הלול, על לוחות האטרניט, כתוב "חדווה זונה". מסתבר שחדווה התאהבה באחר. לא הרחיקה לכת. האחר גם כן היה חיפאי, גם כן נקרא יעקב.

עמדו לפני שתי בעיות: א. להקים על הרגלים מבנה לנגריה. ב. להקים על הרגליים צוות נגרים.

התחלתי לתכנן מבנה לנגריה על שטח של 8X12 מטר. החברה חשבו שאני סובל משיגעון הגדלות. תכננתי מבנה עץ פח עם גג עגול שלא זקוק לתמיכות עץ מתחת לגג.  העץ היה יקר מאוד בימים האלה וניתן היה להשיג אותו רק בשוק השחור. כאן התחלתי להיעזר באבא, שעדיין עבד אצל המפקח על התעשייה הכבדה. נסיעה לירושלים והרישיון לעצים היה בידי. את הפחים פירקנו באחד ממחנות הצבא האנגלים, שהתחילו לדלל את כוחותיהם בארץ. הפחים עלו פרוטות ממש. גם מצאנו שם את הפחים המעוגלים בשביל הגג. יותר מסובך היה להעמיד על הרגלים צוות נגרים. למזלי חזר אז גיורא מהצבא הבריטי. הוא היה נגר סוג א"א. אליעזר חזר מן הפלמ"ח והצטרף לצוות. יותר מאוחר הגיע רומק עם גרעין בוכנוולד וקיבלנו עוד נגר מן המוכן. חנוך פיק, שגם הוא חזר מן הבריגאדה, הוכשר אצלנו למקצוע הנגרות.

בזמן שהקמנו את הגג העגול של צריף הנגרייה, והייתי בדיוק במרומי הפיגום, עצר אוטובוס שהגיע מנתניה. ואני כמעט התעלפתי. סבתא רוזה שלי (הגיל 75 שנים) הגיעה ביחד עם דודה בטי מפתח תקווה לבקר את הנכד שלה.  זה היה בהחלט ביקור בלתי צפוי, ביקור בלתי שגרתי. כשמבנה הנגרייה עמד על תילו יצקנו את רצפת הנגרייה. דובי, זקן חברי הקיבוץ, מאז ועד היום, מצא לו חברה בקיבוץ חצור, ועמד לעזוב את הקיבוץ. יציקת רצפת הנגרייה הייתה עבודתו האחרונה בקיבוץ שלנו.  על-כן חרטנו אל תוך ריצפת הנגרייה את המילים: "זאת היא שירת הברבור של החבר דוד פריד"   למרבה המזל הגיע אז גרעין בוכנוולד לקיבוץ.  אחת הבחורות בגרעין בוכנוולד, נעמי, הצילה את המצב. התאהבה בדובי והביאה אותו חזרה מחצור לקיבוץ אילת. מאז הם זוג אוהב ונאמן זה חמישים ושמונה שנים, והם מתקרבים לחתונת היהלום.

ובכן הייתה לנו נגריה אבל לא היו לנו מכונות נגרות. מה עשינו? אם היה צורך לעבד עצים במכונה רתמנו את הפרידה לעגלה, העמסנו את העצים ונסענו למושב אביחיל, לנגריה של קארף. התמחינו בעיקר בשלושה נושאים. גיורא, שכאמור היה נגר רהיטים מעולה התחיל לעשות ריהוט יקר ויוקרתי. הלקוחות היו קודם מעין-התכלת, אחר כך מנתניה ולבסוף מכל השרון, בשיטת לקוח מביא לקוח. עסקנו בנגרות בניין בעיקר בשביל קבלנים בנתניה. פיתחנו מוצר ייחודי, לולים נודדים לאיכרים במושבי הסביבה. מכרנו לולים כאלה בחבצלת השרון, בכפר וויתקין, בביתן-אהרון ועוד מושבים. כאשר העסק קיבל ממדים ראינו שאנחנו חייבים להינתק מן הנגרייה של קארף. ב 1947 קנינו סט מכונות נגרות איטלקיות בחברת פלוודמה, במחיר של 1500 לירות. בקנאה רבה נזכרתי במכונות הגרמניות שמעברות קנו 10 שנים קודם לכן ב 70 לירות. העובדה שניתן לי להקים נגרייה יש מאין, עם צוות נגרים ועם סט מכונות נגרות, נתנה לי סיפוק רב. שוב עלתה בי הרגשת התודה: "Wie gut dass ich das machen durfte".

זכרתי כי אני חייב הרבה תודה לשמעון גולדברג, מורה הנגרות בבית ספר קלן. הוא לימד אותנו

נוסף לנגרות המעשית גם נגרות עיונית. ממנו למדתי שרטוט. זה אפשר לי לשרטט תוכניות  ושרטוטי ייצור למבנים כגון מבנה הנגרייה, מבנה מחסן החצר, גגות לרפתות, שרטוטים ללול וללולים הנודדים ולריהוט שיצרנו.

אבל אני מקדים את המאוחר: מאז סיום המלחמה באירופה התגבר המתח בארץ בין הישוב לבין השלטונות האנגליים. הצי הבריטי גויס לציד על אניות מעפילים, ניצולי השואה. המאבק נגד הספר הלבן עלה על שלבים גבוהים יותר. ההגנה ובעיקר הפלמ"ח פעלו נגד מתקני הרדאר של האנגלים ונגד קשרי הרכבת לארצות השכנות. (ליל הגשרים). כמו כן היה הפלי"ם (המחלקה הימית של הפלמ"ח) מגויס להבאת עולים מאירופה. בסוף יוני 1946, ב"שבת השחורה", הקיף הצבא האנגלי את קיבוץ גבעת חיים בעמק חפר והחל לעשות חיפוש אחר נשק, אחר אנשי פלמ"ח ואחר עולים "בלתי לגאליים". מיד זרמו אל עבר גבעת חיים המוני יהודים. בנתניה עזבו פועלים את עבודתם והחלו לנוע אל עבר גבעת חיים, ביניהם גם רבים מן הקיבוץ שלנו. היו עימותים עם הצבא האנגלי. החל מצעד של המונים מקיבוץ עין החורש אל עבר גבעת חיים. האנגלים פתחו ביריות מרובים ומקלעים. היו הרוגים והרבה פצועים.  האנגלים עצרו המוני מפגינים, ביניהם גם 7 חברים שלנו. הם נשלחו למחנות מעצר בלטרון. קופיק, חיים בראויר, גבריאל,  יוחנן האוזמן, שמואל אמיר, ורודי. הם ישבו למעלה מחודשיים בלטרון. יום אחד שוחררו בלי הודעה מוקדמת. הם חזרו בערב באופן מפתיע. מיד התארגנה מסיבה ספונטאנית, שנסתיימה בריקודים עד אור הבוקר. באותה השבת השחורה אסרו הבריטים רבים ממנהיגי הישוב וכלאו אותם בלטרון וברפיח.

כל העת הזאת היו עזיבות. חלק מן החיפאים עזבו, נטשו את התנאים החלוציים וחזרו אל בית ההורים. חלק מהדרום אפריקנים ירדו לדרום-אפריקה. במקום העוזבים באו חדשים. לאילת היה כוח משיכה מיוחד. התנועה העדיפה אז להפנות גרעינים כהשלמה לקיבוצים וותיקים.  היינו אמורים לקלוט את גרעין הגליל. התנועה ייעדה אותו להשלמת קיבוץ עמיר. בגרעין היו בעיקר בוגרי בן-שמן. הם לא רצו להמרות באופן מופגן את צו התנועה. לכן החליטו להתפרק כגרעין ולבוא לאילת כבודדים. בדיון בשיחת הקיבוץ על קבלתם  התנגד רודי בשצף קצף לקליטתם: "איך אפשר לפעול בניגוד לרצון התנועה ?! עד אנא נגיע ?!"  אבל לקיבוץ היה חוש קיומי מפותח. ברוב גדול הצביע בעד קבלת הגרעין ולא היה צריך להתחרט. בגרעין היו כמה חברים שהיו לאחר מכן לדמויות מרכזיות בקיבוץ, כגון יושקו ודוד גלילי.

באתי לקיבוץ אילת בעיקר מנימוקים אידיאולוגיים. לקיבוץ הארצי הייתה אוריינטציה ברורה וגלויה אל ברית המועצות. אמנם רוסיה לא הכירה בציונות אך האמנו כי זאת היא אי הבנה חולפת. בוא יבוא הזמן וצדקתנו תצוף כשמן על פני המים. את מגרעות המשטר תירצנו כמלחמה כנגד אויבי המהפכה. במשך 5 השנים האחרונות סלחנו לשמש העמים את כל חטאיה בגלל מלחמתה ההרואית נגד מכונת המלחמה הנאצית, ואחרי הניצחון על גרמניה בגלל עבודת השיקום העצומה וריפוי פצעי המלחמה.  -  האמונה של מפא"י והזרמים שדגלו באוריינטציה על המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הייתה בעיה דומה, לא פחות חמורה. בבחירות באנגליה לאחר המלחמה ניצחה מפלגת הלייבור, מפלגת אחות לכאורה למפא"י. כאשר זאת עלתה לשלטון תלו בה בארץ תקוות רבות.  תקוות אלה נגוזו חיש מהר. לא היה ממשל אנגלי כה אנטי-ציוני וכה פרו-ערבי מובהק כממשלת בווין כראש ממשלת בריטניה  ואטלי כשר חוץ של הממלכה המאוחדת. האנגלים חפשו את הסליקים של נשק המגן. הם הפכו כל אבן בקיבוץ יגור ולאחרונה גם בקיבוץ רוחמה. הם כלאו בשבת השחורה את כל ההנהגה של הישוב במחנה ברפיח.

בינתיים הרחיב הקיבוץ את הבסיס המשקי ע"י רכישת משאית. בנימין וויגרט, שקודם לכן עבד כ '"Second driver"   כעוזר לנהגים במשרד הובלה "השרון הצפוני",  נקבע  לנהג. זמן לא רב אחרי כן רכש הקיבוץ משאית שנייה, ואפרה נקבע כנהג שני.

הנה התקרבה עונת החגים. בראש השנה תש"ז הייתי כבר וותיק בקיבוץ, וחבר בו שנה שלמה. (50% מזמן קיומו). בראש השנה תש"ז חל מפנה בחיי הקיבוץ. בשעות הבוקר של ראש השנה נכנסה מכונית פרטית לשערי הקיבוץ. זה היה דבר בלתי שכיח. קשה לתאר זאת היום. אבל אז שנה אחרי סיום מלחמת העולם היו מעט מאוד מכוניות פרטיות בארץ. האנשים שבאו במכונית לא היו מוכרים לנו. הם נכנסו עם חברי מזכירות הקיבוץ לחדר המזכירות והסתודדו אתם שם במשך שעה ארוכה. בגלל החג החברים לא עבדו. כולם עמדו בחצר מול חדר המזכירות והעלו השערות מהשערות שונות. לבסוף נפתחה דלת המזכירות. האנשים הזרים נכנסו, עטופי סוד, אל מכוניתם ועזבו את הקיבוץ. חברי המזכירות גם הם לא ענו על השאלות הרבות שנשאלו. הם הודיעו שבאותו ערב תתקיים שיחת קיבוץ מיוחדת, בה תימסר לחברים אינפורמציה מלאה. עד הערב הסוד הכמוס כבר היה ידוע לכולם. קיבוצנו נבחר להיות אחד מתוך 11 היאחזויות שתעלינה על הקרקע בעוד 10 ימים בנגב הצפוני. בשיחת הקיבוץ הובהר לכולנו שהמבצע כולו חייב להיערך בסודיות מוחלטת. יסוד ישובים של יהודים בנגב אסור בתכלית האיסור ועומד

בניגוד לספר הלבן הבריטי. על כן חברים לא ייסעו הביתה ולא יספרו את הדבר אפילו לא להורים ולאחים ואחיות. בנגב תישאר, אחרי יום העלייה על הקרקע, רק פלוגה מצומצמת של 20 איש, כי א. אין שם עדיין מקורות פרנסה, ב. צריך להמשיך ולקיים את המשק שפיתחנו בנתניה.  לכן הקיבוץ יהיה מחולק לשני מחנות לתקופה שכעת לא ניתן לדעת כמה זמן תימשך.   

יושקו נקבע כמרכז הפלוגה בנגב. בהתחלה לא ידענו היכן בדיוק נתיישב. אבל מהר למדי נודע כי אנו מיועדים להתיישב בבִּיר זַבַּלָּה.  ודרומה מאתנו מרחק 6 ק"מ יעלה הקיבוץ המאוחד בבִּיר מַנְסוּר.  העפנו מבט על המפה ונראה לנו שדפקו אותנו. אנחנו קיבלנו את המקום היותר גרוע. כל כך למה? אנחנו נתיישב 11 ק"מ מהכביש הקרוב מעזה לבאר-שבע, והקיבוץ המאוחד ימצא רק 4 ק"מ מאותו כביש. היום אנו יודעים כי זכינו במקום היותר טוב. המרחק מהכביש לא יהיה קובע. עתיד להיסלל כביש באר-שבע תל-אביב שיעבור ליד שער המשק שלנו. אך בנגב כל ק"מ צפונה פירושו יותר גשם. שדותינו אכן מקבלים יותר משקעים משדות שכנינו, משמר הנגב.


(קיבוץ שובל ביום העליה על הקרקע)

אני עצמי לא השתתפתי ביום העלייה על הקרקע. חברי קיבוצנו וחברי קיבוץ בורוכוב של הקיבוץ המאוחד התרכזו בקיבוץ רוחמה. יום כיפור חל בשבת. למחרת, אור ליום ראשון, יצאו שתי שיירות עמוסות מרוחמה. אחת, זאת שלנו, לביר זבלה. השנייה לביר מנסור. הציוד פורק מן המשאיות ומיד הוקמו בראש הגבעה שני צריפי מגורים וצריף חדר אוכל. על ההקמה ניצח תנחום מקיבוץ נגבה. מחברינו השתתפו בהקמת הצריפים אליעזר ואהרונצ'יק. כאשר חיברו את הלַטּוֹת על האגדים הייתה מעין תחרות מי יצליח לשלוף מן הפה את המסמרים מהר יותר ולקבוע אותם בשתיים שלוש מכות של הפטיש אל האגד מבלי לעקם את המסמרים. תנחום הסתכל על ליזר ואהרונצ'יק והפליט את האמרה "צְוַואי שְׁוַואכֶה לַאטֶס"   כלומר "שתי לאטות חלשות".  (לטות = בדים). 

עד שעות הצהרים הוקמו הצריפים  והגגות שלהם היו מכוסים. כמו כן הוקם צריף המקלחת.  מסביב לגבעה נמתח גדר תיל עם שער מאולתר. היות ולא היה לנו כל מקור מים קיבלנו משאית קטנה, ועליה מיכל מים. זו הובילה מי שתייה מקיבוץ רוחמה השכן, המרחק 10 קילומטרים. לא רק אצלנו, אלא בכל הנקודות החדשות הצריפים הוקמו בזריזות. המבצע תוכנן בכוונה ליום ראשון. ביום ראשון השוטרים האנגלים בעזה ישנים עד מאוחר. והנה ביום ראשון הזה  לפני הצהרים באו בדואים רכובים על סוסים או על גמלים למשטרת עזה. זה טען: היהוד בונים התיישבות בקלטה (קיבוץ חצרים)  רוכב אחר בישר בהתרגשות: היהוד עלו על ביר מנסור. שוב אחר טען: היהוד בונים בתים במדסוס (מושב נבטים). עד שהשוטרים התארגנו ויצאו לשטח, מצאו בכל מקום צריפים עומדים על תלם והגגות מכוסים. החוק (העותומאני) קבע שאם מוצאים בניה לא חוקית והגג עוד לא מכוסה, ניתן להרוס את המבנה הלא חוקי על המקום.  אבל אם המבנה הבלתי חוקי מכוסה בגג, אסור להרוס אותו ללא צו מבית המשפט. ניתן להגיש תלונה לבית המשפט. הפרוצדורה המשפטית היא ארוכה ומסורבלת. היות וכל הישובים הוקמו על אדמת הקרן הקיימת לא הייתה כאן כל השגת גבול. ואכן הישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים 1946 באופן "בלתי חוקי" עומדים עד עצם היום הזה.

אחרי ההתרגשות הראשונה, כאשר חזרו המסייעים בהקמה, נשארו 20 חברי הפלוגה וחברותיה לבד במציאות החדשה. הם היו עשרות מועטות ומסביבם אלפי בדואים. לא היה חשמל. בערב הדליקו את מנורות הנפט בחדרים ובחדר האוכל את ה"לוקס".  לא היה טלפון. הקשר היחיד היה באמצעות מכשיר קשר ששמעון אגסי היה ממונה עליו. את המים הביאו כאמור מרוחמה. באמצעות משאבת יד העלו אותם למיכל אחד על חדר האוכל ולשני על גג המקלחת. כאמור, המקום היה רחוק מכל כביש. בדרך העפר מפלוג'ה לבאר-שבע, שעברה על יד הקיבוץ, נסע פעמיים בשבוע אוטובוס ערבי מיפו לבאר שבע. כל מכונית שנסעה בדרכי עפר אלה העלתה ענן אבק שהתמר עד לגבה רב ונראתה מרחוק. אבל גם ללא תנועת מכוניות, נראו מזמן לזמן מערבולות רוח, דמויי ציקלונים, שנשאו את האבק לגובה רב.

חברי הפלוגה הצליחו לקשור יחסים ידידותיים עם השכנים הבדואים. איזק בלסקי נקבע למוכתאר הראשון של הקיבוץ. מוכתאר באופן מילולי זה הוא מעין זקן הכפר, או מי שמקיים את הקשרים עם השלטונות. אצלנו מוכתאר היה האיש שקיים את הקשר היום יומי עם השכנים הבדואים.  הסוכנות היהודית הכשירה בכל ישוב אנשים למילוי תפקיד המוכתאר.

שיך סולימאן אל הוזייל היתה דמות פטריארכלית, גזורה מספר בראשית. ביתו עמד 200 מטר מזרחה לקיבוץ. היה זה הבית הבנוי היחיד בכל הסביבה. סיפרו עליו שהיו לו 39 נשים ושבעים בנים. איש לא ספר את הבנות. בכל אופן יש לציין לשבחו שהוא קיבל את שכניו החדשים בסבר פנים יפות.  הוא הראה להם את גבולות השדות. וסייע להם ככל שיכול. באותם הימים השייך היה שליט מוחלט ובלתי מעורער בשבטו. איש לא העז להמרות את פיו. לכן, ידידותו של השייך לצעירים שהתיישבו מולו הקרינה באופן חיובי על כל שבט אל-הוזיל.

ועדת השמות של המוסדות ישבה על המדוכה והחליטו כי הקיבוץ שהתיישב באדמות ביר זבללה יקרא שובל. הקיבוץ  בביר מנסור יקרא משמר הנגב, והקיבוץ שהתיישב בקלטה יקרא חצרים.

בשנה הראשונה זרעו חברינו בנגב באופטימיות של פלחים. ואכן הגיעו גשמים מוקדמים בחודש נובמבר וכל שנזרע נבט והציץ בירוק בהיר רענן וטרי. דא עקא, השטח הירוק משך את תשומת ליבם של אלפי ציפורים שהתנפלו על הצמחים הצעירים כמוצאי שלל רב.  מה עשו חברינו? ממילא לא סבלו בימים ראשונים אלה מעודף תעסוקה: הם יצאו לשדות ועבדו בגירוש ציפורים. אך כל הטרחה הייתה לבטלה. אחרי 70 מ"מ גשם בתחילת העונה פסקו המשקעים לגמרי, לחלוטין. כל מה שנזרע ולא נאכל ע"י הציפורים קמל והתייבש. זאת הייתה שנת בצורת מוחלטת. זאת הייתה בצורת כל כך קשה שהשלטונות הבריטיים ראו צורך ליזום עבודות ציבוריות, על מנת לתת פרנסה כל שהיא לבדואים. אז נסלל הכביש מן המקום שם מצוי היום מושב גילת עד למשטרת עימארה (ליד קיבוץ אורים היום). כביש זה נקרא עד עצם היום הזה "כביש הרעב", כי הוא נסלל בשנת הרעב .1947  בשבילנו זה היה אות וסימן כי בנגב אי אפשר להתפרנס מחקלאות. לכן צריך לפתח את ענפי המלאכה בנתניה, הנגרייה והמסגרייה, שיהוו בסיס וגרעין למשק תעשייתי בעתיד.

בפסח תש"ז, באביב 1947, החליט הקיבוץ לערוך את הסדר בנגב. באילת נשארו מינימום של חברים וחברות, לשמור על התינוקות, על המשק ולחלוב את הפרות ברפת. כל שאר החברה נסעו לנגב. את הסדר עשינו בחדר האוכל הקטן והדחוס.  למחרת השכמנו קום, ובמשאית של הקיבוץ נסענו אל עבר המכתש הקטן.  כאשר עברנו את העירה באר-שבע (4000 תושבים) עשו לנו ילדי העיר מיני-אינטיפאדה וקיבלו אותנו במטר אבנים.  עברנו את מושב נבטים ומכאן ואילך בכיוון דרום מזרח, באזור שהיה חדש לכולנו. כבישים לא היו. התקדמנו עד למרחק מה משפת המכתש. ירדנו מן המשאית והתחלנו ללכת. היה זה יום חמסין ראשון בעונה. חום לא רגיל. יובש מצמיא. צבי זיפר הביא אתו את כלבו שנקרא "שטן". הכלב הזה התעלף וצבי נשא אותו על כתפיו. אמרו לנו כי זה רבע שעה הליכה. במציאות זה היה שעתיים.  בפעם הראשונה ראיתי בדואיות נוברות באדמה ומגלות שלוליות של מים להשקות את מעט העזים.  צעדנו בוואדי קטן לא עמוק. באחד מפיתולי הוואדי, פתאום עמדנו על שפת המכתש. למרבה המזל היו בוואדי גבים ובהם נאגרו מי גשמים. שתינו והתאוששנו. לפנינו נפער המכתש בקירות כמעט אנכיים . קרקעית המכתש השתרעה כמה מאות מטרים מתחתינו. מראה מלא הוד. תחושה של אשרינו וטוב לנו כי זכינו לחדור אל לב הנגב, רחב הידיים, וגדוש תופעות טבע קסומות. הדרך חזרה הייתה יותר קלה. עלינו בוואדי כורנוב עד לחורבות כורנוב וממשית. מסתבר כי בעבר הרחוק גרו כאן אנשים, לא רק בדואים נוודים, כי אם אוכלוסייה שבנו כאן ערים משגשגות.

מביקור פסח זה בנגב חזרתי לנתניה לעיסוקי כמרכז הנגרייה. כאמור רכשנו סט מכונות נגרות. סולל בונה, אשר קיבל על עצמו את הקמת בתי הביטחון בישובים הצעירים בנגב, מסר לנו את יצור הנגרות בבתי הביטחון בשובל ובמשמר הנגב.  זה כלל דלתות, חלונות ומדרגות עץ לקומה השנייה.  עיסוק זה הביא אותנו מספר פעמים לנגב. גם המשק באילת התרחב. היה צריך לבנות מחסן חצר. גם כאן תכננתי מבנה מרווח מעץ ופחים מגולוונים. שוב נעזרתי באבא לקבלת רישיון לעצים. את הפחים פירקנו במחנות הצבא הבריטי. מחסן זה פורק לאחר מכן ב- 1949 באילת, והועבר לשובל. המבנה הורחב והוגבה, והוא משמש עד  עצם היום הזה כמכון התערובת של הקיבוץ. זה המבנה הוותיק ביותר שעדיין עומד על תלו. 

תקופת חוסר העבודה בשובל נסתיימה כאשר המוסדות החלו בהנחת קו מים לכל הישובים החדשים בנגב. הונחו שני צינורות מקבילים של 6", ונבנו מגדלי מים בכל הישובים לקליטת המים. חברינו התחילו לעבוד בחברת "מקורות" שהניחה את קווי המים. קווי המים עברו דרך שטחים של בדואים רבים, אשר כל אחד מהם היה צריך לתת הסכמתו כי הצינורות יונחו בשטחו. אמנם, הצינורות הונחו בדרך כלל לאורך דרכים ציבוריות, אך לא ניתן היה להניח ללא הסכמת בעלי השטחים האלה. שייך סולימאן אל הוזייל פעל רבות להשיג הסכמת השייכים שבאדמתם עברו הצינורות. כאות הוקרה על מאמציו אלה קיבל השייך צינור עם ברז מים עד לפתח ביתו. עם בוא המים אפשר היה לנטוע את המטעים הראשונים על הגבעה צפונה למשק. כמו כן אפשר היה להקים בשובל את ענף המשתלה בניצוחה של אילנה.

המאבק עם הבריטים לבש כעת צורות חריפות יותר ויותר. האנגלים המשיכו לעשות ציד על אניות המעפילים. כעת הגלו את הניצולים מן התופת באירופה למחנות באי קפריסין. הפלמ"ח הגיב בהתקפות על תחנות רדאר ובהריסת הגשרים, שקשרו את ארץ ישראל לארצות השכנות. הוקמו וועדות שונות לדון בגורל הארץ. קודם ועדה אנגלית אמריקנית, לאחר מכן ועדה של האומות המאוחדות.  ועדה זאת החליטה בהצבעה ההיסטורית ביום 29 בנובמבר 1947 להקים בארץ שתי מדינות עצמאיות, מדינה יהודית ומדינה ערבית. הנגב נכלל בשטח המדינה היהודית.

בערב ההצבעה באו"ם, היינו כולנו רכונים על הרדיו של הקיבוץ בחדר האוכל. משנודעו התוצאות כי האו"ם החליט להקים מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה תחושה של רגע היסטורי גדול. התפרצות ספונטאנית של רגשות שמחה, תקווה  והתרוממות.  לתחושות ששטפו את כולנו ניתן ביטוי בהורה מעגלית עד אור הבוקר.  נשכחו הוויכוחים המרים בהם השומר הצעיר הטריד והתקיף את בן-גוריון על שהסכים לוותר על חלק של הארץ.  נשכחו חלומות האבסורד של השומר הצעיר בדבר הקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ברם, למחרת היום התחילה מציאות אחרת וחדשה לגמרי. אוטובוס אגד שנסע מנתניה לירושלים הותקף בכפר הערבי פג'ע ליד פתח תקווה. הסתבר שאנחנו קיבלנו את חלוקת הארץ 

בשמחה. ערביי הארץ ומדינות ערב שללו את התוכנית מכל וכל והחלו להיאבק נגדה בכל האמצעים.  עד להקמת המדינה ביום 15 במאי 1948 היו התנגשויות מתמידות עם כנופיות רצח ערביות מקומיות וכנופיות של ערבים מארצות שכנות, כגון מעיראק. נערכו התקפות חוזרת ונשנות על עורקי התחבורה. הדרך לנגב שובשה. הכביש לירושלים תבע קרבנות רבים מאוד.

המסגרייה שלנו החלה לייצר שריונים למשאיות. קודם לשתי המשאיות שלנו ולאחר מכן לאלה של קואופרטיב הנגב. התחבורה לנגב התנהלה בשיירות של מכוניות משוריינות. הערבים הקימו מחסומים עם מארבים על הכבישים. הדרך לנגב עברה דרך שלושה כפרים של פורעים: כוכבה, חוליקאת ובריר.  אך כבר לפני זה בין רחובות וגדרה הותקפה התחבורה מן הכפר מראר.

תל-אביב הותקפה ביריות מתוך יפו. צלפים ערבים ירו מתוך המסגד של חסן בק. בירושלים היו תקריות ירייה מתמידות מן השכונות הערביות ומחומות העיר העתיקה. מכוניות תופת התפוצצו ברחוב בן-יהודה ובבנייני המוסדות הלאומיים. כנופיות עיראקיות בהנהגת קאוקג'י הטרידו ישובים רבים וערכו התקפה על קיבוץ משמר העמק. בשובל היו בהתחלה שאננים למדי. עד לביקור של דוד קרון, חבר קיבוץ כפר מנחם, ואיש הש"י. הוא זרק את הסיסמא, שהייתה צו השעה: "התחפרו, תכינו תעלות קשר ומקלטים  תת-קרקעיים. כל מה שעל פני האדמה ייהרס!". לקחו את דבריו ברצינות. חפרו תעלות קשר. בנו מקלטים. מסביב לגבעה הרימו סוללת אדמה שאל תוכה הציבו מספר צינורות שקצותיהם בלטו כלפי חוץ. אלה השוו לחומת האדמה צורה של סוללת ארטילריה.  כמו כן חזקו את הגדר והכפילו אותה. בין שתי הגדרות הטמינו מוקשים. על מגדל המים הציבו תצפית להתריע על התקרבות של אויבים.

יש לציין את העובדה כי בחודשים הרבים והארוכים האלה של מאורעות דמים של האוכלוסייה הערבית ברחבי הארץ נגד הישוב היהודי, לא היו לנו כל קרבנות מצד הבדואים בסביבתנו הבלתי אמצעית. יחסי השכנות שנקשרו עם שייך סולימאן אל-הוזייל עמדו לנו בתקופה הקריטית הזאת.

 

 

פרק תשיעי: שובל במלחמת השחרור.

נשארתי בנתניה עד יוני 1948. ככל שהתקרב התאריך של 15 במאי, כן גברו הקרבות עם ערביי ארץ ישראל. באותו הזמן כבר ביצרו ארצות ערב את אחיזתם בחלקים השונים של הארץ. ללגיון הערבי של עבר הירדן, בפיקוד בריטי, נמסרו נכסים אסטרטגיים ממדרגה ראשונה, בצורת תחנות משטרה בריטיות. באופן זה התבצר הלגיון הערבי בלוד וברמלה, מרחק 15 ק"מ מתל-אביב. הצבא המצרי תפס את רצועת עזה. חלקים של צבא עיראק בפיקודו של גנרל קאוקג'י שהו כבר מזמן בשכם ובמרכז הארץ.  צבאות סוריה ולבנון איימו לפלוש לארץ מצפון. 

יישובי גוש עציון הותקפו עוד לפני צאת הבריטים את הארץ. שיירת אספקה לגוש עציון הותקפה

בדרכה בחזרה לירושלים בנבי דניאל, דרומה לבית לחם. חברנו אפרה שרטר היה בשיירה הזאת. הוא הצליח לסובב את המק שלו ולחזור לכפר עציון עם צמיגים מנוקבים.  היות וכנהג הוא היה חיוני, הוא פונה מגוש עציון באווירון פיפר ברגע האחרון. גוש עציון כרע, נפל מספר ימים לפני הכרזת המדינה. חבריו וחברותיו הובאו לשבי בעבר הירדן.

כל צבאות ערב היו מצוידים בטנקים, נגמ"שים, תותחים ומטוסי קרב. לנו היו רובים ומכונות ירייה בלבד. הנשק הכבד ביותר שלנו היו מרגמות 3". עד לרגע האחרון של שהותם בארץ ביצעו האנגלים חיפושים למצוא ולהחרים מאתנו נשק "בלתי לגאלי". במצב זה נראה היה מצבנו לכאורה נואש  וחסר כל סיכוי.  נשיא ארה"ב, הרי טרומן, ניסה להשפיע על בן-גוריון שידחה את הכרזת המדינה, כדי למנוע את מה שנראה בעיניו לכישלון בלתי נמנע.  ברם, בן-גוריון היה נחוש בדעתו להכריז על הקמת המדינה במועד שהאנגלים יעזבו את הארץ. בנתניה קלטנו את נשות יד מרדכי ואת ילדי יד מרדכי שפונו מביתם ברגע האחרון. 

זכורים לי כל פרטי האירוע של החלטת האומות המאוחדות בסוף נובמבר 1947, אך לא זכור לי כלל יום הכרזת המדינה. היינו אז תחת רושם הפלישה הערבית ממצרים בדרום ומסוריה ולבנון בצפון. ירושלים הייתה מנותקת מתל-אביב. העיר המורעבת הורעשה באכזריות מתותחים שהלגיון הערבי הציב בנבי סמואל מצפון לעיר.    

עמידת הגבורה של הקיבוצים נירים, כפר דרום, יד מרדכי ונגבה השהו את התקדמות הצבא המצרי צפונה לעבר תל-אביב. קיבוץ יד מרדכי פונה לאחר 4 ימי קרב, כאשר לא נותרה למגנים תחמושת להמשך הקרב. המצרים לא הצליחו לכבוש את נירים, כפר דרום ואת נגבה. הצבא הסורי כבש את הקיבוצים שער הגולן ומסדה, אבל נעצר בשערי דגניה, אם הקיבוצים. המצרים התקדמו מאשקלון מזרחה, ותפסו את משטרת עיראק סוידאן השולטת על קיבוץ נגבה. הם כבשו את פלוג'ה והתחברו בבית גוברין עם צבא ירדן. כך נותק הנגב מצפון הארץ. בהתקדמותם צפונה אל עבר תל-אביב הגיע הצבא המצרי עד לכפר הערבי אסדוד, 30 ק"מ דרומה לתל-אביב, במקום שם נמצאת היום העיר העברית החדשה אשדוד.

(קיבוץ שובל ובית הביטחון ההולך ונבנה)

ההפוגה הראשונה בקרבות הוכרזה ב 11 ביוני ונמשכה עד 8 ביולי.  בהפוגה הראשונה רציתי
לעבור לשובל, אבל המאמצים של האו"ם להעביר שיירה לנגב המנותק טרם נשאו פרי. מצויד בסמל של חטיבת הנגב של הפלמ"ח עברתי דרך המשלטים התפוסים מזרחה לחולדה עברתי אל עבר למה שהיה לאחר מכן לכביש בורמה.  הכביש הזה עדיין לא היה גמור ובקטע אחד הוא לא היה עדיין עביר לכלי רכב.  הורידו את המטען ברכבל ארעי. את הקטע הזה ירדתי ברגל. משם המשכתי בטרמפ והגעתי לירושלים. אמי ניהלה אז את בית ההורים של התאחדות עולי מרכז אירופה ברחוב אל-חריזי ברחביה, מאחורי בניני המוסדות הלאומיים. מעט הפרודוקטים שהבאתי אתי היו מטעמים לדרי בית ההורים. כשחזרתי מן המסע הזה התברר כי מתארגנות שיירות בליווי אנשי או"ם לירושלים.  מכוניות של קואופרטיב הנגב היו בין אלה שהחישו אספקה לירושלים. קניתי מצרכים בתל-אביב ונסעתי עם השיירה לירושלים להחיש מזון לבית ההורים. חזרתי על המבצע הזה שלוש פעמים, עד שנמסר לי כי מתארגנת ברחובות שיירה לנגב. ואכן, עברנו ליד משטרת נגבה דרך קווי המצרים וכך הגעתי ביוני 1948 לשובל.

מיד גויסתי כרגם. בעשרת ימי הקרבות עברתי קורס מדריכי מרגמות  בקיבוץ דורות. דורות הופצצה מדי יום ביומו ע"י אווירונים מצריים. החיים התנהלו בתעלות ובמקלטים.  הקורס שלנו התקיים בפאתי המשק.  בזמן האימונים הצבנו תצפית אווירונים. כאשר אווירון מצרי התקרב לעברינו קפצנו חיש לתעלות הסמוכות. כאשר חלפו האווירונים, חזרנו לאימונים.

בזמן הזה הכשירו ליד קיבוץ דורות שדה תעופה ואווירונים "דקוטה" דו מנועיים נחתו שם והביאו נשק צ'כי חיוני.  ביום האחרון של הקורס היה עלינו לסכם בכתב את שלמדנו. נכנסנו לחדר האוכל הנטוש של הקיבוץ. הצבנו תצפית אווירונים כהרגלנו ורשמנו בדייקנות את סיכומי הקורס ולקחיו. קרוב מאוד לחדר האוכל היה מקלט.  כשהופיעו האווירונים המשכנו עדיין לכתוב, סמכנו על התצפית.  פתאום רעש האווירונים התקרב אלינו. בבת אחת נטשנו את חדר האוכל. בקושי נבלע האחרון במקלט ושמענו בום עצום. כל המקלט הזדעזע. כשעברה ההתקפה ויצאנו מן המקלט מצאנו את חדר האוכל הרוס לגמרי ושבריו ורישומינו פזורים מכל עבר.

ביום האחרון של הקורס יצאנו לפעולה לילית, באחד הניסיונות לכבוש את משטרת עיראק סוידאן.  לנו היו שתי מרגמות. במקום התקן כיוון שימש לנו קלינומטר, מד-זווית. במסגרת המבצע היה עלינו לירות על הכפרים כוכבה וחוליקאת. גם ההתקפה הזאת על משטרת עיראק סוידאן נכשלה. בעלות השחר חזרנו להתארגנות מחדש בקיבוץ גבים.  משם חזרתי לשובל. בשובל קיבלנו שתי מרגמות שלושה אינטש. התחלתי לאמן את חברי שובל. לאחר מכן התחלתי לאמן בשובל חברים ממשמר הנגב וחצרים.  כעבור זמן מה, באמצע חודש יולי קיבלתי פקודה לעבור לקיבוץ צאלים ולאמן שם אנשי מח"ל  (מגויסי חוץ לארץ). אלה היו עולים חדשים שהוחשו לנגב, רבים מהם ישר מן האנייה שהביאה אותם ארצה. צאלים הייתה בחזית הדרומית ביותר שהשתרעה מנירים במערב עד רביבים במזרח.     

כעבור מספר ימים מועטים נמסר לנו שהקורס יימשך ברביבים. העמסנו את הציוד שלנו על קומנדקרים ולפנות ערב באנו לרביבים. רביבים הייתה אז מבצר ממש. באחת החדרים בתחתית המבצר רכנה אלחוטאית על המכשיר שלה.  מפה לאוזן נמסר כי האלחוטאית הזאת היא בת של גולדה מאירסון. גולדה מאירסון נתמנתה ימים ספורים לפני כן להיות השגרירה הראשונה של ישראל במוסקבה. וביתה אמורה הייתה לנסוע יחד אתה. חיש מהר התברר לנו שהקורס לא יתקיים ברביבים כי אם במשלט ביר-עסלוג', ששה ק"מ מזרחה לרביבים. משלט זה חולש על הכביש מבאר-שבע דרך ניצנה למצרים. כביש אספקה   חיוני לצבא המצרי. הובאו מספר גמלים ורגליהם נעטפו בבדים, להשתיק את רעש צעידתם. המרגמות והציוד הועמסו על הגמלים. בחשכת הליל עשינו דרכנו דרך קווי המצרים. לא ידענו אז כי מפקד חזית הדרום, בְּרֶן, חבר קיבוץ נירים, צעד בראש השיירה עם רימון יד שלוף באגרופו. בביר-עסלוג' המשכנו את האימונים בתנאי קרב ממש. הימים היו ימי הפוגה, אבל הצבא המצרי תפס עמדות מעבר לרכס הרים צפונה לוואדי עסלוג', בכיוון לרביבים. המצרים הפגיזו את המשלט באש מרגמות ואנחנו השבנו באש חיה על מקורות הירי. כדי להגדיל את טווח המרגמות הוספנו מטען שביעי ואפילו מטען שמיני לששת המטענים התקניים.

לאחר כמה ימי קרב הופיעו אנשי האו"ם בשטח. אנחנו קיבלנו פקודה לחזור עם המרגמות לרביבים. בדרך למשלט  נשאו הגמלים את המרגמות על גבם. בדרך בחזרה אנחנו נשאנו אותן על הגב.  באמצע הדרך בין רביבים וביר-עסלוג' צה"ל תפס משלט בצורת גבעה השולטת בצד צפון על נחל עסלוג'. בצד הדרומי של הגבעה הייתה מערה והמשלט נקרא משלט המערה. יום לפני בואנו למשלט המערה ניסו המצרים לכבוש אותו. חייל סודני הגיע עד לראש הגבעה ושם הוכרע ע"י המגנים.  המצרים נסוגו והשאירו את גופתו בשטח. עם בואנו לשם נצטווינו להעביר את גופת הסודני אל שפת הוואדי. שם קבלו אותה אנשי האו"ם ומסרו אותה למצרים. בעת שחיילנו נחו ציירתי ציור של הלוחמים במערה. באופן פלאי זה הציור העתיק ביותר שנשתמר אצלי. למחרת היום חזרנו לרביבים. שליחותי לאמן את אנשי המח"ל נסתיימה. בראש חודש אב חזרתי לשובל.  

אילנה, שראיתי אותה לראשונה במסיבה לכבוד 20 שנות קיבוץ מעברות, הגיעה לקיבוץ אילת יחד עם חברה איציק בן-טוב. היא עברה מאילת למקווה ישראל ולאחר מכן באה לשובל. כאן היא הקימה את ענף המשתלה. באחת מלילות השמירה שמעתי, כשהשומרים דיברו ביניהם, שאילנה נפרדה מאיציק בן-טוב. כעת, כשאימנתי חברים להפעיל מרגמה 3 אינטש מתחת למגדל המים, הייתה אילנה למעלה על המגדל צופה ושרה, שרה וצופה מסביב, -  ועלינו. הייתי מאוהב בה מעל לאוזניים. אז, כשבוע ימים לאחר שחזרתי מרביבים, הרהבתי עוז וטיפסתי בסולם המתכת אל ראש מגדל המים. זה היה בדיוק בתשעה באב תש"ח. מה שאמרתי לה שם למעלה אינני זוכר  במדויק.  אבל מה שברור, שם במרומי מגדל המים, אז, בתשעה באב התחיל הרומן אשר נמשך בינתיים כבר חמישים ושמונה שנים. אהבתי לאילנה לא פחתה. ההיפך מזה הוא הנכון. אהבתי לאילנה והערכתי את אופייה ואת חכמת החיים שלה, גוברות עם השנים.

בימים האלה התחלנו לקצור חיטה בעמק בריר של ערבים אשר עזבו את האזור. קצרנו עבור המפקח על הרכוש הנטוש. נסעתי עם הטרקטור אוליבר כשקומביין אליס צ'למרס רתום אליו, לקיבוץ ברור חיל, ואילנה ישבה על ידי על כנפי האוליבר. ברור חיל היה אז קיבוץ צעיר לגמרי ועדין לא היה מאורגן.  חדר האוכל היה באוהל גדול, מרווח ורחב שוליים. עדין לא היו מקלחות מסודרות.  היה מתקן עם טוש למעלה וברז מים למטה. ליד הברז עמד דלי. כדי להתקלח היה צריך למלא את הדלי, לטפס עם דלי מלא מים על סולם ולרוקן את המים לתוך מיכל קטן, - לרדת בזריזות מן הסולם ולהתקלח בקילוח הדק. מאוד נהניתי לקצור בקומביין אליס. 

למרות ששובל הייתה רחוקה יחסית מן החזית ועדין לא הותקפה ישירות, הרי אנו המשכנו לבצר את הנקודה ככל יכולתנו. מאחר ולא היו חומרי גלם לביצורים,  פירקנו בייקות נטושות של בדואים שעזבו את המקום. באחד הימים יצאתי עם האוליבר ופלטפורמה לפרק בייקה בוואדי פוחארי, בין משמר הנגב ושובל. בייקות אלה היו עשויות מבלוקים של בוץ חמר וקש. זה לא חומר מתאים לביצורים. אבל גגותיהם היו עשויות מפסי רכבת, זכר לרכבת שהגרמנים בנו מלוד לבאר-שבע. במפות האנגליות היה רשום Dismantled Railway. . הבדואים פרקו את כל המסילה.  הם השתמשו בפסי הרכבת  ובאדנים לבניית גגות לבתיהם. על פסי הרכבת היה מוטבע: תוצרת קרופ, שנת יצור 1897. אלה היו חומרי גלם להשלמת ביצורי הקיבוץ ולבניית מקלטים חדשים. בערב כשחזרנו עם פלטפורמה עמוסה בולים של אורן תורכי עלינו על מוקש, שכפי הנראה היה מוקש אנטי-טנקי ישן. היה לי מזל גדול מאוד. הגלגל הקדמי של הטרקטור וגם הגלגל האחורי שלו לא גרמו לפיצוץ. גם הגלגל הקדמי של העגלה עבר על המקום בסדר. 

רק הגלגל האחורי של העגלה הפעילה את המוקש. החברה שישבו על העגלה למעלה לא נפגעו, מטען העץ התורכי ספג את כל הרסיסים.  שני רסיסים קטנים נכנסו לרגלי השמאלית. כשהגענו לשובל הוציאה בלומה ביד מאומנת וזריזה את הרסיסים מן הרגל. עד להחלמתי גרתי מספר ימים בקומה העליונה של בית הביטחון. משם ציירתי כמה תמונות של שובל בזמן המלחמה. תמונה של צריף חדר האוכל מוקף בשקי חול נשתמרה עמדי.

לאחר מכן, כשנסעתי לרוחמה, ראיתי באמצע השממה מוטורגריידר (מפלסת) עובד לו להנאתו. שאלתי את החברה מה המוטורגריידר מבזבז כאן דלק? בגלל המצור של המצרים על הנגב היה מחסור חמור בדלק.  צחקו החברה: "מה, אתה לא יודע מה הוא עושה כאן? הוא מכין שדה תעופה". לא יכולתי להאמין שמוטורגריידר אחד מסוגל להכין שדה תעופה. זה היה נשגב מבינתי. אבל כעבור שבועיים התחילו לרדת בשדה תעופה זה מטוסי ענק, בעלי ארבעה מנועים מדגםSky Master.   . אנו גויסנו משובל לסייע בפריקה. כל אווירון שנחת  והמריא העלה ענן אבק עד לב השמים. אבל השדה פעל. הטיסה הייתה קצרה מאוד. הם המריאו בתל-נוף ליד גדרה ויכלו לבצע מספר טיסות בלילה. פרקנו נשק, תחמושת, דלק ומזון. חלק מן המזון, קונסרבים משובחים מדרום אפריקה אוחסנו בשובל. מאז התחלנו לחיות ולאכול כמו מלכים.

(שדה התעופה במבצע "אבק", אוקטובר 1948)

המצרים רצו למנוע את השימוש בשדה התעופה. הם התקדמו מפלוג'ה דרומה והיו קרבות מרים מאוד בתל מוחאז, כ- 10 ק"מ צפונה לשובל. המשלט עבר פעמיים מיד ליד, אך בסופו של דבר
נשאר בידינו. לנו היו הרבה קרבנות בקרבות האלה. המצרים לא הצליחו לשתק את שדה התעופה. חיילים שנלחמו בתל מחאז באו להתקלח בשובל. בינתיים חטיבת יפתח פתחה את הדרך לנגב. היו קרבות קשים ומרים בכיבוש משלטי הצומת. המצרים ביצרו היטב את צומת הכבישים מערבה למשטרת עירק סוידן שם הכביש מאשקלון לחברון חוצה את הכביש מג'וליס לניר-עם ועזה. עם כיבוש המשלטים האלה ע"י צה"ל נתהפך המזל. הנגב שוחרר מן המצור  ולצבא המצרי בפלוג'ה  נותק הקשר עם בסיסיו באשקלון ועזה במערב. עם כיבוש עיראק אל מנשיה ובית גוברין נותק הצבא המצרי בכיס פלוג'ה גם ממזרח. כעת נדרשנו לגייס חברים כדי לאייש את המשלטים בינינו לבין פלוג'ה, בתל נג'ילה, תל כוניטרה, תל מוחאז ותל חאסי. זאת כדי למנוע את פריצת הצבא המצרי מתוך כיס פלוג'ה.  

אפרים שחר נקבע למפקד הכוח בתל חאסי. בתל כוניטרה ישבו אנשי קיבוץ ניר-עם. והנה, אפרים שחר קיבל חופש לידה. אשתו טובה עמדה ללדת את בכורם, עמוס. אני נקבעתי להחליף אותו כמפקד המשלט.  גם אילנה יצאה יחד אתי לתל-חאסי כלוחמת מן המניין. על ראש התל היו חפירות ארכיאולוגיות שנערכו שם קודם לכן. הרחבנו את החפירות האלה לתעלות קשר. לרגלי התל, מצד צפון לו, זורם נחל שיקמה. הגם שזה הוא נחל אכזב ברוב מהלכו, הרי ליד התל יש נביעות ששימשו כנראה למי שתייה לתושבי העיר הפלישתית בתקופת התנ"ך. כשבאנו לתל חאסי המים המפכים הרוו חורשה של קני סוף.  דרומה לתל עמד לו עץ בודד. בצלו אכלנו את ארוחותינו. היינו מרוחקים 10 ק"מ מן הצבא המצרי. ראינו איך חיל האוויר הצעיר שלנו הפגיז את המצרים מדי יום ביומו. התפלאתי מדוע המצרים לא עושים שום מאמץ לפרוץ מתוך הכיתור. כלום לא ידעו הם כי אנו בתל-חאסי רק מחלקה אחת של לוחמים ועוד מחלקה אחת כזאת בתל כוניטרה? העובדה היא שהם לא העזו לפרוץ את הכיתור.

בזמן שאילנה ואני ישבנו בתל חאסי קיבלנו ביקור מפתיע משמואל, אחיה של אילנה. שמואל היה אז חבר קיבוץ יחיעם. הוא ניצל מגורל שיירת יחיעם, כי הוא עבד באותו היום שעה נוספת בנמל חיפה ואיחר את השיירה.  כעת הוא בא לנגב לדעת מה שלום אחותו ומצא אותה על משלט תל חאסי. זאת הייתה גם הזדמנות נאותה לעשות הכרות עם גיסו.

בהיותנו בתל-חאסי נכבשה באר שבע ע"י צה"ל. בית אשל ונבטים שהיו מנותקים משאר הנגב שוחררו. כמו כן התחדש הקשר עם הכוחות שהיו מבודדים במפעלי האשלג בדרום ים המלח. המצב בכל החזיתות היה מעודד מאוד. הצבא המצרי, החזק בצבאות ערב נתקע בדרכו לתל-אביב באזור אשדוד וחשש כי גם כוחותיו באזור זה יינתקו. כארבעת אלפים חיילים היו לכודים בכיס פלוג'ה. על מנת למנוע כיתור הכוחות המצריים הם החלו לסגת מאשדוד חזרה דרומה. זה אפשר את כיבוש מגדל אשקלון ע"י צה"ל. ישראל כבשה את לוד ואת רמלה ורוב הערבים ברחו מן הערים האלה. רוב הגליל נכבש. אבל אנו חשבנו כי המלחמה תימשך עוד זמן רב, כי הצבאות שעמדו מולנו לא נוצחו עדין. עדיין הייתה להם עדיפות מספרית אדירה.

בחודש נובמבר חזרנו, אילנה ואני לשובל. חשבנו כי הגיע העת להיכנס לחדר משפחה. מקומות המגורים בשובל היו מצומצמים ביותר. בשני צריפי העץ שהוקמו ביום העלייה על הקרקע היו בסך הכול 10 חדרים. בכל חדר כזה גרו או 4 רווקים או 4 רווקות.  כשנוצרו משפחות חצו את שני החדרים החיצוניים בכל אחד משני הצריפים לשנים. לכל משפחה החדשה נמסר חדר בגודל של שנים על שלושה מטרים  (שישה מטרים מרובעים). באופן זה נוצרו בשובל שמונה חדרי משפחה. מעבר למחיצה של חדרנו גרו זאב ומגדלה.  לא היה שום טקס נישואין. שבע שנים לאחר מכן נישאנו כדת וכדין אצל רב בבאר-שבע.  היה נהוג כי לזוג הצעיר מכניסים עם כניסתם לחדר משפחה צלחת עם ממתקים. לנו הקיבוץ חייב את הממתקים האלה עד עצם היום הזה.

זמן קצר אחרי שנכנסנו לחדר משפחה נסענו יחד לירושלים לבקר את ההורים. היה זה מפגש מרגש.  כל זמן המלחמה, מאז שקפצתי לירושלים בתור יוסף המשביר, לא היה בינינו קשר. אני לא ידעתי מה עבר על ההורים בירושלים. הם לא ידעו מה עלה בגורלי בנגב. והנה באתי והצגתי לפניהם את אילנה. מיד נקשרו ביניהם קשרים אמיצים.  ההורים של אילנה עברו את השואה באופן שעוד אעמוד עליו בפרוטרוט, אבל, כאשר התחתנו היו הורי אילנה ואחיה אוטי עדיין בסלובקיה. 

מלחמת השחרור התקרבה לסיומה. והנה, באחד מימי דצמבר 1948 שובל הותקפה באש מרגמות מרוכזת שנורתה על הקיבוץ מן המזרח. מיד הצבנו את שתי המרגמות שלנו וירינו אל עבר מקורות האש.  נהנינו אז מיתרון הקוטן. הקיבוץ תפס גבעה קטנה שמסביבה נמתחו גדרות תיל. הסתבר כי כל פצצות המרגמה נפלו באזור מצומצם, קרוב לגדר, אבל מחוצה לו, בשטח של המשתלה. האש הנגדית שלנו השתיקה את אלה שהתקיפו אותנו והם הסתלקו מן השטח.

שנת 1948 הייתה ייחודית. היא החלה עם תקוות להקמת מדינה יהודית. אבל בפועל היינו טרודים במלחמה קשה ואכזרית על עצם קיומנו בארץ. בראשית היה זה מאבק עם כנופיות פורעים מקומיות. החל ממאי 48 הייתה זאת מלחמה גלויה כנגד כל ארצות ערב סביבנו, שעשו מאמצים נואשים לעקור מן המפה את הישות הציונית השנואה כל כך. והנה בסוף 1948 חיינו במדינת ישראל העצמאית, כאשר כל צבאות ערב שפלשו לתחומנו נהדפו בידי כוחות המגן של מדינת ישראל הצעירה.  המלחמה עדיין לא הסתיימה, ברם, היזמה הייתה בידי צה"ל. במוקדם או במאוחר יבקשו המדינות השכנות שיזמו את המלחמה הקשה הזאת משא ומתן על שביתת נשק. 

הקדשתי את העמודים האחרונים לאירועים של מלחמת העצמאות ובעיקר של קיבוץ שובל במלחמת השחרור. כעת עלינו להעיף מבט על הזירה הפוליטית בארץ ובעולם. עם החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בחלק של ארץ ישראל שכחו מפלגות השומר הצעיר ומפלגת אחדות העבודה את מאבקיהם העיקשים נגד מפא"י ונגד בן-גוריון, בהתנגדותם לחלוקת ארץ ישראל.  לשתי המפלגות הייתה מדיניות פרו-סובייטית מוצהרת. לקראת הקמת המדינה הם התאחדו והקימו את מפלגת הפועלים המאוחדת.  לקראת האיחוד הזה הם הצליחו לשדך אל תוך המפלגה החדשה נכס אלקטוראלי, את משה סנה, מראשי הציונים הכלליים. הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, שני שליש של התנועה הקיבוצית, נתנו גיבוי מוחלט למפלגה החדשה. השומר הצעיר הביא אתו כנדוניה לחתונה הזאת את הליגה הסוציאליסטית. פלג של סלון קומוניסטים עירוניים. אחדות העבודה הביאה כנדוניה פועלים עירוניים שבעבר התנגדו לשלטון

מפא"י בהסתדרות ובהנהלת הישוב. 

כעת היה זה קל יחסית למפלגות סוציאליסטיות לדגול באוריינטציה על ברית המועצות. רוסיה נטלה חלק ארי בניצחון על גרמניה.  בנאום שר החוץ שלה באו"ם תמך גרומיקו בפרהסיה ובגלוי בתוכנית חלוקת ארץ ישראל ובהקמת המדינה היהודית. יתרה מזאת, רוסיה אפשרה לצ'כיה, שהייתה תחת השפעה סובייטית, למכור לישראל בימיה הראשונים נשק חיוני, כולל אווירונים בעיקר מטוסי קרב גרמניים מסוג מסרשמיט. זאת כאשר מדינות דמוקרטיות כמו אנגליה, צרפת ואפילו ארצות הברית הטילו אמברגו על מכירת נשק למדינת ישראל הצעירה, הנאבקת על עצם קיומה.

ובכל זאת, קשה היום להבין כיצד המפלגה החדשה השליכה את כל יהבה על רוסיה הסובייטית בשעה שבתוך רוסיה גופה נמשכה ההסתה האנטי יהודית והאנטישמית, שהובילה למעצר ולהשמדה הפיסית של נושאי התרבות היהודית ברחבי ברית המועצות. העובדות על רצח הסופרים היהודים ברוסיה בשנה 1948 היו ידועות היטב בארץ. ברם, מפ"ם הצעירה התעלמה מעובדה טרגית זאת ותיארה את הידיעות בנידון כהסתה אנטי סובייטית.

הייתה זאת התושייה של עם ישראל בתפוצות לגייס במהירות את המשאבים הכספיים החיוניים, שאפשרו לרכוש את הנשק וגם לעקוף את האמברגו האמריקני. מטוסי הדקוטה והסקיימסטר לא באו מרוסיה כי-אם, בדרך לא דרך בעיקר מארצות הברית.

עוד יצוין כי למרות שמדינת ישראל הייתה נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם העולם הערבי הסובב אותה, היא פתחה את שעריה לרווחה לקליטת שארית הפליטה מאירופה, לקליטת העצורים במחנות בקפריסין ולקליטת פליטים יהודים מארצות ערב, יהודי מרוקו במערב ועד יהודי עיראק במזרח ועד יהודי תימן בדרום. תנאי הקליטה לא היו קלים. הוקמו המעברות ובארץ הוכרז משטר של צנע. 

בפברואר 1949 כבש צה"ל את אילת לחוף ים סוף והנגב כולו היה בידינו. מלחמת השחרור נסתיימה עם כריתת הסכמי שביתת הנשק באי רודוס: בפברואר עם מצרים, במרץ עם לבנון, בראשית אפריל עם ממלכת ירדן, וב- 20 ביולי 1949 עם סוריה.

שנים מחברינו נפלו במלחמת השחרור. גדעון רוזנברג, האח הצעיר של הדסה ורות, נפל במאי 1948. הוא היה חובש, ונהרג כאשר הגיש עזרה ראשונה לחיל שנפצע בקרבות על דרכי הגישה לירושלים. אברהם אמיתי נהרג בהתקפה על הצבא המצרי באשדוד. גרשון הופמן נפצע קשה באחת ההתקפות הכושלות על משטרת עיראק סוידאן.  

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים ערך ברוך שליאן, המא"ז, (מפקד האזור)  מפקד סוף המלחמה. לוחמי שובל ומגיניה התייצבו עם כלי הנשק והצטלמו ליד מגדל המים. הצילום הזה נשמר, - זכר לימים ההם.

 

(מחלקת הנשק הגאה של קיבוץ שובל. יוסי צור שני מימין מאחורי המרגמה) 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה