חיי - חלק שני (א)

01.10.2007 13:16
חיי - חלק שני (א)


קיבוץ שובל בבניינו: 1949 - 1977



י ו ס י    צ ו ר 

ק ו ר  ו ת    ח י י

ח ל ק    ש נ י :

קיבוץ שובל בבניינו   1949 - 1989

 

ת ו כ ן    ה ע נ י י נ י ם

 

פרק ראשון:  מבצע מזו"ט  

פרק שני: מוכתאר קיבוץ שובל  

פרק שלישי: ראש המועצה האזורית בני-שמעון

פרק רביעי: עבודה ברפת ולימוד לתעודת בגרות

פרק חמישי: גזברות וייזום מפעל מתכת בשובל

פרק שישי: הקמת מפעל המתכת וריכוז המפעל

פרק שביעי: לימודים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרק שמיני: תקופה שנייה של ניהול פיננסי

פרק תשיעי: עבודה באיגוד התעשייה הקיבוצית

 

 

פרק ראשון: מבצע מזו"ט  (מהר וזול וטוב)

נבחרתי כמזכיר הקיבוץ בשובל בסתיו 1948. בראשית פברואר 1949, הבנו שהמלחמה נסתיימה למעשה.  תכננו את האיחוד מחדש של שני חלקי הקיבוץ בשובל.  להשגת היעד הזה הגינו את מבצע "מזו"ט", שפירושו: "מהר, זול וטוב".

שרטטתי תוכניות לצריף שישמש כצריף בית ילדים, ותוכנית  לצריפון מגורים למשפחות. מצויד בתוכניות אלה חזרתי לנתניה. שם יצרנו לפי השרטוטים האלה שמונה צריפונים ואת צריף בית הילדים.  באותו הזמן הכינה קבוצת הבניין בשובל את היסודות לצריף ולצריפונים החדשים, למחסן החצר, לנגריה ולמסגרייה. באותו הזמן התחלנו במרץ את בנית הקיבוץ. הייתה לנו קבוצת בניין בניצוחו של אהרונצ'יק. 

המבנה הראשון שהוקם היה מכון החשמל. קיבלנו לבנייתו תקציב מן הסוכנות.  כמו-כן רכשנו מתקציב ההתיישבות שלנו גנראטור חשמלי תוצרת מק-לארן.  היינו שקועים במלאכה של יציקת הגג למכון החשמל, כאשר התקרבה לשער הקיבוץ מכונית פרטית. מתוכה יצאה בלומה מקובר, חברה וותיקה מקיבוץ עין החורש,  חברה במחלקה לכלכלה של הקיבוץ ארצי. היא נזפה בנו:   "איך זה, על ידכם עולה קיבוץ חדש להתיישבות ואתם לא באים לעזור?" נזכרנו בעזרה הרבה שעזרו לנו חברי קיבוץ רוחמה, כאשר עלינו לשובל לפני שנתיים ורבע. ובכל זאת לא קפצנו מהפיגומים. גמרנו את יציקת הגג. אחר כך באנו לסייע להקמת קיבוץ ספיח, הוא בית קמה.

רכשנו מעודפי הצבא הבריטי שתי משאיות בדפורד. על אחת מהן העמיס שמעון אגסי את הגנראטור מק-לארן. בהגיעו דרומה לצומת בילו נשבר גלגל אחורי. הג'נט חרץ עקבה ארוכה לאורך עשרות מטרים. עקבה זאת העידה עוד שנים רבות על התאונה הזאת.

עם גמר ייצור הצריפים פירקנו בנתניה את מחסן החצר, את סככות הרפת, את המסגרייה ואת מבנה הנגרייה. משאיות קואופרטיב הנגב הסיעו את המבנים המפורקים, החדשים והישנים, יחד עם מכונות הנגרייה והמסגרייה לשובל.  בשובל הקמנו מחדש את מבנה הנגרייה עם הגג העגול, את המסגרייה ואת צריף מחסן החצר. יצקנו את הרצפות למסגרייה ולנגרייה והצבנו מחדש את המכונות. הקמנו את צריף בית הילדים ואת 8 הצריפונים.   קבוצת הבניין כיסתה את הגגות ברעפים. כעת היה הכול מוכן לקליטת הפזורה מנתניה. הזמנו אוטובוס שהביא את הנשים, את הילדים ואת התינוקות לנגב. בזה נגמר מבצע מזו"ט. הקיבוץ היה שוב מאוחד אחרי שנתיים וחצי של פירוד.

 

גל של עזיבות   וקליטת השלמה:

מכאן ואילך מתחיל סיפור בניית המשק, בניית מוסדות הציבור ובניית בתי המגורים בשובל. אבל,  - עם סיום המלחמה פקד את הקיבוץ גל עזיבות. לקחתי את הנושא הזה ברצינות רבה. קיימתי שיחות ארוכות עם העוזבים, אך לשווא. בגל הזה עזב גם חברי צבי שטיינבוק עם חברתו לאה מאיר. נסעתי עד חיפה לשכנע את צבי לבל יעזוב את הקיבוץ עם משפחתו. הכול לשווא.

בעקבות הצ'זבטרון הייתה לנו להקה סטירית משלנו וקראנו לה ה"שובלטרון". קופיק חיבר את מרבית הפזמונים. פזמון אחד יועד לגל העזיבות. בפזמון הזה הובאו מקצת מסיבות העזיבות כגון:

"שיתוף מלא לא בשבילי, אני רוצה להיות שלי". או: "אני זקוק ללימודים"  או: "אני הולך לקיבוץ אחר"  (התשובה: "זאת אשליה וסתם חלום, אותו הזיפט בכל מקום"). את הבית האחרון שר דובי, זקן חברי הקיבוץ  בהתרגשות מיוחדת:

"אדוני נתן,  אדוני לקח,  יהי שם אדוני מבורך. 

נוסיף לנטוע ולבנות, למרות מעט העזיבות. 

הידד הידד, אני נשאר, - ומחפש את המחר.

והוא ימצא אותו לבטח"

בתור מזכיר היה עלי לטפל בהשלמת הקיבוץ.  ואכן הקיבוץ ארצי הפנה אלינו שני גופים גדולים למדי. גרעין הונגרי, שקיבל את הכשרתו בלהבות הבשן וגרעין רומני, שקיבל את הכשרתו בדליה ובגלאון. זכורה לי שיחת משא ומתן עם דב קציר, שבא מטעם הגרעין לרחרח ולדווח עם  שובו: קיבוץ שובל מה טיבו.  המשא ומתן הזה נתקיים בבית הביטחון. כנראה שדב קציר נתרצה, וזמן קצר לאחר מכן הגיע הגרעין ההונגרי רומני לשובל. היו אלה חברים וחברות שכולם עברו את השואה באירופה, הגיעו לארץ באופן "בלתי לגאלי", נתפסו ע"י האנגלים ונכלאו בקפריסין.

כדי לשכן את הגרעין הגדול הקמנו סוכות ממסגרות עץ מצופות בד יוטה ואוהלים. קיבלנו מן הסוכנות 5 צריפים שוודיים. אלה הקלו על מצוקת הדיור. בצריפים השוודיים היה מקום להתקין שירותים. אנו, בקלות דעת הנעורים שלנו וויתרנו על השירותים.

הסוכנות הכינה לנו תוכנית מתאר לבניית הנקודה.  על ראש הגבעה מוסדות הציבור וחדר האוכל. מזרחה בניני מלאכה, נגריה מסגריה ומוסך. מערבה שתי שכונות מגורים אשר ביניהם בתי הילדים. דרומה מבני המשק, הלולים, הרפתות והאורווה. כדי להתחיל את הבנייה היה הכרח לפרק את המוקשים שהונחו בין הגדרות בזמן המלחמה. בפירוק המוקשים האלה אירע אסון, אחד החבלנים שעסקו בפרוק, חבר קיבוץ חזהלה (קיבוץ נחשונים) הפעיל מוקש ונפצע קשה מאוד.

עם קבלת תוכנית המתאר התחלנו לבנות 11 בתי מגורים לחברים, כל בנין עם 4 יחידות מגורים של חדר אחד ומרפסת. שוב וויתרנו על הכנסת שירותים. בנינו מקלחת "משותפת" לכל דיירי השכונה הראשונה הזאת בעלת שני אגפים, לבחורים ולבחורות. ליד כל בית (מחוצה לו) הותקן ברז מים אחד לכל דייריו.  ההחלטה לבנות דירות ללא שירותים  הייתה השגיאה הראשונה בשרשרת משגים במדיניות בניית המגורים. אז, הסוכנות היהודית בנתה בתים עם שירותים בכל המושבים החדשים שהוקמו. גם בקיבוץ רוחמה השכן כבר בנו דירות עם שירותים. ייקור הדירות בגלל הכנסת השירותים לא היה משפיע על פעילותנו הכלכלית השוטפת. מלוא עלויות הבניינים האלה מומנו מתקציב הסוכנות שניתן לנו כהלוואה בריבית זניחה, בלתי צמודה, לעשרים שנה.

 

יציאת מצרים תש"ט  - 1949 

בראשון במאי 1949, יצאנו כפועלים בעלי הכרה מעמדית להפגין בבאר-שבע, שזה עתה החלו לבנות אותה כעיר עברית. בדרך לשם, ליד שדה התעופה הבריטי בשדה תימן עצרה אותנו המשטרה הצבאית ופקדה לעמוד עם המשאית בצד הכביש (כביש עזה באר-שבע). תמהנו מה פשר הדבר. לא היינו רגילים לראות משטרה צבאית בכבישי הנגב.  סיבת הדבר התבררה לנו תוך זמן קצר. הנה, באה מולנו מבאר-שבע שיירה ארוכה של רכב צבאי.  כאשר הם התקרבו אלינו ראינו כי זאת שיירה של הצבא המצרי. הייתה זאת הארמיה המצרית שהייתה כלואה בכיס פלוג'ה. בתיווך של האו"ם הם קיבלו רשות מעבר לחברון ומשם דרומה לבאר-שבע וחזרה לעזה. 

הייתה זאת הרגשה נפלאה לראות את הפולשים היהירים, שחשבו לזרוק אותנו לים התיכון, חולפים על ידנו עם הזנב בין הרגלים, חוזרים כלעומת שבאו. רק בזכות קנאותנו להפגין באחד במאי בבאר-שבע (שם לא היה עדין בעד מי או נגד מי להפגין) זכינו להביט ולראות במו עינינו את יציאת מצרים תש"ט. לדעתי, נס זה של יציאת מצרים מישראל לא נפל בגודלו מנס יציאת ישראל ממצריים כשלושת אלפי שנה קודם לכן.

 

שביתה בקיבוץ שובל  -  ושכרה:  

הפלחים עיבדו שטחים גדולים ונרחבים בקרבת הנקודה. לממשלה היה עניין כי אדמות נטושות יעובדו ע"י יהודים. כך הוצע לנו לעבד אדמות באזור פלוג'ה, בחַ'טָה וְחַרַטִיָּה, 30 ק"מ צפונה לשובל. בעונת הזריעה בסתיו 1949, יצאו לשם הפלחים לחרוש ולזרוע.  הקיבוץ ארגן שם מטבח צנוע ושלח לשם את יונה כמבשלת.  הפלחים עבדו בתנאים קשים ביותר. הייתה שם מכת זבובים מצריים, גדולים, ירוקים ועוקצניים, יבוא ממצרים. לא ראינו עוד כמוהם. גם תנאי הלינה והמנוחה היו קשים ביותר. אבל הפלחים לא התלוננו. אך האוכל האנגלי שיונה בישלה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.  הפלחים הכריזו על שביתה. הם לקחו את הציוד וחזרו אתו לשובל. הטיפול בשביתת הפלחים בעונת הזריעה היה הנושא המורכב והעדין ביותר בו היה עלי לטפל בקדנציה זאת כמזכיר.  שביתה בקיבוץ הייתה אירוע בלתי מקובל לחלוטין.  מה עשיתי? א. החלפנו את יונה ביוכבד כמבשלת, ב. הבטחנו לארגן טיול לאילת ברגע שהפלחים יסיימו את הזריעה. זה פעל. כשהפלחים גמרו את הזריעה יצא הקיבוץ בשתי נאגלות לאילת. 

לאילת נסענו במשאית מק החדשה של הקיבוץ. בארגז המק סודרו שני לוחות לאורך הארגז ועוד שני לוחות לכל האורך באמצע, כמושבים. אילת הייתה חלום לכולנו. הלא שם הקיבוץ העיד על כך שרצינו להתיישב בנקודה הדרומית ביותר של הארץ. זה לא נסתייע. התיישבנו, או יותר נכון, הושיבו אותנו בנגב הצפוני, אך הסנטימנטים לאילת נשארו. איש מאתנו עדיין לא היה שם. חנייה ראשונה עשינו בנבטים. המתיישבים הכורדים, שהחזיקו את המקום עד למלחמת השחרור עזבו. את מקומם תפסו עולים חדשים מהונגריה. אחת המשפחות האלה ייצרה גלידה. קנו גלידה לכולנו ואילנה דיברה עם בעלת הבית בהונגרית שוטפת. משם ירדנו דרך מעלה העקרבים לעין-חוצ'וב (עין חציבה היום). משם המשכנו דרומה לעין וויבה (עין יהב היום). כמובן שלא היה עדין כביש לאילת. הדרך הייתה זרועה אבנים. המשאית דילגה על המהמורות בזעזועים מתמידים. זה לא הפריע לי כלל, עד -- עד שאילנה לחשה לי באוזן שהיא בהריון.  מאז כל קפיצה של המשאית ממש כאבה לי.

הגענו לאילת בערב. לא הרחק מהחוף עמדה משטרת אום - רשרש. זאת התחנה שכיבושה לפני תשעה חודשים סימל את סוף שחרור הנגב כולו. זאת התחנה שברן הניף עליה  את דגל ישראל.

ישנו על החוף. למחרת התרחצנו בים, ששרץ קיפודי ים. עלינו עם המק להרים, לעין נטפים וחזרנו לאילת דרך טאבה. משם נסענו חזרה צפונה. ביקרנו במכרות הנחושת ובעמודי שלמה. נסענו לאורך כל הערבה עד למפעלי האשלג בדרום ים המלח.  ישנו לרגלי המצדה. השכם בבוקר טיפסנו בשביל הנחש למצדה. חזרנו למצדה 1870 שנה אחרי קרב הגבורה האחרון שהתחולל כאן במלחמה נגד הצבא הרומאי. ממרומי המצדה ראינו בבירור את שרידי המחנות  הרומאיים שצרו על ההר.  משם המשכנו לעין גדי. רחצנו בברכות בנחל ערוגות ובנחל דוד.

חזרנו בערב לשובל מלאי חוויות. אולי עשינו את הטיול הנפלא הזה בזכות שביתת הפלחים? או אולי, - -  בזכותה של יונה? או, - בזכות חיילי צה"ל, שכבשו את אילת?

 

בניין הנגרייה  ומבצעי נגרות.

כאמור, הייתי עדיין מרכז הנגרייה.  העברנו לשובל את המבנה הישן, עשוי עץ ופח מגולוון. לי היה ברור כי הנגרייה תהווה את אחד הענפים המפרנסים החשובים בנגב. התחלתי לבדוק תוכניות לבניין קבע לנגריה. במחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר הראו לי מספר תוכניות של נגריות שנבנו לאחרונה. התרשמתי מן התוכנית של קיבוץ נגבה. נסעתי לנגבה וראיתי בניין נגריה כלבבי. כשהבאתי את ההצעה לבנות בשובל נגריה כמו זאת בנגבה אמרו לי חברי ועדת המשק שאני סובל משיגעון הגדלות. ברוב סבלנות הסברתי כי א. הנגרייה תהיה לאחד הענפים המפרנסים של הקיבוץ, ב. לא מדובר בהוצאה שוטפת מתוך האמצעים המצומצמים של הקיבוץ, כי אם בהשקעה שתמומן במלואה במסגרת תקציב ההתיישבות של הסוכנות היהודית. ואכן, אושרה בניית נגרייה כדגם הנגרייה בנגבה.  ס"ה עלות הבנייה הסתכמה ב 2700 לירות. המימון בהלוואה ל 20 שנה בריבית בלתי צמודה של שני אחוז לשנה. החזר הלוואה רק בתום 20 שנים.  הקיבוץ לא היה צריך להצטער על ההשקעה הזאת. אחרי השלמת הבניין הוא לא שימש את הנגרייה.  "באופן זמני" שימש אותנו המבנה כמטבח וחדר אוכל מרווח לתשע שנים, עד 1959.

אילנה דיברה אתי רבות על ההפליה של החברות במסגרת הקיבוץ. מדוע עובדות רק חברות במטבח? מדוע לא משתפים גם את הבחורים בתורנויות המטבח?  העלינו את הנושא לדיון וסוכם כי גם בחורים ישתתפו בתורנויות המטבח, וזה אכן מתקיים עד עצם היום הזה. 

בהיעדר משק חקלאי מפותח לחצה עלי ועדת המשק לקבל ולבצע עבודות חוץ.  ואכן, נוסף להקמת הצריפים השוודיים, נוסף לנגרות הבניין ל- 11 המבנים שקרמו עור וגידים, נוסף לריהוט הפשוט לחדרי החברים, קיבלנו עבודות מבחוץ.  ביחד עם המסגרייה התחלנו לייצר ארגזים למשאיות שהסוכנות נתנה לקיבוצים ולמושבים, רובן מסוג סופר-וויט   Super White. כמו כן קיבלנו על עצמנו להקים בשלמות 12 סככות מכונות ברחבי הנגב, במושבים לאורך כביש הרעב ועד למושב שובה בקרבת קיבוץ סעד.  זה היה כרוך נוסף לעבודות נגרות גם בעבודות בנין וברזלנות. לכל מקום היה צריך להגיע מספר פעמים. קודם כל להקים את השנורגריסט, למיקום המדויק של המבנה, ואחר כך לחפירת הבורות ליסודות במבנה. את הברזלנות הכנו בשובל. ביום יציקת היסודות נסענו למושבים השונים עם פלטפורמה ושקי מלט.  זה היה פשוט, יחסית, בכל הנוגע לישובים לאורך כביש הרעב. לשובה, לאורך כביש עזה באר-שבע, לא יכולנו לנסוע עם המטען ועם האנשים על הפלטפורמה. מה עשינו? נסענו עם הפלטפורמה עד לצומת משמר הנגב. בזמן שחלק מן החברה נכנסו לאוטובוס אגד בדלת הקדמית, העמיסו חברים אחרים את שקי המלט בדלת האחורית. את הברזלנות העלינו על גג האוטובוס. כשהאוטו התחיל לזוז נשאר יוליוס על גג האוטו. אני משער כי הנסיעה הזאת זכורה לו עד עצם היום הזה. כאשר כל היסודות היו יצוקים, התחלנו להקים את המבנים שהוכנו בנגריה. כל מבנה הוקם במבצע שתוכנן בקפדנות. מסגרות הסככה, הבדים, והפחים הועמסו על המק שלנו ביחד עם הסולמות, כלי הנגרות עם המסמרים והברגים. החברים הגיעו למקום עם הטרקטור אוליבר והפלטפורמה. הקמת כל סככה כזאת הסתיימה ביום עבודה אחד ארוך.

את עוונותיי אני מזכיר כאן. באותם הימים לא היה לי רישיון נהיגה. אמנם נהגתי בקיבוץ ברכב של המשק, אבל למבצע סככות הטרקטורים הייתי צריך לנסוע פעמים רבות למושבים השונים. הגעתי לשם כשאני נוהג בג'יפ של הקיבוץ. לא היה בכך סיכון גדול. משטרת התנועה כמעט ולא נראתה עדיין בכבישי הנגב.  אבל, יום אחד כשהייתי בסוכנות בבאר-שבע, אמר לי אברהם (אפריק, בעבר חבר שער הגולן ועתה אחראי על הרכב שחולק ע"י הסוכנות לקיבוצים): "מדוע לא תיקח את הסוּפֶרְוַויט שחונה שם למטה לשובל להתקנת הארגז?"  בלי היסוס נטלתי את מפתחות הרכב, הגם שמעולם לא נהגתי במשאית קודם לכן.  התנעתי, ונהגתי בזהירות מרבית, קודם במהלכים נמוכים באיטיות, אבל די מהר במהירות המרבית המותרת בימים ההם בכבישי הארץ - שבעים ק"מ לשעה. בסיבוב משמר הנגב התלבטתי: לקחת טרמפיסט או לא לקחת אותו?  אבל איך אפשר לא לקחת טרמפיסט במקום שאגד עדין לא נוסע? לקחתי אותו. הבאתי את המשאית בשלום לשובל.

בקיץ 1949 התקיימה מועצה של הקיבוץ ארצי בקיבוץ תל-עמל. הייתי עדין מזכיר וככזה השתתפתי במועצה כציר הקיבוץ יחד עם עוד חברים.  באחת הארוחות התיישב על ידינו הארצפלד. הוא התעניין בנו ושאל: "קינדרלעך, - מאין אתם?" (ילדים, - מאין אתם?) אמרנו לו: משובל. אז הוא השיב: "קינדרלעך, יש לי הפתעה בשבילכם: על ידכם יעבור הכביש לבאר-שבע".  ואכן, זמן קצר אחר-כך הוחל בסלילת הכביש שהושלם במהלך 1950. מיד עם השלמתו, כל התחבורה מן הצפון לבאר שבע עברה ליד השער של  הקיבוץ. אגד החל לנסוע מבאר שבע לתל אביב  ולירושלים דרך משמר הנגב ושובל. הדרך לתל-אביב נעשתה קצרה יותר בכמה שעות.

בסוף דצמבר 1949, הגיעו לארץ הוריה של אילנה ואחיה גיורא.  בהתחלה הם גרו במחנה קיבוץ אילת, צפונה לנתניה, בתנאים חלוציים למדי. גיורא הצטרף לגרעין סלובקי בקיבוץ מרחביה, אשר כעבור זמן מה ייסד את קיבוץ להבות חביבה, בחלק המזרחי של עמק חפר.

כאמור, בסתיו 1949 לחצו עלי להביא עבודות חוץ לנגריה. אבל, השנה 1949/50 הייתה שנה מבורכת. הגשמים הרבים העלו יבולים מעבר למצופה. בחודש מרץ התחלנו לעשות חציר, עדיין בשיטות הישנות שהיו עתירות עבודה.  נדרשנו מהנהלת המשק להפריש נגרים לעבודות בשדה. אלה נשארו מגויסים במשך כל הקיץ. קודם לחציר, אחר כך לקציר, אחר כך לבציר וכך הלאה עד שבא סתיו 1950. לאחר גמר קטיף הפרי שוב נדרשנו לקבל עבודות חוץ לנגריה.

ציינתי שהשנה החקלאית הזאת הייתה מבורכת עם הרבה גשמים. היא הייתה מיוחדת מאוד מעוד בחינה: הייתה זאת השנה היחידה בה ירד שלג בנגב. בראשית מרץ 1950 ירדו שלגים בכל רחבי הנגב. הנגב נשאר לבן במשך ארבעה ימים שלמים. מראה מרהיב שלא חזר על עצמו מאז.

הקדמתי את המאוחר.  עד אביב 1950 אכלנו בחדר האוכל הקטן מימי העלייה על הקרקע.  בינתיים התקרב חג הפסח. הנגרייה החדשה עמדה כמעט גמורה לגמרי. הוחלט להכשיר את הנגרייה כך שניתן לערוך בה את הסדר לכל חברי הקיבוץ, וכך נעשה.

 

רומן לא יאומן.

כאן יש להוסיף שסמוך לפסח בא לקיבוץ דב שטרן, חבר בגרעין הבן-שמני הוותיק, וחבר טוב של שמואל אמיר. בזמן ייסוד הקיבוץ הוא היה באמריקה כשליח התנועה. בזמן שליחותו זאת הוא התחתן עם חיה וייסגל, הבת של מאיר וויסגל, איש הפיננסים של מכון וויצמן ואחד המתרימים הגדולים למגביות למען ישראל.  החתונה של דוב  וחיה נערכה בבית מלון וולדורף-אסטוריה ברוב פאר בק"ק ניו-יורק.  כאשר דוב  וחיה באו כזוג צעיר הם הביאו לקיבוץ נדוניה נדיבה: מכונית סטיישן מתוצרת פורד. עד לקבלת הסטיישן הזה לא היו ברשות הקיבוץ כל מכוניות פרטיות.

סעודת הסדר נערכה כהלכתה, במסורת של השומר הצעיר. בין האורחים בליל הסדר היה גם מאיר וויסגל, אביה של חיה. יצוין שבאותם הימים לא היו לנו שירותים מסודרים. במקומות שונים בקיבוץ  נחפרו בורות עמוקים עליהם הוצבו בתי שימוש מעץ.  כאשר בור כזה נתמלא, נהגנו לחפור בור חדש, להעביר אליו את המבנה ולכסות את הבור הישן באדמה.  אדון וויסגל זועזע כהוגן כאשר נצטרך לעשות צרכיו בבית שימוש פרימיטיבי כזה. עוד יותר נזדעזע מן העובדה שבתו, חיה, תצטרך להיעזר בשירותים מן הסוג הלזה.  מה עשה? בהתקף של נדבנות נדיבה הכריז כי הוא תורם לקיבוץ בית כיסא מסודר, בנוי לתלפיות עם מים זורמים. בית הכיסא הזה אכן נבנה.  ליצני הקיבוץ קראו לו בית שַׁייסגל.

למחרת היום לקחו דוב  וחיה שטרן את מכונית הסטיישן והזמינו את חברו של דב, שמואל אמיר להצטרף עם שרונה אשתו לטיול משותף בגליל. מה שקרה מכאן ואילך זה סיפור אשר, לו היה כתוב ברומן,  היה בלתי מתקבל על הדעת, אבל זה אכן קרה. שמואל אמיר התאהב בחיה. אהבה זאת הייתה כפי הנראה הדדית. חיה נפרדה מדב שטרן והתחתנה עם שמואל אמיר. שרונה, שילדה לשמואל את בנם אלי, התאבדה בעקבות זאת באביב 1951. לדוב שטרן לא היה אומץ להתאבד. בהיותו בשמירת לילה הוא ירה לעצמו לתוך כף ידו, בקיץ 1951. עד כאן זה רומאן רגיל. הדבר הבלתי סביר הוא כי לאחר מכן שמואל אמיר ודב שטרן נהיו שוב חברים אמיצים, אשר ביחד תכננו וביצעו את החתירה השמאלנית הסנאיסטית בקיבוץ שובל, עליה עוד ידובר בפרוטרוט.

לאחר עריכת הסדר בנגריה החליט הקיבוץ שהמבנה ישמש כחדר אוכל באופן זמני. הבניין בנוי בצורת האות ד'. הרגל של ה-ד' הוכשרה כמטבח. היות והשטח הנותר היה גדול מדי בשביל אוכלוסיית הקיבוץ באותה העת, הופרדו בקצהו כ- 40 מטרים מרובעים כמחסן עצים לנגריה.

 

בכורנו אורי נולד בתנאים בלתי סבירים

בסוף יוני 1950, לקראת יום הולדתי ה- 25, קיבלתי שי יקר ביותר. אילנה ילדה ב- 26.6 את אורי. עד היום האחרון ממש היא עבדה במשתלה.  ערב לפני שאורי נולד, נכנסנו, אנו ושכנינו, לדירותינו בבתים החדשים. זאת הייתה סיבה למסיבה. רקדנו עד מאוחר בערב. בארבע לפנות בוקר תקפו את אילנה צירי לידה. שכנתנו טובה, האחות והחובשת של הקיבוץ, נסעה עם אילנה לרחובות, כי בבאר-שבע הייתה אז שביתת אחיות.  אילנה נכנסה לבית היולדות, וטובה חזרה לשובל. בשבע בבוקר הייתה החלפת משמרת בבית היולדות. כאשר הבחינו באילנה שחיכתה בסבלנות, בדקו ומצאו כי היא איננה שייכת לרחובות. כל תחנוניה לא הועילו. גם בקופת חולים המחוזית לא מצאו לה פיתרון. במצב זה הסתובבה אילנה ברחובות העיר, תשושה, צמאה ורעבה. אחרי הצהרים היא החליטה כי מוטב לה לא ללדת ברחוב. בכוחות אחרונים סחבה את עצמה אל עבר בית היולדות. סוף סוף בשש בערב קיבלו אותה ונתנו לה מיטה לשכב. בשעה 10 בערב, אילנה ילדה את אורי.  לרופא המיילד היו פנים רציניות וסבר פנים חמור.  אילנה שאלה אותו מה העניין, כי היא חששה שדבר מה לא בסדר עם הרך הנולד.  "התינוק בסדר גמור" השיב לה הרופא, "אבל, -  פרצה מלחמה בקוריאה, יתכן והיא תתפתח למלחמת עולם חדשה."

כשאורי בא לשובל הוא שוכן בצריף בית התינוקות שתוכנן על ידי ונבנה בנגריה. אחד מבנייני הקבע הראשונים שנבנו אז בשובל היה מבנה בית התינוקות. עם השלמתו עבר אורי עם שאר התינוקות לבית התינוקות החדש. צמוד לבית התינוקות נחפר בור רחב ידיים ועמוק למקלט חדש מבטון מזוין. (כל המקלטים שבנינו בזמן המלחמה היו בלתי תקניים, עשויים עצים ופחים). באחד מלילות החורף 1950/51, הייתה לי תורנות שמירה בבית התינוקות החדש.  מצויד בשמיכות צעדתי בלילה החשוך מחדרנו אל עבר בית התינוקות. ידעתי על הימצאות בור המקלט. עשיתי עקיפה, אך כנראה טעיתי בטווח העקיפה. פתאום הרגשתי שנגעתי בחוט שסימן את המקלט וכבר נפלתי לעומק ששה מטרים. לא יכולתי להזיז שום איבר. לשמע צעקותיי יצאה הדסה מבית התינוקות והעלתה אותי מבור המקלט. הסיעו אותי למשמר הנגב. שם קבע ד"ר בֶּזָ'ה כי היה לי מזל. בגלל השמיכות שנשאתי עמי לא נשברו  עצמותיי. השיתוק יעבור כעבור מספר ימים, וכך היה.  מסתבר שצריך מזל גם בביש מזל.


(אורי בן 8 ימים)

 


(סבא קרל, סבתא מרתה, וסבתא רבה רוזה, עם אורי וההורים)

 


(יוסי, אורי ואילנה – במשתלה)

 


(סבא יצחק וסבתא אטל עם אורי וההורים הגאים)

 

 

 

פרק שני:מוכתאר קיבוץ שובל

זאב טאוב החליף את איזק בלסקי בתפקיד המוכתאר. הוא קיים את הקשרים עם הבדואים בסביבתנו במשך כל זמן מלחמת השחרור. שייך סולימאן אל הוזייל העמיד את ביתו ואת בית הספר הסמוך לו לרשות צה"ל. הוא והשבט נדדו מספר ק"מ מזרחה. בזמן המלחמה העבירו את כל הבדואים שגרו ממערב לדרך פלוג'ה משמר הנגב אל ממזרח לדרך זאת. בגמר המלחמה דאג זאב לכך כי השייך יוכל לחזור לביתו. זאב תיאר לבדואים תמונה ורודה של חייהם תחת שלטון ישראלי.  זה לא התממש. הבדואים נמסרו לשלטון הממשל הצבאי. נקבעו להם אזורי סיג, מהם אסור היה לצאת ללא רישיון מן הממשל. כמו כן נאסרה הכניסה לאותם אזורים בלי רישיון של הממשל הצבאי. בתחילת 1951 ניסתה הממשלה (שמפלגת מפ"ם הייתה שותפה לה), להעביר את כל הבדואים מן האזור שלנו מזרחה, לאזור בקעת נחל חברון.  קיבוצי מפ"ם באזור, משמר הנגב, שובל, בית קמה ודביר שלחו מכתבים לממשלת ישראל, בה הביעו התנגדות להעברה הזאת.  זאב טאוב התייאש וטען כי איננו מסוגל עוד להסתכל לבדואים בעיניים.  הוא התפטר מתפקידו כמוכתאר.

במצב זה הטיל הקיבוץ את תפקיד המוכתאר עלי. ידעתי רק מעט מאוד ערבית. ידיעותיי באו לי ממה שלמדתי בירושלים מפי ד"ר. יוחנן קפליבצקי. בביקורי הראשון  אצל שייך סולימאן גם לא ידעתי על מה לשוחח אתו.  החלטתי להתרכז בנושא בית הספר. בתקופת המנדט נבנו ארבעה בתי ספר עממיים לשבטי הבדואים. מולנו, מעבר לכביש, עמד מבנה בטון ששימש בית ספר בזמן המנדט. אז למדו שם כארבעים תלמידים במשך שלוש או ארבע שנים. בתקופת המלחמה השייך העמיד את הבית שלו וגם את בית הספר לשימוש של צה"ל. השבט נדד מזרחה. עם תום המלחמה השיג זאב טאוב כי בית השייך יוחזר לו והשבט יוכל לחזור עד לדרך פלוג'ה באר-שבע. כשהבדואים חזרו נתפס בית הספר ע"י ג'דוע אל-הוזייל, אחד מבני השייך. הוא אולי סבר כי הבית מגיע לו מכיוון שנשא בתואר:  יושב ראש רשות החינוך בשבט אל-הוזייל.

ידעתי מזאב שהשייך לא יודע קרוא וכתוב, כמוהו כתשעים אחוז של הבדואים באזורנו. כמו-כן למדתי מזאב שהנושא האחרון שהשייך מתעניין בו זה חינוך ילדי השבט. אחרי שהצגתי את עצמי כמחליף של המוכתאר זואיב (זאב), התחלתי לדבר אתו על נושא בית הספר. ביטאתי את דעתי כי אין זה הולם שבתקופת המנדט הבריטי התקיימו  לימודים בבית ספר בנוי, ואילו היום מלמד מורה אחד מספר ילדים ספורים בבאר הרוסה בוואדי, שם גם רובצים כמה חמורים.  השייך הצביע על מבנה מרובע בקרבת הבית שעמד בלי גג. הוא מייעד בית זה לבית ספר. אולם "המושל הצבאי לא נותן לי רישיון ללכת לוואדי שריעה (נחל גרר) להביא משם סוף לכיסוי הגג". "יא שייך", השבתי, "עזוב את המושל הצבאי, ועזוב את הסוּף בוואדי. אם  אתה מייעד את הבית  הזה לבית ספר, אני אקשור אותך עם קבלן שיכסה את המבנה הזה, לא עם סוף כי אם בבטון או בפחים כרצונך".  השייך הסכים. קשרתי אותו עם הקבלן שעבד אצלנו. נחתם חוזה בין השייך  לבין מחלקת הבנייה של הקיבוץ ארצי להשלמת המבנה. כעבור חודשיים היה  הבניין גמור.

באותם ימים פנה אלי שייך שבט אל-עוקבי.  הוא בא בטענה שגורה בפי הבדואים: "אין צדק במדינת ישראל!".  שאלתי אותו מדוע לדעתו אין צדק במדינת ישראל. הוא השיב לי על המקום: "או ששייך סולימאן אל-הוזייל יועבר כמו השבט שלי אל אזור נחל חברון, או שגם לי ולשבטי יותר לחזור למקומם, ליד קיבוץ משמר הנגב".  השבתי לו: "יש צדק במדינת ישראל. שייך סולימאן אל-הוזייל לא עבר ממקומו, כי הוא לא הסכים לעבור.  שבט אל-עוקבי עבר מאזור משמר הנגב אל אזור נחל חברון כי אתה הסכמת להעברה הזאת". היה ידוע לי כי היו שני אחים יריבים בראש שבט אל-עוקבי. השייך הנוכחי, שדיבר אתי, נתמנה לא מזמן לשייך על השבט  מטעם הממשל הצבאי במקום אחיו, זאת לאחר שהוא חתם על הסכמתו להעברת השבט ממקומו. רצוי להזכיר כאן גם את השבט הנוסף שהועבר אז מאזור משמר הנגב. זה היה שבט אל-טללקה. 

כאשר הייתי עדיין באילת-נתניה, באחד הפעמים שחברי הפלוגה בנגב באו לבקר, הם סיפרו את הסיפור המדהים כי פגשו אצל שייך סולימאן בדואי אשר מתקיים משוד דרכים. הדבר המוזר הוא כי האיש הזה מכובד ומקובל אצל הבדואים. כשהתמניתי למוכתאר למדתי כי השודד הזה הוא עאמר אל-טללקה.  כעת הממשל הצבאי הכתיר אותו שייך על השבט הקטן של הטללקה. לא זו בלבד: השבט נועד להיות יישוב ספר, בחלק הצפוני של נחל חברון, על גבול השטח בשליטת ישראל. כאן הוטלו עליו ע"י הממשל הצבאי משימות הברחה. היה עליו להבריח בקר וצאן לארץ ובתמורה להבריח תוצרת תעשייתית ישראלית אל מעבר לגבול. הבדואים הם אשפים בהברחות. ליד ההברחות שהיו מעין רשמיות הבריחו הרבה מוצרים נוספים: מסיגריות ועד נשק ועד חשיש. בביקורי אצל שייך עאמר אל-טללקה באזור שם נמצא היום הישוב מיתר, הוא נהג לפזר סיגריות יקרות. מאוחר יותר נודע לי כי הוא לא עסק רק בהברחה תמימה של סיגריות כי אם גם בהברחת נשק.

מתפקידי המוכתאר היה קודם כל להגן על רכוש הקיבוץ ולמנוע רעייה של עדרי הבדואים בשדות הקיבוץ. מאידך היה עליו לסייע לבדואים ככל שניתן. המרפאה של הקיבוץ הגישה עזרה ראשונה לבדואים כאשר לא הייתה עדיין מרפאה מסודרת בשבט. כמוכתאר סיעתי לבדואים רבים לקבל את שכרם מיהודים שהעסיקו אותם וניסו לאחר מכן להתחמק מתשלום שכרם. כמוכתאר הקיבוץ יצאתי שלוש פעמים להגן על זכות שבט אל-הוזייל לגור באזור זה.

השנה 1951 הייתה שנת בצורת קשה, אך לא כמו השנה הראשונה, בה לא היה יבול כלל. היו מעט גשמים, התבואה הייתה דלילה ונמוכה שלא ניתן היה לקצור אותה בקומביין. הקיבוץ נעזר בשכניו הבדואים, שהיו מומחים לתלוש את התבואה ידנית מן האדמה. העסקת הבדואים גרמה לוויכוח עקרוני. האם מותר לנו להעסיק שכירים? ממול עמדה השאלה האם מותר לנו להפקיר יבול, אפילו יבול נמוך בלבד?  ההיגיון המשקי ניצח. הבדואים תלשו את התבואה בידיים ואנחנו דשנו אותה בקומביין. תמורת עבודתם קיבלו הבדואים את מחצית היבול. שני הצדדים יצאו נשכרים. בארבעת השנים הראשונות כמוכתאר, עד 1955, הצטמצם תחום עבודתי בשבט אל-הוזייל בלבד.

 

השבת 11 עגלות, אשר נשדדו באישון לילה ע"י מסתננים:

מספר שבועות לאחר שנתמניתי למוכתאר שובל העיר אותי שומר הלילה בהתרגשות ואמר: "כרגע גונבים את העגלות של הקיבוץ!". קיבלנו עגלות מאמריקה שנשארו מספר חודשים בבידוד בבאר-שבע. כעת הן הובאו לשובל וכבר נעשה ניסיון לגנוב אותן. התלבשתי ובאמצע הלילה הערתי את שייך סולימאן משנתו. סיפרתי לו על גניבת העגלות. השייך לא התרגש. "אם הגנבים הלכו  מזרחה, נתפוס אותם באזור חוילפה" (קרוב למקום שם קיבוץ להב התיישב שנה אחר כך).  "תביאו את המשאית שלכם ואנשי ייצאו יחד עם האנשים שלכם. הם מוכרחים לעבור בִּחְוִילְפֶה." -- "אבל, אם הם פנו מערבה, הם לא מסוגלים להגיע בלילה עם העגלות עד עזה. מחר בבוקר נלך בעקבותיהם ונמצא אותם לבטח."

אנשינו עלו על משאית מק שלנו עם אנשי השבט, ביניהם סולטאן, מבני השייך. באזור חוילפה היו יריות עם דמויות חשודות, אך העגלות לא נמצאו.  למחרת בבוקר בא ג'דוע, בן השייך, עם בדואי שלא הכרתיו מקודם. הסתבר כי היה זה גשש שמו היה סולימאן אל-רומילי. הגשש הלך פעם אחת סביב אזור הרפתות ומשם הוא פנה ישר מערבה. לג'דוע היתה בעיה ברגלים והוא צלע. הבאתי טרקטור והושבתי אותו. נסענו אחרי הגשש. כעת גם אני הבחנתי בעקבות. 11 עגלות משאירות באדמה התחוחה עקבות ברורות לגמרי. אחרי הליכה/נסיעה של 4 שעות הגענו לחורבות מוּחָרַכָּה. באחת הבייקות מצאנו את העגלות. את הגנבים לא תפסנו. הובלנו את העגלות חזרה לשובל.  התלבטתי האם לגמול לגשש בכסף. החלטתי לא לעשות זאת. סברתי כי העזרה בהשבת הרכוש הייתה חלק מרקמת יחסי השכנות הטובים. גמלתי לסולימאן אל-רומילי באופן אחר. התחלתי לבקר באופן קבוע במאהל שלו. לבנו הבכור עטווה סידרתי עבודה כשומר. לבנו עטייה סידרתי עבודה והכשרה במסגרייה שלנו. עודדתי אותו לשלוח את ילדיו הקטנים לבית הספר.  התחלתי להיות בן בית במאהלו.

 

גניבת משאבת גריז ופח אוכל ע"י מסתננים

כעבור שנה, באביב 1952, היה מקרה נוסף שנעזרתי בג'דוע ובגשש סולימאן אל-רומילי. בֶּנּוֹ שֶׁרְצֶר עבד במשמרת לילה בקלטור תבואות קיץ בחלקת העץ.  הוא שם לב שגנבו לו את פח האוכל ואת משאבת הַגְּרִיז של הטרקטור. הוא גמר את המשמרת, חזר הביתה והלך לישון, בלי לדווח לי על הגניבה. בחדר האוכל נודע לי על האירוע. התייחסתי לגנבה זו במלא הרצינות. בתקופה הזאת היו  הרבה גניבות של מסתננים. חלק מן המסתננים עסקו בגניבות, חלק מהם היו פדאיון שרצחו ופגעו במתיישבים היהודים. ידעתי שבלילות הקודמים היו ניסיונות לגנוב בבית קמה ובמשמר הנגב. היה לי ברור כי הגנבים לא באו הנה בגלל משאבת הגריז. הם בוודאי עוד בשטח. שוב הלכתי לבית השייך. שוב פעם בא אתי ג'דוע יחד עם הגשש  סולימאן אל-רומילי. הגשש מצא את העקבות של שני אנשים. אלה הלכו אל הדרך הראשית המוליכה מערבה בכיוון לעזה. החלטתי כי אין זה נבון ללכת לבד בעקבות הטיפוסים החשודים האלה. לא היה לנו נשק. החזרתי את ג'דוע ואת הגשש לבית השייך וביקשתי מהם לחכות לי שם. נסעתי לבסיס הצבאי במחנה משמר הנגב, שם חברנו ברוך שליין היה אחד המפקדים הבכירים. קיבלתי קומנדקר עם כיתת חיילים. הבאנו את ג'דוע ואת הגשש למקום שם עזבנו את העקבות קודם לכן. סולימאן-אלרומיילי הלך עוד כמה מאות מטרים בלבד מערבה על העקבות. כאן שברו העקבות שמאלה, דרומה, אל תוך שדה של חיטה גבוהה. מטרים ספורים מן הדרך הראשית היה קטע בו החיטה רבצה לארץ. קליפות ביצים וקליפות בננות הראו לנו שאנו על העקבות הנכונים. מכאן העקבות פנו דרומה. לפנינו נפתח וואדי.  העקבות הובילו אל תוך הוואדי והגשש ירד  בעקבותיהם. הקומנדקר לא היה מסוגל לרדת לוואדי. הוא נסע על שפת הוואדי בתוך שדה חיטה צפופה. פתאום אחד החיילים על הקומנדקר צעק: "הם 50 מטר לפנינו!". הם התקדמו עוד מאה  מטר ועוד כמה מאות מטר בתוך השדה, אך לא גילו שום דבר.  בינתיים הגשש הלך בעקבות שעלו מתוך הוואדי אל שדה החיטה. במקום שהעקבות חצו את עקבות הקומנדקר שכב אחד הגנבים דרוס. על ידו נמצאה משאבת הגריז. ג'דוע שלף מכיס הגנב תעודת זהות מצרית. מסתבר שהגנב היה משבט אֶל-סְוָארְקֶה בסיני, שבט תוקפני ואלים. ג'דוע ביקש שלא ניתן פרסום למקרה כי הוא חשש מנקמת דם. גם הפעם נפרדתי מג'דוע ומסולימאן אל-רומילי ליד חדר האוכל שלנו. גם הפעם לא ראיתי לנכון לתגמל את הגשש תגמול כספי, הגם שהיה לי ברור שהוא סיכן את חייו בלכתו בעקבות הגנבים.

 

התפכחות מן המרקסיזם ומן הסטליניזם.

בקיץ 1952 עשיתי חודשיים בגבעת חביבה בקורס בסיסי לשפה הערבית. היה לי הרבה פנאי וביליתי הרבה זמן בספריה. שם מצאתי את כתבי קרל מרקס בשפה הגרמנית. קראתי שם בעניין רב את כתבי הנעורים של קרל מרקס.  נדהמתי לקרוא את מה שקרל מרקס היהודי המשומד כתב על היהודים. גיבלס, שר התעמולה של היטלר, היה יכול לצטט מלה במלה מכתבי קרל מרקס.  היהודים הם עם ריאקציוני, הכסף והריבית הם האלוהים של היהודי, וכו'.  בקיבוצנו היו קוראים בנשימה אחד: מרקס, אנגלס, לנין סטאלין. חברי שובל קראו את עצמם, לא בלי שמץ גאווה, "אנו המרקסיסטים". ברגע שקראתי את הארס האנטישמי שבוקע מכתבי הנעורים של קרל מרקס החלטתי כי אני אינני מרקסיסט. לא זו בלבד: בתקופה הזאת נתרבו התקפות של מסתננים ופדאיון, גם מרצועת עזה ומסיני וגם מהשטח שנכבש ע"י ירדן. ישראל יזמה פעולות תגמול נמרצות. עיתון מפ"ם "על  המשמר" התנגד באופן נמרץ ועקבי לפעולות התגמול.  בקורס שלנו השתתפו כמה חברי קיבוץ הראל. אלה עשו בין חברי הקורס תעמולה נגד צה"ל,  ונגד מדיניות הממשלה. הם גינו בתקיפות כל פעולת תגמול. באותו הזמן נבקעו בקיעים במפלגת הפועלים המאוחדת, שנוסדה רק ארבע שנים  קודם לכן, על בסיס של פרוגראמה פרו-סובייטית. מפ"ם וקיבוצי השומר הצעיר הצדיקו את כל המשפטים המבוימים שהסובייטים ארגנו: משפטי מוסקבה, משפטי רייק בהונגריה ועוד.  והנה, סטאלין עשה חסד עם מפ"ם ועם הקיבוץ ארצי. כאשר הרוסים ביימו משפטים להנהגה הצ'כית, הידועים כמשפטי סלנסקי, שרבבו במשפטים אלה שני חברי מפ"ם. אחד מהם, מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע, נמנה עם מנהיגי מפ"ם. השני, אורנשטיין היה חבר עירוני של המפלגה.

 

ההתארגנות הסנאיסטית ה"שמאלנית". 

התביעה במשפטי סלנסקי השתמשה בעדות של מרדכי אורן, שהוא עצמו תואר כמרגל בשרות האמריקנים, להוכיח את אשמת חברי ההנהגה הצ'כית בבגידה. במפ"ם ובמיוחד בקיבוצי השומר הצעיר ניטש וויכוח מר בשאלה: האם המשפט הסובייטי הוא משפט אמת, משפט צדק, או, האם המשפטים האלה מבוימים ומזויפים?  במשפטי סלנסקי נשמעו נימות אנטישמיות מובהקות. נעשה אפילו שימוש בפרוטוקולים של זקני ציון.  בשובל הייתה קבוצה חזקה ומגובשת שטענה בעקשנות שהמשפט הסובייטי הנו משפט אמת. מרדכי אורן אשם בהאשמות שהוטחו נגדו והוא הודה בהן בבית המשפט.  לקבוצה הזאת השתייכו רוב בעלי התפקידים המרכזיים של הקיבוץ: שמואל בלייכר, גזבר הקיבוץ, דוניץ, מרכז הקניות, חיים ברויאר, רכז ענף הפלחה, שמואל אמיר, מרכז ענף הרפת. הקבוצה הזאת נתנה את הטון בוועדה הפוליטית של הקיבוץ. לשיא השפל, לשיא של חוסר הבנה פוליטית הגיע קיבוץ שובל בראשון למאי 1952, כאשר חבריו הפגינו עם תמונת ענק של סטאלין נגד בן-גוריון בבאר שבע. התעמולה בין חברי הקיבוץ ובין קיבוצי הנגב, למען הצדקת המשפט הסובייטי ולמען הוקעת מרדכי אורן,  נוהלה ביחד ע"י שמואל אמיר ודב שטרן, שניים שרק לפני שנה וחצי היו אויבים בנפש. הוויכוח החריף כי באותם הימים נערכו ברוסיה משפטי הרופאים היהודיים, שכביכול זממו לרצוח את סטאלין. בזמן המשפטים האלה פרחה האנטישמיות בכל רחבי ברית המועצות.

לאילנה היה חוש פוליטי בריא. היא טענה בהחלטיות: כל המשפטיים האלה מזויפים ומבוימים. הרוסים היו ונשארו אנטישמיים.  בקיבוץ ניטש וויכוח מר ונוקב בין שני מחנות מנוגדים. באותו הזמן ילדה אילנה בדצמבר 1952 את בנינו השני. מתוך אווירת הוויכוח המר שניטש עמדה אילנה על כך כי לרך הנולד יינתן השם: עמיקם. בינתיים התברר מעל לכל ספק כי הוויכוח המר בין שתי השקפות מנוגדות לא התנהל רק בתוך קיבוצנו. מאחורי המצדיקים מראש ולמפרע את כל משפטי הראווה הסובייטיים, לרבות משפטי הרופאים היהודים, עמדה קבוצה מאורגנת היטב, ובראשה עמד לא אחר מאשר משה סנה, הציוני הכללי, שהצטרף למפ"ם בלידתה, בשנת 1948. כעת נוצר ביטוי פוליטי חדש. השומר הצעיר ראה עצמו כל העת כמחנה שמאלי, הנאבק נגד הימין הריאקציוני.  כדי להבדיל בין השמאל ה"נאור"  הזה לבין המתקיפים אותו מן האגף השמאלי, נולד הכינוי "השמאלנים". כעת יצא המרצע מן השק: קבוצת משה סנה בסיוע ה"שמאלניים" חברי הקיבוץ הארצי, ניסו להעביר את כל הקיבוץ הארצי, בחסות הקולקטיביות הרעיונית הנהוגה בתנועה זאת, אל המחנה הקומוניסטי, מחנה שמעולם לא פקפק בנעשה בתוככי ברית המועצות. בקיבוץ הראל היה רוב מוחץ לשמאלנים.  גם על שובל ריחפה הסכנה להיסחף לזרם השמאלני הזה, ששטף את כל הקיבוץ הארצי. החברים השמאלנים החזיקו במרבית התפקידים המרכזיים בקיבוץ. הם היו בטוחים שהקיבוץ ילך אחריהם. זה היה צפוי. אם זה לא קרה, זה רק הודות ליעקב חזן, חבר משמר העמק וממנהיגי הקיבוץ הארצי. הוא בא לשיחת הקיבוץ בשובל. הוא הסביר בטון שקט ומשכנע כי מה שמתחולל עתה בברית המועצות ובצ'כוסלובקיה הוא גל אנטישמי עכור. הוא טבע את המושג: "האנטישמיות היא מעין ניר לַקְמוּס למשטר חברתי. אם משטר הוא אנטישמי, אם משטר מטפח ומפיץ את האנטישמיות - אזי המשטר הזה איננו משטר צודק. משפט סלנסקי הוא משפט אנטישמי. משפטי הרופאים היהודיים ברוסיה הם משפטים אנטישמיים.  מרדכי אורן הוא חף מפשע. ההודעות נסחטו ממנו בעינויים אכזריים. באמצעים בלתי כשרים. משה סנה מעוניין לכפות על מפ"ם  עמדות קומוניסטיות מנוגדות לציונות". יעקב חזן הציע לנו  להוציא מתוך הקיבוץ את החברים הנוהים אחרי משה סנה והשקפותיו הקומוניסטיות. השומר הצעיר ומפ"ם הם מעמודי התווך של הציונות בארץ. לא נוכל לסבול בתוכנו חברים המתכחשים לציונות ולזכות להגן על עצמנו בארץ הזאת.  

ואכן כך נעשה. הקיבוץ הוציא מתוכו 17 חברים, שנקראו ה"סנהאיסטים"   בין אלה חברים מרכזיים, רובם מן הגרעין הבן שמני: שמואל אמיר ואשתו חיה וויסגל,  דב שטרן, חיים ברוייר ואשתו נורית, שמואל בלייכר ואשתו זהבה (המטפלת של אורי), דוניץ. הקיבוץ הארצי גרם להוצאת החברים השמאלניים מקיבוץ הראל, ואכלס את הקיבוץ הזה בחברים חדשים. חלק מחברי הראל הוותיקים יקלטו מאוחר יותר בשובל.

הוויכוח המר התנהל גם בתוך הקיבוץ המאוחד.  כאן הוא התנהל ביתר חריפות וגרם לתוצאות הרסניות.  בקיבוץ המאוחד היה מיעוט גדול של חברים שמבחינת השקפתם נהו אחרי מפא"י. הם סלדו כל העת מרוסיה הבולשביקית.  ההסתנפות של תנועתם למפ"ם עם האוריינטציה על  ברית המועצות נכפתה עליהם, והם לא היו שלמים אתה מראשיתה.  כעת, - החתירה הסנהיאיסטית התקיימה גם בתוך קיבוצי הקיבוץ המאוחד. קיבוץ אחד בשלמותו דגל בהשקפה הסנהאיסתית (יד חנה). הסכנה של השתלטות הסנהאיסטים על קיבוצים שלמים החריפה את הוויכוח המר בין חברי מפא"י וחברי מפ"ם בתוך הקיבוץ המאוחד.  הקיבוץ המאוחד התפלג. חלק מהקיבוצים פרשו מממנו וייסדו, יחד עם  חבר הקבוצות את אחוד הקבוצות והקיבוצים. בחלק אחר של הקיבוץ המאוחד המפואר פילג הוויכוח המר את הקיבוצים לשני מחנות. קיבוצים אלה התפלגו לשני קיבוצים נפרדים. חלק אחד שמר על נאמנות לקיבוץ המאוחד. החלק השני ייסד קיבוץ נפרד שהצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, או בקיצור: קיבוצי ה"איחוד". על הקיבוצים שהתפלגו ממש לשני קיבוצים שונים  נמנו כמה מן הקיבוצים המרכזיים ביותר של הקיבוץ המאוחד: גבעת-חיים, עין-חרוד, אשדוד-יעקב, גבת, גבעת-השלושה, ועוד. בעקבות הפילוג הזה עזבו קבוצות של חברים שהשתייכו למפא"י בקיבוצים שנשארו בקיבוץ המאוחד אל קיבוצי ה"איחוד", ולהיפך. באופן זה עברו חברי מפא"י בגבעת-ברנר לקיבוץ נצר-סירני. בתהליך פילוג הקיבוץ המאוחד היו גם לא מעט טרגדיות אישיות. הוויכוח הפוליטי חצה ופילג גם משפחות.  

בתהליך של שידוד מערכות זה נהרסה מפ"ם לרסיסים. קודם פרש משה סנה עם נאמניו ממפ"ם וייסד מפלגה חדשה אשר כעבור זמן לא רב התאחדה עם המפלגה הקומוניסטית.  לאחר מכן, בתהליך פילוג הקיבוץ המאוחד פרש הקיבוץ המאוחד על קיבוציו ממפ"ם והקים מחדש את מפלגת אחדות העבודה. על אף כל אלה החזיקה המפלגה בשמה, מפ"ם,  אשר פירושו: מפלגת הפועלים המאוחדת.  במציאות הייתה זאת מפ"ם אחרת: מפלגת הפועלים המפולגת.

 

1953

בפברואר 1953, נפטר הרודן סטאלין ומשפטי הרופאים היהודיים נגנזו. זה היה ערב חג פורים תשי"ג, 1953. ברוב קיבוצי השומר הצעיר היה סטאלין עדין דמות נערצת. ברבים מן הקיבוצים, וגם בשובל, ביטלו את חגיגות פורים באותה שנה. חברים שהתחנכו במשך עשרות שנים על אהבת "שמש העמים" ועל הערצת סטאלין לא תפסו עדין כי מות סטאלין ערב פורים היה נס פורים מודרני. מות סטאלין מנע את מותם של יהודים רבים מאוד בכל רחבי ברית המועצות.

שלושה דברים אפיינו את השנה ההיא, 1953. קודם עזיבת הסנהאיסטים, אחר כך שנת בצורת קשה, ולאחר מכן הכנסת חליבה אוטומטית, חשמלית לרפת.

בפסח 1953, החליט הקיבוץ להוציא מתוכו 17 חברים, שנהו אחרי משה סנה. עזיבת 17 חברים ותיקים, רבים מהם ממייסדי הקיבוץ, ובעיקר נסיבות עזיבתם, היו מכה קשה וכואבת לקיבוץ. אך הקיבוץ התגבר והמשיך בתנופת הבנייה. כמות הגשם שירדה באותה השנה, ובעיקר חלוקה לא טובה של הגשמים גרמו ששנה זאת הייתה שנה של בצורת קשה. הפלחים יצאו לאזור חבל אשכול לקצור שם עשבים לחציר עבור הרפת.

 

מיכון החליבה ברפת

החקלאות העברית הצעירה בארץ ישראל נהנתה מהתקדמות טכנולוגית מדהימה ממש. ראשיתה, לידתה ברבע הראשון של המאה העשרים, כאשר בארץ ובעולם כולו עדיין לא חדרה המהפכה התעשייתית לשדות החקלאים. מכונת הקיטור, הלוקומוביל, לא הוכיח את עצמו בחקלאות.

והנה, ברבע השני של המאה העשרים התחיל הטרקטור להחליף את הסוסים באמריקה, ברוסיה וגם בארץ ישראל. בחקלאות הקיבוצית נקלט הטרקטור והמיכון החקלאי בקלות.  השדות לא היו מחולקים. עיקרון העבודה העצמית דחף באופן עקבי להשקיע במיכון ולחסוך בכוח העבודה המוגבל. מיכון הרפת פיגר אחרי מיכון הפלחה. אך ב 1953, הכנסנו לרפת חליבה מכאנית, חשמלית. בניגוד לחששות ולציפיות לא הפחיתה החליבה המכאנית את תנובת החלב של עדר הפרות.  נהפוך הוא. העלייה המתמדת בתנובת החלב נמשכה גם לאחר הכנסת החליבה המכאנית. כאשר נוסדה הרפת שלנו בנתניה בשנה 1944, הייתה תנובת החלב הממוצעת של הפרות 4500 ליטר בשנה. מאז עלתה התנובה בהתמדה ובעקביות עד לרמה של עשרת אלפים ליטר ויותר בשנה בממוצע, כיום. הישגים אלה הושגו הודות לטיפוח מתמיד של העדר, ממשק נכון, ובעיקר, ע"י מקצועיות צוות הרפתנים ושאיפה ואמביציה של הצוות כי עדר הפרות בשובל יהיה בין העדרים הטובים בארץ. עלייה עקבית זו בתנובת הפרות לוותה בירידה מתמדת בתשומת העבודה: מ- 45 ימי עבודה לכל פרה שהניבה 4500 ליטר בשנת 1944, לפחות מ 7 ימי עבודה לפרה המניבה מעל ל- 11,000 ליטר חלב. תשומת העבודה ליצור ליטר חלב ירדה מ- 4.8 דקות בשנת 1944, לרמה של 0.38 דקות לליטר היום. במקביל להישג זה עלתה היעילות ביצור הבשר. ימי העבודה השנתיים הנ"ל כוללים יצור חלב ובשר.


(חריש בשדות שובל)

  

1954

בשנת 1954 נבחרתי לשמש סדרן עבודה, יחד עם מלכה מדניק. למלכה היו סיבות רבות לכעוס עלי כסדרן עבודה. הייתי עדיין מוכתאר הקיבוץ. פעמים רבות נאלצה מלכה לעשות לבד את כל הסידור בלעדי, כי הייתי עסוק בעסקי מוכתארות.

 

ניסיון להפקיע 14000 דונם מתוך שטח המגורים של שבט אל-הוזייל.

בשנה זו לא נגוזו עדיין תוכניות של בעלי השפעה בממשלה להעביר את שכנינו, שבט אל-הוזייל, אל מחוץ לאזור.  הממשלה יזמה תוכנית להפקיע גוש גדול של 14,000 דונם מן השבט, לכאורה כדי לפנות מקום להתיישבות יהודית. על השטח המופקע עמדו האוהלים והצריפונים של:

*סלאמה אלהוזייל, אחד הבנים של השייך סלמאן אל-הוזייל,

*משפחות סולימאן אל-רומילי (הגשש שעזר לנו רבות), ומשפחות אל-עוברה,

*השייך חַסַן אַבּוּ עַיּאשִׁי אַבּוּ מְדֵירֶם,

*חלק מן החמולה הגדולה שׁל  אֶל-גְרַנּוֹוִי (אֶל-קְרַנּוֹוִי).

היושׁבים על אדמות אלה לא טענו לבעלות על הקרקע. טענתם: אדמות אלה נמסרו להם ע"י הממשלה, כאשר נאלצו בשנה 1948 לפנות שטחי קרקע מערבית לכביש פלוג'ה באר-שבע. פניתי בעניין זה לחבר הכנסת, עורך הדין חנן רובין. חנן רובין העלה את הנושא בוועדת הכספים של הכנסת. יושב ראש הוועדה, גורי, טען לעומתו שאין לו, לחנן רובין, סיבה להתלונן בנושא הזה. כל הפעולה נעשית על דעת הבדואים ובהסכמתם.  חנן רובין פנה אלי לבדוק את נושא הסכמת הבדואים להעברה משטח 14,000 הדונמים.  אם אכן יש הסכמה כזאת, אין לו מה לפעול בנידון. אם אין הסכמה כזאת, הוא יעץ כי הבדואים, המיועדים לפנות את השטח, יכתבו מכתבים אל וועדת הכנסת ויביעו בכתב את אי הסכמתם.  ארבעת הפלגים הנ"ל אמרו לי שמעולם לא נתנו הסכמה לעבור מן השטח הזה, שהוקצה להם ע"י הממשלה תמורת האדמות שנאלצו לנטוש בשנה 1948. הם הביעו נכונות לבוא לירושלים ולהעיד על כך אישית לפני הוועדה. ניסחתי מכתבים ברוח זו אל וועדת הכספים של הכנסת והחתמתי את שלושת ראשי הפלגים הראשונים עליהם. (שייך סולימאן אלגרנווי לא הסכים לחתום). את המכתבים העברתי לידי חנן רובין. חנן מסר לי לאחר מכן שמכתבי הבדואים השפיעו בצורה חזקה ביותר על חברי וועדת הכספים. תוכנם העיד כי דברי יו"ר הועדה, גורי, היו לא אמת. לא היה לחברי הוועדה שום רצון לפגוש את הבדואים פנים אל פנים בוועדה.  מאידך, הם לא היו נכונים לוותר על החזרה של השטח של 14,000 דונם לשליטת המנהל. שר החקלאות, קדיש לוז, התחייב כי לכל משפחה בדואית שתפונה משטח המריבה יוחכרו 100 עד 150 דונם מאדמות מנהל מקרקעי ישראל בתוך האזור. כדי למנוע כי שטחי אדמות המריבה ייתפסו ע"י אחרים, ארגנתי חריש וזריעה של חלק מן השטחים, בשם הבדואים, עם ציוד של קיבוץ שובל.

   

מאסר ובילוי שלושה ימים בבית סוהר ישראלי.

פעילותי זאת בין הבדואים הייתי כצנינים בעיני הממשל הצבאי. רישיון הכניסה שלי לשטחי הסיג נשלל ממני.  באחד הימים כאשר ביקרתי בבית שייך סלמאן אל-הוזייל, בא רכב קומנדקר של הממשל ואתו סגן המושל, ששון בר-צבי. הוא ביקש ממני להציג לפניו את רישיון הכניסה שלי לשטח. השבתי לו שאין לי רישיון, כי הרי הוא זה שסירב לתת לי רישיון כניסה. אני נתמניתי מטעם הקיבוץ כמוכתאר, ואינני מסוגל לקיים את הקשרים עם שכננו הבדואים, בלי לבקר אצלם.  על כך הוא השיב: "אם אין לך רישיון בר תוקף, עליך לעזוב את השטח מידית."  (כל השיחה הזאת התנהלה בַּמַּדָּאפָה של שייך סולימאן, 250 מטר משער קיבוץ שובל). השבתי לו שאיני מתכוון לעזוב מרצוני. אם הוא רוצה, הרי הוא יכול לעצור אותי, וכך הוא נהג. הובלתי לבאר-שבע והואשמתי רשמית בכניסה לשטח סגור בלי רישיון מטעם המושל הצבאי. בבית הדין הצבאי בבאר-שבע הגן עלי עורך הדין, חבר כנסת חנן רובין.  נשפטתי לשלושה ימי- מאסר או שלושים לירות קנס. שייך סולימאן אל-הוזייל היה נוכח בדיון. הוא רצה לשלם את הקנס הכספי. לא הסכמתי לשלם, ולא הסכמתי שישלם עבורי. על-כן  טעמתי 3 ימים בבית המעצר של משטרת באר-שבע.

 

יחס אמביוולנטי כלפי שייך סולימאן אל-הוזייל. 

היחס שלי לשייך סולימאן אל-הוזייל לא היה חד-ערכי.  מצד אחד הערכתי אותו מאוד בגלל ידידותו אלינו. ידידות זאת השפיעה על כל שבט אל-הוזייל. כתוצאה מן היחסים הטובים עם השייך ועם השבט לא סבל הקיבוץ קרבנות משכניו הערבים בעת המאורעות שקדמו למלחמת השחרור ועד פרוץ המלחמה ביום 15 במאי, ועד סופה בפברואר 1949. יחס זה לא היה דבר מובן מאליו.  להיפך, הוועד הערבי העליון, ובראשו חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, הסית את כל הבדואים בנגב כנגד שכניהם היהודים. בכפרים חוליקאת ובריר, לאורך כביש הגישה מן הצפון לעזה הותקפה התחבורה שלנו והוקמו מחסומים. לקיבוץ רביבים היו קרבנות בנפש משכניהם משבט אֶל-עַזָּאְזְמֶה. זוג הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, כתבו בספרם "אדמה ללא צל" לאמור: "לפני שיש לנו בית יש לנו בית קברות". שייך סולימאן עמד כנגד כל הלחצים והאיומים מצד שליחי המופתי. עוד לפני-כן, כאשר המוסדות תכננו את ביצוע העברת שני צינורות המים בקוטר ששה אינטש מן הבארות באזור ניר-עם לכל היישובים החדשים בנגב, עזר שייך סולימאן ליישר את ההדורים עם הערבים הרבים שהצינורות האלה היו צריכים לעבור בשטחם. סיפרתי לעיל על הסיוע היעיל של השייך בהשבת רכוש שנגנב משובל. התפעלתי מחכמת השייך. על אף העובדה שהוא לא ידע קרוא וכתוב, ולא דיבר שפה מלבד ערבית, הרי הוא פעל כרופא. הוא ריפא מחלות מסוימות בשיטות בלתי קונבנציונאליות. כמובן שלא היה ברשותו רישיון לפעול כרופא. הוא פעל גם כשופט. כשופט עם רישיון והכשר מטעם מדינת ישראל. הוא שפט בבית-דין של בדואים. בדואים מכל רחבי הנגב,  ואפילו מסיני, באו להישפט לפניו.

כל זה הרשים אותי מאוד. בית השייך היה בית ועד גם לאנשי השבט, גם לשכניו היהודים, וגם לתיירים הרבים שביקרו אצלו. דמותו הייתה דמות פטריארכאלית. בהכנסת האורחים הלבבית הוא נראה כמו גזור מספר בראשית. הוא וגם בדואים אחרים הזכירו לי את תיאור הכנסת האורחים, כאשר אברהם אבינו מקבל את שלושת אורחיו (פרק יח' בספר בראשית). ובכל זאת, - בכל מגעי עם השייך ידעתי שהוא שליט על שבטו בשיטות פיאודאליות מובהקות. כאן, בפתח ביתנו השתמר הפיאודאליזם עליו למדתי בימי ילדותי. עד לפתח הקיבוץ שלנו משתרע הפיאודאליזם, הרווח עדיין בכל אזור המזרח התיכון. בשיטת הפיאודאליזם הנהוגה כאן מולנו רוב האדמות שייכות לשייך ולכמה בעלי אדמות מועטים. האדמה ניתנת לבדואים לפי שיטת ה"תַּקְסִים". שיטת ה"חלוקה". השייך, או בעל הקרקע מוסר אדמה לעיבוד לאריסים, ל"חָרָאתִים". בתמורה האריס מחויב לתת לו רבע מן היבול. אם הוא קיבל מבעל הקרקע את האדמה וגם את הזרעים לזריעה, הוא מחויב לתת לו שליש מן היבול. במקרה והבדואי קיבל מבעל הקרקע את האדמה לעיבוד יחד עם הזרעים למזרע וגם את הגמל לחריש ולזריעה, הוא מחויב לתת לבעל הקרקע את מחצית היבול.  שיטה זאת נראית לבדואים כשיטה צודקת בברכת אללה הרחמן והרחום, ואין להרהר אחריה.

עוד בחוץ לארץ למדתי על השיטה הפיאודאלית, שהייתה נהוגה באירופה בימי הביניים והשתמרה שם עד למהפכה הצרפתית. השתוממתי מדוע במשטר הפיאודלי נהנה השליט הפיאודל, נוסף לשאר זכויות היתר, גם בזכות הלילה  הראשון. את ההסבר לכך קיבלתי ולמדתי אצל שכננו ממול. מן המפורסמות היה שלשייך סולימאן היו 39 נשים ומהן יש לו 70 בנים. איש לא ספר את בנותיו. על פי דת האסלאם אסור שלגבר יהיו יותר מארבע נשים. ברם, באסלאם הגירושים קלים ופשוטים מאוד. די אם הגבר מכריז "הרי את מגורשת לי" והנישואים בטלים.  אף פעם לא היו לשייך סולימאן יותר מארבע נשים בעת ובעונה אחת.  אם התחשק לשייך לשאת בת בתולה בשבט - איש לא העז להתנגד לרצונו יותר מהתנגדות איכר באנגליה אם וכאשר המלך הנרי השמיני חשק באחת מבנותיו. אך איך וכיצד ריבוי הנשים וריבוי הבנים קשורים אל המשטר הפיאודאלי ?

כל בני משפחת הבדואי עובדים בזיעת אפיהם במשך שנה שלמה בחריש, בזריעה, בקציר במגל או בתלישה, בהובלת האלומות לגורן, בדיש בעזרת מורג, בזריית התבואה ברוח כדי להפריד את המוץ והתבן מן הגרעינים, ולבסוף במילוי השקים ביבול הגרעינים הדל. הבדואי איננו שש כלל ועיקר לתת לשייך רבע, שליש או מחצית מן היבול. או אז בא להק של בני השייך כדי לגבות את חלקו של השייך מן היבול. מי יעז להתנגד לחבורה של בני השייך? ריבוי החראתים מחייב שיהיו הרבה בנים גובים את חלקו של השייך. מובן מאליו שהבנים לא עבדו חינם. הם תמיד הפרישו חלק מכובד ממה שגבו, - לעצמם.

בתור קיבוצניקים, ששאפו לבנות בארץ חברה יותר צודקת, לא היו לנו סנטימנטים לדגם החברה הפיאודאלית, אותה פגשנו אצל שכנינו הבדואים.  בכל המגעים שלי עם שייך סלמאן אל-הוזייל הייתי מודע מצד אחד למעלות אישיותו שתוארו לעיל והייתי מודע מצד שני לאופי הפיאודלי המובהק של משטר ה"תקסים" הנהוג כאן דרך שיגרה.  שיטת ה"תקסים" יצרה יחסי תלות בין הבדואים בשייך הפיאודל, בעל הקרקע. תלות זאת הוגברה גם בזה שמרבית העסקאות המסחריות נעשו באמצעות השייך.  כמו-כן ייצג השייך את הבדואים בפני הרשויות.

המאבק על 14,000 דונם בלב שבט אל-הוזייל היוו נקודת מפנה בתחום הזה. לסלאמה בן השייך, למשפחות אל-רומילי ואל-עוברה ולפלג אבו-מודירם הובטחה לראשונה החכרה ישירה לחוכרים, ישירות ממנהל מקרקעי ישראל, זאת בתנאי מפורש שאין להם אדמה מוחכרת ע"י השייך. ואכן, ההבטחה הזאת קוימה במלואה. כל המשפחות הנ"ל זכו לחכור בשנה הזאת אדמות מן המנהל בתמורה לשבע אגורות דמי חכירה שנתיים לדונם. לעומתם, משפחות אל-גרנווי, שלא רצו לוותר על החכרת אדמות מן השייך, לא זכו להחכרה מאדמות המנהל. בשנה אחרי זה הצלחתי להרחיב את החכרת האדמות ממנהל מקרקעי ישראל ישירות לבדואים גם לאזורים רבים נוספים.

 

דרכים נוספות להפחתת התלות של הבדואים בשייך:

* עידוד הלימודים בבית הספר, גם לבנות. (שעד אז נמנע מהן לימוד מסודר בבית ספר),

* ייסוד קואופרטיבים חקלאיים של בדואים, עליהם עוד ידובר להלן.

מן הראוי להוסיף שהבעלות על הקרקעות בנגב הצפוני של מרבית השליטים הפיאודאליים הייתה מפוקפקת למדי. היא לא ניתנה להוכחה פשוטה. הבעלות על הקרקעות והשטחים באזור זה נקבעו כתוצאה ממלחמות אכזריות, שהתנהלו באזור זה עד סוף המאה התשע-עשרה. מלחמות אלה מתוארות ומתועדות בספר של עארף אל עארף (בתרגום לעברית של מ. אסף). ראשי שבטים אשר ניצחו במלחמות אלה השתלטו על אדמות יריביהם וחלקו אותן בתנאים פיאודאליים בין אנשי שבטיהם. עם בוא האנגלים לארץ הם ייסדו משרד טאבו בעזה והזמינו את בעלי הקרקעות לרשום את זכויותיהם בטאבו. רק מעטים מ"בעלי" הקרקע נענו לפנייה הזאת. א. כי קשה היה להוכיח בעלות זאת. ב. כי לא רצו לשלם מסים לממשלת המנדט.

 

1955

השנה 1955 הייתה שנת בצורת קשה ביותר בנגב. בקיץ 1955 התקיימו בחירות לכנסת במדינת ישראל ולבדואים הייתה זכות בחירה. מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"ם, פנתה לקיבוץ בכוונה לגיס אותי לפעולה בין כל שבטי הבדואים בנגב הצפוני. עד לקיץ 1955 פעלתי בשבט אל-הוזיל בלבד.  התניתי שלושה תנאים: 1. כי יתאפשר לי להוציא רישיון נהיגה (שעד אז לא היה לי רישיון נהיגה), 2. כי יועמד לרשותי רכב כדי להגיע אל השבטים המרוחקים יותר, 3. שאול שדה, מוכתאר קיבוץ בית-קמה, יתלווה אלי בנסיעותיי.

תוך שבוע ימים הוצאתי את רישיון הנהיגה המיוחל. קבלתי רכב ג'יפ שכור ויצאתי לדרך. דודיק שושני, מוכתאר קיבוץ להב עשה לנו היכרות עם השייך מוסה אל-עטאונה בחורה, ועם חליל אל-אסד משבט אל-אסד באל-לקיה. קשרי דודק וקיבוץ להב עם חליל אל-אסד ומשפחתו דמו לקשרים שלי ושל קיבוץ שובל עם משפחת אל-רומילי. ממערכת הבחירות הזאת זכורה לי אפיזודה, שראוי להזכיר אותה כאן.  משפחת אל-פיניש גרו עד מלחמת השחרור בקרבה בלתי אמצעית לקיבוץ שובל. כעת הם התגוררו מזרחה לחורה. מאוד רציתי לבקר אצלם. ביקשתי משייך מוסה אל-עטאונה שמי שהוא משבטו יראה לנו את הדרך למאהלי ערב אל-פיניש. באנו, שאול שדה ואני, לשבט עני ומרוד.  קיבלו אותנו בהכנסת אורחים המסורתית עם קפה מהביל ותה. (סירבנו בעקשנות כי ישחטו למעננו כבש או עוף).  מולנו ישבו מכובדי השבט. במעגל סביב ישבו והקשיבו פשוטי העם. בין המכובדים ישב אח של שיך סגר אל-הוזייל, פלג משבט אל-הוזייל.  מיד בראשית השיחה הועמדתי על-ידו במצב מביך וקשה. הוא פתח באמרה השגורה: "אין צדק במדינת ישראל!". לשאלתי מדוע לדעתו אין צדק במדינת ישראל, הוא השיב:  היו לי 5000 דונם אדמה במקום שהיום נמצאים הכרמים והמטעים שלכם, של קיבוץ שובל. והנה, תראו אני זרוק כאן במדבר הצחיח והשומם". בימים ההם עדיין עישנתי סיגריות. הוצאתי מכיסי קופסת גפרורים ושאלתי אותו: "של מי קופסת הגפרורים הזאת?" "שלך" הוא השיב. "הבט", אמרתי לו, "אם אתה לוקח ממני את קופסת הגפרורים אני יכול להגיד "מעליש", אין דבר, תשאיר אותה אצלך. או - אני יכול לדרוש אותה בחזרה. ואם אינך מסכים להחזיר לי אותה, אני יכול לפנות לבית המשפט כי יעשה צדק ויחזיר לי את רכושי.  ואם לקופסת גפרורים כך, על אחת כמה וכמה לשטח של 5000 דונם אדמה, שאתה טוען לבעלות עליה.  אדמות הכרם והמטעים של שובל לא שייכות לשובל, אלא למדינת ישראל ואנחנו משלמים דמי חכירה שנתיים עבורן. מדינת ישראל חוקקה חוקים. אם היא הפקיעה אדמות מבעל קרקע, אותו החוק קובע לבעל הקרקע אדמה אחרת תמורתה או פיצוי כספי או גם אדמה חלופית וגם פיצוי. אם אתה לא פנית לבית משפט בעניין אדמות אלה, אז אחת משתיים, יתכן שאתה אומר "מעליש", שתישאר בידי הממשלה. ואם לא אמרת "מעליש" וגם לא פנית לבית משפט, אולי אתה לא מסוגל להוכיח את בעלותך על האדמות האלה.  מכל מקום, אם כטענתך האדמות האלה שלך אתה יכול לפנות מחר בבוקר אל בית משפט ולתבוע את זכויותיך. אתה, יא שייך,  טוען שאין צדק במדינת ישראל. ואני טוען שמושגי הצדק שלך ומושגי הצדק של מדינת ישראל הם לא בהכרח זהים.  אתה חושב שזה צודק כי יהיו לאיש אחד 5000  דונם אדמות והוא לא מעבד אותן, אלא נותן אותן לעיבוד לבדואים תמורת רבע, שליש, או אפילו מחצית היבול. מדינת ישראל לעומת זאת נוהגת לפי מושגי צדק שונים לגמרי.  היא נותנת למשפחה בדואית מאדמות המדינה 100 עד 150 דונם בחכירה, תמורת 7 אגורות לדונם בשנה. ואם יש שנה גרועה, שנת בצורת קשה, כמו בשנה הזאת, היא נותנת לחוכרים פיצויים בסך 3 לירות לכל דונם." לא שכנעתי בדברי את האח של שייך סגר אל-הוזייל.  ברם היושבים במעגל קלטו את המסר.  

בעקבות פעילותנו קיבלה מפ"ם בבחירות לכנסת בשנה 1955 את רוב הקולות בין מרבית שבטי הבדואים בנגב הצפוני. אבל שבט אל-עזאזמה, השכן של קיבוץ רביבים, שבבחירות הקודמות הצביע כולו מפ"ם, הצביע הפעם כולו מפא"י.  הייתי סבור שאין זה ראוי לנתק את הקשרים למחרת יום  הבחירות. גרמתי לכך שמפ"ם תשכור חדר ברחוב הראשי של באר שבע העתיקה. שם קיבלתי קהל של בדואים פעם אחת בשבוע, ביום השוק.

 

שגיאה פטאלית ביכולת השיפוט שלי

כאן עלי להזכיר שגיאה פטאלית וכשל חמור ביכולת השיפוט שלי. 

מיד אחרי הבחירות התקיים בגבעת חביבה סמינר לפעילים ערבים של מפ"ם. הייתי מעוניין שמוסה אל-עטאונה וחליל אל-אסד ישתתפו בסמינר הזה. פניתי לממשל הצבאי בבקשה להוצאת רישיון יציאה משטח הסיג עבור שייך מוסא אל-עטאונה ועבור חליל אל-אסד. הממשל נתן את הרישיון המבוקש עבור חליל אל-אסד, אך סרב להעניק לשייך מוסא אל-עטאונה את הרישיון המבוקש.

פתיחת הסמינר הייתה ביום שישי. הפצרתי בחליל אל-אסד לבוא אתי לפתיחת הסמינר. הוא טען כי אין לו אפשרות להכין את עצמו לשהייה ממושכת מחוץ לבית בהתראה כה קצרה. אמרתי לו שיבוא אתי לפתיחת הסמינר בלבד ויחזור אתי לשבט למחרת היום. הוא הסכים. כבר בדרך לשם נבהלתי מן השיעול הבלתי פוסק שלו. באותו הלילה ישנתי אתו בגבעה באותו החדר. שיעולו המתמיד גרם לי לחשוש שהוא סובל משחפת. איך לא עלה בדעתי לערוך לו בדיקה בריאותית לפני הרשמתו לסמינר. היינו בגבעת חביבה בערב פתיחת הסמינר. למחרת חזרנו לנגב והחזרתי את חליל לשבט אל-אסד באל-לקיה.

כאשר ישבתי במשרד מפ"ם בבאר-שבע נמסר לי שאסרו את חליל אל-אסד במשטרת באר-שבע. הייתי משוכנע שמעצרו קשור בביקורו בגבעת-חביבה (בדיעבד, שגיאה גסה, פטאלית). ניגשתי למשטרה והצלחתי לשחרר אותו בערבות.  כמובן, הוא לא רצה לחזור לגבעת חביבה בשום פנים ואופן. כעבור שבועיים עצרו שוב את חליל. שוב  ניגשתי למשטרה. נמסר לי שהוא נאשם במעורבות במסחר בנשק שנגנב מצה"ל. לא האמנתי לסיפור. הייתי שבוי בקונספציה שגויה שמעצרו נובע ממניעים פוליטיים.  גייסנו להגנתו את עו"ד אליהו נאווי (דאוד אל-נטור). במשפט העידו שני חיילי צהל ששרתו בשדה בוקר, אשר נשפטו קודם לכן בפרשה זאת, כי הם מכרו את הנשק לחליל אל-אסד.  חליל נשפט לשנתיים מאסר. דודק שושני, שאול שדה ואני היינו שבויים בקונספציה שגויה כי האיש הוא חף מפשע. קיימנו את הקשר עם חליל גם כשהוא היה בבית הסוהר וביקרנו אותו שם מספר פעמים. כעבור שנתיים הוא שוחרר וחזר לשבט שלו.

באותה העת היו הרבה פריצות ל"נוקטות", לתחנות הנשק במושבים רבים וגם בקיבוצים. גם בשובל נפרצה באחד הלילות תחנת הנשק בלב הקיבוץ, ונשק רב  נגנב מתוכה.  מהמשטרה נמסר לנו שהנשק נגנב  מאתנו ע"י חליל אל-אסד, אך לא האמנו לזה. והנה, - באחד הלילות נפרצה תחנת הנשק במושב באזור לוד.  הלילה היה "ליל חָרַמִּיֶה", ליל גנבים, לילה גשום וסוער. הגנבים העמיסו את הנשק על טנדר. לרוע מזלם, הטנדר שקע ונתקע באחד הוואדיות.  הגנבים נאלצו לעזוב אותו עם שלל הנשק ועם כלי הפריצה. המשטרה מצאה שמספרי הברזל, בהם פעלו הפורצים, נגנבו ממחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בקיבוץ להב. מאותו הלילה נעלם חליל אל- אסד מהארץ. הוא ברח לירדן.  מסתבר שחליל אל-אסד השתמש בקשרים עם דודק, עם קיבוץ להב, אתי ועם מפ"ם, ככיסוי להסתיר את פעילויותיו בתחום הגניבות, הפריצות וההברחות.

נחזור לשנה 1955.

בקיץ 1955 ביקר אבי, קרל, בפעם האחרונה בקיבוץ שובל. קיבלתי אז הזמנה לחתונה של עטייה סולימאן אל-רומילי. אבי שמח להזדמנות להיות נוכח בחתונה של בדואים. סולימאן אל-רומילי (הגשש  שעזר לי פעמיים להשיב את רכוש הקיבוץ) לא היה אדם אמיד. לא היה לו מספיק כסף לקנות כלה לבנו עטייה. מה עשה? הוא נתן לאבו מוסא, אבי הכלה, את בתו - אחות עטייה, כאישה שנייה. באופן זה נערכו בעת ובעונה אחת שתי חתונות. זכור לי היטב ששמעתי את הבכי החרישי של אחות עטייה מתוך האוהל שלה.

בדצמבר 1955 נפטר אבי, קרל, בגיל 77 שנים.  הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים. אימא, סבתא מרטה, עבדה עדיין בניהול בית ההורים של עולי מרכז אירופה, בקרית משה בירושלים. סבא קרל הצליח להוציא את משפחתנו (בעזרתו הפעילה של אחי אברהם), מתוך התופת הנאצית. הודות לידיעותיו בשפה העברית הוא התאקלם מהר בארץ. הוא הצליח לקבל עבודה במשרה ממשלתית מנדטורית אצל המפקח על התעשייה הכבדה.  הוא זכה להיות בירושלים בעת הכרזת המדינה.  הוא היה שלם לגמרי עם בחירת בניו לחיות חיי קיבוץ.

סבא קרל היה אנציקלופדיה מהלכת על שתיים. הוא שלט בהרבה שפות, נוסף לגרמנית, אנגלית, צרפתית ועברית הוא ידע גם את השפה הדנית ובערוב ימיו הוא למד גם ערבית. הוא שלט בהיסטוריה הכללית והיהודית, בספרות ובגיאוגרפיה. הוא חי חיים מלאים ומאושרים.

 

ייסוד קואופרטיב של בדואים.

הממשל הצבאי הבטיח לשייך עודה אבו-מועמר, שייך שבט אל עזאזמה,  שיעזור לו לרכוש טרקטור עבור מאמציו בבחירות האלה. ואכן הוא זכה לקבל טרקטור זמן קצר אחרי אותן הבחירות. או אז פנה אלי שייך מוסא אל-עטאונה וביקש שאני אסייע לו לקבל טרקטור.  מסתבר ששייך מוסא אמנם לא היה עני, אך לא היו לו די אמצעים לרכוש לבד טרקטור חדש וציוד.

באותו הזמן התפשטה אופנה בין הבדואים לרכוש טרקטורים ישנים. הבעלות על טרקטור נחשבה כסימן לסטאטוס לבעליו.  טרקטורים אלה לא האריכו ימים. כעבור שעות עבודה מועטות הם התקלקלו, והטרקטור נשאר עומד ליד המאהל או הצריפון, כאבן שאין לה הופכין. בימים האלה פנו אלי עטייה סולימאן אל-רומילי ובן דודו, עלי אל-עוברה, וביקשו שאסייע להם. הייתי מאוד להוט לסייע להם, כי כזכור לא תגמלתי את אביו של עטיה, כאשר זה עזר לי שתי פעמים להשיב רכוש גנוב של הקיבוץ.  שאלתי אותם: "במה אני יכול לעזור לכם?"  הם ענו: "תעזור לנו לרכוש טרקטור ישן מן הקיבוץ".  השבתי להם על המקום: "אַבַּדַּן, בשום פנים ואופן לא אעזור לכם לקנות טרקטור ישן מן הקיבוץ או מכל גורם אחר". סירבתי סירוב מלא ובוטה. הם הופתעו מאוד מתשובתי ושאלו לסיבת הסירוב. אמרתי להם: "לא אעזור לכם לרכוש טרקטור ישן. אבל ברצון אעזור לכם לקנות טרקטור חדש". הם ענו: "אבל אין לנו כסף לקנות טרקטור חדש".  הצעתי להם למצוא לפחות שבעה שותפים ולייסד ביחד קואופרטיב חקלאי.  

הם קלטו את הרעיון. שידכתי ביניהם ובין שייך מוסה אל-עטאונה. ישבנו בהרבה ישיבות בבית שייך מוסה בחורה. על בסיס תקנון סטנדרטי של קואופרטיב חקלאי חיברנו תקנון מותאם למציאות של הבדואים בנגב.  באותו הזמן טיפלתי במשרד החקלאות ובקיבוצי השומר הצעיר בקבלת רישיון ליבוא טרקטור זחל. טרקטור זחל מסוג   BTD6נרכש בקיץ 1956. הקואופרטיב  נרשם אצל רשם האגודות השיתופיות ביום 22.8.1957  בשם: "אל-סלאם" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ. היה זה קואופרטיב חקלאי בדואי ראשון במדינת ישראל.  ככתובת האגודה נרשם: שבט אל-עטאונה - חורה, נגב.  האגודה הסתנפה לברית פיקוח לקואופרציה של הפועלים והפלחים הערבים בע"מ. מייסדי הקואופרטיב היו:

1. מוסה חסן אל-עטאונה, שייך על שבט אל-עטאונה,

2. קאעיד מוחמד אל-עטאונה משבט אל-עטאונה

3.מוחמד נימר אל-עטאונה משבט אל-עטאונה

4.סולימאן אל-עוקבי משבט אל-עוקבי.

5.עלי אבראהים אל-עוברה משבט אל-הוזיל 

6.עטייה סולימאן אל-רומילי משבט אל-הוזיל     

7.עטווה סולימאן אל-רומילי משבט אל-הוזיל 

8.עלי סלמאן אל-רומילי משבט אל-הוזיל 

 

סיכמתי את קורות הקואופרטיב בשנת 1991 בעבודת שדה (במסגרת לימודי אנתרופולוגיה).

 

1956 

השנה 1956 הייתה שנת ברכה. שפעת הגשמים ירדו בחלוקה טובה. באביב בעת הקציר שוב יצאתי עם טרקטור גלגלים אוליבר רתום לקומביין אליס צ'למרס לקצור אפונה בשדות שובל.  יעקוב חלבני,  קיבל על עצמו בשנה הקודמת, 1955, את ניהול מכון התערובת ואת ניהול המזרה, כולל קבלת היבולים מן השדה. הוא כעס עלי כי אני קצרתי את האפונה הרובצת על הקרקע, נמוך ככל האפשר. ע"י כך שלחתי גם הרבה אדמה ועפר עם גרגירי האפונה למזרה.

 

אירוח בדואים בשובל לציון 10 שנות התיישבותנו באזור.

בסתיו 1956 מלאו 10 שנים לישיבתנו בנגב. יזמתי הקמת אוהל "מדאפה" גדול במרכז הקיבוץ. הזמנתי לשם אורחים מכובדים לא רק משבט אל-הוזייל, אלא גם משבטים מרוחקים יותר. עטייה סולימאן אל רומילי ועלי אל-עוברה עזרו לי בהשגת האוהל, בהקמתו ובאירוח. בעת שהייתי שקוע בהכנת המפגש עם שכנינו הבדואים כבר הייתה תנועה צבאית ערה מאוד שעברה לפני שער הקיבוץ דרומה. חלק ניכר מכלי הרכב לא היו מן הסוגים שהיו אז מקובלים בצה"ל. הסתבר שהיה זה חלק מציוד צבאי צרפתי שפורק בימים האלה בכמויות ניכרות בנמל חיפה.  פיליפ מגדרה בא לקיבוץ ובישר לנו על הציוד הצרפתי שנשלח לצה"ל בפזיזות לקראת מבצע גדול. אווירת מלחמה הייתה באוויר. התלבטתי האם לקיים את המפגש עם הבדואים או לבטל אותו. בסוף סוכם לקיים אותו כאילו עסקים כרגיל.  במציאות, כאשר בראש הגבעה התקיים מפגש רב רושם ורב משתתפים עם שכנינו הבדואים לציון 10 שנים להיאחזותנו באזור, באותו הזמן עצמו חפרו בשיפולי הגבעה תעלות קשר ומקלטים לכל צרה שלא תבוא.


(אוהל האירוח בחצר הקיבוץ, אוקטובר 1956)

האוהל מוקם במקום בו נמצאת היום כיכר גגארין. האוהל הוקם במלאות 10 שנים להתיישבות קיבוץ שובל בנגב הצפוני. כאורחים הוזמנו נכבדים משבט אל הוזייל וגם אורחים משבטים מרוחקים יותר. עזרו בהקמת האוהל: עטייה סולימאן אלרומיילי ועלי אלעוברה.
 

מבצע קדש

ואכן, יומיים אחרי קיום המפגש עם הבדואים, ביום 29 באוקטובר 1956, פרצה מלחמת קדש. אברהם אחי השתתף במסע של חטיבה 9  מאילת לשרם אל-שייך. גיורא, אחיה של אילנה, השתתף כתותחן במבצע. הרבה חברי שובל השתתפו במבצע ואחדים אף נפצעו פצעים קלים יחסית, בקרב במעבר המתלה, ביניהם שמעון גרונר. ביום השני לחודש נובמבר נכבשה העיר עזה ע"י צהל. כל חצי האי סיני ורצועת עזה כולה, היו בידינו. למעשה נגמר חלקנו במלחמה זאת באופן מושלם. פחות מזהיר היה חלקם של האנגלים והצרפתים במבצע הזה.

 

מניעת גירוש שבט אל-הוזייל בזמן מלחמת קדש

למחרת בבוקר, בשבת, השלישי בנובמבר העירו אותי עטייה סולימאן אל-רומילי ועלי אל-עוברה. שאלתי אותם לסיבת ביקורם המפתיע.  הם באו לבקש שהקיבוץ ישאיל להם פלטפורמה גדולה. באותם הימים כבר היה לקואופרטיב טרקטור גלגלים, אך הם עדיין לא רכשו עגלה, פלטפורמה.

שאלתי אותם לאיזה צורך הם זקוקים לפלטפורמה פתאום, בשבת השכם בבוקר. הם השיבו כי כל השבט קיבל פקודה מן הממשל הצבאי לעזוב תוך 48 שעות את האזור הזה ולעבור לאזור תל-ערד, כארבעים ק"מ מזרחה.

על המקום סירבתי לבקשתם. אמרתי להם: "אַבַּדַן! הקיבוץ לא ישאיל לכם פלטפורמה למטרה זאת".  התלבשתי והלכתי אל בית השׁייך סולימאן אל-הוזייל. הוא אישר את הסיפור. והוסיף: "איך דורשים מאתנו לעבור תוך 48 שעות לאזור תל-ערד. כל כלי הרכב והמשאיות של השבט גויסו ע"י הצבא למלחמה?!".  אמרתי לשייך שנעשה גם הפעם ניסיון למנוע את העברת השבט מן האזור.  הדבר לא היה פשוט.

א. הפעם פקודת ההעברה ניתנה ע"י הממשל הצבאי בעת מלחמה.

ב. לא רק כלי הרכב של השבט כי אם גם כל כלי הרכב של הקיבוץ גויסו למלחמה.

קיבלתי מן השייך את המכונית "קרייזלר" הישנה שלו אשר לא גויסה. נסעתי עם ברוך חכים לקיבוץ נגבה במגמה לפגוש שם את שר הבריאות, יולק ברזילי. בנגבה הוברר לנו שהשר יצא לבית-חולים קפלן ליד רחובות לבקר פצועי מלחמה.  בבית החולים קפלן נמסר לנו שהשר גמר את ביקורו והמשיך את הסיור לבית חולים אסף הרופא בסרפנד.  שם סוף סוף פגשנו את השר יולק ברזילי. בשמעו שאנו משובל הוא בישר לנו כי שנים מחברינו פצועים. הם מאושפזים בבית חולים רוטשילד בתל-אביב. בשמעו את דבר פקודת הגרוש של השבט, הוא יעץ לנו להביא את הפרטים לידיעת חבר הכנסת חנן רובין בתל-אביב ולידיעת האלוף יפה. הוא עצמו ישתדל להעלות את הנושא באותו ערב בישיבת הממשלה. המשכנו לצהלה, לבית האלוף יפה שכמובן לא היה בביתו. המשכנו לרחוב ריינס בת"א, לבית ח"כ חנן רובין. מסרנו לו את הפרטים אשר ידועים לנו. הוא ביקש לחזור לביתו בשעות הערב, כדי לדעת מה תוצאות הטיפול. משם חזרנו לשובל. בבית השייך מצאנו את כל זקני השבט ומכובדיו, מכונסים לשמוע מה הבשורה  בפינו. אך שום בשורה לא הייתה בפינו. אמרנו רק שהפעלנו גורמים שונים בניסיון למנוע את הגזרה. רק בערב מאוחר נדע את תוצאות הטיפול.  

בערב נסענו, ברוך חכים ואני לתל-אביב, בליווי טאלב, בן השייך, כנהג. בבית משפחת רובין מצאנו את עורך הדין גליקסמן, שותפו של חנן רובין. חנן עצמו היה בירושלים. חיכינו שם בדריכות לתוצאת ישיבת הממשלה. סמוך לחצות בישר לנו חנן רובין כי נושא העברת שבט אל-הוזייל הועלה בישיבה. כתוצאה מכך הגירוש נמנע.  הנושא של צו גירוש לשבט אל-הוזייל הגיע לידיעת חברי הממשלה ביחד עם הידיעות על ההרג של 47 תושבים ערביים במבואות כפר קאסם. גירוש השבט נמנע כדי למנוע עוד כישלון כפי שהיה בכפר קאסם. יחד עם זאת נאמר לנו להבהיר לשייך סולימאן ולנכבדי השבט שלא תיעשה שום פעולה מצד אנשי השבט, שיכולה להתפרש כהתנגדות לכוחות הביטחון.

חזרנו לנגב.  במדאפה של שייך סולימאן ישבו כל זקני השבט ונכבדיו.  הרגענו אותם כי צו הגרוש בוטל ע"י ממשלת ישראל. יחד עם זאת אמרנו להם כי עדיין ישראל נמצאת במלחמה. אסור שתיעשה מצד אנשי השבט פעולה כל שהיא העשויה להתפרש כהתנגדות לכוחות הביטחון. ביום ראשון בבוקר ירדתי לבאר-שבע. נפגשתי עם המושל הצבאי נגב, כדי לוודא כי החלטת הממשלה הורדה  לדרג המבצעי.  קיבלתי אישור ממקור ראשון שצו הגירוש בוטל.

 

גמר מבצע קדש, וטיול הקיבוץ לסיני.

מלחמת קדש הסתיימה.  אברהם חזר מלא רשמים מהשתתפות המסע לאורך חופי סיני המזרחיים לעבר מיצרי טיראן ושרם א-שייך. גם גיורא חזר שלם ובריא מן המערכה הזאת. שני הפצועים של שובל החלימו תוך זמן קצר מפצעיהם. 

באמצע דצמבר נסע הקיבוץ בשני אוטובוסים לביקור בסיני. ראינו חלק מזוועות המלחמה כאשר עברנו ליד טור שלם של טנקים ישראליים פגועים. מסתבר כי טור הטנקים הזה עלה על מארב של כוחותינו בפיקודו של ברן.  בחלק מן הטנקים עוד נראו שרידים של חיילים שרופים ומפוחמים. עברנו בנוה מדבר קדש ברנע העשיר במעיינות.  משם פקדנו מקומות בהם נערכו קרבות מרים: קוסימה, אום-קוטוף, ואבו-עגילה. על יד אבו-עגילה התפעלנו מסכר מים ענקי ויבש, שהבריטים בנו כדי לסכור בו את שיטפונות ואדי אל-עריש.  הסכר התמלא כולו אדמת סחף, באופן שלא נשאר מקום רב לאגירת מי השיטפונות.  משם המשכנו מערבה לעיירה אל-עריש, בירת סיני.  כאן,  סמוך לתחנת הרכבת, נצברו טורים טורים של כלי מלחמה מצריים, שלל המלחמה. כלי רכב, תותחים וטנקים רוסיים, נושאי גייסות משוריינים ועוד. אלה חיכו להיות מועברים ברכבת לישראל. מאל-עריש פנינו צפונה. עברנו ברצועת עזה מדרום לצפון דרך רפיח, חאן-יונס, דיר אל-באלח ועזה.

 

1957

השנה 1957 הייתה שנה חקלאית מוצלחת.  הייתה זאת שנה טובה שבאה אחרי שנת ברכה. ירדו גשמים בשפע בחלוקה טובה. היבולים היו בהתאם, טובים מאוד. גם בשנה זאת זכיתי להשתתף בקציר המבורך בקציר אפונה בעזרת הטרקטור אוליבר הזקן וקומביין אליס צ'למרס. בשנה זאת ירדו גשמים מאוחרים גם בחודש מאי ואפילו בחודש יוני, תופעה יוצאת דופן באזור שלנו.

באמצע יוני 1957 הזמין אותי מאיר ברגר, ראש המועצה האזורית בני-שמעון, לכנס עם נציגי הסוכנות היהודית, לקראת יציאת קיבוצים ראשונים לקראת ביסוס, עם מיצוי תקציבי ההתיישבות. מיכה טלמון הציג את מצב הקיבוצים השונים, מצבת החובות ונטל החזר החובות שירבץ עליהם. בזמן הדיונים המעניינים התקדרו השמיים. ברקים ריצדו בשמים מכל עבר. הכנס נקטע באמצע. כולנו מיהרנו לחזור הביתה מחשש של שיטפון בנחל הבשור. החל לרדת גשם שוטף. למזלנו הגענו לוואדי לפני בוא השיטפון. תוך כמה שעות ירדו עשרים ושניים מ"מ גשם. חזיון זה של גשמים מאוחרים כאלה באמצע חודש יוני לא חזר על עצמו מאז.

  

בעקבות הניצחון המזהיר של צה"ל במבצע קדש הופעל מכבש של לחצים על מדינת ישראל מצד שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, ושל ארגון האומות המאוחדות.  הועלתה דרישה תקיפה ביותר כי ישראל תיסוג מכל השטחים שנכבשו במבצע קדש. ישראל, בהנהגה של דוד בן-גוריון, הסכימה לנסיגה המלאה לאחר שקיבלה הבטחות חגיגיות לחופש השיט לנמל אילת במצרי טיראן. ההבטחות האלה לוו במתן ערבות של המעצמות הימיות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת לקיום חופש השיט במצרים. כמו-כן הוסכם כי הכוחות המצריים לא יחזרו לחצי האי סיני ולרצועת עזה.  במקומם יוצבו שם כוחות של האו"ם. בקיץ 1957 הושלמה הנסיגה הישראלית מסיני.

עד להשלמת הנסיגה הישראלית הייתה אווירה של סכנת מלחמה מידית מחודשת. בפעם השנייה הסתמנה התופעה הבלתי מוסברת והבלתי רציונאלית של קורלציה חיובית בין שנות מלחמה באזור לבין שנים של חקלאיות מבורכת. (גם מלחמת העצמאות התחוללה בשנים גשומות).

במחצית הראשונה של 1957 הייתה לא רק צמיחה מבורכת ומרנינה של חיטה, שעורה וחמניות בשדות שובל. בבטנה של אילנה צמח ותפח בנינו השלישי, יניב, אותו קיבלתי כשי ליום הולדתי השלושים ושתיים. הוא נולד ביום 28 ביוני 1957 בבית חולים קפלן. באותה השנה הייתי עדין מוכתאר. משלחת של שלושת המוכתארים, דודיק מלהב, שאול שדה מבית-קמה ואני, ביקרנו אצל האסיר חליל אל-אסד, המכונה אס-סירחי בכלא דמון. (את עוונותינו ואת עיוורוננו אני מזכיר כאן). בדרך חזרה לדרום סרנו לבית החולים קפלן ליד רחובות וביקרנו שם את אילנה. כאן ראיתי לראשונה את קרל יניב.  שמו ניתן לו על שם סבא קרל המנוח ועל שם השנה הטובה שהניבה שפע יבולים בשדות. אילנה הופתעה לא מעט מביקור שלושת המוכתארים אצלה. גם הפעם עבדה אילנה במשתלה עד הרגע האחרון ממש. מסתבר כי הדבר לא גרם כל נזק לרך הנולד.

השנה הזאת הייתה השנה האחרונה בה כיהנתי כמוכתאר הקיבוץ. נוסף לעבודה השגרתית של שמירה על רכוש הקיבוץ, כולל מניעת רעיית צאן וקציר פיראטי בשדותינו, השקעתי מרץ לא מעט לליווי וביסוס הקואופרטיב. השנה החקלאית הטובה גרמה לביקוש ער לשירותים שהקואופרטיב יכול היה לספק, בקציר, בחריש ובזריעה. נרכש ציוד נוסף כולל טרקטור זחל נוסף מתוצרת קטרפילר. נוסף לכך חכר הקואופרטיב כאלפיים דונם אדמה ממנהל מקרקעי ישראל.  חברי הקואופרטיב ראו שכר בעמלם והיו אופטימיים בקשר לעתיד. קבוצה שנייה של בדואים פנתה אלי לסייע גם להם בהתארגנות קואופרטיבית. גם חברי קבוצה זאת השתייכו למשפחת אל-עוברה. ברם, הם היו מפלג שונה לחלוטין. היו אלה בדואים שהיו רגילים לחכור אדמות מפאודל יהודי, הלא הוא מיודעינו פיליפ מגדרה.  הקשרים של פיליפ עם פקידי ומנהלי מנהל מקרקעי ישראל גרמו שהוא זכה לקבל אלפי דונמים של אדמות לעיבוד באזורים שונים של הנגב. גוש אדמה אחד שלו השתרע צפון מזרחית לתל-נג'ילה , כ- 12 עד 15 ק"מ צפונה לשובל. גוש שני של אדמות, כחמשת אלפים דונם, הוא קיבל בחלק הצפוני של נחל חברון, במקום שהיום נמצא קיבוץ כרמים. את האדמות האלה מסר פיליפ לעיבוד לבדואים, בתנאים המקובלים אצלם, כלומר: תמורת רבע, שליש או חצי מן היבול. הצלחתי לרשום גם את הקואופרטיב השני אצל רשם האגודות השיתופיות כאגודה שיתופית חקלאית. הקואופרטיב השני נשא את השם "הנגב החדש". לקואופרטיב הזה היה יתרון שהרכבו היה יותר הומוגני. הוא היה מורכב מבני משפחה אחת. אולי זאת הסיבה שהוא האריך שנים הרבה יותר מ"קואופרטיב השלום".

בסוף 1957 פנה אלי אפרים שחר וביקש את הסכמתי לשמש מועמד מטעם קיבוץ שובל לתפקיד ראש המועצה האזורית בני-שמעון.  הסכמתי בחפץ לב. ראיתי בכך אתגר רציני.  בסוף דצמבר 1957 החליף אותי ברוך חכים בתפקיד "מוכתאר", אחרי שכיהנתי בתפקיד זה שבע שנים.

 


(ב"מדאפה" של השייך סולימאן אל הוזייל)

 


(השייך מוסה אל עטאונה מתארח אצל יוסי צור בשובל)

 


(ביקור בחמולת אל-רומילי, מימין: זכי אל-רומילי, מלי אייכנגרין, אלזה גרין, סעיד אלרומילי, יניב צור, פאול גרין, ??, מרטה שטיינווג. מאחורי מרטה שטיינווג מוסתר עטייה אלרומילי. על ידה אבי החמולה, סולימאן אלרומילי. צולם בעת ביקורו של פאול גרין בארץ, 1963).


(יוסי צור ושייך סולימאן אל הוזייל, בבית השייך)

 

 

 

1958

פרק שלישי:  ראש המועצה האזורית בני שמעון

בראשון לינואר 1958 התחלתי לכהן בתפקיד יושב ראש המועצה האזורית בני שמעון. נהניתי מתקופה של שלושה חודשים חפיפה עם מאיר ברגר, חבר בית קמה, (וקרוב של אילנה), שקדם לי בתפקיד הזה. המועצה האזורית, הגם שהיא הייתה אחת המועצות הגדולות ביותר מבחינת השטח שנמצא בתחום שיפוטה, הרי היא הייתה אחת המועצות היותר קטנות מבחינת גודל האוכלוסייה. בתחום המועצה נמצאו שישה קיבוצים (חצרים, משמר הנגב, שובל, בית-קמה, דביר, להב) וחמישה מושבים (ברוש, תדהר, תאשור, עומר ונבטים).  בנוסף ל 11 היישובים האלה גרו בתחום המועצה שבטי בדואים שונים ביישובים חסרי סטאטוס מוניציפאלי. הבדואים של שבט אל-הוזייל לא היו כלולים בתחום שיפוט המועצה. הם ישבו בתוך שטח שהיה מעין מובלעת המוקפת מכל עבריה בשטח שיפוט של מ.א. בני שמעון. הבדואים שכן נמצאו בתחום השיפוט היו בני שבט אל-אסד ושבט אבו-עבדון באזור אל-לקיה, פלגים משבט אבו-רקייק מול מושב נבטים ופלגים מהשבטים אל-עוקבי והטרבין באזור מושב עומר.

מבנה המועצה היה צריף צנוע של חדר אחד בתוך קיבוץ משמר הנגב. בצריף זה  כיהנו שלושת הפקידים הקבועים של המועצה: יושב ראש המועצה, מזכיר המועצה, דוד גרנק, חבר קיבוץ משמר הנגב ומנהלת החשבונות של המועצה, חיה אור, גם היא חברת משמר הנגב. בשנות החמישים גילו המועצות האזוריות בכל רחבי הארץ יוזמות להקמת גופים כלכליים אזוריים לשיתוף פעולה כלכלי. ההתארגנויות הגדולות היו בצפון הארץ, בעמק הירדן, בגליל העליון (עמק החולה), בעמק בית-שאן, ובעמק זבולון. במרכז הארץ נוסדה באותה התקופה ההתארגנות של "גרנות" בבעלות יישובי עמק-חפר.  גם בנגב הוקמו ביוזמת המועצות האזוריות שתי התארגנויות כלכליות: בשער-הנגב  ובחבל מעון.

התארגנויות כלכליות אזוריות אלה נתנו תשובות לשתי בעיות שונות ונפרדות:

א. אינטגרציה אנכית של הפעילות החקלאית, שהיוותה מקור פרנסה עיקרי בהתיישבות: עיבוד התוצרת החקלאית: הקמת מכוני קירור אזוריים, הקמת תחנות מיון, אריזה ושיווק לפירות, ירקות ופרחים. הקמת מכונים לניפוט כותנה (ג'ינים). ייסוד מכוני תערובת משוכללים ליצור מזון מרוכז לבעלי חיים. ייסוד מפעלים לייבוש מוצרים חקלאיים (לדוגמת אספסת), הכנסת ציוד חקלאי חדיש, שבמקרים רבים היה עדין ניסיוני והתיישן טכנולוגית תוך זמן קצר, ציוד שלא ניתן לנצלו ביעילות במשק הבודד:

* ציוד לקטיף כותנה ולהובלתה,

* ציוד לזריעה ולאסיף של סלק סוכר,

* ציוד משוכלל לטיפול בזבל אורגאני, וציוד משוכלל לדישון כימי נוזלי.

ב. העלייה ההמונית, שהגיעה ארצה בשנות המדינה הראשונות גרמה לתופעת חוסר עבודה המוני. מרבית העולים שוכנו במעברות באוהלים. בארץ הונהג משטר של צנע חמור. למרות שהקיבוצים שוועו לתוספת של חברים, הם לא היו נכונים להעסיק עולים חדשים כפועלים שכירים. העולים החדשים, הגם שהם חיו במעברות בתנאים קשים, לא הראו נכונות להצטרף לקיבוצים. על רקע זה הפליט ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בשנה 1955, את אמרתו המפורסמת: "אני בוש ונכלם". הוא ביטא את הטרוניה של רבים בציבוריות הישראלית, שהקיבוצים, שקיבלו לעיבוד קרקעות בכל הארץ,  שזכו בתקציבי התיישבות נדיבים מהסוכנות היהודית  ובהלוואות נוחות מהממשלה, - לא תורמים את חלקם הראוי במאמץ הלאומי של קליטת העלייה.

טוב עשו התנועות הקיבוציות בשנות החמישים שלא נכנעו ללחץ הכבד מצד דוד בן-גוריון וממשלת ישראל ולא קלטו את העולים החדשים כפועלים  שכירים בתוך הקיבוצים. ובכל זאת, הם תרמו תרומה משמעותית להקלת מצב התעסוקה בעיירות הפיתוח, לשם הופנו עולים רבים. עיירות פיתוח הוקמו בכל רחבי הארץ.  המפעלים האזוריים, שהוקמו ביוזמת המועצות האזוריות היו בבעלות הקיבוצים והמושבים. המפעלים האזוריים קלטו עולים רבים כפועלים שכירים, ובכך סייעו לבסס את עתידם בארץ. דלילות האוכלוסייה מצד אחד והמרחקים הניכרים בין הישובים מנעו, עד כניסתי לתפקיד, שיתוף כלכלי בין יישובי המועצה. סיבה נוספת: לא נמצאה בתחומנו עיירת פיתוח. בהקמת התארגנות כלכלית אזורית ראיתי את אחד האתגרים אתם עלי להתמודד.

זמן קצר אחרי כניסתי לתפקיד, באמצע ינואר 1958, חליתי בדלקת ריאות. הייתי עם מאיר ברגר בתל-אביב,  ובשעת הצהריים הרגשתי פתאום חולשה, כמוה לא הרגשתי אף פעם קודם לכן. נסענו הביתה. בשובל קבע הרופא שיש לי דלקת ריאות. הביאו אמבולנס והסיעו אותי לבית חולים קפלן ליד רחובות. אילנה סיפרה לי אחר-כך שאורי, שהיה אז בן שבע וחצי ראה שמכניסים אותי לאמבולנס ופרץ בבכי. בטיפול המסור של אחיות בית החולים קפלן החלמתי מהר למדי. הייתה זאת הפעם היחידה שאושפזתי בבית חולים בארץ.

עוד אפיזודה זכורה לי מן התקופה בה הייתי בחפיפה עם מאיר ברגר.  באותו הזמן עלה אחיו של מאיר לארץ והופנה לאשדוד, שזה עתה החלו בהקמתה. באחד הימים בנסיעתנו לתל-אביב, סרנו לאשדוד. כל העיר מנתה אז מספר צריפים, שעמדו על דיונות חול. אחיו של מאיר התלונן מרה, - מדוע זרקו אותו למדבר הצחיח. לא עבר זמן רב  והאח של מאיר היגר לקנדה. מה שהיה לפני 45 שנים מדבר שומם הפך לעיר נמל משגשגת, שאוכלוסייתה מונה מעל למאתיים אלף נפש.

בתחום המוניציפאלי מצאתי מועצה לא מפותחת. בלי מחלקות לטיפול בנושאים השונים. לא היתה מחלקת חינוך, גם לא מחלקה סוציאלית ולא מחלקות לתרבות ואמנות. פורום רכזי המשק שימש כוועדה חקלאית של המועצה. לא היתה מחלקה משפטית, המועצה חתמה הסכם עם עורך דין רוזנבלום ברמת גן, אשר נתן ייעוץ משפטי וייצג את המועצה (בעיקר בבית הדין של המועצה לעסקים). במצב זה עול האחריות בכל התחומים האלה רבץ ישירות על ראש המועצה. גם פעילות המועצה הייתה מצומצמת למדי. היא גבתה מסים וארנונות מיישוביה ותושביהם, אבל, - היא לא השתמשה בהכנסות ממסים אלה למתן שירותים מוניציפאליים. היא העבירה את מלוא סכום המסים האלה חזרה לוועדים המקומיים של היישובים ששילמו את המסים.  המקור הכספי לפעילות המועצה הצטמצם למענק הממשלתי שניתן באמצעות משרד הפנים, להשתתפות הממשלה לשירותים הממלכתיים (חינוך, בריאות, סעד, דת,  בתי עלמין החזקת כבישים, ועוד), והכנסות ממיסים שנגבו מגורמים שונים שחכרו ועיבדו אדמות בתחום המועצה, ומקבלנים שונים, שפעלו בתחום המועצה. לצורך מתן גושפנקא חוקית לגבית מסים אלה חוקקה המועצה מדי שנה בשנה חוקי עזר, שקבעו את שיעור הארנונות ואת שיעורי מס העסקים בתחומה.  חוקי עזר אלה ועוד חוקי עזר שונים (כגון חוק להצבת שלטים בתחום המועצה) הוגשו לאישור הנהלת המועצה, ולאחר מכן לאישור משרד הפנים. חוקי העזר של המועצה קיבלו תוקף חוקי רק לאחר אישור משרד הפנים.

כתוצאה מאופן זה של התנהלות המועצה, פעילותה כמעט ולא הורגשה בקיבוצים. במושבים  קיימה המועצה שני מטבחי הזנה לילדי בתי הספר. מטבח אחד בברוש, עבור המושבים ברוש, תדהר ותאשור, - ומטבח הזנה שני במושב  נבטים. כמו כן ארגנה המועצה מדי שנה בחופשת הקיץ קייטנות לילדי המושבים.

 

סלילת כביש לדביר  ולהב.

אחת היוזמות הראשונות שלי עם כניסתי לתפקיד הייתה לגרום לכך כי מע"ץ תסלול כביש גישה לדביר וללהב. שני קיבוצים אלה היו מרוחקים שבעה ואחד-עשרה ק"מ מרשת הכבישים הארצית. בחורף, בימי הגשמים, דרך העפר שהובילה אליהם לא הייתה עבירה. שני היישובים היו למעשה מנותקים מדי פעם בפעם. המהנדס שוהמי, מנהל מחלקת עבודות ציבוריות בנגב, טען שאין לו תקציב לסלילת הכביש הזה. הוא יסלול את הכביש ברצון רב אם אשיג את התקציב הדרוש. מאמצי לטפל בנושא זה בעזרת יוסקה שיין, יו"ר ארגון המועצות האזוריות בבניין המרכז החקלאי בת"א, לא הניבו תוצאות חיוביות. הוא הצביע על כך כי ליישובים רבים ברחבי הארץ אין עדיין כבישי גישה. כאן עמד לי ניסיוני מתקופת המוכתרות. העליתי את הנושא לפני ח"כ עו"ד חנן רובין. הוא הבטיח לסייע בנושא. ואכן, הודות להתערבותו, אושר התקציב הדרוש לסלילת הכביש ללהב. הכביש נסלל עוד באותה השנה, 1958. פתיחתו הייתה סיבה למסיבה. שר העבודה, מרדכי נמיר, גזר את הסרט. הכביש שרת לא רק את שני הקיבוצים אלא גם את הבדואים באזור. בחנוכת הכביש ישבו על הבמה ליד שר העבודה והנכבדים גם שייך סלמאן אל-הוזייל והשייך מוסה אל-עטאונה.


(ראש המועצה האזורית נושא ברכה)

 


(מרדכי נמיר גוזר את הסרט, בטכס חנוכת הכביש ללהב)

 

חיבור יישובי המועצה לרשת החשמל הארצית 

יוזמה שנייה כראש המועצה התבטאה בחיבור יישובי המועצה אל רשת החשמל הארצית. כאשר הוקמו היישובים לא הייתה באזור כל פעילות של חברת החשמל. לכן הצטיידו היישובים בגנראטורים ובנו מכוני חשמל לאספקה עצמית של מקור האנרגיה החיוני.  יצור חשמל ביחידות קטנות יקר יותר מייצורו ביחידות גדולות, אפילו מהמחיר המונופוליסטי של חברת החשמל. כמו-כן גדלו ותפחו צרכי הקיבוצים בחשמל, דבר שאילץ אותם להשקעות נוספות לשם יצור חשמל.  בינתיים העבירה חברת החשמל קווי חשמל לבאר-שבע. חברת החשמל הייתה מעוניינת מצידה  לכלול את יישובי המועצה בין לקוחותיה. ברם, כניסת חברת החשמל חייבה תיקונים וחיזוקים ברשתות החשמל בכל היישובים באופן שיתאימו לסטנדרטים של חברת החשמל. חיזוק רשתות החשמל דחה את החיבור למספר חודשים. בסוף 1958, היו כל יישובי המועצה מחוברים לרשת החשמל הארצית. 

 

חג העשור

בה' באייר תשי"ח, באביב 1958, מלאו עשר שנים לייסוד המדינה. בשיתוף עם מרכז ההסברה אורגנו חגיגות ביישובים ליום העצמאות ועצרת באנדרטה לחטיבת יפתח ליד בית קמה.

 

הקמת בית עם בברוש.

בביקורי הראשון במושב ברוש סיפרו לי כי לפני זמן מה הציבו אנשי הקרן הקיימת שלט במושב, "נחלת הרי גרינברג". מיד אחר כך ירדו למושב עם מר הרי גרינברג מארצות הברית והראו לאורח המשתאה את נחלתו. בו במקום הבטיח מר גרינברג לתרום בית-עם למושב. אבל, כל ניסיונות המושבניקים לממש את הבטחות מר גרינברג לא נשאו תוצאות. ההר הוליד עכבר. הבטחתי לאנשי ברוש לטפל בנושא. מאז התחלתי להתכתב עם מר גרינברג שגר בסנטה מוניקה בקליפורניה. הוא דרש כי יביאו לפניו תוכניות לבית העם. כאשר שלחתי לו תוכנית מפורטת הוא דרש להכניס שינויים משינויים שונים. חליפת המכתבים האלה נמשכה חודשים רבים ולא הביאו לתוצאה רצויה. בשנה 1959 נסעו הוריה של אילנה ללוס אנג'לס. ראיתי על המפה שסנטה מוניקה קרובה מאוד לל.א., כתבתי מכתב לאביה של אילנה ובו פרטתי את הנושא וביקשתי ממנו לבקר את מר גרינברג בביתו, למסור לו ד"ש ממני ולתהות על קנקנו, האם הוא אכן מתכוון ברצינות לתרום את בית העם לברוש. שבועיים לאחר ביקור אביה של אילנה בסנטה מוניקה הועברו אלינו 20,000$ להקמת בית העם. התקשרתי עם חברת סולל בונה באר-שבע. סולל בונה התחילו בהקמת המבנה.

 

צריף המועצה היה קטן ולא אפשר לקיים בו ישיבות. מליאת המועצה הייתה מורכבת מ- 11 נציגים, נציג אחד לכל ישוב. רוב הנציגים היו או גזברי קיבוצים, או מרכזי משק, או מזכירי קיבוצים ומושבים. את ישיבות המועצה קיימנו במסעדות בבאר-שבע. לא לכל נציגי המועצה היה עניין בישיבות אלה. הכיבוד שנתלווה לישיבות תרם לכך שלישיבות אלה הגיעו על פי רוב מרבית הנציגים.  את הישיבות של בית הדין למס עסקים קיימנו בבית בורוכוב, אולם מפואר במשמר הנגב, אולם מכובד לקיום ישיבות של בית הדין לעסקים של המועצה, או לשמוע בכובד ראש ערעורים על הטלת ארנונות של המועצה על גורמים שונים שראו עצמם נפגעים. כל שנות כהונתי במועצה היו שנות בצורת. בכל שנה היה עלי לטפל כי האזור יוכרז ע"י שר החקלאות כאזור מוכה בצורת, כדי להבטיח כי לחקלאים יינתנו פיצויים כחוק. 

 

משבר עמוק ביחסים עם הקיבוץ.

בעוד אני טרוד בענייני מ.א. בני-שמעון ובייסוד החברה לפיתוח אזור בני שמעון בע"מ, התקדרו השמים ועננים כבדים העיבו על המשך חברותי בקיבוץ שובל. אילנה הקימה בשובל את ענף המשתלה. המשתלה הייתה ענף בו עבדו בעבודה חקלאית מפרנסת בעיקר חברות קיבוץ. המשתלה הייתה אחד הענפים החקלאיים הוותיקים. היא הצריכה מעט קרקע, מעט מים ומעט הון בלבד. היה זה ענף עתיר עבודה. בינתיים גדל מספר הילדים בשובל. גדל הצורך במטפלות, גננות, מורים ומחנכים. שאול קירשנר, מרכז המשק, החליט שהפתרון הפשוט להגדיל את מאגר עובדי החינוך: חיסול המשתלה. ועדת המשק אימצה את המלצתו של שאול קירשנר והחליטה לסגור את ענף המשתלה.

אילנה נפגעה מאוד. היא השקיעה עמל ומאמצים רבים בהקמת הענף ובניהולו. היא ריכזה במשתלה צוות עובדות מסורות. המשתלה הייתה הענף היצרני היחיד בשובל בו עבדו בעיקר חברות. זה היה הענף היצרני היחיד בשובל שחברת קיבוץ ניהלה אותו. בהחלטה לסגור באופן שרירותי את המשתלה באה לביטוי גישה של צרות עין וצרות אופק מצד הנהלת המשק. מגמה לשלול מחברות הקיבוץ מעמד שווה בתחום העבודה והייצור. מגמה לדחוק את חברות הקיבוץ חזרה לענפי השרות (בגרמנית: ילדים, מטבח, כנסיה,

   (K.K.K. = KINDER, KÜCHE, KIRCHE

אילנה התלבטה האם בנסיבות אלה היא מעוניינת להישאר חברה בקיבוץ שובל. היא לא נחפזה לקבל החלטה בנידון. היא יצאה לקורס מרכזי משק במדרשת רופין. לי היה ברור כי אילנה לא תישאר לאורך זמן חברת קיבוץ שובל. ההכרעה בנידון נדחתה לעת עתה בשנה.

אני הייתי קשור בקיבוץ וראיתי בקיבוץ דרך חיים. מאידך, הייתי קשור לאילנה ולמשפחה היפה שהקמנו ביחד. עד כה לא חוויתי מעולם משבר במלוא מובן המילה. פתאום, בגלל החלטה פזיזה של מרכז משק צר אופקים, נטול יוזמה חיובית, הועמד המשך חברותי בקיבוץ בסימן שאלה גדול. עם שובה מקורס מרכזי המשק החליטה אילנה להפסיק את חברותה בקיבוץ שובל. חיים שור, מזכיר הקיבוץ באותם הימים, הציע לי בעזות מצח, לא פחות ולא יותר, אלא להיפרד מאילנה. הבהרתי למוסדות הקיבוץ שאני קשור לקיבוץ ולאילנה באותה המידה.  ביקשתי שתישקל האפשרות שאילנה תוכל להישאר בשובל לא כחברת קיבוץ, - אלא כאשת חבר קיבוץ. בניגוד לציפיותיי, הצעתי נתקבלה. מאז, זה ארבעים ושש שנים, - אילנה חיה בשובל כ"אשת חבר". שום נזק לא נגרם לקיבוץ על ידי כך. אדרבא, - לדעתי תרמה אילנה ע"י היותה בשובל יותר לקיבוץ ממני. היא עזרה ממשית להרבה חברות קיבוץ וגם לחברים שונים. העובדה שאישה דגולה כאילנה יכולה לחיות בשובל הוסיפה ומוסיפה לתדמית של המקום.

 

הקמת החברה לפיתוח אזור בני-שמעון בע"מ.

צעדים ראשונים להקמת ארגון כלכלי אזורי ננקטו על ידי קודמי בתפקיד, מאיר ברגר. הוא ניהל משא ומתן עם אבנר שכביץ, בעל תחנת דלק מול קיבוץ בית קמה. הכוונה הייתה להקים ליד תחנת הדלק מאזני גשר. מעבר לכך לא נעשתה כל פעילות בכיוון שיתוף פעולה כלכלי של יישובי המועצה ו/או יוזמות לפעילות כלכלית של המועצה האזורית. עם כניסתי לעבודה ביקשתי מעו"ד רוזנבלום להציע הסכם התאגדות לחברה כלכלית אזורית. היו לבטים האם להלביש את ההתארגנות בלבוש של אגודה שיתופית או חברה בע"מ. סוכם לייסד חברה בע"מ. בקיץ 1958, הגשנו את המסמכים הדרושים לרשם החברות. זמן קצר לאחר מכן נתפרסם ייסוד "החברה לפיתוח אזור בני-שמעון בע"מ" ברשומות.

חתמנו הסכם עם אבנר שכביץ להקמת מאזני גשר ליד תחנת הדלק. במסגרת ההסכם ניתנה ל"חברה לפיתוח" אופציה להיכנס לשותפות עם שכביץ בבעלות על תחנת הדלק. הזמנתי ייצור והתקנה של מאזני גשר בכושר שקילה של 60 טון אצל "מאזני הארץ". המאזנים נבנו והותקנו תוך זמן קצר. הם הופעלו על ידי עובדי תחנת הדלק.  

באותו הזמן הוכנסו שני גידולים חקלאיים חדשים בארץ וגם באזור שלנו. גידול הכותנה הובא ארצה לראשונה בשנה 1955 כדי לספק עבודה ופרנסה למושבים. בהיעדר מיכון לגידול החדש נרתעו מרבית הקיבוצים לזרוע כותנה. באזור שלנו גידלו כותנה בארבעה מושבים ובשני קיבוצים, חצרים ומשמר הנגב. 

בשלב הראשון רכשנו ציוד לזריעת כותנה ולהובלת כותנה למנפטה באופקים. לקראת העונה השנייה (1959) רכשנו קטפת כותנה ראשונה מתוצרת אליס צ'למרס מן המשביר המרכזי. כמו-כן נכנסנו לתחום המיכון לסלק סוכר. פיתוח מיכון זה היה בשלבים של ניסיונות בלבד. בשנה הראשונה רכשנו עקרן להוצאת סלק, ועורף, לחיתוך העלווה מן הסלקים. ציוד זה עבד עונה אחת בלבד. הוא הוחלף בעונה השנייה ע"י עקרן מעמיס שחסך את ההעמסה הידנית של סלקים  על המשאיות.

אחת ההשקעות הראשונות נועדה לשכלל את הטיפול בזבל האורגאני. נרכש שופלדוזר לפינוי הזבל מן הרפתות ושתי מפזרות זבל אורגאני גדולות, תוצרת קיבוץ תל-יוסף, לפיזור הזבל בשדות.

נסעתי לקיבוץ עין השופט ודיברתי שם עם ברוך יציב, מי שזה עתה גמר קדנציה בריכוז ארגון עובדי הפלחה. באזור חבל מעון הכניסו ציוד לדישון בדשן חנקני נוזלי (אמוניה מימית). דישון זה החליף את הדשן המוצק. הדשן הנוזלי היה זול בהרבה, והטיפול בו קל הרבה יותר לעובדים. רציתי לקבל חוות דעת מקצועית על השיטה החדשה, ועל טיב הציוד לטיפול בדשן נוזלי, תוצרת קיבוץ בית השיטה. חוות הדעת שקיבלתי הייתה חיובית בשני התחומים. הדשן הנוזלי לא רק זול יותר כי אם, בהחדרה נכונה גם זמין יותר לקרקע. הציוד תוצרת בית השיטה אמין ויעיל. בעקבות חוות הדעת הזאת הצעתי להנהלת החברה כי נצטייד במערך לדישון נוזלי לדישון כל שדות הפלחה בקיבוצים. (המושבים מסרו את כל שטחי הפלחה שלהם לארגון מושבי הנגב. המושבניקים עצמם לא עסקו בגידולי פלחה). רוב הקיבוצים היו בעד ההשקעה בדישון נוזלי. היחידי שהתנגד היה מרכז המשק של קיבוץ שובל, יהודה מדניק. הוא טען שהשיטה היא ניסיונית.  אם זה לא מוצלח לא צריך להשקיע בזה. אם השיטה טובה ומוצלחת, - אז שובל ירכשו מערכת כזאת לעצמם. 

הוחלט ברוב קולות לרכוש את הציוד לדישון נוזלי. רכשנו מקיבוץ בית השיטה שתי מדשנות ובקיבוץ תל-יוסף רכשנו שתי עגלות עם מכלים לדשן נוזלי.  בנוסף, הרכבנו על עוד עגלות במשקים מכלים לאכסון הדשן הנוזלי. הציוד הוכיח את עצמו וכבר בעונה הראשונה הוא חסך לכל הקיבוצים שהשתמשו בו סכומים ניכרים בהוצאה לדישון בשדות הפלחה והשלחין.

באותה העת היו כל הקיבוצים מוגבלים מאוד במקורות פנויים להשקעות. הקיבוצים והמושבים לא נדרשו להשתתף במימון ההשקעות. נעזרתי במקורות של המועצה האזורית כמימון בינים. לאחר מכן לקחנו הלוואה ראשונה בסך מאה אלף לירות מבנק הפועלים, לתקופה של חמש שנים למימון ההשקעות. החזר ההלוואה וההוצאות השותפות בא מדמי ההשכרה של ציוד החברה ומהפעלתו אצל גורמי חוץ שונים. המשקים (קיבוצים כמושבים) נדרשו לממן רק מנית יסוד בחברה לפיתוח במחיר סמלי. התרחבות הפעילות וההפעלה השוטפת של הציוד שנרכש חייבו הרחבת הסגל. גייסתי את יהודה צמרת, שהיה אז עדין חבר קיבוץ בית קמה, אך נמצא כבר בשלבי עזיבה מתקדמים. יהודה הוא בעל כושר ארגוני מעולה. הוא עזר לי בכל הנושאים. הוא נהיה העובד הוותיק ביותר בחברה לפיתוח אזור בני-שמעון בע"מ (שלאחר מכן הפכה ל"אבשלום"). יהודה עבד בשרות החברה לפיתוח מעל לארבעים שנים עד ליציאתו לגמלאות לפני כמה שנים. עם כניסתו של יהודה לא הרחבנו את צריף המועצה. הוספנו עוד שולחן עבודה, והצטופפנו.

  

1959

כאשר אילנה יצאה לקורס מרכזי משק במדרשת רופין, היה יניב בן שנתיים בלבד. זה חייב אותי להיות כל יום בבית בשעה שלוש וחצי, השעה בה נהגו ההורים לקחת את ילדיהם מבתי הילדים. עמיקם היה כבר בן שש וחצי. ואורי היה בן תשע. הם באו לחדר לבד. הם גם ידעו להעסיק את עצמם.  הרבה פעמים, כאשר היה עלי לסדר עניינים עוד בשעות אחר הצהרים נסעו הילדים, או לפחות יניב, יחד אתי במכונית הווקסהול של המועצה. לא הייתי בטוח האם ההסדר שנקבע עם הקיבוץ יחזיק מעמד. בראשונה בפסח 1959, ולאחר מכן בכל שנה בחג הפסח, חששתי כי זה עלול להיות הפסח האחרון שלנו בשובל. חשש זה לא הרפה ממני עד שנבחרתי לתפקיד גזבר הקיבוץ, שבע שנים מאוחר יותר.

בשנה 1959, הושלם סוף סוף בניית מבנה חדר האוכל והמטבח בשובל, בתום ארבע שנות בנייה. הבנייה נמשכה זמן רב כל-כך בין היתר, מפני שהייתה שגיאה בתכנון קורות הבטון שהיו אמורות לשאת את גג חדר האוכל, ו/או שגיאה בביצוע של הקבלן. היה וויכוח והתנצחות בין המחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר שתכננה, -  ובין מחלקת הבנייה של קיבוצי השומר הצעיר, אשר ביצעה את הפרויקט.  אחרי יציקת הגג הכבד הוא התחיל לשקוע. היה צורך להרים את הגג באמצעות ג'קים רבים מאוד. היה הכרח לחצוב ולשבור את הקורות הכבדות ולאחר מכן לחזק אותן על-ידי  תוספת הרבה מאוד ברזלים  ותוספת בטון. במקום שעמדו הג'קים שהרימו את הגג ניכרים עד היום שקעים ברצפת  חדר-האוכל.

בשנה הזאת יזמתי  סלילת כבישים פנימיים בתוך הישובים.  לקראת השלמת בניין חדר האוכל בשובל נסלל כביש מהשער לרחבה לפני חדר האוכל. באותו הזמן הסובייטים הזניקו לחלל את האסטרונאוט הראשון, יורי גגארין. הוא הקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל שעה וחצי. אירוע זה הונצח בשובל: עד עצם היום הזה נקראת הכיכר לפני המטבח וחדר האוכל בשם: "כיכר גגארין".

בשנה הזאת הונח היסוד לבית החולים המרכזי של הנגב. מר שוהמי, מנהל מע"ץ בנגב, הזמין את ראשי הערים ואת ראשי המועצות האזוריות בנגב להיות נוכחים בהנחת אבן הפינה. השתוממתי מדוע בונים את בית החולים כל כך רחוק מן העיר. בארבעים וחמש השנים שחלפו מאז, התפתחה העיר באר-שבע והתרחבה. בית החולים נמצא היום באמצע העיר.  דבר נוסף שזכור לי מן האירוע הזה: בשלל הנאומים שנישאו לרגל האירוע הושמע גם נאום של נציג אגודת יצרני הכובעים היהודים בניו יורק. מסתבר שחלק מההשקעה הבסיסית בבית החולים סורוקה לא היה אלא: "אַ מַתּוּנֶה פוֹן דִי יִידִישֶׁה הִיטֶלְמַאכֶר אִין נוּ-יוֹרְק".

הבעיות הסוציאליות, בעיקר במושבים, חייבו פתרונות שלא הייתי מסוגל לספק. לכן שכרתי את שירותיה של עובדת סוציאלית מדופלמת, אסתר סלומון, במשרה מלאה.  הפקדתי בידיה את ניהול המחלקה הסוציאלית של המועצה. התברר די מהר כי גם בקיבוצים היו קיימות בעיות לא מועטות שאסתר סלומון בידיעותיה המקיפות וקשריה הענפים מצאה להן פתרונות הולמים. לא הייתה עדין מחלקת תחבורה במועצה. עם האיחוד של גנים וגנונים בקיבוצים נתעורר לראשונה הצורך בהסעת תלמידים. מספר המוסעים היה קטן ולא הצדיק רכישת אוטובוס גדול. רכשנו  מאל-על שני מיניבוסים פיג'ו משומשים, שהיוו את הגרעין של מחלקת התחבורה של המועצה האזורית.

מצד תנועת המושבים נעשו ניסיונות נואשים להוציא מתוך תחום שיפוט המועצה את המושבים ברוש תדהר ותאשור, ולצרף אותם לתחום השיפוט של מ.א. שלחים. בראש מועצת שלחים עמד צבי כסה, בן קיבוץ קבוצת-שילר (ובן של חבר כנסת יונה כסה). התנגדתי לניסיונות האלה בכל האמצעים שעמדו לרשותי. לא ראיתי שום סיבה מוצדקת לצמצם את תחום שיפוט המועצה. באותו הזמן גם צבי כסה עשה מאמצים להנהיג באזור שלחים שיתוף פעולה כלכלי אזורי. דא-עקא, הוא עשה זאת בלי להבטיח את המימון המתאים. מ.א. שלחים נקלעה לתסבוכת פיננסית קשה. לא זאת בלבד ששלושת המושבים ברוש תדהר ותאשור לא הועברו למ.א. שלחים, אדרבא, מועצה אזורית שלחים כולה חדלה להתקיים וסופחה למ.א. מרחבים.

בתוקף עבודתי כראש המועצה האזורית ומנהל החברה לפיתוח באתי במגע תכוף גם עם הנהלת החשבונות של קיבוץ שובל. נתקלתי בתופעה שהדהימה אותי. נוכחתי לדעת כי קיבוצי ניהל במקביל שני מערכים של ספרים. בעוד רוב ההכנסות וההוצאות נרשמו בספרי הקיבוץ שעברו ביקורת של ברית פיקוח, הרי הכנסות והוצאות מסוימות נרשמו במה שנקרא "קופה ב.", ולא עברו את ביקורת הספרים של ברית פיקוח. נהלים בלתי חוקיים אלה לא היו ידועים בקיבוץ. מעולם לא הוחלט על כך באופן רשמי. מעולם לא דווח על נהלים אלה לחברי הקיבוץ. ידעו על כך, מלבד עובדות הנהלת החשבונות, מרכזי משק מתחלפים, גזברים ומרכזי קניות. תמהתי על העובדה שאיש מאלה לא ערער על כך. הדבר נעשה כפי הנראה במגמה להתחמק מתשלומי מס הכנסה. ברם, זה היה בלתי מוצדק לחלוטין. קיבוצנו וכל ההתיישבות הצעירה בנגב זכינו לפטור גורף מתשלומי מס הכנסה עד 1958 ועד בכלל. כמו כל הקיבוצים זכינו גם אנחנו כקיבוץ להקלות מפליגות במס הכנסה. השנה 1959 הייתה שנת בצורת קשה שנייה ברציפות. המשק החקלאי לא היה עדין מפותח ולא יכולנו לעשות רווחים גבוהים חייבי מס.  להערכתי לא מס הכנסה היה

הנפגע העיקרי מנוהל פסול זה. בתנאי האימון הבלתי מסויג שרחשו חברי הקיבוץ לפעילי הקיבוץ בתחומים השונים, - יכלה השיטה של אי סדרים ברישום הכנסות והוצאות להיות מנוצלת אצל חלשי אופי למעילה בכספי הקיבוץ. העניין חרה לי מאוד, אך לא מצאתי אז דרך להפסיק זאת. יחלפו עוד שש שנים עד שנזדמנה לי האפשרות להפסיק את הנוהל הפסול הזה בשובל ולשרש אותו.  

החברה לפיתוח זכתה להתפתחות ולהרחבה, ברם לא כל הרכישות שנעשו עד כה הוכיחו את עצמן. הוברר שקטפת הכותנה מתוצרת אליס צ'למרס הייתה דגם בלתי מוצלח. והיו לה תקלות רבות שייקרו מאוד את השימוש בה. מסתבר שהמשביר המרכזי היה מודע למגרעות הקטפת הזאת ולא הזהיר את אלה שביקשו לרכוש אותה, מאחר שנתנו אימון בחברה אליס צ'למרס, יצרנית הקומביין הנגרר המוצלח. באותו הזמן קיבל המשביר המרכזי את הייצוג בארץ של חברת ג'ון דיר, והמליץ על רכישת קטפות תוצרת ג'ון דיר. אנו הזמנו שתי קטפות ג'ון דיר להרכבה על טרקטור פארמול לקראת העונה הבאה, 1960. גם הציוד הפרימיטיבי לטיפול בסלק סוכר שודרג באופן משמעותי. נרכש עקרן מעמיס, אשר איחד את 2  הפעולות של עקירת הסלק בעזרת העקרן ואת ההעמסה למשאית לפעולה אחת. כתוצאה מזמינות המיכון לכותנה ולסלק סוכר בחברה לפיתוח הוכנסו שני הגידולים החדשים האלה גם לשובל, בהצלחה מקצועית לא מבוטלת. גם רכישת השופלדוזר תוצרת אנגליה לא הוכיחה את עצמה. הסתבר שטיב הטרקטורים מסוג "אינטרנציונל" תוצרת אנגליה נפלו בטיבם בהרבה בהשוואה לתוצרת אותה הפירמה בארה"ב. טרקטור זה נזקק לתיקונים מתמידים והפעלתו הייתה יקרה מאוד. נוסף על כך, כטרקטור זחל, הוא נזקק למשאית בכל העברה ממשק למשק. ייעלנו את השירות הזה על ידי רכישת שופלדוזר חדש על גלגלים, מתוצרת קטרפילר ארה"ב. 

כל זה הוכיח בפועל שבהשקעות בציוד חדשני הבלאי הטכנולוגי מהיר הרבה יותר מן הבלאי הרגיל. למפעילי ציוד הכותנה גויסו חברי קיבוצים. צביקה שיפרוני, חבר חצרים, שהיה עד כה נהג משאית, נהיה אחד המפעילים המנוסים והמוצלחים של קטפות הכותנה. זכור לי שהייתי בשדה הכותנה של חצרים, כאשר הופעלה שם לראשונה הקטפת אליס צ'למרס. חצרים כבר גידלו כותנה בשנים קודמות, אך הקטיף נעשה אז ידנית. בשדה צעדו יחד אתי אחרי הקטפת גם המדריך החקלאי וזוּלֶץ, מרכז המשק של חצרים. המדריך החקלאי הלך בשדה ותלש כל הלקט שלא נקטף ע"י הקטפת. הוא הראה את ההלקטים לזולץ לשכנע אותו שקטיף ידני עדיף על קטיף מכני. זולץ ביטל את דעתו ואמר לו שאותו מעניינת רק הכותנה

הנמצאת בסל הקטפת.  גם השנה 1959 כקודמתה, הייתה שנת בצורת קשה. גם בשנה הזאת היה עלי לטפל בכך ששר החקלאות יכריז על האזור כאזור בצורת.

בשנה 1959, הושלמה בשובל בניית שבעה בתים דו-קומתיים. בכל בית היו ארבע דירות בגודל של 33 מטר מרובע כל אחת. השינוי המהפכני בדירות האלה: בהן נכללו שירותים ומקלחת בתוך הדירות. נוסף לכך גם מטבחון צנוע עם כיור לשטיפת כלים. אחרי שגרנו במשך תשע שנים בדירת חדר בגודל 20 מטר, בלי שירותים ובלי מים זורמים בתוך הדירה, עברנו לדירה יותר מרווחת. בכל זאת אנו זוכרים לדירתנו הקודמת את חסד נעוריה: בדירה ההיא נולדו וגדלו שלושת בנינו, אורי, עמיקם ויניב. על הדשא, לפני דירתנו הקודמת צמח עץ אורן, שעמיקם אהב לטפס עליו. אנו קראנו לו "עץ עמיקם".

   

1960

בשנה 1960 סיימה אילנה את קורס רכזי המשק במדרשת רופין.  המשקע הכבד שהותיר חיסול ענף המשתלה הבשיל בה את ההחלטה הנחרצת להפסיק את חברותה בקיבוץ שובל. היא יצאה ללמוד הוראה. תוך כדי לימודים היא עבדה בהוראת לימודי חקלאות בבתי ספר. בעבודתה זאת היא פרנסה את עצמה וגם השתתפה בהחזקת ילדינו בשובל. מזכירות הקיבוץ המליצה לקיבוץ, לפי פנייתי, כי אילנה תוכל להישאר לגור בשובל במעמד של אשת חבר. שיחת הקיבוץ אישרה את ההסדר הזה, אשר הוכיח את עצמו מאז, זה ארבעים ושש שנים.  במבט לאחור אני סבור כי אילנה, כאשר היא חיה בשובל כתושבת, הוסיפה לתרום לקיבוץ, ובעיקר לחברי הקיבוץ ולחברותיו, לא פחות ממני,  ואולי אפילו יותר. קיבוץ שובל זכה שאישה כאילנה תושבת קבועה  במקום.

גם שנה זאת, כמו שתי קודמותיה, הייתה שנה שחונה, שנת בצורת.  שוב נאלצתי לטפל בכך ששר החקלאות יכריז על האזור כאזור מוכה בצורת. למעשה, כל ארבעת שנות  כהונתי כראש מועצה היו שנות בצורת. כתוצאה מרצף שנות הבצורת התחילו הקיבוצים בנגב לשקול הכנסת ענפי תעשייה למשקיהם, ברם, זה לא היה פשוט. שובל בחנו פרויקטים שונים ומגוונים, אך לא היה להנהגה המשקית האומץ לאמץ אף אחת משלל ההצעות שנבחנו, ממפעל לייצור תקליטים, מפעל ליצור שסתומים חוזרים (Rückschlagventil) , מפעל לייצור מסבי כדורים, מפעל ליצור מצמדים לרכב, ועוד ועוד.

מצבו של קיבוץ חצרים היה מיוחד במינו. באזור חצרים לא ניתן היה לפתח חקלאות בעל בגלל מיעוט כמות הגשמים. לכן הם עיבדו אדמות במרחק 60 ק"מ מחצרים בבקעת בריר. יתרה מזאת: כאשר הגיעו מים לנגב  ובחצרים החלו לגדל ליד הבית גידולי שלחין, הסתבר מיד כי גם גידולים אלה לא מצליחים, מפני שהקרקע באדמות האלה הייתה מלוחה. הסתבר שבכל השטחים היו כתמים גדולים של אדמה מלוחה.  חברי חצרים לא התייאשו. הם עשו ניסיונות עקשניים לטייב את האדמות ע"י שטיפת המלח לעומק בעזרת שפע מים מתוקים. ניסיונות אלה היו יקרים מאוד. לוי אשכול, שר האוצר, טען שיותר זול להחזיק את חברי חצרים בבית מלון בהרצלייה מאשר לקיים אותם 7 קילומטר מבאר-שבע. גם התנועה, (חבר הקבוצות), לחצה על חברי חצרים לשקול את עזיבת המקום בנגב  ולהצטרף לאחד מקיבוצי התנועה הזקוקים להשלמה.

בחצרים היו הדעות חלוקות. רבים מחברי הקיבוץ היו פסימיים בקשר לאפשרות של חיים רווחיים, נורמאליים במקום.  לעומתם, היו חברים שהתעקשו להמשיך את הניסיונות לטייב את האדמה המלוחה. הם שאלו את המוסדות, האם רק באדמות שלהם קיימת התופעה של אדמה מלוחה. התשובה שקיבלו: שטחים נרחבים מאוד בכל רחבי הנגב מומלחים כמו אדמות חצרים. לנוכח תשובה זאת הביאו חברי חצרים נימוק להישארותם בנגב. הניסיון לטייב אדמות מלוחות בחצרים הוא חשוב מבחינה לאומית: הוא יוכל להיות מנוצל בעתיד לטיוב שטחי קרקע רבים ברחבי הנגב. ידם של הנאחזים בנגב הייתה על העליונה והקיבוץ החליט להישאר בנגב. היום, כעבור 46 שנים ניתן לסכם כי הייתה זאת החלטה נבונה. קיבוץ חצרים הוא היום הקיבוץ האיתן ביותר מבחינה חברתית וכלכלית במועצה האזורית בני שמעון.

במהלך עבודתי כראש המועצה נערכו במועצה מספר ביקורות של משרד מבקר המדינה. נהניתי מכל ביקורי המבקרים. ספרי המועצה היו שקופים ובהירים. מן ההערות של המבקרים למדתי רבות על ניהול תקין של גוף מוניציפאלי. עיקר הביקורת התרכזה על ערבוב התחומים של המועצה האזורית כגוף מוניציפאלי, והחברה לפיתוח אזור בני שמעון כארגון כלכלי. אחרי שהמועצה הקימה את החברה לפיתוח, נדרשה יתר הפרדה קפדנית בתחום הניהול הכספי.

פעילות החברה לפיתוח הלכה והתרחבה והסתעפה. בתחילה נערך הסכם עם המוסך  של שובל לתחזוקת הציוד ולתיקון הכלים, אבל זה נראה כסידור זמני, כסידור ביניים. הגיע הזמן לטפל בתכנון משכן קבע של המועצה האזורית והחברה לפיתוח אזור בני שמעון בע"מ. בתכנון האזור המיועד נעזרתי במחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר. למחלקה זאת היה ניסיון רב בתכנון אזורי פיתוח של מפעלים אזוריים. המחלקה ראתה קדימה וסימנה פונקציות רבות שעדין לא היו קיימות, כגון: בתי קירור, תחנות למיון תוצרת חקלאית, (מיון תפוחי אדמה, מיון פירות, מיון פרחים, ומקומות אחסון לתפוחי אדמה). ברם, המבנה הראשון שהיה אמור לקום היה מוסך לטיפול ואחסון הציוד של החברה לפיתוח  ולטיפול בצי הרכב של המועצה והחברה.

המחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר תכננה אזור פיתוח על גבי שטח של 240 דונם. היה ויכוח על המקום האופטימאלי למיקום המרכז העתידי של המועצה והחברה לפיתוח. היו שתי הצעות: הצעה אחת ראתה עדיפות למיקום באזור מזרחה לבסיס הצבאי של משמר הנגב, מול בית ספר אשל הנשיא. אלטרנטיבה שנייה סימנה את צומת בית קמה כעדיף, באשר הוא מרכזי לקיבוצים להב, דביר, בית-קמה, שובל ומשמר הנגב.  אני העדפתי את הפתרון הזה, ואכן הוא נתקבל.  כעת היה עלי להעביר את התוכנית דרך רשויות התכנון האזורית והארצית. זה הצריך זמן רב וישיבות לא מועטות. האישור נתקבל בשנה 1961.

בינתיים הושלם בנית בית העם בברוש ע"י סולל בונה. לחנוכת המבנה הזמנו את התורם, מר הרי ס. גרינברג ואת רעייתו.  בטכס החגיגי הופיעה מקהלת המועצה, בניצוחו של ארי דורון. קניתי מפתח אמנותי והגשתיו לתורם, יחד עם קלף אזרחות כבוד במועצה האזורית בני שמעון.

בקיץ זה ארגנו, כמו בכל שנה, קייטנות לילדי בתי הספר במושבים.  לילדי נבטים ארגנו קייטנה בכפר חרוצים, ביחד עם ילדי אגד.  נסעתי יחד עם אסתר סלומון לפתיחת הקייטנה. אין זה דבר פשוט לערוך קייטנה לילדי הקוצ'ינים מנבטים ביחד עם ילדים של נהגי אגד. התברר שילדי נבטים באו לקייטנה בלתי מצוידים בפיג'מות. אסתר, העובדת הסוציאלית ואני נסענו לתל-אביב, שם קנינו במשביר המרכזי פיג'מות חדשות לכל ילדי נבטים. חזרנו לכפר חרוצים לפנות ערב. הפיג'מות גרמו להתרגשות גדולה. מראה הילדים בעלי העור הכהה בפיג'מות הצבעוניות היה מחזה נהדר ומלבב.

גם כראש המועצה האזורית המשכתי לעקוב אחר התפתחות הקואופרטיב הבדואי שנוסד בשנה 1955. בתחילה הייתה התפתחותו חיובית. נרכשו כלים נוספים והקואופרטיב חכר 2000 דונם מאדמות מנהל מקרקעי ישראל באזור משמר הנגב.  השנה 1957 הייתה כידוע שנה חקלאית מבורכת. דבר שנתן תנופה והפיח תקוות  בלב חברי הקואופרטיב. אבל, שורת שנות הבצורת הרצופות, 1958, 1959, 1960, יצרו קשיים גדולים. התחילו להצטבר גירעונות. על רקע זה עלו רעיונות לפירוק הקואופרטיב, רעיונות שהבשילו בשנה 1961.

בסוף השנה ארגן הקיבוץ טיול לצפון הארץ. בטיול זה ביקרנו בפעם הראשונה בחפירות של בית שאן העתיקה.  באמפיתיאטרון הרומי האדיר עליתי על הבמה. ביקשתי מאחד החברים לשכב  כמו מת על הארץ כיוליוס קיסר, אחרי שנרצח. דקלמתי בשפה האנגלית את מלוא הנאום של מארק אנטוניוס, מתוך המחזה "יולויוס קיסר" מאת וויליאם שיקספיר.

 

1961

זאת הייתה שנתי הרביעית והאחרונה בתפקיד ראש המועצה ומנהל החברה לפיתוח. בשובל שקלו את החלפתי. שאול קירשנר הוצע כמחליף ונבחר ע"י מליאת המועצה. אני לא התלהבתי מן ההצעה. חששתי כי ההתפתחות תיבלם תחת הנהגתו של שאול.  הוא עבד אתי מספר חודשים  בחפיפה. הוא הבין שהדברים מורכבים ומסובכים יותר ממה שהוא תיאר לעצמו. הייתה לו התבונה לסגת בעוד מועד. התפטרותו האריכה את כהונתי עד סוף 1961. זה אפשר לי להשלים את תכנון אזור הפיתוח מול בית קמה, וגם להקים שם את המבנה הראשון: סככת מכונות ומוסך.  בינתיים הציע קיבוץ שובל את בנימין וויגרט כמחליפי. הוא נכנס לחפיפה בסוף 1961.

בקיץ 1961 היו בידינו כל האישורים הרשמיים להקמת אזור הפיתוח מול בית קמה, אך פרט אחד קטן היה חסר:  הסכמת קיבוץ בית-קמה לוותר על השטח לטובת המועצה, בתמורה להחלפת שטחים עם יישובי המועצה, בעיקר שובל ודביר.  ניהלתי משא ומתן עקשני עם מזכירות בית קמה. בסופו של דבר הזמנתי את עצמי לישיבה משותפת של מזכירות בית-קמה וועדת המשק של הקיבוץ.  בשני המוסדות הייתה השפעה מכרעת למאיר ברגר, קודמי בתפקיד ראש המועצה. (וקרוב משפחה של אילנה). מאיר ברגר התנגד באופן עקשני למיקום אזור הפיתוח ליד בית קמה.  הנימוק: את השטח המיועד צריך  לשריין לבניית המוסד החינוכי של ארבעת קיבוצי השומר הצעיר באזור. טענתי כנגדו שלא סביר שיתקבל אישור להקמת בית ספר אזורי בצומת של שני כבישים ראשיים. כמו-כן הדגשתי את היתרונות לבית קמה אם אזור הפיתוח יהיה מולם. זה יקצר ויוזיל לבית-קמה את ההובלות אל תחנות המיון והאריזה. כמו-כן זה ייתן מקום תעסוקה לחברי בית קמה קרוב לבית.  כל זה לא הועיל. לא הצלחתי לשכנע. מלא ייאוש חזרתי הביתה. למחרת באתי מדוכא למדי לעבודתי בצריף במשמר הנגב. והנה, בצהרים נתקבל טלפון ממזכירות בית-קמה:  אחרי לכתי שקלו את הנושא פעם נוספת. הוחלט לאשר מסירת גוש האדמות למועצה האזורית לשם הקמת אזור הפיתוח.  רווח לי. - תוך זמן קצר קיבלתי מן המחלקה הטכנית של קיבוצי השוה"צ תוכנית למוסך וסככת מכונות, וגם לסלילת כביש פנימי ראשון בתוך האזור.  הייתי מעוניין להקים את המבנה במהירות כדי לאחסן בו את הציוד לפני בוא החורף. 

ערכתי חוזה עם מחלקת הבנייה שכלל הסכם פרס/קנס להקמת המבנה תוך 3 חודשים. והנה,  בעת שהסדרתי את הכיסוי הכספי להקמת המוסך באזור הפיתוח, נתקלתי בעוד ליקוי מדהים של גזברות קיבוץ שובל: כשגמרתי למסור לגזבר מחלקת הבנייה, (חבר בית קמה לשעבר), את מלוא הכיסוי עבור הסככה, הוא פנה אלי בדרישה המוזרה כי אחתום לו על עוד כמה שטרות. השתוממתי מאוד. אמרתי לו: א. - כראש  מועצה אזורית אסור לי לחתום על שטרות. ב.  כרגע הוא קיבל כיסוי כספי מלא לכל העבודה המוזמנת במחלקה. הוא אמר לי בתמימות מעושה: "אם אין לך אפשרות לחתום על שטרות, אז תחתום לי על כמה צ'קים. כולם עושים זאת. גם הגזבר של קיבוצך, שובל". הוא פשפש באחת המגרות בשולחנו ושלף משם כמה פנקסי שקים של שובל, חתומים ע"י הגזבר עזרה סרדר, עם חותמת הקיבוץ, אך בלי רישום תאריך ובלי רישום הסכום  באותם השקים. משמע, כל השקים חתומים אן-בלנקו. לא ידעתי מי הסמיך את גזבר קיבוצי לתת מסמכים בעלי ערך כספי בלתי מוגבל לפקיד זוטר במחלקת הבנייה של הקיבוץ ארצי. לא הבנתי אז שנתקלתי בקצה העליון של קרחון ענק של נוהג בלתי תקין בעליל, הרווח בכל מוסדות הקיבוץ הארצי וגם בארגון הקניות האזורי "משקי הנגב". 

החלה הבנייה באזור הפיתוח.  נסעתי לצומת בית קמה כמעט מדי יום, עם יניב בן הארבע שנים לידי או על הידיים שלי. ואכן המבנה הוקם במהירות. הבנייה נסתיימה בהתאם לתכנון. הציוד הועבר לשם לפני עונת הגשמים,  והמוסך החל לפעול.

גם השנה הרביעית שלי בתפקיד הייתה שנת בצורת קשה. גם היא חייבה אותי לטפל בהכרזה של שר החקלאות על אזור כאזור מוכה בצורת, דבר שהפך כמעט לשגרה. בשנה הזאת אמנם נמדדו בשובל 309 מ"מ גשם. אך חלוקת הגשמים הייתה גרועה. בתחילת העונה, בנובמבר ודצמבר היו מעט גשם. הגשמים נפסקו מוקדם מן הרגיל (בראשית מרץ). היה זה מחזור של שנים שחונות שנמשך עוד שנתיים לאחר מכן. נקלענו לרצף של שש שנות בצורת בזו אחר זו.

יש לציין כאן כי בכל ארבעת השנים בהן כיהנתי כראש מועצה אזורית, נחשבתי כפעיל הקיבוץ הארצי.  משמעות הדבר: משכורתי מן המועצה לא נכנסה לקיבוץ שובל ולא תרמה לרווחיותו. כל המשכורת, כמו משכורות כל שאר פעילי הקיבוץ ארצי, הייתה בחינת מס נוסף לתנועה. כשתקופת כהונתי התקרבה לסיומה, הרגשתי שבהנהלת המועצה מתלבטים לתת לי מתנת פרידה.  לא נשארתי אדיש לנושא. (ממילא לא היה אפשר להוציא כסף מקופת המועצה בלי ידיעתי)  הצעתי שהמועצה תרכוש טלסקופ תוצרת הארץ. המכשיר יהיה רכוש מועצה, אבל יופקד בידי. כל שוחרי האסטרונומיה יוכלו ליהנות ממנו.  הרעיון נקלט. במחיר של 600 לירות רכשתי טלסקופ מדגם ניוטון, בקוטר "4. היצרן: מר סלומון בחיפה. המכשיר פשוט, ללא הנעה חשמלית. בנגריה של שובל בנו ארגז עץ לשמירת המכשיר. הרבה שנים חלמתי על כך שיעמוד לרשותי טלסקופ, והנה, החלום התגשם. בעזרת המכשיר הזה הדרכתי קורסים בחברת הילדים. כמו-כן התחלתי לפרסם על לוח המודעות בחדר האוכל התרחשויות של אירועים שמימיים, כגון התכסות כוכבים ע"י הירח, תצפיות על כוכבי הלכת, והופעות של כוכבי שביט.  כאשר יצאתי למילואים הייתי נוהג להביא את המכשיר אתי ולהראות לאנשי המילואים את פלאי השמים. בהיעדר מקום קבוע אחר, שכן הארגז עם הטלסקופ בחדרנו, מתחת למיטה שלנו.

 

 

 

1962-1964

פרק רביעי:  עבודה ברפת ולימוד עצמי לתעודת בגרות 

עם שובי הביתה אחרי שש שנות פעילות היה עלי להחליט היכן אני רוצה לעבוד.  נטייתי הטבעית הייתה להצטרף לצוות הפלחים. אבל כאן היה קושי מהותי.  הפלחים עבדו באופן קבוע במשמרות. מכיוון שאילנה עדיין למדה בחוץ לא היה באפשרותי לעבוד במשמרת אחר-הצהרים. בשעות אלה הייתי צריך להיות פנוי כדי שאוכל להתמסר לילדים. לא רציתי ליפול כמעמסה על צוות הפלחים שגם להם ילדים וגם הם מעוניינים להיות עם ילדיהם ב"שעת הטיול".

הרפתנים הציעו לי להצטרף לצוות עובדי הרפת. באותה העת חלבו אצלנו את הפרות פעמיים ביום בלבד, - בחליבת בוקר ובחליבת ערב. באופן זה, כל הרפתנים היו פנויים לטייל עם ילדיהם בין השעות 3:00 עד 6:30 או 7:00 בערב. לא היה צורך להחליט מידית בנושא. קודם כל היה עלי לעבוד חודשים רבים במטבח ולשלם את החוב של הרבה שנות פעילות, בהן הייתי משוחרר מתורנות המטבח. לבסוף החלטתי להיכנס לענף הרפת. באותו הזמן נתבקשתי לחזור לכמה חודשים לניהול החברה לפיתוח אזור בני שמעון, מאחר שחבר קיבוץ דביר שניהל את החברה התפטר.  מצאתי את החברה באופן מאוד שונה מן המצב בו עזבתי אותה חצי שנה קודם לכן, -גם לחיוב  וגם לשלילה.  קודם כל, המנהלה עבדה בתנאים משופרים לעין ערוך. במקום עבודה בצריף קטן וצפוף עמדו לרשות החברה חדרים מרווחים במבנה בנוי, אין מה להשוות. מצד שני מצאתי הידרדרות מדאיגה בניהול החברה. במשמר הנגב ניהלה חברת הקיבוץ חייקה אור בהצלחה ובחריצות את הנהלת החשבונות של המועצה האזורית וגם את הנהלת החשבונות של החברה לפיתוח. כאן, באזור הפיתוח החדש נכנס חבר קיבוץ בית קמה להנהלת החשבונות של החברה לפיתוח. הוא ניסה להתערב בצורה מאוד שלילית בנושאי ניהול החברה, דבר שלא היה מוסמך לעשות.  במשמר הנגב אני ניהלתי גם את המועצה וגם את החברה לפיתוח. בנימין וויגרט אשר החליף אותי בתפקיד ראש המועצה, ניתק עצמו לחלוטין מניהול החברה לפיתוח. היה עלי להעמיד את מנהל החשבונות על מקומו ולמנוע ממנו הכרעות ניהוליות, דבר שגרם לחיכוכים. בכל אופן, החודשים המועטים בהם שוב ריכזתי את החברה לפיתוח עמדו בסימן התפתחות מהירה של הפעילויות. הונחו הבסיסים לחדרי קירור, למכון מיון לתפוחי אדמה ולמקום אחסון לתפוחי אדמה. כמו-כן נרקמו תוכניות למיון פירות ומיון פרחים.

אריה אושפיץ היה המורה והמדריך שלי בתורת הרפת בכלל ובתורת החליבה בפרט. באותו הזמן עדיין חלבנו במבנה קטן של רפת חליבה שנחנך בשנה 1953. היו שלוש עמדות חליבה בצד שמאל ושלוש עמדות חליבה בצד ימין. החליבה של העדר נמשכה כשש שעות. בגמר עבודת החליבה וניקוי יסודי של המחלבה, היה עלינו לעבוד בהזנת הפרות. זה נעשה אז בצורה פרימיטיבית. ליד כל רפת היה מחסן תערובת. מפלס רצפת הבטון בכל מחסני התערובת האלה היה נמוך באופן ניכר מרצפת השביל המרכזי ברפתות. ממחסן התערובת גישרו לוחות עץ באלכסון כלפי מעלה על הפרשי המפלסים. היה עלינו למלא מריצות גדולות בתערובת ולדחוף אותן, עם משקלן הכבד על גבי לוחות העץ המתנדנדים, למעלה אל תוך הרפתות. זאת הייתה עבודה קשה ומיותרת. היא הייתה תוצאה של תכנון מאוד לקוי, תכנון אשר לא התחשב כלל בקושי הפיזי של עבודת הרפתנים. אחרי שהצלחנו לעלות עם המריצות אל תוך הרפת היה עלינו לחלק את התערובת בעזרת כלי פח לאבוסים של הפרות.  לא חלמנו אז על קומביין סֶלְףְ, שיוצא ממרכז מזון ונכנס לכל הרפתות ומניח בהן את המזון מדוד ושקול לאבוסים.

זמן מועט אחרי כניסתי לענף הרפת הוחלט לעבור ברפת למשטר של שלוש חליבות. הרפתנים, שלא

רצו לוותר על עבודתי, הסכימו כי אהיה משוחרר מחליבת אחר הצהרים ואחלוב חליבות בוקר וערב בלבד. אהבתי במיוחד את חליבות הערב. החליבה של שש שעות יחד עם חלוקת המזון לרפתות בתום החליבה נחשבו ליום עבודה מלא. זה אפשר לי לקום בבוקר רענן ולנצל את הזמן באופן יעיל לקריאה וללימוד. התחלתי ללמוד באופן רציני לקראת קבלת תעודת בגרות אקסטרנית. לקחתי קורסים בתנ"ך, בספרות אנגלית ועברית ובמתמטיקה.

במיוחד נהניתי מלימוד התנ"ך בכלל ומהתעמקות בספר איוב בכלל. למדתי בעל-פה קטעים שלמים מספר איוב. כמו-כן למדתי בעל-פה את שירת "האזינו" בסוף ספר דברים. זאת לדעתי הנבואה הגדולה ביותר בכל ספר התנ"ך. היא מאפיינת את עם ישראל בעבר הרחוק, בהווה וגם בעתיד. כמו כן נהניתי מאוד מלימוד לקראת המבחן בספרות אנגלית. בחרתי במחזה של שיקספיר: "יוליוס קיסר".  למדתי פרקים שלמים מתוך המחזה בעל-פה. באותו הזמן הקיבוץ טייל  לעמק הירדן ולבית-שאן. באמפיתיאטרון הרומי בבית שאן דקלמתי את כל הנאום של אנטוניוס בו הצליח להסית באופן גאוני את לב שומעיו כנגד הרוצחים של קיסר. והנה, באחת החליבות ברפת בישר הרדיו את דבר הירצחו של הנשיא קנדי. מיד צפו בי אסוציאציות של קטעים מתוך יוליוס קיסר של שיקספיר:

 "ButYesterday, the word of Kennedy might  

 Have stood against the world: now lies he there,    

   And none so poor to do him reverence---"

השלמתי את הלימודים האלה וקבלתי את תעודת הבגרות ב 1965. הפקתי הרבה מאוד תועלת מכל המקצועות אותם למדתי לקראת הבגרות.


(הרפתן יוסף צור)

 

 

1965

בכל השנים האלה חרדתי מאוד לעתידי בקיבוץ.  מדי פסח חששתי כי יתכן וזה הוא חג פסח האחרון שלי בשובל.  והנה הוצע לי ע"י ועדת המינויים לקבל על עצמי את תפקיד ריכוז המשק. שמחתי מאוד על ההצעה הזאת. ראשית כי ראיתי בתפקיד זה אתגר. שנית, כי תפקיד זה היה מקבע אותי לפחות לשלוש שנים לשובל בלי חשש שאצטרך לעזוב את הקיבוץ. על שום מה ההצעה שלי לא הובאה להכרעה בשיחת הקיבוץ. כאשר התחלתי להתעניין לסיבת הסחבת הוברר לי שמזכיר הקיבוץ, חיים שור, התנגד למועמדותי לתפקיד. זאת בטוענה שהואיל ואילנה איננה חברת הקיבוץ אני מנוע למלא תפקיד מרכזי, כגון ריכוז משק או מזכיר קיבוץ. הדבר פגע בי מאוד. זכרתי שאותו חיים שור הציע לי שש שנים קודם לכן את ההצעה הנבזית כי אפרד מאילנה.  התהלכתי עם הרעיון שאעזוב את הקיבוץ ולא אהיה בו דייר משנה.  היתה זאת אילנה שהוציאה את הרעיון הזה מראשי (ועוד מספר פעמים נוספות בשנים הבאות). המשכתי לעבוד ברפת. כאן מצבי השתנה. אילנה סיימה את שנות לימודיה לקראת תעודת ההוראה. היא החלה לעבוד כמורה בבאר-שבע. זה אפשר לה להיות אחרי הצהרים בשובל עם הילדים. כעת אני יכולתי לעבוד במשמרות אחרי הצהרים כמו כל יתר הרפתנים. העדפתי משמרת זאת. כל לפני הצהרים היה פנוי ללימודים. אילנה והילדים באו תמיד לבקר אותי ברפת בזמן החליבה. ניגשתי לבחינות חיצוניות לתעודת בגרות והשלמתי בחינות אלה בגיל 40 שנה ב 1965.

באחת הארוחות, ישבתי בחדר האוכל בשולחן ביחד עם אברהם דנה. אברהם ד. היה במאי מוכשר. אמרתי לו כי ראוי להעלות מחזה בשובל לקראת 20 שנות ישיבתנו בנגב. תאריך זה מתקרב (1966). אברהם ד. הסכים אתי אך היקשה: איזה מחזה ראוי כי נציג.  סיפרתי לו על המחזה "נתן החכם" מאת ג.א.לסינג. המחזה הקלאסי הזה לא הוצג בארץ עשרות שנים, כנראה מפני שהמחבר לסינג היה גרמני. סיפרתי לאברהם ד. כי המחזה הזה משחק כולו בירושלים בזמן מסעות הצלב. הדמות החיובית ביותר הוא יהודי, נתן החכם. הדמות השלילית ביותר במחזה הזה הוא הפטריארך הנוצרי של ירושלים.  סלאח אל-דין המוסלמי מתואר באור חיובי מאוד. סיפרתי לו את משל שלוש הטבעות, שהוא לב המחזה. אברהם ד. התלהב וחשב כי זה הוא מחזה ראוי, שכדאי מאוד שנציג אותו בשובל. אמרתי לו כי המחזה תורגם פעמים רבות לעברית, אך דא-עקא, כל התרגומים האלה הם ישנים, מתקופת ההשכלה, ולא בטוח כי השפה שלהם מתאימה לעברית המדוברת היום. סיכמנו שאחפש תרגום מתאים. במידה שלא יימצא תרגום ראוי, אני אתרגם את המחזה בשלמותו, שהרי יש לנו עוד זמן למכביר. חיפשתי תרגומים של המחזה ואכן נמצאו כאלה, ברם, השפה העברית בהם הייתה נוקשה, בלתי מובנת כמעט ולא שיקפה את יפי המקור. המחזה המקורי נכתב בסגנון של "שירה דרמטית". בלי שהיות התחלתי לתרגם את המחזה "נתן החכם" מאת ג. א. לסינג לשפה העברית.

 

גילוי כישוריו וכישרונותיו של עמיקם.

בקיץ 1965 עמיקם סיים את כיתה ז'. המחנך שלו היה חנוך פיק. עמיקם קרא אין סוף ספרים ולמד הרבה בכוחות עצמו. השיעורים בכיתה היו לו משעממים למדי. באחד הימים אילנה מצאה אותו  בחדר שלנו. התברר כי זה שבועיים הוא אינו לומד בבית הספר, כי חנוך הוציא אותו מן הכיתה. אילנה תפסה יוזמה:  היא התקשרה עם רחל מנור, חברת קיבוץ משמר העמק, המנהלת של מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי.  רחל מנור הפנתה את עמיקם לפסיכולוג ד"ר שרן. ד"ר שרן מדד את רמת ה- IQ של עמיקם ומצא אותה ברמה גבוהה ביותר. באמצעות הדוד פרופ. ישראל מילוא יצרה אילנה קשר עם פרופ. עמוס דה-שליט, מנהל מכון וויצמן למדע. פרופ. עמוס דה-שליט קיבל את עמיקם בסתיו 1965 לשיחה ממושכת. הוא מאוד התרשם מיכולתו של עמיקם. הוא אמר לו לפנות אליו בכל מקרה שהוא נתקל בבעיות שהוא מחפש להן פתרונות. נוסף על כך הוא הפנה את עמיקם לפרופסור וויניה הדרי, מנהל הכור הגרעיני בדימונה. פרופ.  הדרי גר אז בשיכון רסקו בבאר-שבע. פעמים רבות נסעתי יחד עם עמיקם לבית משפחת הדרי. רחל מנור קשרה את עמיקם גם לחבר אורים, שהחל לתת לו שיעורים פרטיים, בעיקר במתמטיקה.

 

1966 

המיתון.

בבחירות שנערכו בישראל בשנה 1965 קיבלו מפלגות השמאל יחד 72 מנדטים. זה היה שיא עוצמת

השלטון בהנהגת מפא"י ומפלגות ההסתדרות הכללית. מפלגות השמאל, שלטו בארץ ללא אופוזיציה

ראויה לשמה. והנה בשנה 1965 הנהיגו מפלגות השלטון מדיניות כלכלית חדשה, אשר דרדרה את המשק הישראלי במתכוון למיתון עמוק. ההתפתחות הסוערת של ישראל ב 18 השנים הראשונות לקיומה אופיינה על ידי צמיחה ממוצעת שנתית של המשק בשיעור שנתי של למעלה מעשרה אחוז. התרחבות סואנת זאת לוותה באינפלציה מתמדת. באמצע שנות הששים נסתיימו מספר פרויקטים גדולים. המוביל הארצי, שהביא את מי הירדן לנגב נסתיים. נסתיימה הרחבה גדולה מאוד של מפעלי ים המלח. מעל לכול, נסתיימו עבודות של בנייה ציבורית בהיקף גדול, יזומות ע"י הממשלה. הממשלה יזמה במתכוון מיתון של המשק כדי להתגבר על האינפלציה. היא לא יזמה עבודות ציבוריות חדשות במקום אלה שנסתיימו. הממשלה הפסיקה במתכוון בניית שיכונים חדשים. כתוצאה מצעדים אלה אכן ירדה האינפלציה לשיעור שנתי נמוך של 4% בלבד. ברם, הדבר גרם מידית לתופעה של חוסר עבודה שהגיע לשיעור של 11% מכוח העבודה. חוסר העבודה גרם לאי שקט חברתי ולהתפרצויות אלימות. (הופעת הפנתרים השחורים ומאורעות ואדי סליב בחיפה).

הממשלה הצדיקה את מדיניותה ע"י הצורך להעביר עובדים מן השירותים לענפי היצור. הממשלה ידעה בדיוק כיצד להעביר משק פורח למיתון. נשאלת השאלה האם הממשלה ידעה איך למנוע את גלישת המיתון למשבר כלכלי עמוק. האם הממשלה ידעה כיצד להוציא את המשק מן המיתון חזרה לתעסוקה מלאה? מפליא הדבר שממשלת פועלים היא זאת שיזמה את המיתון וגרמה במתכוון לחוסר עבודה המוני.  בדיעבד, ניתן לאומר בוודאות כי לא הושגה המטרה של העברת עובדים מענפי השרות לענפי הייצור. נהפוך הוא. עד אמצע שנות הששים עבדו בענף הבנייה פועלים יהודים בלבד. מן הפיגומים שמעו דיבור בשפה העברית או ביידיש.  עם התחדש הבנייה כעבור שנתיים יתברר כי מרבית פועלי הבניין יהיו ערבים. ערבית תהיה השפה הנשמעת מעל לפיגומים. מדיניות כלכלית זו היא מהסיבות העיקריות לירידת השפעת מפלגות השמאל מן השנה 1966 ואילך.

 

 

 

פרק חמישי:גזברות וייזום מפעל מתכת בשובל.

באביב 1966 הוצע לי ע"י ועדת המינויים להיות גזבר, ולהחליף בתפקיד זה את אפרה שרטר. מצד אחד, אני שמחתי מאוד לקבל את התפקיד הזה. שוב, זה היה מרתק אותי לשלוש שנים לשובל ומונע את החשש התמידי להיות נאלץ לעזוב את הקיבוץ. אולם מאידך, אני ידעתי שלא יעלה בידי לעשות שינויים דרסטיים בנהלים המקובלים והמושרשים היטב, אחרי קבלת התפקיד. על כן התניתי את הסכמתי לקבלת התפקיד הגזבר בשני תנאים קשוחים מאוד:

1. לפני כניסתי לתפקיד הגזבר, לפני קבלת אחריות על המנהל הפיננסי של הקיבוץ, - תופסק הפנקסנות הכפולה הנהוגה בהנהלת החשבונות של שובל. יופסק הנוהג הבלתי חוקי בעליל של רישום חלק מן ההכנסות וההוצאות בקופה א', - ורישום חלק אחר של הכנסות הקיבוץ והוצאותיו בקופה ב'.  זאת, כאשר הרשום בקופה א' עובר את הבדיקה של רואה החשבון, ברית פיקוח, והרשום בקופה ב' מוסתר מעיני רואה החשבון ומוסתר מעיני חברי קיבוץ שובל.

2. לפני כניסתי לתפקיד הגזבר, לפני קבלת אחריות על הניהול הפיננסי של הקיבוץ, - אני חייב לקבל הכשרה נאותה בקורס גזברים במדרשת רופין.

לא הייתי בטוח שתנאים אלה יתקבלו על ידי מזכירות הקיבוץ וע"י ריכוז משק. מכל מקום הייתי נחוש להעלות את הנושא בשיחת הקיבוץ במקרה שהתנאי הראשון לא יתקבל. לשמחתי, נמסר לי ע"י יושקו כעבור כמה שבועות שהתנאים שלי נתקבלו על מוסדות הקיבוץ. אני משוכנע שבכך תרמתי תרומה משמעותית לניהול הפיננסי של שובל, עוד לפני כניסתי לתפקיד האחראי של גזבר הקיבוץ.

ניסו להניא אותי מן התנאי השני.  נאמר לי: "שום גזבר לפניך לא יצא לקורס גזברים. מדוע אתה, שניהלת את הניהול הפיננסי של המועצה האזורית ושל החברה לפיתוח בני שמעון, זקוק לקורס גזברים?" טענתי: "בחילופי הגזברים לפני היה  נהוג שהגזבר היוצא ימסור לגזבר הנכנס את כל התורה על רגל אחת, עם כל המגרעות שדבקו בניהול הפיננסי.  איך  קרה שלא היה ולו אך גזבר אחד אשר התקומם נגד הנוהל הפסול, הבלתי חוקי של פנקסנות כפולה?  קורס הגזברים  אמור להקנות ידע ומידע בסיסי לניהול פיננסי תקין, על רמה נאותה ומקצועית."  כאמור, גם התנאי השני הזה נתקבל.

בינתיים עבדתי במרץ על תרגום המחזה נתן החכם. בחודש יוני 1966 יצאתי לקורס גזברים במדרשת רופין. עיקר התועלת הפקתי משיעורים של גזברות מעשית שניתנו ע"י שלמה גבעון. שיעורים ביסודות הכלכלה היו לדעתי בלתי בהירים ולא הקנו בסיס איתן להבנת הנושא. גרתי בחדר אחד עם חבר קיבוץ הסוללים. הוא סבר בוודאי כי הייתי אחד התלמידים החרוצים ביותר בקורס. כל ערב עבדתי עד מאוחר בחדרנו. הוא לא שיער כלל וכלל שלא תרגלתי שיעורים בכלכלה ובנושאי קורס אחרים. הוא לא ידע שעבדתי עד מאוחר על תרגום המחזה "נתן החכם". חודשי הקורס אפשרו לי להשלים את התרגום. אחרי השלמתו היה עלי לעבור על היצירה שנית ולקצר אותה, באופן שניתן להציגה. את התרגום המקוצר הדפסתי ב 30 עותקים (בטקסט בלתי מנוקד).  יחד עם אברהם דנה בחרנו את השחקנים ונתנו להם עותקים מן המחזה המקוצר.  השחקנים שנבחרו התלהבו מן המחזה והתחלנו בחזרות. שייקה צירקל קיבל את התפקיד הראשי, "נתן".  אני גם כן נטלתי חלק וקיבלתי את  התפקיד של סלאח-אדין.

זמן קצר אחרי התחלת החזרות הוברר לנו שהמחזה, שלא הוצג בארץ במשך עשרות שנים, יוצג בארץ על ידי "הבימה" בתרגום של תרצה אתר. בנסיבות אלה הצעתי שנחדל מן החזרות ולא נתחרה עם שחקני התיאטרון הלאומי. אבל, השחקנים כל כך התאהבו במחזה שלא הסכימו להפסיק. אדרבא, אנחנו נציג את הגרסה שלנו ונשווה אותה אחר כך עם זאת של תיאטרון הבימה.  מאחר והבימה התחילו להציג את המחזה לפנינו, הוסכם שאיש מהשחקנים לא יבקר בתיאטרון הבימה לפני שנציג בשובל, כדי שלא נושפע מהצגתם. אחרי ההצגה נבקר כולנו יחד בהצגה של הבימה.

 

גבית חוב של 50 אלף לירות מסוחר בשם כצמן:

בינתיים התחלתי בחפיפה בגזברות יחד עם אפרה שרטר. הבעיה הראשונה שהוצגה לפני: גבית חוב בסך 50 אלף לירות של סוחר בשם כצמן, שפשט את הרגל. החוב נבע ממכירת אפונה לסוחר זה. משקים רבים נותרו עם חובות של כצמן. אצל חלק מן המשקים נבע החוב לא ממכירת סחורה שלא שולם עבורה, אלא ממתן "שטרות טובה"  שגזברים נתפתו למסור לו (ומסתבר גם לסוחרים אחרים). חברים בוועדה הכספית ובוועדת המשק טענו שלא כדאי לבזבז כסף לגביה משפטית של החוב. טענתי שאין לנו כקיבוץ זכות לוותר על ניסיון לגבות את החוב. הטלתי על עורך הדין של הקיבוץ לתבוע את כצמן בדין. הכסף נגבה כעבור מספר שנים, יחד עם הוצאות המשפט בשני שלבים. הטלנו על הסוחר צו איסור יציאה מן הארץ. סכום ראשון נגבה כאשר התחשק לכצמן לצאת לחו"ל.  החלק השני נגבה ממנו כאשר הוא ביקש לחזור ארצה (בתקופה מאוחרת יותר, - כאשר בנימין וייגרט היה גזבר).

 

שטרות ושקים אן בלנקו

כל הגזברים לפני פיזרו שקים ושטרות של שובל בלי ציון הסכום, ובלי ציון מועד הפירעון, במוסדות  הקיבוץ ארצי ומשקי הנגב.  בבית הקיבוץ ארצי נדרשתי בתקיפות רבה למסור שקים ושטרות בלנקו ב"קיבוצי השומר הצעיר", ב"מפעלי תכן", במחלקת הבנייה וגם ב"משקי הנגב".  הבהרתי לפעילים באופן חד משמעי: איני מוסמך לפזר מסמכים בעלי ערך כספי בחתימתי בצרוף חותמת הקיבוץ, באופן שאנשים אחרים ימלאו את הסכומים ואת מועדי הפירעון. הפעילים הופתעו מתגובתי. הם היו נוהגים לאומר: "אצלי אתה משחק את הגיבור, אך נראה אותך בקרן (בקרן השומר הצעיר). שם תחתום כמו בובה". כאשר פקידה בקרן השומר הצעיר ביקשה ממני לחתום לה על כמה שטרות, לא הייתי מסתפק בסירוב תקיף. הייתי נכנס ישר ללשכת מנהל הקרן (בתקופה הראשונה היה זה רפאל אלון, חבר להבות הבשן), ומסביר באדיבות שאני רשאי וחייב לחתום על מסמכים בעלי ערך כספי לתשלום חובות קיבוץ שובל. איני רשאי ואיני חייב לחתום על מסמכים בעלי ערך כספי לא מוגדרים בעת חתימתי עליהם. רפאל אלון ושלושה מנהלי קרן אחריו הסכימו אתי כי סירובי לתת שקים ושטרות אן-בלנקו עולה בקנה אחד עם ניהול פיננסי תקין. ניהלתי וויכוח זה גם במשקי הנגב.

 

יצור רזרבות כספיות לגזברות הקיבוץ.

א. נכנסתי לגזברות ב 1966, שהייתה שנת מיתון במשק. האינפלציה ירדה לרמה של 4% בשנה. הגזברים לפני עבדו ללא רזרבות מזומנים. בעת מצוקה הם נזקקו לקחת הלוואות בריבית קצוצה מסוחרי השוק האפור. הקיבוץ לא נפגע ע"י המיתון. לא היה חוסר עבודה. הקיבוץ נחשב ללווה בטוח בבנקים. קל היה לקבל אשראי. הריבית היקרה ביותר ששילמנו הייתה זו בה חויבנו בארגוני הקניות. קיבוצי השוה"צ מסרו לנו את הסחורות שקנינו דרך הארגון באשראי נדיב ל- 5 חדשים, אך הם חייבו אותנו בריבית שנתית של  11%. בשלב ראשון שילמתי לארגון כל חודש פעמיים עבור קניות של הלבשה והנעלה. פעם אחת עבור קניות לפני 5 חודשים ופעם אחת עבור קניות של החודש השוטף. כעבור 5 חודשים של מאמץ לא גדול קנינו הנעלה וביגוד ללא רבית בהוזלה ניכרת. מעתה שילמתי לקיבוצי השוה"ץ במשך 5 חודשים כל חודש פעמיים עבור כל יתר הקניות בארגון. עבור השוטף ועבור קניות לפני 5 חודשים. בתום 5 חודשים אלה קנינו את כל הקניות שלנו בארגון ללא ריבית בהוזלה ניכרת. נוסף לכך נוצרה רזרבה בהיקף חמישה חודשי קניה ב"קיבוצי השומר הצעיר".

ב. כל חודש נתקבלו סכומים ניכרים במטבע חוץ משילומים מגרמניה. עד כה הוזרמו סכומים אלה למחזור השוטף. להערכתי היה באל ידינו לקיים עצמנו באופן שוטף מהכנסות המשק. לכן השארתי את ההכנסות במטבע חוץ בבנק לאומי, בלי להמיר את הסכומים ללירות. אמנם הריבית הייתה נמוכה, אבל השער של המרק הגרמני התחזק במהירות. באופן זה נוצרה רזרבה נזילה נוספת. לא נזקקתי להשתמש בה בכל תקופת הגזברות שלי. הסכומים שנחסכו נצטברו לרזרבה ממשית משמעותית.

ג. בשנה 1960, הפנתה התנועה את תשומת לב הגזברים לכדאיות החיסכון בקופות גמל.

א) כי הפיקדונות בקופות גמל היו צמודים לאינדקס, ובתנאי האינפלציה של המחצית הראשונה של שנות הששים הן תפחו נומינלית במהירות.  

ב) החיסכון בקופות גמל מקנה הקלות בתשלום מס הכנסה.

בעקבות המלצות התנועה החל הקיבוץ בשנה 1960 להפקיד 10 לירות כל חודש לכשמונים חברים בשתי קופות גמל. מן השנה 1960 עד כניסתי לתפקיד לא שינו את גובה ההפקדה החודשית. עם כניסתי לגזברות נצברו בקופות הגמל לא יותר מ- 50,000 לירות. מיד הגדלתי את ההפקדה החודשית פי שלוש ופי ארבע, וגם הגדלתי את מספר המבוטחים. זה יצר רזרבה, שעתידה להיות נזילה בשנה 1975. היינו אז צעירים ולא דאגנו לעת זקנה. ברם, לי היה ברור שכסף זה עתיד להבטיח את התנאים הסוציאליים של חברי הקיבוץ.

תנאי העבודה בגזברות היו עדיין חלוציים למדי. לרשות הגזבר לא עמדה מכונית. יצחק גרופר  היה מרכז קניות. אני נסעתי יחד אתו העירה בטנדר שברולט של הקיבוץ. בתל-אביב הייתי נוסע על קטנוע מסוג ווספה. לפני הנסיעה הביתה היינו מעמיסים ירקות בתנובה למטבח של שובל. בנוסף לגזברות גם הייתי מרכז קניות עבור המוסך של שובל. קיבלתי זאת בירושה מאפרה שרטר שהוא היה מכונאי ואיש מוסך.

 

תצפית במטר מטאורים ה"ליאונידים"

מטר הליאונידים מופיע כל שנה בסביבות ה – 17 בנובמבר. בדרך כלל מטר זה אינו מרשים. אבל

פעם אחת בכול 33 שנים כדור הארץ עובר דרך הענן העיקרי  של החלקיקים. אז התופעה יכולה להיות דומה למטר ממש, אם יש מזל. המטר העשיר ביותר נמשך לא יותר מ 4 שעות. על כן כלל לא מובטח כי הוא יעבור בדיוק מעל לצופה בישראל. התופעה המרשימה האחרונה הייתה בשנה 1933. אז הייתי ילד ולא התעניינתי בזה. לכן ציפיתי ליום 17 בנובמבר 1966.

ערכתי תצפית מעל לגג של המועדון לחבר. בתצפית השתתפי ילדי המוסד של שובל וילדי המוסד של יד מרדכי בהדרכת עירא כהן. היה זה לילה ללא עננים וללא גשם וגם ללא ירח. כלומר תנאים כמעט אידיאליים. צפינו במשך שלוש שעות תצפית בערך ב- 120 מטאורים שנראו כאילו יוצאים מראש מזל האריה. בין המטאורים נצפו גם לא מעט כדורי אש. התצפית הייתה חוויה לכל המשתתפים בה.  אני זוכר כי חלפה במוחי אז המחשבה: האם אזכה לראות גם את המטר המרשים הבא, הצפוי בשנה 1999?

 

הצגת המחזה "נתן החכם" מאת ג.א.לסינג  בשובל.    

התברר לי כי אברהם דנא הוא במאי מעולה. השחקנים החובבים היוו להקה מלוכדת, שהתייחסו

ברצינות גמורה לדמויות שהם הציגו, זאת תוך הזדהות מרבית. בינתיים הבימה התחילו להציג את

המחזה מספר שבועות לפנינו. הייתי סקרן מאוד איך הבימה ביימה את המחזה, ובמיוחד, איך התרגום של תרצה אתר מתקבל בהשוואה לתרגום שלי. אולי הייתה זאת פזיזות מצידי לתרגם מחזה קלאסי? לו הייתי חוקר ביתר רצינות הייתי בוודאי עולה על התרגום של תרצה אטר.

והנה, בימים אלה ממש נפטר חבר כנסת, עורך הדין חנן רובין, שעזר לי רבות בעבר בטיפול בשילומים מגרמניה, בעבודתי כמוכתאר ולא לאחרונה גם כראש מועצה אזורית. באחד הערבים בהם נשארתי ללון בתל-אביב, ערכתי ביקור תנחומים אצל אלמנתו, פועה רובין. בצאתי מדירת משפחת רובין ברחוב ריינס בשעות הערב המאוחרות נמשכתי, כמו במגנט, אל עבר בית הבימה. כבר לא ביקשו ממני כרטיס כניסה. עליתי אל היציע כאשר הועלתה המערכה החמישית והאחרונה.  לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אוזני.  מיד תפסתי כי הבימה פקששו בגדול. הם עשו מן המחזה הרציני קומדיה קלילה לא רצינית, מנוגדת תכלית הניגוד לרוח המחזה ולתוכנו.  הבנתי כי הבימוי של אברהם דנה עולה בהרבה מאוד על הבימוי של הבימה.  נדהמתי מן התרגום של תרצה אתר. לא היה זכר לקצב המיוחד והייחודי של השירה הדרמטית האוריגינלית. גם התרגום היה לא מדויק וחופשי ביותר. שנים רבות יותר מאוחר נודע לי, מרפי אילן, כי תרצה אתר לא תרגמה את המחזה מן המקור הגרמני אלא מתרגום כל שהוא לשפה האנגלית.  יצאתי מבית הבימה בהרגשה שהמחזה שאנו עתידים להציג בשובל עולה בהרבה על זה שמוצג בתיאטרון הלאומי הבימה, גם מן הבחינה של הבימוי, גם מבחינת המשחק של השחקנים, - ולא לאחרונה מבחינת התרגום והשפה.

הצגנו את המחזה 3 פעמים בשובל, בימים 23, 25 ו- 30 בדצמבר 1966. פעמיים לחברי הקיבוץ, ופעם שלישית ליישובי האזור. להצלחת המחזה תרמו לא רק כושר הבימוי של אברהם ד. ומשחק השחקנים ובראשם שייקה צירקל, בדמות נתן. גם התלבושות הנהדרות, מעשה ידיה של חווה וויס תרמו רבות להצלחה. אחרי שהצגנו את המחזה בשובל נסענו, כל הלהקה, לתל-אביב לראות את הגרסה של הבימה. כולם היו שותפים לדעתי שהבימה נכשלו בגדול. הצגת החובבים שלנו עלתה בהרבה מאוד על ההצגה בתיאטרון הלאומי הבימה.

והנה, - רצה הגורל ומחזה קלאסי זה, שלא הוצג בארץ זה עשרות שנים, הוצג בארץ בחורף 1966/67 שלוש פעמים. סמוך מאוד להצגת המחזה על ידינו בשובל הגיע ארצה הבורגתיאטר מווינה. זה הציג בתל-אביב את "נתן החכם" מאת לסינג בשפה הגרמנית. כמובן  שכל הלהקה נסעה לראות את הגרסה השלישית הזאת. השחקנים שלנו לא הבינו את השפה הגרמנית, אך הם הכירו את המחזה עצמו לפני ולפנים. כולם היו מוקסמים מן המשחק, מן הבימוי, מן הרצינות ומן ההוד שעלו מן ההצגה. אני כמובן נהניתי בנוסף על כל אלה מן השפה עצמה.

באותה התקופה הייתי עדיין נאיבי מאוד. חשבתי לתומי כי תוך זמן קצר יוחלפו הסכמי שביתת הנשק עם ארצות ערב בחוזי שלום. חשבתי שאילו היו מציגים את "נתן החכם" סימולטאנית בירושלים ובבירות של ארצות  ערב, - היה הדבר מקרב  את השלום המיוחל.


(הצגת נתן החכם בקיבוץ שובל. מימין: ראוביק גאון בתפקיד הנזיר, משמאל: גדי מאירי בתפקיד הטמפלר)

 


(מרים מ. בתפקיד רחה)

 


(ישעיהו א. בתפקיד הדרוויש)

 

חידוש תחביב הציור

בתפקיד הגזבר נאלצתי להיות גם חבר במזכירות הקיבוץ. מרבית הנושאים שנידונו לא נגעו לניהול הפיננסי. כדי להסתיר את השעמום שלי מהנושאים שעל הפרק, התחלתי לצייר את הדמויות השונות של חברי המזכירות והחברים שהוזמנו לישיבותיה. לא היה לי ניר ציור. רוב הציורים צוירו על דפים של סקירונים, הלא הם פרסומי המזכירות. נראה לי שדפי סקירונים ישנים אלה שנשתמרו בזכות הציורים, ערכם עולה על ערך הציורים עצמם.

 

1967

טיול לאורך הגבול המערבי.

בראשית שנת 1967, ארגן הקיבוץ טיול לניצנה ומשם לאורך קו הגבול המערבי לאילת. אילנה ואני השתתפנו בטיול המעניין הזה. נסענו על המסרק, הר תלול שעל גבו הצר עבר הכביש. נסענו כשמשני הצדדים השתלשלו מדרונות תלולים.  באחד המקומות עברנו ברגל כ- 50 מטר לתוך שטח סיני והצטלמנו. הייתה זאת הפעם הראשונה שאילנה ואני היינו בחוץ לארץ.  

 

הקמת מצפה הכוכבים בשובל. 

עוזי חלמיש, חבר קיבוץ להב, החליף את בנימין וויגרט בתפקיד ראש המועצה האזורית בני שמעון. באחד המפגשים אתו שאלתי אותו מה הוא ס"ה רכוש המועצה האזורית בקיבוץ שובל. הוא מנה אל-נכון את מבנה בית הרופא ואת האמבולנס ואת סככת האמבולנס. אמרתי לו שקיים עוד רכוש שהוא איננו מודע לקיומו: הטלסקופ בחדרי. בראשית השנה 1966 אמרתי לו כי הטלסקופ משמש את כל חברי המועצה. ברם, הוא דגם מיושן.  ראוי להשקיע בטלסקופ משוכלל יותר. הצבעתי על כך שמצפה הכוכבים בגבעתיים הוא נכס מוניציפאלי, השייך לעירית גבעתיים. עוזי הבטיח לי להעלות את הנושא בפגישה עם הממונה על המחוז במשרד הפנים, מר וורדימון. בחודש מרס עוזי מסר לי כי הוא דיבר עם הממונה, אך זה אמר כי בשנה התקציבית הנוכחית אין אמצעים לכך. הוא ידאג לנושא במסגרת התקציב לשנה הבאה.  הייתי מאוד מופתע לטובה. שנת התקציב המוניציפאלי התחילה אז בחודש אפריל. ואכן, כעבור חודש בישר לי עוזי חלמיש כי הממונה אישר למועצה האזורית תקציב מיוחד מיועד לטלסקופ בשיעור של 5000 לירות. ידעתי כי אסור לי להוציא את כל הסכום על מכשיר הטלסקופ. אני צריך לשריין חלק מן הסכום הזה עבור הקמת מבנה מתאים למצפה.

הנה באותם הימים רצה מנהל בית יציב בבאר שבע להקים מצפה כוכבים בבית יציב. הוא כינס את האסטרונומים החובבים מן האזור וגם מחוצה לו לייעץ לו בבחירת הטלסקופ. גם אני הוזמנתי לייעץ.  הסתבר כי הוצע לו לרכוש רפלקטור שמונה אינטש אמריקני משומש מדגם טינסלי, מאלמנה של אסטרונום חובב בחיפה. המחיר הנדרש: 4000 לירות.  כולנו יעצנו לו לרכוש את הטלסקופ. מנהל בית יציב נסע עם משלחת שלמה לחיפה אל בית הגברת, האלמנה הירש. היא דרשה 4000 לירות בעד המכשיר.  מנהל בית יציב עמד אתה על המיקח ורצה להוריד 200 לירות מן המחיר. האלמנה לא הסכימה והם לא השתוו. הוא חזר לבאר-שבע בלי לרכוש את המכשיר. כאשר זה נודע לי, היה לי ברור כי אני ארכוש את הטלסקופ הזה. אלא מה? - בינתיים התקדרו השמים וסכנת מלחמה חדשה ריחפה באוויר. 

  

מלחמת ששת הימים והשלכותיה. 

בגבול הצפון היו התכתשויות מתמידות עם הסורים. לסורים היה ברית הגנה עם מצריים. המצרים בראשות הנשיא ג'מאל עבדול נאסר ביטלו את כל ההסכמים שהושגו בסוף מבצע קדש. מצרים בטלה באופן חד-צדדי את נוכחות כוחות האו"ם בסיני וברצועת עזה. צבא מצרים נכנס מחדש לכל חצי האי סיני ולרצועת עזה.  באמצע חודש מאי 1967 נאם ג'מאל עבדול נאסר לפני צבאו בביר-גפגפה, בלב סיני, ואמר שם בין היתר קבל העולם: "אני סוגר היום את מיצרי טיראן לפני השיט הישראלי, כדי להחזיר את המצב כפי שהוא היה לפני 1956, זאת, - כצעד המכוון להחזיר את המצב במזרח התיכון כפי שהוא היה לפני 1948" (כלומר לפני שהייתה מדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל).

לוי אשכול ניסה להניע את המעצמות הימיות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, - לממש את הערבויות אשר ניתנו לישראל 10 שנים קודם לכן להבטחת השיט הישראלי במצרים. התברר כי הערבויות האלה לא היו שוות את הנייר עליהן הן נכתבו. המעצמות סרבו ללוות אוניות ישראליות דרך המיצרים. סגירת המיצרים לפני השיט הישראלי הייתה קָאזוּס בֶּלִּי ברור, אך ישראל לא מיהרה להגיב. היא ניסתה לשכנע את האו"ם ואת המעצמות הימיות לעמוד בהתחייבויותיהן המובהקות, אך ללא הועיל - סכנת המלחמה נהייתה מוחשית.  כוחות מצריים התרכזו לכל אורך הגבול הארוך. במיוחד נשקפה עתה סכנה של התקפה מצרית מצד רצועת עזה.  גם הצבא הסורי התרכז לאורך הגבול, מאל-חמה בדרום עד לאזור תל-אל קאדי בצפון. הפגזות הסורים על יישובי הספר הלכו ותכפו. קיבוץ להבות הבשן, הקיבוץ של אחי אברהם, שוכן לרגלי רמת הגולן. מעל לקיבוץ היה משלט סורי. משם המטירו אש תותחים ספוראדית על קיבוץ להבות הבשן.

הצבא הישראלי גויס והתרכז בדרום בריכוזים ניכרים במועצות האזוריות בני-שמעון, אשכול ושער הנגב.  השנה הייתה שנה חקלאית מבורכת, הקמה הייתה בשלה ומוכנה לקציר. אני חששתי כי המצרים יציתו את שדות החיטה שבהן נתרכזו החיילים שלנו. הקומביינים שלנו ושל שאר הישובים המרוחקים מרצועת עזה גויסו למבצע קציר בשדות לאורך גבול רצועת עזה.

ראש הממשלה נאם בראשית יוני 1967 נאום לאומה. המצב היה מסובך ומביך. לוי אשכול לא שלט בעצמו. במקום להפגין ביטחון הוא גמגם ממש. זה היה הגמגום המפורסם של לוי אשכול. ואכן, המצב היה מורכב מאוד. מיצרי טירן היו סגורים לשיט ישראלי. שום אנייה לא יכלה להגיע לנמל אילת או להפליג ממנו. כל הצבאות העוינים עמדו זה מול זה בכוננות עליונה. האו"ם, ארצות הברית ושאר המעצמות נתגלו בחוסר אונם ובחוסר רצונם לסייע. ברית המועצות נתנה גיבוי מלא, דיפלומטי וצבאי, לתוקפנות המצרית סורית. מלוא אחריותה של ברית המועצות למשבר הקשה שנתהווה הובהר לי רק מאוחר יותר. והנה, ביום שני, החמישי ביוני 1967, נסעתי כרגיל עם יצחק גרופר לתל-אביב. בדרך שמענו בחדשות שקרבות כבדים פרצו בכל החזיתות. לא הייתה שום הודעה רשמית של צה"ל. היו רק דיווחים מצריים וסוריים. המצרים דיווחו על ניצחונות מזהירים של צבאותיהם. המצב היה מאוד מדאיג.

בתל-אביב היו מדי פעם אזעקות והכול נכנסו למקלטים. האווירה הייתה דחוסה וקשה מאוד. מעודדת על ידי ההודעות המצריות בדבר ניצחונותיהם, החליטה ירדן להתקיף את מטה האו"ם בארמון הנציב בירושלים ולגרש משם את חיילי האו"ם. זאת, לאחר שירדן חזתה בהתקפלות האום בלי כל התנגדות מכל שטח סיני ורצועת עזה. מטה האו"ם אמנם נכבש ע"י צבא ירדן והאו"ם התקפל, אך כעת נכנס צה"ל לפעולה וכבש תוך קרבות מרים את ארמון הנציב מצבא ירדן. הירדנים התחילו להפגיז את ירושלים בתותחים מנבי-סמואל בצפון.

בשעות אחר הצהרים התבהר המצב. הייתה הודעה מדובר צה"ל:  חיל האוויר הפציץ שדות תעופה מצריים בסיני ובמצרים. מרבית שדות התעופה הוצאו מכלל פעולה. אווירונים רבים הושמדו על הקרקע. באופן דומה הותקפו בעת ובעונה אחת גם שדות התעופה הצבאיים בסוריה, בעירק ובירדן. בהתקפה הזאת של חיל האוויר, המתוכננת היטב ומבוצעת היטב, הוכרעה המלחמה ממש ביומה הראשון. חילות האוויר של מדינות ערב יצאו מן המשחק. חיל האוויר הישראלי שלט בשמים בכל החזיתות. צה"ל עבר להתקפה מוחצת ברצועת עזה ובסיני ושעט דרומה אל עבר תעלת סואץ. באותו הזמן המשיכו הסורים להמטיר אש תותחים על יישובי הצפון. אחרי כיבוש ארמון הנציב המשיך צה"ל להתקיף את הצבא הירדני. היו קרבות אכזריים ועקובים מדם בירושלים, ששיאם היה ב"גבעת התחמושת", בבית הספר לשוטרים.

בשובל חפרנו תעלות קשר ומקלטים. חברים רבים גויסו לתפקידי שמירה רבים. הוטל עלינו לשמור על שלושה גשרים של קו הרכבת לבאר-שבע. היה חשש שקבוצות מסתננים יחבלו ברכבת. אני הייתי מפקד חוליה ששמרנו על גשר הרכבת מעל לוואדי פוחארי. באמצע הלילה שמעתי צעדים של אנשים שהולכים על פסי הרכבת. פקדתי על שמואל מנדלסון לכוון את המקלע לכיוון דרום, במקביל לפסי הרכבת, בזווית קטנה כלפי מעלה. כאשר הצעדים התקרבו נתתי לשמואל פקודת אש. הוא היה מופתע, אבל הפעיל את המקלע. כמה שעות לאחר מכן שמענו פיצוץ עז מכיוון צפון. המחבלים כפי הנראה עקפו אותנו ופוצצו גשר צפונה לגזרה שלנו. בבוקר אספנו את שאר החוליות של שובל משני הגשרים האחרים. יוחנן האוזמן לקח את העוזי שלו וירה צרור אחד ארוך. הוא אמר: "שלא יגידו עלי שלא יריתי במלחמה הזאת אף כדור". 

האירועים התפתחו במהירות. צה"ל הגיע לגדות התעלה. השיט בתעלת סואץ הופסק.  התותחים בראס נסראני, מול האי טירן שותקו והמעבר נפתח שוב לאניות ישראליות לנמל אילת. כמו כן עם כיבוש שרם א-שייח הושלם כיבוש חצי האי סיני כולו. במרכז הארץ הדף צה"ל את הצבא הירדני אחורה. צה"ל פרץ דרך שער האריות לעיר העתיקה של ירושלים ושחרר את הר הבית. חיילי צה"ל הגיעו נרגשים ונרעשים לכותל המערבי. אחר השלמת טיהור כל אזור ירושלים מן הצבא הירדני שטף צהל את גב ההר צפונה עד שכם וג'נין ודרומה עד בית-לחם וחברון. לבסוף שוחררה כל בקעת הירדן מנוכחות הצבא הירדני. רוב הצבא הירדני נסוג דרך יריחו חזרה לממלכת הירדן. כל ארץ ישראל הייתה בשליטתנו.

בשלב האחרון של המלחמה עלו הטנקים של צה"ל בכמה ראשים על רמת הגולן. העיירה קוניטרה נכבשה. גם ארבעת הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן נכבשו, מג'דל שמס,  עין קיניה, מסעדה ובוקעתה.

המועקה, שהייתה נחלת כולנו בתקופת ההמתנה הארוכה, נתפוגגה בבת אחת. המלחמה נגד שלוש ארצות ערב, - בגיבוי מלא של ברית המועצות, נסתיימה תוך ששה ימים בניצחון מזהיר של ישראל. כל ארץ ישראל הייתה משוחררת. ירושלים הייתה מאוחדת. מחומותיה שוב לא איימו לגיונרים ירדניים על תושבי ירושלים היהודים.

בשלהי המלחמה נהרג חברנו מולה אגין. רכבו עלה על מוקש ברצועת עזה. מולה הוא בן קיבוץ דגניה ב'. נסעתי לדגניה להביא את הוריו של מולה להלוויה בשובל. למחרת נסעתי שוב לדגניה ב' להחזיר את ההורים. הפעם לקחתי אתי את יניב שבדיוק מלאו לו 10 שנים. מדגניה לא חזרנו לשובל. נסענו צפונה ללהבות הבשן. לא ידעתי מה הוא המצב שם. חששתי כי הפצצות הסורים גרמו נזק רב. מתברר שהקיבוץ עמד על תילו. הנזקים היו זניחים. ירדה ממנו המועקה של הרעשות תותחים מקריות, ספוראדיות, תכופות מן ההר השולט על הקיבוץ ממזרח. בקיבוץ הייתה הרגשת ניצחון ורווחה. באותו ערב הייתה בלהבות הבשן מסיבת ניצחון. מסתבר שלא היו ללהבות נפגעים במלחמה.

במסיבה סיפרו חיילים מיחידות שונות על חוויותיהם במלחמה. חלק מהם השתתפו כצנחנים בכיבוש שרם אל-שייך. אחרים השתתפו בקרבות המרים בירושלים. חיילים אחרים דיווחו על כיבוש רמת הגולן. יניב השתתף במסיבה וקיבל תיאור חי על מהלכיה. אברהם הספיק כבר לעלות למשלט הסורי מעל ללהבות. הוא הביא משם יומנים של חיילים סורים, אשר דווחו על כל תנועה בקיבוץ מתחתיהם. ישראל הייתה מוכנה כעת לכרות שלום עם מדינות ערב  ולחזור לגבולות הקו הירוק בתמורה להסכם שלום חתום, אך ארצות ערב לא היו מוכנות לכך. הן התאספו בחארטום, בירת סודאן. שם  הכריזו על שלושת הלאווים: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל ולא משא ומתן עם ישראל.

(על רקע טנק סורי ברמת הגולן. מימין לשמאל:??, עמיקם צור, רענן בן צור, יניב צור, יוסי צור, אורי צור, גלעד בן צור, אברהם בן צור. יולי 1967)

 

שינוי מהותי בהשקפת העולם שלי

אני שיניתי את השקפת העולם שלי בעקבות הכרזת נשיא מצריים בביר גפגפה, בעת פרוץ המשבר לאמור: "הנני סוגר היום את מיצרי טיראן בפני השיט הישראלי, כדי להחזיר את המצב כפי שהוא היה לפני 1956, זאת כצעד להחזרת המזרח התיכון למצב כפי שהוא היה לפני 1948!", וגם בעקבות הכרזת מדינות ערב בוועידתם בחרטום לאחר המלחמה. הבנתי כי תקוותינו לשלום אמת עם ארצות ערב בדורנו הן אשליות. הסתכלתי על מפת ארץ ישראל והבנתי כי עלינו ליישב את הארץ ובאופן זה להבטיח גבולות בטוחים, ברי הגנה. רק הרחבת ההתיישבות בכל חלקי הארץ  תביא את מדינות ערב לשולחן המשא ומתן על שלום עם ישראל.

ואכן מפעל התיישבות בחלקי הארץ המשוחררים התחיל זמן קצר לאחר תום הקרבות. קיבוץ של הקיבוץ המאוחד, מרום הגולן, עלה להתיישבות ברמת הגולן. ייסוד כפר עציון בישר את היישוב מחדש של גוש עציון. קבוצה של גוש אמונים התיישבה בסבסטיה במרכז השומרון. ממשלת ישראל הייתה הססנית ולא נחושה בקשר להתיישבות זאת. אחרי משא ומתן ארוך ומיגע פונו המתיישבים בסבסטיה. הם התיישבו בהסכמת המדינה בקדומים. 

טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, יזם הרחבה משמעותית של שטח השיפוט של העיר, יחד עם בנייה מסיבית, מזורזת באזורים שנתווספו לבירת ישראל. כמו-כן שוקם הרובע היהודי בעיר העתיקה והורחבה הרחבה ליד הכותל המערבי.

 

רכישת טלסקופ רפלקטור 8 אינץ' ובניית צריף המצפה.

בראשית יולי 1967, נסעו גדי ויהודית מאירי לשליחות התנועה לקנדה. הם הפליגו בים דרך נמל חיפה. הסעתי אותם לנמל בג'.מ.סי. של הקיבוץ. אחרי שנפרדתי מהם נסעתי לבית המלאכה של מר סלומון בחיפה, ממנו רכשתי את הטלסקופ 4 אינץ' שש שנים קודם לכן. התייעצתי אתו בקשר לטיב הטלסקופ המשומש "8 של הגברת הירש. מר סלומון נתן לי חוות דעת חיובית מאוד על המכשיר. הוא מכיר אותו היטב. הוא התקין אותו וגם תחזק אותו. הוא נסע אתי להר הכרמל ובדק שם יחד אתי את המכשיר, שלא היה בשימוש במשך תקופה ממושכת. לא הצלחנו שם להביא את שתי המראות להתאמה אופטימאלית. מר סלומון יעץ לי לרכוש את המכשיר. הוא מוכן לבוא לשובל ולהביא את הטלסקופ למצב אופרטיבי. הסכמתי. שילמתי לגברת הירש את הסכום המוסכם, 4000 לירות. בתמורה קיבלתי לא רק את הטלסקופ, ארוז בשלושה ארגזים אוריגינליים, כי אם גם ספריה אסטרונומית שלמה, כולל שלושה אטלסים שמימיים, ועוד הרבה ספרות אסטרונומית וכיסא מסתובב להסתכלות בטלסקופ. העמסתי הכול על הג'.מ.סי. וחזרתי הביתה לשובל עם טלסקופ "8. כעת הייתה לי בעיה. את המכשיר הזה לא ניתן היה לאחסן מתחת למיטה שלי בחדרנו. עד להקמת צריף המצפה הוא שכן כבוד בחדר הטבע של הקיבוץ. מר סלומון בא כמובטח לשובל וסיים בהצלחה את כיול המכשיר והתאמה מדויקת של שתי מראותיו. כעת חיפשתי מקום מתאים להקמת המצפה. מטעמי ביטחון ובטיחות לא ניתן להקים אותו במקום חשוך אופטימאלי, מחוץ לגדר הקיבוץ. גם לא ניתן היה להקים אותו על ראש הגבעה. שם היו יותר מדי אורות. מאידך, גם לא ניתן היה להרחיק אותו לפריפריה של הקיבוץ. מסביב לקיבוץ הייתה גדר עם תאורת גדר.  חיפשתי בקיבוץ את המקום החשוך ביותר. מצאתי אותו ממערב למרפאה. כאן היו עצים גדולים שמנעו הסתכלות בטלסקופ בכיוון צפון ובכיוון מזרח. הם גם הסתירו את האור מכיוונים אלה. בכיוון דרום ובכיוון מערב האופק היה פנוי. לא היו אורות שיכלו להפריע לתצפיות.

תכננתי את מבנה המצפה. בין הספרים שקיבלתי יחד עם הטלסקופ היה גם ספר לבניית מבנים לטלסקופים קטנים. בחרתי מהספר תוכנית של צריף במידות 3 x 4 מטר, עם גג נפתח עם גלגלים, המסוגל לנוע על פסים, הנשענים צפונה למבנה על קורות עץ חזקים. הכנתי שרטוטים מדויקים של המבנה. כמו כן סיכמתי עם מרכז הבנייה הכנת יסוד עובר, מבלוקים וחגורת בטון ויסוד מבטון לטלסקופ עצמו. היסודות סומנו כך ששני הקירות הארוכים יעמדו בדיוק רב מאוד בכיוון צפון דרום. עם המסגרים סיכמתי רכישת 4 גלגלים והכנת 4 מחזיקי גלגלים מכופפים, להברגה לתוך קורות העץ של הגג.  נשארו לי אלף שקל מתקציב המועצה. מסכום זה קניתי את העצים לבניית הצריף, את הדיקטים לכיסוי הקירות הפנימיים ופח גלים מגולוון לגג. גובה הצריף נקבע לפי גובה הטלסקופ.

בחורף 1967/8 בניתי את הצריף בנגריה של שובל בעזרת הבנים. הצריף הושלם בינואר 1968. חרגתי בסך 500 לירות מן התקציב. החריגה נובעת מהתקנת שלט אלומיניום וחריטה בפנטוגרף: "מועצה אזורית בני-שמעון, האגודה הישראלית לאסטרונומיה, מצפה שובל". כמו כן קניתי שני ארונות פח לאחסון מכשירים שונים וספרות אסטרונומית,  שולחן וכיסא ו---מצלמה משוכללת לצילום דרך הטלסקופ. המועצה האזורית כיסתה גם את החריגה הזאת מתקציבה.  

במבט לאחור עשיתי שגיאה גסה בתכנון המצפה:  לא תכננתי הכנסת מיזוג אויר לצריף, לשם וויסות הטמפרטורות. בצריף הסגור, ללא חלונות וללא אוורור, היו הפרשי טמפרטורות קיצוניים, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף. אלה השפיעו לרעה וחיבלו במכשירים האופטיים העדינים.  גם הטלסקופ וגם המצלמה ניזוקו כעבור זמן לא רב מהפרשי טמפרטורות אלה. השגיאה הזאת מוסברת על ידי העובדה שבשנה זאת, 1967, לא הייתה בכל רחבי קיבוץ שובל אפילו יחידה אחת של מיזוג אוויר.


(מצפה שובל, עם הגג פתוח והטלסקופ 8 אינטש)

 

 

בקיץ 1967 עשה הקיבוץ בשני מחזורים טיולים לבית לחם, לבריכות שלמה, ולחברון, וגם לירושלים, רמאללה, שכם, בקעת הירדן ויריחו.  מצפון לירושלים, בשועפאת, ראינו והתפעלנו מן הארמון המפואר של המלך חוסין. בשכם טיפסנו על הר גריזים ונפגשנו עם שומרונים. לראשונה עשינו הכרות עם אזורים נרחבים של ארץ ישראל שהגישה נמנעה מאתנו מאז 1948.

בינתיים המשכתי לעסוק בגזברות. נסעתי יחד עם יצחק גרופר בטנדר שברולט לתל-אביב. שם, במרתף של משקי הנגב חיכה לי הקטנוע, ה"ווספה", עליה רכבתי ברחובות הכרך. כעת, בימי חופשת בית הספר, ביולי אוגוסט, נסע אתי יניב פעמים רבות לתל-אביב. הוא ישב על המושב האחורי של הווספה. נכנס אתי לבנק החקלאות ולבית הקיבוץ ארצי, למשביר המרכזי  ולסוחרים השונים  אתם היו לנו עסקים.  כך הוא קיבל  מושג מה האבא שלו עושה שם בעיר הגדולה.

 

עמיקם עושה בחינת בגרות בגיל 15 שנים. 

בשנה 1967 היה עמיקם בכיתה י'.  החבר וורדי מבית קמה הכין אותו למבחני הבגרות. ואכן, נתאפשר לו לגשת בגיל הצעיר הזה למבחני בגרות והוא עמד בהם בכבוד. בשנה 1968, כשהוא היה צריך להיות בכיתה י"א, עמיקם התחיל ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא התחיל ללמוד שנה א' הנדסה, ביחד עם תלמידים הרבה יותר מבוגרים ממנו. 

 

1968 

טיול הקיבוץ לסיני.

בראשית 1968, יצאו חברי הקיבוץ בשני מחזורים לחצי האי סיני ולתעלת סואץ. במהלך הטיול הזה ציירתי ציורים רבים שהנציחו את מה שנגלה לעינינו. ראינו לכל אורך הדרך כלי מלחמה מצריים הרוסים  ושרופים. בביר-גפגפה, שם התרברב נשיא מצרים ג'מאל עבדול נאסר, ראינו שרידי אווירונים ומסוקים מצריים פזורים על כל השטח. הגענו להר הגבוה במרכז סיני, לרגלי הר משה והר סנטה קטרינה. לרגלי הר משה נמצא שטח מישורי שהבדואים מציינים אותו כמקום שבני ישראל חנו שם כאשר משה עלה להר לקבל את התורה. זה המקום שם הכינו את עגל הזהב ורקדו סביבו.

לרגלי הר משה נמצא מנזר סנטה קטרינה. ביקרנו בו וגם ישנו בו. הדבר המרשים ביותר במנזר הזה זה הוא חדר בו מאוחסנים איברי גוף של כמרים שמתו. אצטבאות עם גולגלות, עם גפיים הכול ממוין ומשומר. למחרת הלינה במנזר עלינו אל פסגת ההר. שם במרומי ההר הקראתי לחברי שובל את שירת האזינו:

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי-----". שירה, נבואה זאת של משה רבנו ערב מותו, זאת לדעתי הנבואה הגדולה ביותר בכל ספר התנ"ך. היא מאפיינת את עם ישראל ואת גורלו בתקופה ההיא, - וגם בימינו אלה. לצערי, חוששני שחברי שובל לא קלטו את המסר של השירה: 

"------וישמן ישורון ויבעט, שמנת, עבית, כסית וייטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו-----"

בחזרנו מן הטיול למדנו על פעולת התגמול של צה"ל בכראמה, בעבר הירדן, פעולה שנכשלה.


(יוסי קורא את שירת "האזינו" במרומי הר סיני)

 


(יוסי מצייר על גב המשאית)

 


(יוסי ואילנה על רקע אל-עריש)

 

ראשית הטיפול בהקמת מפעל בשובל.

קיבוץ שובל בדק מספר רב של פרויקטים להקמת תעשייה אך דחה את כולם. עוד בנתניה בדקנו רעיון של מפעל לתקליטים. כמו-כן התחלנו עוד בנתניה לייצר שסתומים חוזרים. המסגרייה בנתניה עסקה גם ביציקות של מתכות קלות. מאוחר יותר נבדקו מפעל למסבי כדורים, מפעל ליצור מקשרים, ועוד רעיונות מרעיונות שונים.  הנהלת הקיבוץ דחתה את כל היוזמות האלה.

בשנה 1966 הצטרף לקיבוץ גרעין השלמה גדול, גרעין "רגב".  רבים מחברי הגרעין היו חיפאים. מהם למדו בבית הספר בוסמת. הייתה להם הבנה בנושאים טכניים. שאלתי את חברי הגרעין איזה סוג תעשייה הם היו מעוניינים להקים בשובל. מתשובותיהם התגבש הרעיון להקים בשובל מפעל מתכת, מפעל לעיבוד שבבי.

פניתי אל אבי רוזן, מרכז מדור התעשייה בקיבוץ ארצי. הוא אמר שאחרי מלחמת ששת הימים היו פניות מצד משרד הביטחון לעודד הקמת מפעלי מתכת שיעמדו בקשר עם תע"ש, התעשייה האווירית והתעשיות הביטחוניות. אבי רוזן תכנן הקמת שלושה מפעלים לעיבוד שבבי לשלושה קיבוצים, עמיר, ברעם ושובל.

התוכנית שהוכנה ע"י אבי רוזן דרשה למימושה לפחות 14 עובדים קבועים. למפעל זה דרושים עובדים רבים לתקורה (לא לייצור ישיר): מנהל, מנהל יצור, הכנת כלים (toolmaker), מבקר איכות, מחסנאי, תמחירן ומנהל חשבונות ואיש אחזקה. אם לא יהיו לפחות 14 עובדים בשלב הראשון של המפעל, המפעל לא יוכל להיות רווחי.

כאן שוב נתגלתה ההנהלה המשקית של שובל בצרות אופקיה. הנהלת המשק דחתה את התוכנית בטענה שאין לקיבוץ אפשרות להפריש 14 עובדים למפעל המתוכנן, כי אם 8 עובדים בלבד. עם החלטה זאת של הנהלת המשק הפסקתי את הטיפול בהקמת המפעל. בתגובה על הפסקת היזמה להקמת המפעל עזבו כמה חברים מרכזיים של גרעין רגב את הקיבוץ, ובראשם החבר נגלר.

בשנה הזאת התחלתי לתת קורסים באסטרונומיה בבית הספר היסודי. מכשיר "8 טינסלי הוא מצוין לארגון חוג לילדים ולנוער. ערכנו תצפיות על הירח, ראינו על פניו צל הרים כהרים, צפינו בשבתאי, בטבעותיו וירחיו, צפינו בצדק ובארבעת ירחיו, ראינו את נוגה בתור חצי ירח ואחר כך כסהר דק, הולך וצר מתצפית לתצפית.

 

חבלי לימודי בגרות של אורי

בשנה 1968 למד אורי בכיתה י"ב במוסד החינוכי "מבואות הנגב".  אלי לוי היה המחנך שלו. אורי דרש ללמוד לקראת תעודת בגרות, דבר שלא היה מקובל במוסד. אלי לוי אמר לאורי שאם ישראלה, מנהלת המוסד תסכים לכך, הוא יוכל ללמוד לקראת בגרות והוא, אלי לוי בעצמו, ישמח לסייע לו. יצרתי מגע עם מנהלת המוסד והיא הסכימה שאורי ילמד לבגרות.

אורי התחיל ללמוד ברצינות לבגרות. אבל, - כעבור זמן מה הוא הוצא מן הכיתה. כנראה הייתה התערבות מדור המוסדות של התנועה: "מה פתאום לומדים לבגרות במוסד של השומר הצעיר?!!". בלי לדבר אתנו נאסר על אורי להמשיך ללמוד לבגרות. נאמר לו שהקיבוץ יסיע לו ללמוד לבגרות בין סיום הלימודים במוסד לבין גיוסו לצה"ל. זה לא נסתייע. הלימודים נסתיימו ביוני. ביולי התגייס אורי לצבא, לשורות הנח"ל.

 

1969

חידוש הטיפול בהקמת מפעל מתכת בשובל

כעבור שנה פנתה אלי הנהלת המשק לחדש את הטיפול בהקמת המפעל, במגבלה שבהתחלה יעבדו בו שמונה חברי קיבוץ בלבד. התייעצתי עם אבי רוזן. הוא הביע דעתו שלמפעל זעיר כזה אין כל סיכוי להיות רווחי. יחד עם זאת הוא הציע לגשת להקמת המפעל. לאחר הקמתו הוא יגדל ויתרחב. הסכמתי לחדש את הטיפול בנושא בשני תנאים: א. יהודה וויס, מרכז המסגרייה, יצטרף לצוות, ב. דני דוניבסקי, מהנדס, חבר גרעין רגב העובד בתעשייה האווירית לוד, יצורף לצוות ההקמה. תנאים אלה נתקבלו וחידשתי את הטיפול בהקמת המפעל.

 

 

 

 

פרק שישי:   הקמת מפעל המתכת וריכוז המפעל.

אבי רוזן יזם ביקור של גרעין המפעל בנהרייה במפעל לכלי חיתוך של סטף וורטהיים. אבי רוזן סבר שקיים סיכוי של שיתוף פעולה עם סטף וורטהיים. החברה התלהבו מאוד. מלאי ציפיות נסענו לנהריה. בפגישה עם סטף הוא שאל אותנו מה הוא הניסיון התעשייתי שלנו. אמרנו ביושר שאין לנו ניסיון תעשייתי. יש לנו בשובל ניסיון רב בניהול משק חקלאי. הוא שאל מה הרקע המקצועי של הצעירים המיועדים לעבוד במפעל. אמרנו לימודים בבית ספר בוסמת. הוא צינן מאוד את ההתלהבות שלנו: ניסיון חקלאי ורקע של בית ספר בוסמת זה לא מספיק. הוא הציע לנו להקים את המפעל לעיבוד שבבי ולהתגלח מספר שנים על הזקן של התעשייה האווירית ושאר מפעלים של התעשייה הביטחונית. אם לאחר כמה שנים נרצה לעסוק ביצור כלי חיתוך נוכל לעשות זאת. הוא שלף קטלוג עב כרס של כלי חיתוך.  "כמה דפים מתוך הקטלוג הזה אנו מייצרים כאן. עוד כמה דפים מיצרים בקיבוץ חניתה. את כל היתר עוד ניתן לייצר".

החברה היו מיואשים. הם חשבו שכבר מתחילים לעבוד בשיתוף עם המפעל של סטף וורטהיים.  נכנסנו למסעדה בנהריה ואכלנו ארוחת צהרים. אבי רוזן הציע לנו לעשות בדיוק את מה שסטף וורטהיים הציע. להקים את המפעל ובשלב הראשון להתמחות בעבודות מדויקות עבור התעשייה האווירית והתעשיות הביטחוניות.  ולמעשה כאן נתגבשה התכנית המעשית של הקמת המפעל.

שוב, בסיוע אבי רוזן, ביקרתי בתעשייה האווירית לוד. שם ראיתי לראשונה מכונות לעיבוד שבבי מפוקדות מחשב. היו אלה בעיקר מכונות כרסום כבדות. לשאלתי, מדוע המחרטות ומכונות הכרסום הקלות לא ממוחשבות, נאמר לי: המחשוב כל כך יקר. הוא לא משתלם במכונות הקטנות והזולות. היה זה ב- 1969, שש שנים אחרי המצאת המחשוב למכונות לעיבוד שבבי.  היה זה שנים ספורות לפני המהפכה המיקרו-אלקטרונית בראשית שנות השבעים.

החלטתי כי בשלב הראשון יהיו רק מכונות קונבנציונאליות. המכונות הממוחשבות היו לא רק יקרות ביותר, הן התיישנו טכנולוגית הרבה יותר מהר מתקופת הבלאי הטבעי שלהן. בכל שנה הופיעו בשוק דגמים חדשניים יותר, משוכללים יותר ואפילו זולים יותר. אם נעבור את שלב ההרצה בהצלחה, נוכל בשלב השני להצטייד באופן הדרגתי גם במכונות ממוחשבות. ההשקעה שנדרשה במכונות לעיבוד שבבי, למערך הביקורת ולמבנה הסתכם בשש מאות אלף לירות. (מאה וחמישים אלף דולר). זה היה בהחלט סכום קטן מאוד להקמת מפעל. במגעים עם פקידי משרד המסחר והתעשייה הובהר לי כי אין סיכוי לקבל מעמד מפעל מאושר להשקעה הזאת:

א. המפעל לא נמצא באזור פיתוח א'  במפת המשרד. גבול אזור פיתוח א' עובר 2 ק"מ מערבה לקיבוץ בתוך שדות המשק. 

ב. אין בהשקעה חדשנות טכנולוגית.

לכן לא היינו זכאים למענק בגין ההשקעה. כן היינו זכאים להלוואה נוחה לתקופה של 8 שנים.

בשלב זה היה לי מגע עם אליעזר פישמן, אשר התחיל את הקריירה של ייעוץ פיננסי במשרד קטן בבניין של משקי הנגב ומשקי הדרום, ברחוב עמינדב בתל-אביב. הוא הציע לי הצעות לקבל בכל זאת מעמד של מפעל מאושר. ההצעות של פישמן נראו לי Fishy,   והחלטתי לנתק מגע עמו.

בסיוע של אבי רוזן ארגנתי הכשרה של שנה אחד לגרעין המרכזי במפעלי התעשייה האווירית בבאר-שבע "רמת"א".  זאב טאוב קיבל הכשרה בחריטה. אשר ישראלי ואהרון גרץ קיבלו הכשרה בכרסום. יהודה וויס קיבל הכשרה בהכנת כלים ומכשירנות. המהנדס דני דוניבסקי הועבר מן התעשייה האווירית לוד לרמת"א באר-שבע כדי לעקוב אחרי הכשרת העובדים. ציקי, צבי לוין, עבד זמן קצר בלבד בתעשייה האווירית. כל העובדים קיבלו בעת ההכשרה שכר עבודה מן התעשייה האווירית. הייתה זאת למעשה ההכנסה הראשונה של הקיבוץ מן המפעל העומד לקום.

את בחירת הציוד עשיתי תוך כדי התייעצות עם אבי רוזן ועם חברי צוות המפעל. לצורך הקמת המפעל נעזרנו בשירותי יועץ חיצוני, יוסף אנגל (תמורת 4000 לירות). בעת ההיא לא הייתה בכל שובל אף יחידה מותקנת של מיזוג אויר. תוכנית המפעל דרשה התקנת מיזוג אויר. לא הצלחתי לשכנע את החשמלאי, אפרים שחר, בצורך למיזוג אויר במפעל. הוא טען: כולם מסתדרים בשובל בלי מיזוג אויר. מה פתאום המפעל צריך מיזוג? מקסימום אפשר להתקין יחידות צינון. משלא הצלחתי לשכנע את אפרים שחר נסעתי יחד אתו ליועץ יוסף אנגל בחולון. הוא הסביר לאפרים: "לכם בנגב יש יתרון בולט על מפעלי מתכת באזור תל-אביב. האקלים אצלכם יבש. כתוצאה מכך הפלדה לא מחלידה כמו באזור תל-אביב. מה ההיגיון להכניס את הרטיבות דרך יחידות צינון? בנוסף: אתם מתכוונים לבצע עבודות בדיוק רב. מידות המתכת משתנות בהפרשי הטמפרטורה בנגב. מיזוג אויר דרוש גם לשמירה על דיוק גבוה". זה שכנע את אפרים.  המפעל היה המבנה הראשון בשובל עם מיזוג אויר.  רק הסיוע בשכנוע של אפרים שחר שילם את מחיר הייעוץ, אך עזרתו הייתה הרבה יותר גדולה ומשמעותית.  אשר ישראלי דרש כי מכונות הכרסום תהיינה מתוצרת צרפת. אלה מכונות כרסום יקרות מאוד. והנה למדתי מיוסף אנגל כי זה עתה חזר ישראלי מיפן והוא קיבל שם את הסוכנות של חברת ניגטה. הכרסומות של ניגטה הן לא רק הרבה יותר זולות מאלה מתוצרת צרפת, המבנה שלהם הרבה יותר יציב ויותר טוב. רכישת 2 מכונות כרסום ניגטה חסכו לנו השקעה של כ- 40 אלף לירות בערך. בדיעבד ניתן לסכם שהמכונות היפניות היו מעולות.  זה נתן לנו את הביטחון להעדיף בעתיד ציוד יפני על ציוד אירופי או אמריקני.

 

סיום קורס מכ"ים של אורי. 

ביולי 1969 סיים אורי קורס מכ"ים בכרמיאל.  כשנסענו לשם, אילנה, עמיקם יניב  ואני, התרחש אירוע היסטורי: האדם הראשון נחת על פני הירח.  כמה ימים לאחר מכן, בעת ההמראה מן הירח כיוונתי את הטלסקופ לשם. סברתי שבהמראה כלי השיט יחולל ענן אבק ענקי על הירח שאולי אוכל לצפות בו.  צילמתי את הירח דרך הטלסקופ. בפיתוח אכן ראינו נקודה חשודה שלא הייתה קיימת על מפות הירח. אבל, בבדיקה יותר קפדנית הסתבר שהיה זה פגם בפילם, - ולא ענן אבק על פני הירח. –

 

שבוע ציור בצפת

בקיץ 1969, הוזמנו, ציירי שובל, אליעזר רחילוביץ, חיים מאירס ואני, להתארח בביתם של משפחת אלקלעי בצפת. ציירנו בהדרכת אלקלעי ובחברת תלמידים שלו,  נופים ודמויות בצפת, בציורי יום ובציורי לילה. במיוחד זכור לי איש זקן מאוד שגר לבדו בדירה קטנה, אך נקייה להפליא. מאוד רצינו לצייר אותו. אך הוא התנגד לכך.  הוא הסביר לנו: " אני כבר זקן מאוד. עוד מעט ואשיב נשמתי לבורא. איני רוצה להשאיר כאן למטה שום דבר, גם לא ציור של הדיוקן שלי".

 

הכרות ראשונה עם "תקנות הקיבוץ".

בסוף שנה זאת, 1969, סיימתי את התפקיד של גזבר הקיבוץ והתחלתי להכניס את אלעזר גרנות לרזי הניהול הפיננסי. באחד הימים בהיותי עם אלעזר בתל-אביב, קראתי לראשונה את "תקנות הקיבוץ" של הקיבוץ הארצי. תקנות אלה היו אמורות להחליף את התקנון הבסיסי של הקיבוץ, שחובר עוד בתקופת המנדט הבריטי. מרבית חברי הקיבוץ לא היו כלל מודעים לקיום תקנון בסיסי לקיבוץ. כאשר קראתי את סעיפי התקנות האלה חשכו עיני. חשתי: אם תקנות אלה יתקבלו בקיבוץ שובל, לא אוכל יותר להישאר חבר בקיבוץ. תקנות אלה היו בעיני אבסורד אחד גדול. מסמך שאין בו לחבר קיבוץ שום זכויות.  העובדה שמזכירות הקיבוץ הארצי השתמשה בסמכותה כדי לאכוף תקנון זה על הקיבוצים העידה, לדעתי, על ניוון מרחיק לכת של תנועת השומר הצעיר, תנועה שהחלה את דרכה כתנועה חברתית חלוצית.  הבעתי דעתי באוזני מזכיר הקיבוץ שאני מתנגד בתוקף שהקיבוץ שלנו יאמץ את התקנות האלה. פרטי התנגדותי יפורטו בהרחבה בשלב יותר מאוחר.

 

עמיקם תלמיד באוניברסיטת תל-אביב.

בשנה 1969, עמיקם למד שנה א' מהנדסים באוניברסיטת באר-שבע, שהייתה אז אוניברסיטה צעירה מאוד. עמיקם רצה ללמוד מתמטיקה, אבל עדין לא הייתה מחלקה למתמטיקה בבאר-שבע. על-כן 

הוא עבר בסוף אוקטובר 69 לאוניברסיטת תל-אביב  והחל שם את לימודיו. בשנים 1969/70 ו- 1970/71 הוא השלים את חוק לימודיו לתואר ראשון במתמטיקה, שהוענק לא ב- 1972 "בהצטיינות".

בשנים 1971/72 ו- 1972/73 הוא השלים שם את לימודיו לתואר שני - מוסמך במתמטיקה. שהוענק לו "בהצטיינות יתרה" "SUMMA CUM LAUDE"

 

וויכוח עם "עתודות"

החל מ- 1960, חסך הקיבוץ פיקדונות על שם החברים בשתי קופת גמל, ב"עוצמה" וב"קופת הפועלים החקלאיים". בשנה 1969 יזם הקיבוץ הארצי העברת חסכונות בקופות גמל של חברי הקיבוצים במוסד תנועתי בשם "עתודות", הקשור לבנק הפועלים. כדי לשכנע גזברים להעביר פיקדונות גמל ל"עתודות" הבטיח הלל גרביה, מנהל "עתודות", לתת הלוואות למפקידים בעתודות בתנאים טובים מאלה, הניתנות ע"י בנק לאומי (8.5%, ריבית לא צמודה). "עתודות" לא קיימה את ההבטחה הזאת. ההלוואות ש"עתודות" העמידה לרשות המפקידים אצלה נפלו בכמה פרמטרים מתנאי ההלוואות שניתנו ע"י בל"ל.

ניהלתי מאבק ממושך עם המוסד התנועתי "עתודות" , אשר הפר באופן בוטה הבטחה שניתנה בראשית המגע אתו. הלל גרביה לא התייחס כלל לטענה של אי-כיבוד הבטחה.  הוא גייס את הכלכלן אמציה גנס בניסיון האבסורדי להוכיח שלקיבוץ כדאי לשלם ריבית גבוהה יותר מריבית נמוכה יותר. מזכיר שובל, אברהם נתנזון, הזדעזע מעצם העובדה שאני מעז להתווכח עם מוסד תנועתי.

הוויכוח עם "עתודות" הוכיח לי:

א. מוסדות הקיבוץ הארצי, מנימוקים השמורים עימם, לא נוהגים ביושר עם נציגי קיבוצים. 

ב. וועדת הביקורת של התנועה אינה אובייקטיבית. היא נותנת גיבוי בכל מקרה למוסד התנועתי.

 

1970

עם גמר עבודתי בגזברות הייתי חייב הרבה חודשי תורנות בעבודה במטבח.  תוך כדי כך המשכתי לטפל בהקמת מפעל המתכת. מוסדות הקיבוץ היו הססנים מאוד. נתקיימו דיונים על גבי דיונים מבלי לקבל החלטה חד משמעית להקים את המפעל. בינתיים גמרו חברינו באביב 1970 שנה של הכשרה בתעשייה האווירית באר-שבע. הם חזרו לסידור העבודה של הקיבוץ, כי המפעל עדיין לא הוקם.

 

לימודים אקסטרניים באוניברסיטת לונדון:

נרשמתי ללימודים באוניברסיטה הפתוחה של לונדון במקצועות אנגלית, גרמנית ומבוא לכלכלה. הלימודים התנהלו בהתכתבות. לקראת המבחן באנגלית עשיתי הכרות עם כמה שירים של המשורר לונגפלו. שנים מן השירים האלה תורגמו על ידי מאוחר יותר לעברית. גם השיר "העורב" של אדגר אלן פו הרשים אותי מאוד וגם אותו תרגמתי לעברית. לא היו לי בעיות בשפה הגרמנית. בחרתי את המקצוע על מנת להקל עלי לקבל תעודה בלימודים אלה. את התועלת הרבה ביותר הפקתי מלימודי מבוא לכלכלה. שיטת ההוראה בכתב הבריטית היא מצוינת. ניתן ללמוד בהתאם לקצב הקליטה של החומר. שולחים את התשובות רק אחרי שהחומר נלמד באופן יסודי והובן כראוי.

בלימודים אלה הובהר לי לראשונה שממשלת ישראל בשנות השישים הכניסה את המשק הישראלי למיתון על פי מודל של תורה כלכלית אנגלית, שלדעת מחבריה מאפשרת למנוע זעזועים של משברים כלכליים עמוקים. תורה זאת מתאימה אולי לאנגליה ולכמה מדינות במערב. ברם, ישום תורה זאת, אם אכן היא נכונה, בתנאים של ישראל באמצע שנות הששים הייתה הרסנית ומסוכנת ביותר.

 

כניסה לדירה של 42 מטר מרובע

בקיץ 1970, נכנסנו לגור ב"שיכון שובל" לדירה בגודל של 42 מטר מרובע, בה שני חדרים, מטבחון ומקלחת. זאת הייתה התקדמות לעומת דירתנו הקודמת בגודל 33 מטר מרובע. בדירה זאת זכינו לקבל לראשונה מקרר חשמלי.

 

השתתפות במועצה של הקיבוץ ארצי בבית-זרע.

בקיבוץ הארצי החלה להתגבש מדיניות השוללת כל התיישבות מעבר לקו הירוק. והנה, עמדה על הפרק ההתיישבות ברמת הגולן. לקיבוץ ארצי הוצע ליישב קיבוץ בגשור. הדעות היו מחולקות. התנועה הקדישה מועצה מיוחדת בקיבוץ בית זרע לדון בנושא: "להתיישב או לא להתיישב ברמת הגולן". מזכירות קיבוץ שובל קבעה ארבעה צירים למועצה, זאת מבלי לקיים כל דיון על נושא ההתיישבות בגולן. ארבעת המועמדים נבחרו בקפדנות רבה מבין מתנגדי העלייה לגשור. בשיחת הקיבוץ הבעתי דעתי שיש בשובל גם חברים המחייבים את ההתיישבות בגולן. וגם להם מגיעה נציגות במועצה. על סמך זה צרפו אותי כציר חמישי למועצה. לשמחתי החליטה המועצה ליישב את גשור בקיבוץ של השומר הצעיר. גשור קיימת ברמת הגולן עד עתה 36 שנים.

 

אורי בקורס קצינים

בשנה 1970 סיים אורי בהצלחה קורס קצינים במחנה בה"ד 1.

 

מילואים בשדה בוקר

בסתיו 1970, יצאתי לחודש מילואים. יצא לי להתגייס יחד עם כמה חברים מקיבוץ רביבים לשמירה על שדה בוקר בכלל, ועל דוד בן גוריון בפרט. חברי רביבים תכננו אז את הקמת מפעל הפלסטיק שלהם בעוד אני מתכנן את מפעל המתכת בשובל. יצאנו לסיורים מעניינים. מדי בוקר בדקנו צירים בנחל צין. הרביתי לצייר תמונות נוף ותמונות של דמויות חיילי המילואים.

עיקר תפקידנו היה לשמור על דוד בן גוריון. "הזקן" נהג כל בוקר לצעוד רגלי בכביש הכניסה לשדה בוקר. אנחנו תפסנו עמדות בהר ממול כדי לשמור עליו מרחוק, בעוד אחד מאתנו היה צועד יחד אתו ושומר עליו מקרוב. בלילות היינו שומרים על הדשא לפני הצריף של דוד ופולה בן-גוריון. בראש הצריף הותקנה אנטנה גבוהה. אני הייתי מציב את הכיסא שלי כך שכוכב הצפון הוא בדיוק בקצה האנטנה הזאת.  במהלך הלילה הייתי מבחין בתנועתו של כוכב הצפון מסביב לצפון האמיתי (מעגל שהרדיוס שלו קרוב למעלה אחת). במחזור ששמר על בן גוריון לפנינו חגג הזקן את יום הולדתו ה- 84. בין האורחים הרבים שבאו לבקרו הייתה גם שכנתו מקיבוץ רביבים האימא של האלוף יפה. שני דברים היו משותפים לה ולזקן: שניהם היו מן העיירה פלונסק בפולין. שניהם היו באותו הגיל ממש. הגברת יפה הזמינה את הזקן לבקר אותה ברביבים, והוא הבטיח לה ביקור גומלין. באחת השבתות בזמן המילואים שלנו הגיע מתל-אביב  טנדר עם בוכטה של פרחים, שי של בן גוריון לגברת יפה. נסענו בשיירה משדה בוקר לרביבים. הגברת יפה גרה באחד הבתים בקומה העליונה. אנו אבטחנו את הבית מכל העברים. ככל שהביקור ארך,  כן פרחו הבדיחות בינינו, אנשי המילואים.

אנשי רביבים ערכו לבן גוריון ולנו סיור יסודי במשק של רביבים. רצה המקרה ולמחרת בבוקר יצא לי להיות המלווה של בן-גוריון בצעדת הבוקר שלו. שאלתי אותו איך הוא התרשם מרביבים. כאן התגלה לי בן גוריון כלוקאל-פטריוט מושבע של שדה בוקר. "הצאן שלנו הרבה יותר טוב מן הצאן שלהם"  לא זו בלבד אלא "המטעים שלנו הרבה יותר מוצלחים מן המטעים של רביבים", ובכלל, "שדה בוקר הרבה יותר יפה מרביבים". נהניתי מן המילואים האלה יותר מכל ימי המילואים בהם שרתי עד אז. 


(מושא השמירה)

 


(צוות המלואימניקים מעל נחל צין)

 


(המילואימניק רב"ט יוסף צור)

 

הכרעה בנושא הקמת מפעל המתכת.

בינתיים נמשכו הדיונים במוסדות קיבוץ שובל השונים בקשר להקמת המפעל. בסתיו 1970 החליטו מוסדות הקיבוץ בישיבה משותפת של מזכירות הקיבוץ וועדת המשק ברוב של קול אחד לא להקים את המפעל. הנושא הגיע לדיון ולהכרעה בשיחת הקיבוץ בסוף דצמבר 1970. כאמור, מזכירות הקיבוץ וועדת המשק הציעו לא להשקיע 600,000 לירות (125,000$) בהקמת המפעל. אני יעצתי לקיבוץ לא להקים מפעל בקיבוץ אם מוסדות הקיבוץ לא תומכים בהקמתו. יחד עם זאת פירטתי את הסיכויים מול הסיכונים. פירטתי את העובדה ששלחנו חברים מוכשרים להכשרה, כמו גם את העובדה שהקיבוץ דן כבר בהרבה מאוד פרויקטים תעשייתיים ואנו מחויבים להרחיב את הבסיס המשקי. להפתעתי, הקיבוץ החליט בהצבעתו ברוב כן להקים בשובל את המפעל לעיבוד שבבי.

 

1971

הקמת מפעל המתכת

השנה 1971, עמדה בסימן הקמת המפעל בשובל. הוזמנו המכונות באירופה וביפן. נבנה בניין המפעל.

שטח המבנה היה בגודל 10X20 מטר למכונות, ועוד 10X10 מטר לחדר ביקורת, למשרדים ולשירותים. ההובלה של מכונות הכרסום מיפן לארץ הייתה ע"ח חברת ניגטה. המכונות הגיעו לארץ ישר לתערוכה של ציוד תעשייתי בגני התערוכה בשלהי הקיץ 1971. אחת משתי מכונות הכרסום הופעלה שם על ידי כרסם שלנו, אשר, בהדרכה של 2 יפנים, שהגיעו לתערוכה יחד עם המכונות. על המכונות היה רשום: נמכר למפעל המתכת בשובל. המכונות עוררו עניין רב, גם בגלל המבנה היציב שלהן וגם בגלל מחירם הזול מאוד בהשוואה לציוד אירופי או אמריקני מקביל.

בתערוכה הזאת בשנה 1971 כמעט ולא הוצגו עדין מכונות לעיבוד מתכת מפוקדות מחשב! מכונת הכרסום הכי משוכללת הייתה מסוגלת לכרסם קונטורות בהתאם לשרטוט, מודרכת ע"י קרן אור. אחרי התערוכה הועבר הציוד לשובל והותקן במפעל. התברר כי מכונת הכרסום שעבדה בתערוכה עבדה כצפוי. אבל לא הסתדרנו עם מכונת הכרסום השנייה, שלא הופעלה בגני התערוכה. פנינו לסוכן והתלוננו. כעבור יום הופיע במפעל יפני נמוך קומה עם ארגז כלים קטן. הוא שחרר שני ברגים, והכרסומת עבדה פיקס. מסתבר כי ברגים אלה הבטיחו את המכונות בעת המשלוח. במכונת הכרסום הראשונה נפתחו הברגים האלה ע"י היפנים כבר בתערוכה.

כאשר כל המכונות היו מוצבות וחדר הביקורת היה מצויד בכל מכשירי המדידה, הזמנו את נציגי התעשייה האווירית באר-שבע לביקור ולאישור המפעל כקבלן משנה. נציגי התעשייה האווירית באו בפנים קודרות מאוד. בתום הסיור במפעל הם בישרו לנו:

א. הקמתם מפעל לתפארת. אנו גם מכירים את טיב העובדים, שהרי עברתם הכשרה אצלנו. אין בעיה לאשר אתכם כקבלן משנה של התעשייה האווירית.  

ב. לצערנו, משרד הביטחון הקפיא את כל ההזמנות, כי לאחר מלחמת ששת הימים מילאו את כל המלאים בכל המחסנים. כרגע יש בצורת קשה בהזמנות חדשות.

גם נציגי משרד הביטחון שביקרו במפעל התפעלו ממנו, אך אמרו שברגע זה  אין מכרזים. הם הבטיחו לנו לשתף אותנו במכרזים הראשונים אשר יוציאו בעתיד. שלחנו עובדים להכשרה בקורסים של התעשייה הזעירה בת"א בנושאי השחזה וביקורת איכות.

  

מילואים בכור האטומי בדימונה

בסתיו 1971, יצאתי לחודש ימים לשמור על הכור האטומי בדימונה. שמרנו בזוגות, שני אנשים בכל עמדה. כל אחד שמר שש שעות וישן שש שעות. גם השמירה וגם השינה בעמדות היו לא נעימות, בגלל  מכת יתושים שלא הרפו מאתנו. אחרי השמירה יכולנו לכאורה לישון בצריפים, אך גם שם היו התנאים קשים, רעש, יתושים, חום ומחנק. לא ישנתי שם יותר משעתיים. חיפשתי ומצאתי את ספרית הכור.  זה היה חדר ממוזג אוויר ושקט.  הבאתי אתי את חומר הלימודים לקראת הבחינות באוניברסיטה הפתוחה של לונדון. בספרית הכור היו תנאים אידיאליים ללמוד. פגש אותי שם פרופסור וויניה הררי.  הוא דאג לכך  שישקו אותי קפה כאוות נפשי. כעת הייתי מסודר היטב.  חודש המילואים הזה בכור גם כן זכור לי כחוויה נהדרת. זה אפשר לי לגשת לבחינות כעבור חודש כשאני מוכן בכל המקצועות.

   

הרצת מפעל המתכת.

בחודש דצמבר 1971, התחלנו להריץ את המפעל. קיבלנו כמה פריטים ליצור מן התעשייה האווירית. מאחר ולא יכולנו אז להשיג הזמנות משמעותיות מן הסקטור הביטחוני, התחלנו לחדור לשוק של המפעלים התעשייתיים באזור. התחלנו לייצר תבניות לכוסות לפוליביד, משמר הנגב, ווסתים למפעל נטפים, שאז עשה את ראשית צעדיו במערכות טפטוף. יצרנו חלקים למפעל חסין-אש בבאר-שבע, חלקים למפעלי ים המלח, ולמפעל הבקבוקים "טמפו" בירוחם. יותר מאוחר הרחבנו את חוג הלקוחות: "תעמל" מזרע,  "כבירן" כברי, "חרושת כבלים מסילות", :עשות" אשקלון, מנועי בית-שמש. לגיוון יכולת הביצוע רכשנו פְנטוֹגְרָף. העבודות שבוצעו בו החזירו את ההשקעה תוך זמן קצר. 

לא הצלחנו לחדור ליצור בכור האטומי. המחירים שהם הציעו עבור עבודות מדויקות ביותר היו לחוצים מדי. עמדנו לראשונה בתחרות עם מפעלים שהיו מצוידים כבר במכונות מפוקדות מחשב.

 

אורי משתחרר מצה"ל

בקיץ 1971, השתחרר אורי כקצין (סגן משנה) מצה"ל. הוא התחיל  מיד לעבוד בשלחין. בו זמנית הוא פנה כי יאשרו לו כמובטח לימודי בגרות. העניין נתקל בסחבת.  בעקבות זאת אורי החליט לעזוב את הקיבוץ. הוא עבר לירושלים, שם החל לעבוד במטה הארצי של המשטרה. הוא למד לקראת בגרות.

עם השלמת הבגרות הוא החל ללמוד הנדסאי מחשבים בקורס דו-שנתי במכללת הדסה, באותו בניין של בית ספר קלן בו למדתי שנתיים מגיל 14 עד 16.


(אורי, יוסי, עמיקם. 1971)

 

1972

מות אבא סבא יצחק שפירא

ב- 5 בפברואר 1972 נפטר האבא האהוב של אילנה, סבא יצחק שפירא. הוא הצליח להעביר את משפחתו בשלום דרך תקופת השואה. יחד עם שני בניו שמואל וגיורא (פַּלִּי ואוֹטִי) ועם סבתא אטל, הוא הסתתר בחורף הקשה 1944/5 בבונקר שהוכן מבעוד מועד בהרים מעל לכפר ז'יאר, בקרבת העיירה ליפטובסקי סוואטי מיקולש. אחרי המלחמה המשפחה עלתה ארצה וגרה ברמת גן.

 

מכרז לייצור מצמדים לטנקים. 

באביב 1972, שיתף אותנו משרד הביטחון במכרז גדול לייצור מקשרים לטנקים רוסיים. עברתי עם דני ד., מהנדס המפעל, על השרטוטים ושאלתי אותו האם לדעתו אנחנו מסוגלים לייצר מקשרים אלה בציוד שלנו.  הוא השיב בחיוב.  הגשנו הצעת מחיר נמוכה, על סף הרווחיות או אפילו מתחת לסף זה, במטרה לקבל את העבודה. סברתי שאם נוכיח לעצמנו וללקוחותינו שאנו מסוגלים לייצר מקשרים לטנקים זה יהווה שידרוג משמעותי למפעל. ואכן, - זכינו לקבל את המכרז.  פקידי משרד הביטחון מסרו לנו  שהמחיר שהצענו אכן נמוך מזה שהציעו המתחרים, אך הם מפקפקים אם נצליח לייצר את המוצרים בתנאי רווחיות. לא יכולנו להתחיל ביצור באופן מיידי. את הפלדה המיוחדת היה עלינו להזמין בחו"ל.  בסתיו, עם הגיע הפלדה התחלנו לייצר. והנה, כעבור כמה חודשיים, כשהיינו באמצע תהליך הייצור, נקראתי למשרד הביטחון, שם נמסר לי, כי מסיבות שונות המשרד נאלץ לבטל את ההזמנה. (כנראה שגברה שם החלטה להוציא את הטנקים הרוסיים מן השימוש). משרד הביטחון הבין שנגרם לנו נזק כבד. פקידיו הבטיחו לנו שני דברים:

א. משרד הביטחון יפצה אותנו באופן מלא על ההשקעה שביצענו כבר בחומר גלם ובעבודה.

ב.  המשרד ישתף אותנו במכרזים שיצאו במגמה לתת לנו עבודות במקום ההזמנה שבוטלה.

ביטול ההזמנה הגדולה גרם לזעזוע ולחוסר עבודה זמני. יחד עם זאת היה בביטול ההזמנה גם צד חיובי לא מבוטל. ברור לי כי ביצוע ההזמנה במחירים שהצענו היה גורם לנו הפסד. הפיצוי היה הוגן ונדיב. לא הפסדנו על העבודה שהשקענו עד כה. כרגע היה לנו מלאי גדול של פלדה ספציפית שהוזמנה למכרז ולא היה לה שימוש אחר. ביטול ההזמנה נעשה פחות משנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כפי שיסופר להלן, משרד הביטחון חידש את ההזמנה באמצע מלחמת אוקטובר.

 

השתתפות בקורס "תלם" (תוכנית לקידום מנהלים) באוניברסיטת תל-אביב. 

בשנה הראשונה להרצת המפעל לא נזקקתי ליום עבודה שלם לריכוז המפעל. נרשמתי ונתקבלתי לקורס "תלם" (תוכנית לפיתוח מנהלים) באוניברסיטת תל-אביב. קורס זה נתקיים במשך יומיים כל שבוע. הדגש בקורס זה לא הושם על הישגים אינדיווידואליים, כי אם על היכולת לשתף פעולה בקבוצות. אנחנו, התלמידים היינו צריכים להתחלק לקבוצות ולהגיש עבודות במשותף.

אני הייתי חבר בקבוצה מאוד מעניינת. הבולט בקבוצה היה יצחק שושן מחופית ליד כפר וויתקין. הוא היה קצין בכיר, אלוף משנה מיל. בחיל הים. הוא היה מפקד המשחתת "אילת" בזמן שהיא טובעה ע"י טיל רוסי שנשלח לעברה מספינה מצרית, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. בזמן הקורס הוא שימש מנכ"ל מפעל צמיגי אליאנס באור עקיבא. אנחנו התאספנו פעמים רבות בווילה של משפחת שושן בחופית כדי להתכונן לשיעורים ולהכין את העבודות. חבר נוסף בקבוצה היה גם הוא מוותיקי חיל הים, עזרא קדם, רב החובל שפיקד על מילוט אניות שרבורג מצרפת לישראל בליל חג המולד 1969. בקורס, אבל לא בקבוצה שלנו, היה מפקד חיל הים בשנים 1968-1972, האלוף אברהם בוצר. בעת הקורס הוא היה מנכ"ל קו צינור הנפט אילת אשקלון - קצ"אא. נוסף להם היו בקבוצה שלנו המהנדס גיורא לוין, מוותיקי מהנדסי מקורות. דוד מרכוס ממושב גבעת שפירא ואהרון תמרי, אף הוא מחופית.

ממש בזמן שלמדתי באוניברסיטת תל-אביב, למד שם גם עמיקם לקראת התואר השני במתמטיקה. הוא עזר לקבוצה שלנו רבות בבעיות מתמטיות שנתקלנו בהן. הוא היה מורה מעולה ונתחבב על כל חברי הקבוצה.

 

1973 

רצח ג'ו אלון בארצות הברית.

בן דודי ג'ו אלון היה מוותיקי חיל האוויר של ישראל. הוא היה מפקד בית הספר לטיסה של חיל האויר בבסיס חצרים. לאחר מכן הוא נתמנה, בדרגת אלוף משנה, לנספח אווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון.

סמוך מאוד לסיום תפקידו זה, נרצח ג'ו אלון ליד ביתו בוושינגטון בראשון ביולי 1973. נסיבות הירצחו לא נתבהרו עד היום. ארונו הוטס ארצה והוא נטמן בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

 

סיום קורס תלם.

בקיץ 1973, נסתיים קורס "תלם". כל המשפחה נסעה אתי לתל-אביב להיות נוכחים בטקס הענקת התעודות,  ושם קרה מקרה משעשע. פתאום, ממש לפני הכניסה לאולם הטקס, נקרעו המכנסיים שלי בתפר מאחור. - גם זה עלול לקרות. החנויות כבר היו סגורות. אילנה הצליחה לשכנע בעלת חנות בגדים לפתוח לנו. בו במקום קנינו זוג מכנסים חדש ובא לציון גואל.

קורס תלם הקנה לי דברים חשובים ומשמעותיים בתחום הניהול, לא רק כלכלה וניהול ייצור כי אם גם  יחסי אנוש,  ויחסי עבודה בכלל. אך החשוב מכל, הוא לימד את החשיבות של העבודה בצוות, כי זכיתי להיות בצוות טוב ורציני. 

גם עמיקם סיים בקיץ 1973 את לימודיו לתואר שני במתמטיקה. עמיקם למד לפני גיוסו לצה"ל. עתה היה עליו להתגייס. אילנה ארגנה מסיבה צנועה ביום שישי, 5 באוקטובר בערב, לציון סוף לימודיו לתואר שני, אותם סיים בהצטיינות יתרה, וגם לקראת גיוסו לצה"ל, שנקבע ליום א', 7 באוקטובר.

 

פרוץ מלחמת יום כיפור

למחרת, ביום כיפור שחל בשבת, חלבתי חליבת צהרים ברפת. והנה, - מן הרדיו בקעו החדשות על התקפה מתואמת של מצרים וסוריה בצפון ובדרום. הוקראו צווי גיוס. מתברר כי כישלון מודיעיני ו/או מחדל של הערכה לא נכונה של חומר מודיעיני מצד ממשלת ישראל, גרם שישראל לא הייתה מוכנה למלחמה הזאת.

ילדי שובל הבוגרים היו בטיול בסיני. כולם היו חייבי גיוס. הם חזרו מסיני לאילת. אני נסעתי בלילה לאילת להביא אותם חזרה לשובל. הכבישים היו עמוסים בשיירות צבאיות שזרמו דרומה.

הגיוס של עמיקם נדחה. לצה"ל היו כעת משימות יותר דחופות מארגון קורס קצינים. אורי לא היה בארץ. הוא שהה באנגליה אצל יעל גריווס בקנט (נכדה של דוד שמעון מעין גנים). הוא עבד  במשק חקלאי של חברים של יעל. כאשר שמע על פרוץ המלחמה, עזב את אנגליה ושב לארץ (בלי להודיע לנו). משדה התעופה הוא תפס טרמפ עם חבר כנסת של מפא"י ממשוב סתרייה. את חפציו השאיר אצל המושבניק בסתרייה. הוא מיהר להתגייס. אורי צלצל אלינו וביקש שנשלוף את חפציו מסתריה. בשלב ראשון הוא הוצב בקרבת אילת, כי היה חשש שגם ירדן תצטרף למלחמה נגדנו.

סמוך לאחר פרוץ המלחמה הוזמנתי למשרד הביטחון בתל-אביב. דיברו אתי לא רק על חידוש ההזמנה למקשרים לטנקים הרוסיים, אלא על הרחבה משמעותית מאוד של ההזמנה האוריגינלית. ניתנה לנו אפשרות לתקן את המחירים. היה לנו יתרון על מתחרים אחרים, כי היה אצלנו מלאי גדול של הפלדות המתאימות. ההזמנה הזאת שימשה בסיס להרחבת המפעל ולהצטיידות במחרטה ממוחשבת ראשונה, כפי שיסופר להלן.

 

קרבנות שובל במלחמת יום כיפור.

בהתחלת המלחמה נהרג חימיטו, הבן הצעיר של משה ומלה אלון.  שני בני קיבוץ נוספים נפצעו קשה מאוד. רמי סידון, בן גילו ובן כיתתו של עמיקם, ואילן שרטר, בן גיל ובן כיתתו של אורי. נסעתי פעמים אחדות עם ההורים, ברוך ושושנה חכים  ואפרה ולאה שרטר לבית חולים בילינסון.

רמי סידון מת מפצעיו. אילן שרטר נפצע קשה מאוד בראשו. הוא הפך נכה במאה אחוזים. הוא אמנם חי עד היום, אבל איננו מסוגל עוד לתפקד ולתקשר וזקוק לטיפול צמוד 24 שעות ביממה.

מבני המשפחה הקרובים: משי מילוא נלחם ברמת הגולן. הוא לכאורה עבר את המלחמה בסדר, ברם החוויות הקשות שהוא עבר לא הרפו ממנו. כשנה אחרי המלחמה הוא קיבל התמוטטות עצבים, ממנה לא התאושש יותר. צה"ל, אחרי מאבק ממושך, הכיר בו כחלל מלחמת יום כיפור.

נחום פרידברג נפצע קשה בעיר סואץ. הוא שכב זמן ממושך בבית חולים שיבא. הוא החלים לגמרי מפצעיו.  היום הוא רופא קרדיולוג מעולה בבית חולים העמק בעפולה. ליד נחום שכב בבית החולים שיבה ירון חיימי. הוא נפצע בתעלת סואץ. גם הוא החלים לגמרי מפצעיו. אחיו, אורי, (גם הוא נכד של דוד שמעון מעין גנים) היה בעת פרוץ הקרבות  במשלט החרמון שנכבש ע"י הסורים. הוא הצליח להתחמק וירד בכוחות עצמו מן ההר והצטרף לכוחות צה"ל. בן קיבוץ שובל, אמיר הולצמן, בן של יוסקה וזיוה, היה במשלט החרמון בזמן שזה נכבש ע"י הסורים, נשבה והיה קרוב לשנה בשבי הסורי.

המלחמה הפתיעה את צה"ל ומצא את כוחותינו בלתי מוכנים לגמרי. הקרבות המרים והאכזריים בסיני וברמת הגולן גבו קרבנות רבים מאוד. כעבור 10 ימים של בלימת המצרים בדרום והסורים בצפון עבר צה"ל להתקפת נגד. בדרום צה"ל הצליח לחצות את תעלת סואץ ולהקים ראש גשר בגדה המערבית של התעלה. במהלך הזה כיתרו כוחותינו את הארמיה השלישית המצרית, שהייתה תקועה בסיני. לאחר ייצוב ראש הגשר וניתוק הארמיה השלישית המצרית התבססו כוחותינו לכל אורך התעלה דרומה. כניסה לתוך העיר סואץ שוב גבתה קרבנות רבים. גם נחום נפצע קשה בסואץ. למעשה לא עמד צבא מצרי חזק בין צהל וקהיר, בירת מצרים. באמצעות האו"ם ולחץ בין-לאומי ואמריקני הושג הסכם שביתת נשק בקילומטר ה- 101 בכביש לקהיר.

גם בצפון עברו כוחותינו להתקפת נגד ושחררו את חלקי הגולן שנכבשו ע"י הסורים.  גם כאן המרחק לדמשק לא היה גדול. במאמץ עקשני כבש צה"ל בחזרה את משלט החרמון. כל זה  גרם גם לסורים להסכים להפסקת אש.

בראשית נובמבר גויס עמיקם והחל קורס קצינים במצפה רמון.  בסוף נובמבר נפטר דוד בן-גוריון. חניכי הקורס  של עמיקם היו הכוח שהבטיח את מהלך ההלוויה בשדה בוקר. אילנה ואני השתתפנו בהלוויה המונית זאת, ופגשנו שם את הצוער עמיקם.

 

הרחבת מפעל המתכת והעברת שובל על מפת משרד המסחר והתעשייה  מאזור ב'  לאזור א'. 

חידוש ההזמנה למקשרים לטנקים רוסיים וההגדלה המשמעותית של ההזמנה, חייבו להתארגן בהתאם. במחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר הזמנתי תכנון של הרחבת המפעל. היקף ההזמנה ולוח הזמנים חייבו להצטייד במחרטה ממוחשבת. קיימתי מגע עם משרד המסחר והתעשייה כדי להבטיח מימון נאות להרחבת המבנה ולציוד החדש. הפקידים, אשר לפני ארבע שנים טיפלו במימון להקמת המפעל ולא מצאו עילה לתת לנו מעמד של מפעל מאושר, - מסרו לי כעת שהזמנה זאת תזכה אותנו במעמד של מפעל מאושר. יתרה מזאת. הם זכרו כי המפעל שלנו הוקם באזור ב' של משרד התמ"ת, אך קו הגבול בין אזור א' לאזור ב' עובר מערבית לקיבוץ, בשדות המשק.

כעת מסרו לי אותם הפקידים כי בצפון נוצר תקדים שבקיבוץ מסוים כל שלושת האזורים א', ב', ו- ג'  עוברים את שטחי הקיבוץ.  הוחלט לכלול את המפעל של אותו קיבוץ באזור א'.  הם יעצו לי להביא אישור ממשרד החקלאות המאשר שמרבית אדמות המשק מצויים באזור א'. זה יזכה אותנו למפעל מאושר באזור א', עם כל ההטבות הנובעות מכך. העליתי  את קו הגבול של אזור א' על מפת שטחי העיבוד של שובל והשגתי מישראל גל, חבר קיבוץ נירים, מנהל המחלקה לפיתוח  במשרד החקלאות, את האישור המיוחל שרוב שטחי שובל באזור המועדף.  את האישור הבאתי למשרד מסחר ותעשייה. שם האישור תויק. התוצאה: מאז ועד היום  קיבוץ שובל נמצא באזור א' על מפת משרד התעשייה והמסחר. כתוצאה משינוי זה זכינו למעמד מפעל מאושר באזור עדיפות א',  משמע: מענק בשיעור 40% מן ההשקעה והיתר במימון נוח ביותר.

 

1974

וויכוח  עם הנהלת המשק על הגדלת המפעל

כעת החל וויכוח בבית עם הנהלת המשק, שהזכיר לי את הוויכוחים בעת הקמת המפעל. תוכנית ההרחבה של המחלקה הטכנית כללה הוספה של 400 מטר מרובע, בהשוואה ל- 200 מטר באולם הייצור הקיים. יוסקה הולצמן, מרכז המשק, טען שזה שיגעון גדלות מצידי ולא צריך שטח כל כך גדול.  הסברתי לו:

א. ההשקעה תמומן במענק בשיעור 40%,

ב. היתרה תמומן בהלוואה בריבית נמוכה. בגלל האינפלציה הגואה מחדש, רבית זאת היא למעשה רבית שלילית.

תגובת יוסקה הייתה:  "יוסי והאינפלציה!  זה שיגעון גדלות" 

למרות התנגדותו של יוסקה הצלחתי לקבל את אישור הקיבוץ. כל כך למה?

קברניטי הקיבוץ לא היו שלמים מאז ומתמיד עם אופי המפעל.  חיים ווייס (מאירס) ומהנדס המפעל דני ד., נשלחו לאנגליה לחפש מפעל נוסף.  הם חזרו עם הצעה להקים במסגרת המפעל הקיים  מחלקה לעיבוד ויצור חלקים מטפלון וחלקים מחומרים פלסטיים שונים. מחלקה זאת הצריכה גם ציוד מיוחד וגם שטח נוסף. ריכוז המשק סיכם אתי שבנימין וויגרט ירכז את הפעילות החדשה. סיכום זה היה מקובל עלי.  

 

סיום קורס קצינים של עמיקם

בדצמבר 1973, סיים עמיקם כחניך מצטיין קורס קצינים במצפה רמון. למורת רוחו הוא הוצב בשלישות ברמת-גן. אחרי מאבק ממושך הוא הצליח להשתחרר מן השלישות. הוא התנדב לתותחנים. מעבר זה חייב את עמיקם לחתום על 4 שנות שרות. עמיקם לא היסס לחתום על 4 שנות שרות בצה"ל.

 

שבוע נופש בבית ספר שדה "צוקי דוד" בסיני.

אילנה ואני יצאנו בחודש אוגוסט 1974 לשבוע ימים להר הגבוה בלב סיני, לרגלי הר משה, וקרוב למנזר סנטה קטרינה. ערכנו טיולים וסיורים מדהימים. שפעת המים הזורמים נתנו לי להבין איך בני ישראל יכלו להתקיים זמן ממושך במקום זה, בעת יציאת מצרים.  רכבנו על דבשות גמלים. לקחתי אתי חליל וניגנתי, ישוב באוכף הגמל, שירים כגון: "גמל, גמלי, - חבר אתה לי---"  או: "מולדתי ארץ כנען ומגמתי - ארץ חורן----" ועוד. כמו-כן הרביתי שם לצייר. כל אימת שנתעכבתי לצייר נעמדו סביבי ילדי בדואים. תמורת אבנים יפות נתתי להם ניירות, עפרונות וצבעים והם ציירו יחד אתי. אילנה מאוד נהנתה מסחר חליפין זה ומן ההשראה שניתנה לילדי הבדואים לצייר. הימים שבילינו בשלווה ובנחת בלב סיני היו ימים דרמטיים בזירה העולמית. פרשת ווטרגיט והשקרים בהם נסתבך נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, אילצו אותו להתפטר מכיסא הנשיאות.

 

משבר עמוק עם מוסדות הקיבוץ והתפטרות מריכוז המפעל.  

כאשר חזרנו מצוקי דוד חכתה לי הפתעה בלתי נעימה.  בהיעדרי ובלי להתייעץ אתי שינתה ועדת המשק בראשות דב קציר את דעתה, ומינתה את חיים מאירס כמנהל המחלקה לטפלון במפעל המתכת במקום בנימין וויגרט. אני מעריך מאוד את חיים כאדם וכחבר. אבל, היה ידוע לי כי יש לו קשיים להתבטא בעברית באופן בהיר וברור. בהיותי גזבר בין השנים 1966 ועד 1969, שימשתי גם כרכז קניות של המוסך.  חיים מאירס היה אז מרכז המוסך.  שוב ושוב היה עלי להחזיר הזמנות לספקים כי ההזמנות שחיים מסר לא היו מדויקות, או לא הובנו כראוי. ידעתי שמפעל המתכת חייב לדייק. לא רק בביצוע ההזמנות אלא גם בקבלת ההזמנות ובהעברתן ליצור.

התרעמתי על כך שמוסדות הקיבוץ שינו בלי ידיעתי ובלי להתייעץ אתי תחילה, החלטה של ניהול מחלקה במפעל, החלטה שנתקבלה בתיאום אתי. הסברתי שלא אוכל לשאת באחריות למפעל במידה וחיים יהיה מנהל המחלקה לטפלון. מוסדות הקיבוץ התעקשו. מחלוקת עמוקה זאת גרמה להתפטרותי מריכוז המפעל בתחילת 1975.

 

שבוע ימים לעזרת קיבוץ יחיעם 

יישובי הצפון סבלו מחדירת מחבלים מלבנון ומהפגזת קטיושות מלבנון. היה עליהם עול שמירה כפול ומכופל. התנועה החליטה לגייס מתנדבים לעזרת קיבוצי הצפון. באופן זה גויסתי לשבוע שמירה ביחיעם. לי זה היה טוב מאוד. הייתה זאת אתנחתא במתיחות ביני ובין מוסדות הקיבוץ. ביחיעם ארחו אותי אבוש וחנצה, שזה עתה החלימה מניתוח. אני ניצלתי את הזמן לצייר. ביום ציירתי במבצר יחיעם אך גם בתוך מפעל הבשר של הקיבוץ. גם בלילה ציירתי שתי תמונות צבעוניות בנושא "שמירה ביחיעם".

 

יום כיפור בירושלים

בשנה זאת עשינו, אילנה ואני, את יום הכיפורים בירושלים. התחלנו בשנה זאת מסורת של צום יום כיפור מחוץ לשובל. במרבית השנים עשינו את החג בירושלים ופעם אחת צמנו בצפת.

 

1975 

רכישת מחרטה ממוחשבת ראשונה למפעל

אחרי הודעתי על התפטרות מריכוז המפעל המשכתי לנהל אותו בפועל עוד מספר חודשים, עד שיקבע

לי מחליף.  בתקופה זאת נערכה תערוכה של מיכון בגני התערוכה. הייתי במשא ומתן עם סוכנים של פירמות שונות בקשר לרכישת מחרטה מפוקדת מחשב. בתערוכה הציג הסוכן של ציוד צרפתי שרכשנו ממנו בעבר 3 מחרטות קונבנציונאליות "ארנו-סמואה",  שתי מחרטות מפוקדות מחשב כמעט זהות. בכל זאת מחיר האחת היה גבוה ב- 100,000 לירות מהשנייה. המחרטה היקרה יותר, שמחירה 800 אלף לירות, הייתה מצוידת בצריח מפוקד מחשב  ל- 12 כלים שונים. המחרטה הזולה יותר באה בלי צריח זה. בלי כל היסוס החלטתי כי נרכוש את המחרטה היותר יקרה. הסיבה: כל היתרון של הפעלה ממוחשבת של המחרטה הולך לאיבוד אם צריך לעצור את העבודה כל פעם שעוברים מכלי חיתוך אחד לשני ולהחליף ידנית את הכלים. מחרטה זאת שימשה אותנו שנים רבות. גם לאחר שהופיעו בשוק מחרטות של דור חדש: CNC  = "computerized numerical control". המפעל לא רק הכניס יחידת מיזוג אוויר ראשונה בשובל, גם המחשב הראשון הוכנס בשובל במפעל המתכת.

באותו הזמן חיפשו דני ד. וחיים מאירס מכונה מתאימה לעיבוד הטפלון. הם בחרו מכונה יפנית, שלא מפוקדת מחשב.  מחרטה זאת לא הוכיחה את עצמה ויצאה מן השימוש אחרי זמן יחסית קצר. הנהלת המשק קבעה את יהודה מדניק כמחליף שלי בריכוז המפעל. החפיפה הייתה קצרה למדי. יהודה מדניק מנע ממני בגסות  גישה  למפעל, לאחר התבססותו בריכוז. ברם, הוא לא התאים לתפקיד ריכוז המפעל כלל ועיקר. הוא פשוט לא הבין את החומר בו הוא עסק. לאחר מספר חודשים מועטים הוא התפטר מן הריכוז. בסוף 1975 עבר ריכוז המפעל למהנדס המפעל, דני דוניבסקי.

 

 

פרק שביעי:   לימודים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 

עם סיום עבודתי כרכז המפעל פניתי לבועז כיתאין, רכז וועדת ההשכלה. ביקשתי אישור ללימודי כלכלה. מקובל היה כי הנוער שיוצא ללמוד אחרי הצבאי זכאי ל 3 שנות לימודים אוניברסיטאיים. וועדת ההשכלה אישרה לי שתי שנות לימוד בלבד. (בועז כיתאין היה בן כיתה של אורי).

פניתי לאוניברסיטת תל-אביב. על סמך השתתפותי בקורס תל"ם בשנים 1972-1973, ועל סמך תעודות וציונים במבוא לכלכלה, באנגלית ובגרמנית מן האוניברסיטה הפתוחה של לונדון, ביקשתי פטור משנה א' בלימודי כלכלה. אוניברסיטת תל-אביב לא הסכימה לוותר לי על שנה א'.  בעקבות סירוב זה פניתי לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. גם כאן ביקשתי פטור משנה א' בלימודי כלכלה והפטור הזה אכן ניתן לי. נרשמתי ישר לשנה ב' בכלכלה (קורס חד חוגי). הייתי כעשרים וחמש שנים מבוגר מרוב תלמידי הכיתה. אמנון קירשנר, גם הוא מהכיתה של אורי, למד אתי יחד לתואר ראשון בכלכלה. יש לציין כי גם אורי עצמו למד אז בדיוק שנה ב' כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

חשבתי שיש לי חור בהשכלה. לקראת לימודי המיקרו-כלכלה התייחסתי למקצוע זה בדחילו ורחימו. למעשה, לא היה לי מושג מה מסתתר אחרי השם המפוצץ הזה. שמעתי את הפרופסור המלומד בהרצאותיו, ושאלתי את עצמי האם הוא עצמו מאמין  במה שהוא מנסה להעביר לנו. פרופסור זה היה במקרה ראש החוג. אחרי כמה שיעורים תפסתי את עצמי. ידעתי כי עלי לנטוש את ביקורתי ולהתכונן למבחן במקצוע זה ברצינות. זה היה המבחן הראשון,  ולו נכשלתי בו, כל המשך לימודי היה עומד בסימן שאלה. לקראת המבחן הצטיידתי במבחנים משנים עברו וניסיתי לפתור אותם.

 

אורי מסייע לי לעבור בהצלחה מבחן ראשון וחשוב בכלכלה 

המבחן  היה צריך להתקיים ביום א' הקרוב.  ביום שישי בא אורי כהרגלו לשובל. זה היה צרוף מקרים משונה ומוצלח. גם אורי עבר באותו יום שישי בירושלים מבחן במיקרו-כלכלה. הוא הביא עמו את טופס המבחן. ניסיתי לפתור במבחן את השאלה הראשית המהווה 40% מן הציון. לא הצלחתי לפתור אותה בשום אופן. אורי ניגש אלי ואמר: "תראה, זה פשוט מאוד". הוא הראה לי את פתרון המבחן. אחרי הסבריו עברתי עליו שוב  ושוב, עד שידעתי לפתור אותו בעצמי.  וראה זה פלא: כשפתחתי ביום א' את גיליון המבחן, מה רואות עיני? השאלה הראשונה היא זאת שבה אורי נבחן.

לתלמידים אסור להעתיק, אך למרצים כנראה מותר. פתרתי את השאלה הזאת תוך זמן קצר. נותר לי די שהות לפתור את שאר השאלות שלא היוו לי כל בעיה. ראיתי איך ששאר חברי לכיתה מתקשים לפתור את השאלה הזאת. רוב הכיתה לא הצליח לפתור אותה. אני קיבלתי במבחן זה ציון 98. זה הקנה לי הרבה ביטחון לקראת המשך הלימודים.  בדרך כלל מקובל שהורים עוזרים לילדיהם בלימודיהם. והנה כאן, עולם הפוך, הבן עזר לאבא בלימודיו. אלפי תודות לאורי. בהמשך הלימודים גם עמיקם עזר לי באופן היעיל ביותר.

נוסף ללימודים בכלכלה אושר לי להשתתף כשומע חופשי בקורס לאסטרופיסיקה בהדרכת פרופ. יעקב בקנשטיין. זה היה קורס ללומדים לקראת תואר שני ודוקטורנטים. לי לא היה עדין תואר ראשון. היינו בסך הכול 5 תלמידים.  על לימודים אלה אכתוב בהמשך.

 

יניב מתגייס לצה"ל

בקיץ 1975 מלאו ליניב 18 שנים והוא התגייס לשריון. כעת הקן המשפחתי שלנו התרוקן. אורי גר ולמד בירושלים ושרת שם במשטרה. עמיקם נהיה תותחן ושרת רוב הזמן ברמת הגולן. וכעת גם יניב היה בצבא. תחילה ביקרנו אותו במחנה שמונים. סבתא אטל באה אתנו לכל סיום שלב של בנינו בצבא.  גם לסיום קורס הטירונות של יניב היא נסעה יחד אתנו.

 

1976

בתור חבר קיבוץ המשוחרר כליל מחובת עבודה, יכולתי להקדיש את כל זמני ללימודים. לקחתי בו זמנית הרבה קורסים, במגמה לסיים בשנה אחת גם את לימודי שנה ב' ושנה ג'. זה התאפשר לי גם מפני שכבר לא היו ילדים קטנים בבית. הקדשתי הרבה זמן ומרץ בהכנת עבודות. בכל קורס שניתן היה להמיר מבחן בעבודה העדפתי לעשות עבודה. העבודה הרצינית ביותר (לדעתי) שהגשתי בשנה הזאת הייתה עבודה סמינריונית  במקצוע מקרו-כלכלה בהדרכת פרופ.  ניסן ליוויתן: "הדגם של מחזור העסקים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה", "עבודה סמינריונית על מודל של מחזור העסקים המובא בספר של מבוא לכלכלה מאת פ. בֶּנְהַם, ועל התאמה בין מודל  זה ותופעות במשק הישראלי". יש בעבודה זאת ניסיון להראות את הנזק הכלכלי, המדיני והחברתי של החלטת ממשלת ישראל בסוף 1964, לגרום בישראל למיתון כלכלי יזום ע"י החלטת ממשלה.

 

תחביב חדש נולד:  חקר המשפחה.

באמצע 1976, התקיימה ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי בשובל.  לקראתה נתבקשנו להירשם כמתנדבים לארח בבית חברי הוועד הפועל.  כאזרח נאמן ומסור נרשמתי לארח חבר(י) הוועד הפועל.

בבוקר אחד בהיר, כשאני יושב בחדר על עבודה במקרו-כלכלה, אני רואה שני ילדי שובל יורדים בשביל לחדרנו עם חבר הועד הפועל: רפאל אלון מלהבות הבשן. בביקורי הראשון בלהבות ב- 1943, כשהקיבוץ ישב עדין בכרכור ליד עין שמר, הראה לי אברהם את רפאל אלון ואמר: זה הוא קרוב רחוק שלנו. שמו היה איכלגרין והוא שינה את שמו לאלון.  מאז ביקרתי בלהבות פעמים רבות ופגשתי את רפאל, אחר כך נפגשתי אתו כשהייתי גזבר בשנים 1966 עד 1969, ורפאל אלון היה מנהל קרן השומר הצעיר.   לא דיברתי אתו אז על קרבה משפחתית בינינו.  עכשיו, כאשר הוא ישב בחדרנו מולי שאלתי אותו: "רפאל, בעצם אנו קרובים, האם אתה יודע איך?"  הוא השיב: " כן, אני יודע שאנחנו קרובי משפחה, אך אין לי כל מושג איך ובאיזה אופן". אך כעבור זמן מה הוא הוסיף:  "אבל יש אצלי בבית ספר בשפה הגרמנית  "Die Eichen(l)grüns . ביקשתי ממנו שישלח לי את הספר. הוא השיב: "השתגעת? יש לי רק עותק אחד. לא אוכל לשלוח לך אותו. מצטער."  "רפאל" עניתי לו, "אתה היית עד לא מזמן מנהל קרן השומר הצעיר, אתה הרי יודע שכבר המציאו מכונות צילום! צלם את החוברת ותשלח לי עותק!". "כן" הוא ענה, "זה רעיון פשוט. אשלח לך עותק".  כמה ימים אחרי-כן קיבלתי את החוברת שנכתבה בשנה 1933, על ידי המורה גוסטב אייכנגרין מוולפנביטל. הוא וכמעט כל משפחתו נספו בשואה.  עם קריאת החוברת ידעתי מיד תשעה דורות יחד אתי או 10 דורות עם בני.  קריאת החוברת הבשילה בי רצון להשלים את העבודה שהחל בה גוסטב אייכנגרין בראשית תקופת הנאצים.

 

 ביקורת על תקנון: "תקנות הקיבוץ" 

 עברו 7 שנים מאז ראיתי לראשונה את "תקנות הקיבוץ".  מזכירים שונים ניסו להתמודד עם נושא העברת התקנון בשובל, אך התייאשו מן הניסיון.  בסתיו 1976 נבחר חיים הוברט כמזכיר הקיבוץ.

הוא פנה אלי: אני אעביר את "תקנות הקיבוץ" בשובל. בידי יצמח קקטוס אם הקיבוץ לא יאמץ תקנות  אלה. אם יש לך התנגדות, תעלה את התנגדותך בכתב ונדון בה. אבל את התקנות הקיבוץ יאמץ!".

על כך אני אסיר תודה לחיים הוברט עד עצם היום הזה. עד אז התנגדותי הייתה אינטואיטיבית בלבד. לא העליתי אותה בכתב באופן מסודר.  שנת הלימודים באוניברסיטה עמדה להתחיל. אך כאן המזל האיר לי פנים.  כמו בשנים רבות גם בשנה זאת במקום פתיחת שנת הלימודים החדשה, - התחילה שביתת מורים די ממושכת. ניצלתי את הזמן הזה כדי לנתח את תקנות הקיבוץ ולנסח שישה סעיפים, אשר חייבו, לדעתי, את דחיית התקנות האלה על הסף. התקנות האלה נוסחו בצורת חוזה מחייב בין חבר הקיבוץ לבין הקיבוץ ובין התנועה ובין גוף שנקרא "ניר שיתופי" או "ניר שיתופית".  החוזה הזה היה חד צדדי לחלוטין. לחבר הקיבוץ לא היו בו זכויות ולא הוגדרו בהן חובות הקיבוץ לחבר. לקיבוץ לא היו לפי חוזה זה כל זכויות בתנועה,  ולא הוגדרו חובות התנועה לקיבוץ. יתרה מזאת, לתנועה לא היו לפי חוזה זה כל זכויות בניר שיתופי (ת)  ולא הוגדרה חובות ניר שיתופי(ת)  לתנועה.  אין זה הכול.  לניר שיתופי (ת) לא היו כל זכויות בחברת העובדים. ולא הוגדרו חובות חברת העובדים כלפי ניר שיתופי (ת). לשולט בהסתדרות ובחברת העובדים הייתה, לפי חוזה אבסורדי זה, שליטה מוחלטת על ניר שיתופי (ת) ובאמצעותה על התנועות הקיבוציות, ובאמצעותם על הקיבוצים, ועל חברי הקיבוצים וחברותיו. בלטו בחוזה האבסורדי הזה במיוחד:

תקנות שנתנו גושפנקא לפגוע באלמנות וביתומים שנותרו אחרי חבר קיבוץ שנפטר וגושפנקא לפגוע בחבר קיבוץ למחרת פטירתו. התקנות האלה הוצגו לפני חברי הקיבוץ כאילו נתקבלו באופן שווה וזהה בכל התנועות הקיבוציות, אך זה לא היה נכון כלל ועיקר. תקנה 51 הייתה שונה מאוד בתקנות הקיבוץ של הקיבוץ ארצי בהשוואה לאותה תקנה בשאר התנועות. תקנה 51 של הקיבוץ ארצי הכניסה את הקולקטיביות הרעיונית כחוזה מחייב את חברי הקיבוץ. "חבר קיבוץ ינהג על פי העקרונות הלאומיים, החברתיים, המעמדיים והתנועתיים, כפי שהותוו או נקבעו בהחלטות האסיפה הכללית, או כפי שהותוו או נקבעו על ידי התנועה ואומצו על-ידי הקיבוץ".  כמו-כן ביקשה תקנה 51 להשתיק בחוזה חתום כל ביקורת מבפנים על החלטות התנועה: "לא ישתתף חבר בהקמה או בהפעלה של כלים ארגוניים, או בפעולה מאורגנת בישוב קיבוצי, למען קידום או הפצה של השקפות המנוגדות לעקרונות התנועה והחלטותיה."

ביקורתי שכנעה את חברי המזכירות לא לאמץ את "תקנות הקיבוץ". זאת בעיקר בגלל הסעיף הנותן גושפנקא לפגוע באלמן, באלמנה וביתומים שנשארו אחרי חבר(ת) קיבוץ שנפטר(ה).  בעקבות החלטת המזכירות לא לאמץ את התקנות, שיגרה התנועה לשובל את רכז המחלקה המשפטית של התנועה  החבר יהודה שלייאן מלהבות הבשן. זה לא היה מסוגל לסתור את טענתי כי התקנות נותנות גושפנקא לפגיעה ביתומים ובאלמנות. הוא אמר: "אז תאמצו את התקנות בלי הסעיפים האלה". חיבור תקנון חוזה כמו "תקנות הקיבוץ" היה בשבילי אות וסימן להידרדרות מוסרית וחברתית של התנועה.  ביקורתי על תקנות הקיבוץ התפרסמה בשלמותה בחוברת מספר 12 של המכון לחקר וללימוד הקיבוץ והרעיון השיתופי, המרכז האוניברסיטאי הקיבוצי של אוניברסיטת חיפה, ביולי 1982. קיבוץ שובל הוא הקיבוץ היחיד בקיבוץ ארצי שלא אימץ את התקנות. בעקבות ביקורתי שהועברה לצבי שפרוני מחצרים, - גם קיבוץ חצרים לא אימץ את תקנות הנפל האלה.

למותר לציין שבתקנון הישן והמיושן של הקיבוץ אין זכר לאבסורד כמו תקנה 51 ב"תקנות הקיבוץ".

תקנות רבות בחוזה בין החבר, הקיבוץ  והתנועה נוסחו כעין שטר בלנקו, שחבר הקיבוץ היה מחויב לחתום עליו היום, ואנשים אחרים, בזמנים אחרים ימלאו את פרטי השטר. זה נוגע בעיקר לתנאים הסוציאליים של חברי הקיבוץ, שזכות קביעתם ניתנה לתנועות הקיבוציות, בלי להגדיר את מהותם.

 

לימודים לתואר שני בהנדסת תעשייה וניהול.

ב- 1976 סיימתי את כל חובותיי לתואר ראשון בכלכלה.  האוניברסיטה ניסתה לשכנע אותנו, מסיימי תואר ראשון, להמשיך בלימודים לתואר שני בכלכלה. ואכן, עם גמר שביתת המרצים ופתיחת שנת הלימודים 1976/7, התחלתי ללמוד בכל הרצינות לתואר שני בכלכלה. אלא, שכעבור מספר שבועות נמסר לנו כי לאוניברסיטת בן-גוריון אין עדין הרשאה להעניק תואר שני בכלכלה. הוצע לנו להסב את לימודינו לקבלת תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול. ברצון הסכמתי. תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול נראה לי הרבה יותר ישים ויעיל מתואר שני בכלכלה, וכרוך בלימודים הרבה יותר מעניינים.

המעבר הזה חייב אותי ללמוד הרבה קורסי השלמה שלא זיכו אותי בנקודות, זאת מפני שלא למדתי לתואר ראשון בהנדסה.  הסכמתי ברצון. גם כאן העדפתי במרבית הקורסים לכתוב עבודות במקום מבחנים. עבודות אלה נשמרו אצלי ומדי פעם אני מעיין בהם ומוצא בהם עניין.

פתאום מצאתי את עצמי לומד גם עם אנשים יותר מבוגרים. בין הלומדים בכיתה היה גם המהנדס מאיר בץ. הוא היה בעבר מהנדס במפעל הנגב של הסוכנות היהודית. פגשתי אותו לראשונה בשנה 1950, כאשר הוא קבע את המיקום לגן א' בשובל.  מאז הוא היה מהנדס ראשי בלשכת התכנון של משרד הפנים בבאר שבע. הוא זכה לפרסום על תכניתו לבניית תעלת-הימים, שאמורה הייתה לחבר את ים תיכון עם ים סוף ולתת אלטרנטיבה לתעלת סואץ, שהייתה סגורה לספנות הישראלית.

בנוסף ללימודים אלה המשכתי גם בשנה שנייה להשתתף כשומע חופשי בקורס באסטרופיסיקה, בהדרכת פרופסור יעקוב בקנשטיין. למדתי כאמור לעיל  יחד עם ארבעה תלמידים שהיו בחלקם תלמידים לתואר שני ובחלקם דוקטורנטים.  כמובן שחסרו לי הרבה יסודות, בעיקר במתמטיקה ובפיסיקה. פרופ. בקנשטיין יעץ לי להימנע מרישום ההרצאות אלא להתרכז בהבנת החומר הנלמד. הוא הבטיח  למסור לי את מלוא נוסח ההרצאות  בכתב ידו. ואכן קיבלתי חומר יקר ערך זה ממנו. בעוד שאורי עזר לי לא מעט בלימודי הכלכלה, כעת עמיקם סייע ועזר לי בנושאים של מתמטיקה ופיסיקה, כל אימת שהוא בא לחופשה מן הצבא.

 

1977 

מהפך שלטוני בישראל

באביב 1977, התקיימו בחירות בישראל. תוצאותיהן גרמו לסיום 29 שנות הגמוניה של מפלגות הפועלים במדינת ישראל.  הליכוד, בראשות מנחם בגין, יחד עם מפלגות המרכז והימין, כבשו את השלטון במדינה. מבחינה מדינית הייתה זאת בלי ספק תגובה על כישלון מדיניות הממשלה בשנה 1973, כאשר לא חזתה את התקפות מצרים וסוריה, למרות התראות מודיעיניות רבות וברורות. לדעתי איבדו מפלגות הפועלים את אהדת הציבור כבר שמונה שנים קודם לכן, כאשר ממשלה מורכבת ממפלגות הפועלים הכניסה משק בריא, שצמח מדי שנה ב- 8% עד 10%, למיתון חזק עם 11 אחוז אבטלה רשמית וכמעט אפס צמיחה.

זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת אמורות היו להתקיים בחירות גם להסתדרות הכללית. עם ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת באביב 1977, הפכה השתלטות הליכוד על ההסתדרות לסכנה מוחשית. באותה השנה, בין מועד הבחירות לכנסת לבחירות להסתדרות, הוכנסו בבהילות שינויים בתקנון ניר שיתופי, במגמה לחסום את שליטת השולט בהסתדרות משליטה על ניר שיתופי. בביקורתי על "תקנות הקיבוץ" התרעתי כי המבנה ההירארכי של תקנון חוזה זה עשוי להיות לרועץ במקרה של שלטון הליכוד בהסתדרות.

 

הפתעה בחקר המשפחה.

כאשר נודע במשפחה כי אני עוסק בחקר משפחת אייכנגרין, שלחה לי דודה אירמה מאנגליה, באמצעות ג'וני גריווס, בנה של יעל גריווס לבית חיימי, ספר חשוב מאוד:

"Geburts und Sterberegister der Familienangehörigen Reinsberg  Elsbach" 

"רשימות של לידות ופטירות של המשתייכים למשפחות ריינסברג ואלסבאך", או בשמו המקורי בעברית: "ספר זיכרונות למשפחות ריינסברג ועלזבאך". רשימות אלה נוהלו בשפה העברית ובשפה הגרמנית ע"י אביה של דודה אירמה,  רוברט רפאל ריינסברג, אשר היה ההיסטוריון של ענף זה של המשפחה. סיפרתי לעיל כי הוא ומשפחתו עזבו את גרמניה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה והיגרו לבלגיה. שם הוא הקים בית מלון יהודי כשר, קודם באוֹסְטְעֶנְדֶה, ולאחר מכן בבריסל.   במלחמת העולם הראשונה הוא לא יכול היה להישאר בבלגיה. הם שהו במשך שנים אחדות בבית סבא נחמיה וסבתא רוזה בְּמֶנְדֶן. רוברט רפאל ריינסברג היה בנו של קלמן (קלונימוס) ריינסברג. מספר זה למדתי כי מוצאו של קלמן ריינסברג היה לוטה בערפל. אמו נפטרה סמוך ללידתו של קלמן. אביו לא היה  מוזכר. קלמן אומץ ע"י שמעון ואסתר ריינסברג, זוג חשוך ילדים בְּמַאדְפֶלְד. מסתבר כי קלמן היה למעשה ילד בלתי חוקי, ואמו התאבדה סמוך ללידת בנה בנחל הַהוֹפֶּקֶה, שזורם דרך הכפר ברינגהאוזן. כאשר העליתי את הסיפור הזה בבית ההורים ברמת חן לפני אמי, בנוכחות דודה מלי ודודה ברטה, - הן הסמיקו.  הסיפור על אודות הילד הבלתי חוקי היה בהחלט ידוע במשפחה. אני חייב לציין כי אני מאוד מעריך את אומץ ליבה של אמו של קלמן ריינסברג. אילו לא הייתה יולדת את בנה קלמן קלונימוס, כל הענף שלנו בני ריינסברג ואייכנגרין לא היינו קיימים כלל ועיקר.  הסבתא רבא שלי, הֶנְרִיֶטֶה אייכנגרין לבית ריינסברג היא אחות של ההיסטוריון רוברט רפאל ריינסברג ובת של הילד המאומץ קלמן קלונימוס ריינסברג.

 

 נינה ראשונה לסבתא מרטה.  

ביוני 1977, נולדה ליאת בן-צור, בתם הבכורה של רענן ותיאה. אחי אברהם נהיה סבא בשעה טובה ומוצלחת. אימנו מרטה הפכה לסבתא רבא.  בחודשיה האחרונים היא זכתה להחזיק את ליאת, נינתה בחיקה.  סבתא מרטה הייתה כבר חולה מאוד וסבלה לא מעט. הולדת נינתה הראשונה היה לה בלי ספק סם מרפא ומנחם.

 

מות אימנו סבתא מרטה.

ביום 27 באוקטובר 1977, נפטרה ברמת גן אימנו האהובה, מרטה שטיינוג לבית אייכנגרין, בגיל 82 שנים.  היא גידלה את אברהם ואותי ברוח ציונית יהודית. היא הצליחה יחד עם אבא סבא קרל להוציא את משפחתנו מגרמניה הנאצית. כאן בארץ היא עבדה קשה מאוד: קודם כעוזרת ומבשלת במשפחה של קצינים אנגליים שלא התייחסו אליה יפה.  לאחר מכן היא ניהלה את משק הבית ובישלה עבור ארנסט סימון, רקטור האוניברסיטה העברית. כאן היא זכתה להערכה הראויה.

כישוריה הניהוליים באו לביטוי כאשר ניהלה בית יתומים ברחוב יפו בירושלים, ולאחר מכן במשך שנים רבות היא ניהלה בית ההורים של התאחדות עולי מרכז אירופה, קודם ברחוב אלחריזי בירושלים ולאחר מכן בקרית משה. בשנות חייה האחרונים היא עצמה גרה בבית הורים של התאחדות עולי מרכז אירופה, ברמת חן, ברמת גן. עם פטירתה היא הובאה למנוחת עולמים בהר המנוחות בירושלים ליד קברו של סבא קרל.


(סבתא מרתה, בניה ונכדיה. 1961)

 

עבודות במהלך לימודים לתואר שני בהנדסת תעשייה וניהול (ניהול תעשייתי).

1. "בחינה של ישימות חידושים טכנולוגיים, לרבות ברכות  סולריות, בהשגת חיסכון בהוצאות אנרגיה   בתהליך היצור של מים חמים במערכת מרכזית של משק קיבוצי בנגב הצפוני".

עבודה מוגשת בסמינר לחדשנות תעשייתית במסגרת למודי מוסמכים  לד"ר אהרון מוס.

במסגרת הקורס הזה ערכנו סיורים מאלפים מאוד באתרי בנייה. בין היתר ביקרנו בתחנת הכוח בחדרה וטיפסנו למרומי הארובה השלישית בעת יציקתה.

 

2. "דיני עבודה ביחסי עבודה" - עבודת בית (מבחן) מוגש למר ראובן שר.

א. משפט העבודה - מהותו והמיוחד לו.

ב. התפתחות משפט העבודה בישראל בכל התקופות עד היום.

ג. משפט העבודה האוטונומי, הרקע להתפתחותו והתפקיד שהוא ממלא בהסדרת יחסי עבודה בישראל.

ד. מה היא חשיבותה של ההבחנה בין "עובד" לבין עצמאי, קבלן וסוגי עיסוקים אחרים ומה המבחנים להגדרת המונח "עובד"  ועל סמך מה נקבעו?

ה. ארגון עובדים ומעבידים, תפקידם במערך יחסי עבודה ומעמדם החוקי, החסינות המובטחת לארגוני עובדים מהי, למה היא דרושה  ובאיזה הוראת חוק היא מעוגנת?

ו. מה הן חמש הוראות היסוד בחוק שירות התעסוקה תשי"ט 1959?

ח. מה הן עשר הוראות יסוד בחוק שעות העבודה ומנוחה תשי"א 1951?

ט. הוראות היסוד בחוק חופשה שנתית תשי"א 1951.

 

3. "העשרת תפקיד במפעל מתכת בקיבוץ ואופנים שונים של הגבה של עובדים" הלכה ומעשה במוטיבציה של עובדים על פי מודל של פרדריק הרצברג. עבודה מוגשת בקורס פסיכולוגיה ארגונית לד"ר עמוס דרורי.

 

4. הצגה של מערכת מידע ממוחשבת לקיבוץ של היחידה הבין-קיבוצית להדרכה כלכלית.

הוגשה במשותף ע"י יוסף צור, אמנון שורק ושרה שרון בקורס מערכות מידע בניהול ל- ש. ישעיהו.

 

5. "חיסכון באנרגיה בייצור מים חמים במערכת מרכזית בישוב קיבוצי".

עבודה מוגשת בנושא "ניהול בניה"  לד"ר. ג. מירן.

העבודה הזאת הוזמנה אצלי ע"י אהרונצ'יק ואפרים שחר. סיכום הממצאים נמסר להם. 

 

6. א. "הדגם של פ. בנהם אודות מחזור העסקים על רקע שינויים בקצב הצמיחה של  המשק הישראלי",

ב. "גורמים "מחזוריים" וגורמים "אנטי-מחזוריים" במציאות של הכלכלה הישראלית"

עבודה בנושא "בעיות נבחרות במשק הישראלי". מוגשת לפרופסור א. מיכאל

בהתכתבות עם המרצה כתב לי פרופ. א. מיכאל בין היתר: "אני קראתי את העבודה בעניין, ובמידה לא מבוטלת של סקרנות ושל הנאה".

 

7. "מחקר ופיתוח המכוון להקדמה של עידן המכונית החשמלית".

העבודה הוגשה לד"ר אהרון מוס  בנושא: ניהול מחקר ופיתוח.

 

נוסף ללימודי הנדסת תעשייה וניהול השתתפתי גם בקורס באסטרופיסיקה בהדרכת פרופ. יעקב

בקנשטיין. למרות שהייתי רק שומע חופשי בקורס, ניתנה לי אפשרות להיבחן. הציון שהעניק לי

פרופ. בקנשטיין היה לי יותר חשוב מהציונים בהנדסת תעשייה וניהול. להלן מספר שאלות במבחן תרגילים באסטרופיסיקה. יצוין שלא היה זה מבחן בכיתה. השאלות ניתנו לי לפתרון בבית. יכולתי להיעזר בספרות שעמדה לרשותי וגם ברישומים בכיתה (רישומים אוריגינליים של פרופ. בקנשטיין).

 

א. כוכב שנמצא בקו המלקה, הנמצא 90 מעלות מערבה מהשמש יש לו מהירות רדיאלית של 48 ק"מ/שנייה לעברנו. בעוד שישה חודשים המהירות הרדיאלית היא 11 ק"מ/שנייה בכיוון נגדי. חשב את גודל היחידה האסטרונומית מנתונים אלה.

ב. הכוכבים הכי בהירים באור הנראה הם מסוג Ia. לפי הטבלאות שניתנו בקורס חשב עד איזה מרחק אפשר לראות כוכב כזה בטלסקופ "4. התייחס גם לדעיכה הבין-כוכבית של mag 1/kpc .

ד. המהירות הרדיאלית של קו מסוים בספקטרום מהשפה המזרחית של השמש שונה ב- 4 ק"מ/שנייה ממהירות אותו קו בשפה המערבית של השמש. היות ומחזור סיבוב השמש ידוע (מהכתמים) שהוא כ- 30 יום, אנא, חשב את המרחק מאתנו לשמש מנתונים אלו. (הקוטר הזוויתי של השמש הוא חצי מעלה) .

ה. ספקטרום של ערפילית סביב כוכב מסוג O זהה לספקטרום הרציף של הכוכב. מה אפשר לומר על טיב הערפילית ?

ו. מתנועת כוכבים מאוכלוסייה II ביחס לשמש, ידוע שהיא עושה סיבוב סביב הגלקסיה פעם ב- 200,000,000 שנים. אנו יודעים שמרחקנו ממרכז הגלקסיה הוא 10 קילו-פַּרְסֶק (פרסק משׁמע Paralax/second ). במודל אשר בו רוב מסת הגלקסיה מרוכזת באזור קרוב למרכז, מהי מסת הגלקסיה? (להשתמש בחוק השלישי של קפלר).

ז. זוהר אסוציאציות של כוכבים, בעלת כמה עשרות כוכבים, יכולה להיות יותר מזוהר צביר כדורי בעל  מאות אלפי כוכבים. הסבר למה, - בהסתמך על העובדה שאסוציאציות שייכות לאוכלוסייה I, וצבירים כדוריים  שייכים לאוכלוסייה II קיצונית.

ח. לפולסאר הסרטן יש מחזור של 0.33 שנייה,  והפולס שלו משתרע רק על עשירית המחזור. תן גבול עליון לגודל האזור איפה הפולסים של קרינת רדיו נוצרים מנתונים אלה. (אם האזור גדול מדי הפולס ימרח על זמן יותר ארוך מדי).

 

אומר ולא אבוש, עמיקם עזר לי לא מעט לכוון אותי למתן התשובות הנכונות לשאלות האלה.

באוגוסט 1977, בעודי תלמיד של פרופ. בקנשטיין, קיבלתי את חוברת 2 בכרך 54 של הירחון "Sky and Telescope" . היו בה 4 נושאים נפרדים מדהימים: ראשית, היה כאן מאמר ראשון מפורט על חורים שחורים מאת סטיפן האוקינגס.  שנית בתוך המאמר הזה הוזכר לשבח פרופ. יעקוב בקנשטיין:

 An ingenious argument by Jacob D. Beckenstein in 1972 led to a mathematical analogy between black hole mechanics and thermodynamics, in which the event horizon played the role of entropy" 

שלישית: בחוברת זאת הופיע לוח זמנים של שתי חלליות  Voyagerשימריאו באוגוסט (II) וספטמבר (I) 1977 ויגיעו לצדק ב- 5.03.1979 (II ) ו- 10.7.1979 (I).  וויג'ר 2 עתיד להגיע לשבתאי ב- 11.12.1980, לאורנוס בינואר 1986 , ולנפטון בספטמבר 1989. שאלתי את עצמי: האם אזכה לראות הגשמת לו"ז זה?

רביעית: הופיע במאמר של הוקינס מפת יקום ייחודית. במפה זאת לפחות 3 מימדים: אורך, (נמדד בסנטימטרים), מסה (נמדדת בגרמים), אנרגיה (נמדדת באלקטרון וולט).  במפה זאת ניתן למקם בדיוק נמרץ כל דבר שתופס נפח בחלל. מחלקים תת-אטומיים כגון האלקטרון, עד לגרעיני אטומים, למולקולות לפשפש ולהבדיל בן אדם, ירח, כדור הארץ, צדק, השמש, צבירי כוכבים, שביל החלב וצבירים של גלקסיות ועד ליקום כל כולו, כפי שאנשי המדע מבינים היום את התפשטותו ואת המסה הכלולה בו. בכל המפה אין מספר גדול ממאה. זאת מפני שהמספרים בסקאלות הסנטימטרים ובגרמים הן סקאלות לוגריתמיות והמספרים מבטאים חזקות של 10. כל הדברים המוכרים לנו בחיי יום יום מצטופפים סמוך לקו שעולה באלכסון כלפי מעלה בשיפוע 1:3. כל דבר על קו זה יש לו משקל סגולי של מים. במרכז המפה נמצא הפשפש. הוא מול המספר 0 על סקלת הגרמים ומעל ל- 0 על סקלת הסנטימטרים. זאת מאחר וכידוע 10 בחזקת אפס שווה 1, משמע: אורך פשפש ממוצע כסנטימטר ומשקלו בערך גרם אחד. ניתן היה לסמן במרכז המפה במקום פשפש  סנטימטר מעוקב של מים שמשקלו בדיוק גרם אחד.  קו אלכסוני שני ממקם את מלוא אורכו של הספקטרום האלקטרומגנטי. ניתן למדוד כל קטע ממנו גם לפי אורך הגל וגם לפי התדירות.

קו אלכסוני שלישי עולה משמאל לימין. הוא תוחם את תחום החורים השחורים. כל מה שמעל לקו  זה, או שמאלה ממנו, הוא לפי ההגדרה חור שחור. בחלק העליון הימני מסומן מיקום היקום כולו עם סימן שאלה. ופלוס מינוס 1, משמע פי עשר יותר מסה בתוך היקום או רק עשירית מהערך הנקוב, והתפשטות עד כה, גם כן בטולרנס של פלוס מינוס 1. המיוחד במפה זאת: היא מאפשרת לעבור ישירות ממסה לאנרגיה לפי הנוסחה של איינשטיין. את המפה הצגתי בשלוש תערוכות אסטרונומיות.

 

עמיקם משתחרר מצה"ל

בסוף 1977, סיים עמיקם אחרי ארבע שנות שרות פעיל את שירותו בצה"ל בדרגת סגן. מאז ועד עצם היום הזה עמיקם משרת במילואים. עבודתו מוערכת מאוד. לאט לאט הוא קיבל דרגות נוספות. קודם סרן, לאחר מכן רב סרן, ובאוגוסט 2000 הוא זכה לקבל דרגת סגן אלוף. אחרי זמן קצר התחיל עמיקם לעבוד ולהשתלב  במפעל המתכת, גם בייצור, אבל בעיקר בתכנות.

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה