האייכנ(ל)גרינים

גוסטב אייכנגרין תרגם מגרמנית: יוסף צור 29.08.2007 09:13



הָ אַ י כֶ נְ ( ל ) גְ רִ י נִ י ם

בּו-זמנית תרומה לתולדות יהודי וֶסְטְפָאלֶן.

מאת:

גּוּסְטַב  אַיכֶנְגְּרִין

תורגם מגרמנית על ידי:

יוסף צור

קיבוץ שׁובל

OCT-1999 26

ט"ז בחשון התש"ס

 

הארת הקדמה.

יותר מאי-פעם חש עצמו בימים האלה[i]  היהודי הגרמני  מחובר נפשית לקדמוניו. מסמכי העבר הדהויים שותקים בכל הנוגע לחייהם הפרטיים.  אבל אנו כמו מתקרבים אל אבותינו אם יעלה בידינו לחשוף את הנסיבות ההיסטוריות, בהן  היה מותנה קיומם. על כן יש ליחס לעצי המשפחה, על שלל השמות והמספרים שבהם,  ערך מוגבל,  מלבד המטרות המשפחתיות  והרצון להוכיח  אזרחות במדינה.  לעתים אלה אינם אלא מעין משחק אופנה חולפת.

"התחושה היא הקובעת, השם איננו אלא צליל ועשן מתכלה."

על-כן יתוארו בחלק הראשון של העבודה הזאת הנסיבות ההיסטוריות, במסגרתן היה על קדמונינו לחיות את חייהם, בהן היה עליהם להסתפק. זאת שפה מימים עברו, אותה אנו מסוגלים להבין היום, והיא קושרת אותנו נפשית עמהם. ההיסטוריה המקומית הזאת כלל  אינה ידועה. היא זכאית שתיקרע מתהום הנשייה, כדי שהיא תישא בהווה  את דברה המאלף.

בחלק השני של העבודה יעשה נסיון למצוא את הקשר בין הענפים הבודדים של משפחתנו הענפה.  זה נראה לי בהחלט הכרחי, כי תחושת ההשתייכות של נושאי השם שלנו אבדה במשך הזמן אצלם עצמם וגם אצל זולתם, עד שהיא הפכה לבלתי מודעת.  גם בחלק שני זה איני נוטש את הכיוון בו הלכתי בחלק הראשון. גם כאן אתמודד עם אתגר היסטורי, אך, בו זמנית ייסלל נתיב עבור מי שמעוניין לבנות עץ משפחה לענף זה או אחר של המשפחה, כפי שכבר קרה  פעמים אחדות. תפקידי הוא להראות את המשותף, לחשוף את הגזע ממנו צמחנו כולנו. אחרים אחרי יצטרכו לחפש את הענפים הבודדים הייחודיים.  מוטב אומר: רבים רבים אחרי יצטרכו לעמול ולחקור את הענפים השונים.  מבחינה טכנית גרידא אין זה אפשרי לבנות אילן משפחה אחד יחיד עבור משפחה עם כל כך הרבה הסתעפויות.  עץ יחיד כוללני כזה עם שלל שמותיו ומספריו היה מדכא את הקורא ומבלבל אותו. 

 

 

 

 

בחבל ארץ הקרוי "ארץ האדמה החמוצה", "Sauerland"    , (בפינה דרום מזרחית שׁל וֶסְטְפָאלֶן) שוכן בעמק רומנטי מקסים הכפר הקטן בֶּרִינְגְהאוֹזֶן. העמק מוקף בשני צדדיו רכסי גבעות, הנטועות בעצי מחט ובעצי עלים. דרך העמק זורם פלג הרים הקרוי הוֹפֶּקֶה (Hoppecke)  אשר מוסיף יופי ייחודי למקום.  כל התר ומחפשׂ אחר "האדמה האדומה" כפי שׁוֶסְטְפָאלֶן נקראה בעבר, לא ימצא אותה אלא במקום הזה. אחר כל גשם נצבעת האדמה בגוון אדום כהה. תכונה זאת נובעת מהימצאות בצר הברזל, אשר נחצב כבר מאות שׁנים ממנהרות עמוקות ע"י כורים  חרוצים.  מסיבות שונות מיוחסת לחקלאות באזור זה חשיבות משנית בלבד. אוכלוסיית  המקום מצאה את פרנסתה בעבודות כרייה, עד שלפני כמה עשׂרות שנים הושבתו תנורי ההתכה. כמעט ולא היה כל ענף  פרנסה ראוי לציון מלבד הכרייה.  לכן אין זה מפליא כי בשנה 1818  חיו על פי הדוקומנטים לא יותר מ 300  תושבים בכפר הקטן בֶּרִנְגְהאוֹזֶן.

בֶּרִינְגְהאוֹזֶן שייכת למועצה האזורית בְּרִילוֹן,  (Kreis Brilon) במחוז השלטון שׁל אַרְנְסְבֶּרְג.  מן הבחינה ההיסטורית יש לכפר עבר מעניין.   מחוז אַרְנְסְבֶּרְג הנוכחי יצר בעבר, יחד עם המחוזות קלן ובון (Köln, Bonn)  את הדוכסות וֶסְטְפָאלֶן. המחוז היה כפוף לארכי-דוכס ולארכי-הגמון מקלן כריבון. על-כן, עד עצם היום הזה נקרא אזור זה  "ארץ האדמה החמוצה שׁל קלן", - זאת במיוחד בשׂפת הגנזכים. ריבונות זאת ארכה מ 1080  עד 1802 . מאז ועד 1818 האזור סופח לדוכסות הגדולה  הֶסֶן-דַּרְמְשְׁטַאט, עד שנספח ב 1818  לכתר הַפְּרוּסִי.

במאה ה 12  העניק הארכי-הגמון מקֶלְן בהשאלה העוברת בירושׁה לאחד האצילים את הכפרים פַּאדְבֶּרְג, בֶּרִנְגְהאוֹזֶן וְהֶלְמִנְגְהאוֹזֶן. מכאן ואילך קראו עצמם אצילים אלה "בָּרוֹנִים חופשיים פוֹן פַּאדְבֶּרְג".   בספר "לידיעת תולדות אזור בְּרִילוֹן" מכנה המחבר יוסף ריטר (בהוצאת בית ההוצאה יוסף בִּגֶה בְּוֶסְטְפָאלֶן) את  האדונים  פון פַּדְבֶּרְג  המתקוטטים ושוחרי הריב הגרועים ביותר באזור המולדת שלנו. הם נלחמו כנגד  ההגמון מִפָאדֶרבּוֹרְן והרגו אותו באחד הקרבות. הם נאבקו בערים קוֹרְבַּאךְ, מַרְסְבֶּרְג וכו', וצרו על מנזר בְּרֶידֶלַר השכן, באופן שׁהנזירים שם נאלצו להימלט, כדי לחפשׂ ולמצוא הגנה במקום אחר. בשנה 1414  רבו האדונים פוֹן פַּדְבֶּרְג עם הריבון שלהם, הארכי-דוכס והארכי הגמון מקלן. פַּדְבֶּרְג נהרסה ע"י חיילי קלן. אבל,  ב 1426 גרשו אנשי פַּדְבֶּרְג את חיילי קלן, למרות עדיפותם המספרית הגדולה.  בשנה 1516  באו אנשי פַּדְבֶּרְג בברית עם גֶיץ מִבֶּרְלִכִינְגֶן  Götz von Berlichingen   . הם לקחו בשבי את האצילים מוַלְדֶּק  (Waldeck) ושדדו אותם. 

הקיסר קרל הרביעי  (1347-1378)  העניק ליוֹהַאן פוֹן פַּדְבֶּרְג  "כס שיפוט עצמאי בלתי תלוי"  (""Freistuhl ) אבל ב1360  ,  זמן קצר לאחר שהעניק את הזכות הזאת, הוא חזר בו וביטל אותה.  הוא השתכנע  שהאצילים מפַּדְבֶרְג  התכוונו להשתמש בה כדי לגרוע מזכויות  הארכי-הגמון.  אולם, האדון פון פַּדְבֶּרְג לא ציית  לפקודת הקיסר. הוא השאיר את כס השיפוט שלו על כנו. בשנה 1387  גינה הקיסר וֶנְצֶל פעם נוספת את חוצפת האצילים פון פַּדְבֶּרְג. הוא ציווה באיום שׁל נידוי, כי ימנעו להבא משיפוט עצמאי. גם איום זה לא השׂיג תוצאות. למרות האיום בנידוי  החזיקו האצילים מפַּדְבֶּרְג בזכותם לשיפוט עצמאי.

אל תוך תחומי הארכי-דוכסות מקלן ולתוך פַּדְבְּרג החלה הגירת יהודים בערך ב 1300 או 1400.   לפי מסורת של אבותינו הם ישבו לפני כן כ 600 שנים בחבל אֶלְזַאס Elsass, (אזור בגדה השׂמאלית שׁל נהר הרינוס העליון.  אזור זה השתייך ברוב התקופות לצרפת. העיר שְׁטְרַאסְבּוּרְג הנה בירת החבל).  לא ניתן להוכיח היום את נכונות משך הזמן של שש מאות שנים. אך העובדה כי מוצאם מחבל אלזאס היא קרוב לוודאי נכונה. עד לדור של הורי, כולל אותם, דיברו כל היהודים באזורים של פַּאדֶרְבּוֹרְן ובתחומי הארכי-דוכסות שׁל קלן במבטא אשר ניתן להגדרה כמבטא אַלֶמָנִי. להפתעתי, אני מצאתי את אותו המבטא הגרמני  לאחר שנתוודעתי אל השירה שׁל יוֹהָן  פֶּטֶר  הֶבֶּל.  בלי להיות מודע למסורת הנ"ל, ניעורה בי המחשבה  שקדמונינו באו אל נכון  ממחוז אלזאס או מן הַפַּלַטִינָאט. ניב זה של דיבור נקרא בטעות מוֹשֶׁלְן   (mauscheln) המשורר הגרמני גֵיטֶה (Göthe)  מדבר על אודות  שׂפה "גרמנית יהודית" ביצירתו "חיי, - אמת ודמיון".  כבן תקופתו, הוא סבר כי שׂפה זאת נוצרה ע"י היהודים כמו שׂיח הצומח מן הקרקע היהודית. על פי מצב המחקר המוסמך  של ימינו ניתן לקבוע בוודאות שהניב הזה, אפילו בצורתו המנוונת ביותר,  לידתו בסביבה של ארצות המגורים הקדומים של האבות הדוברים אותו.  היום ידוע כי שׂפת היידיש שׁל יהודי פולין, ליטא, ורוסיה כוללת בתוכה אין סוף מילים וצורות דקדוקיות, השאולות מן השׂפה הגרמנית התיכונה.  אף אם לא היינו יודעים מן ההיסטוריה  כי יהודים אלה היגרו מגרמניה למזרח, היה הניב המדובר בפיהם, שׂפת יידיש, מעיד כמאה עדים על דרך  הנדודים של יהודים הקרויים יהודי המזרח. ברם, לניב בו דיברו הורי ובני תקופתם באותם  האזורים היה מעט מאוד משותף עם היידיש. יעקוב לֵיבֶנְבֶּרְג מתקרב יותר אל האמת כאשר הוא מספר בספרו "משני מקורות"  כי הוריו דיברו ביניהם מין שפה דרום גרמנית, אשר היתה בעצם אַלֶמָנִית אמיתית. ( השׂפה המדוברת באֶלְזַאס ).

בהזדמנות זאת עלי לבטא דבר יוצא מגדר הרגיל בו הבחנתי, שעשׂוי לחזק את ההשקפה שהובאה לעיל. בכל חבלי גרמניה הסתגל היהודי לניב המקומי. בארץ הרינוּס, בתּוּרִינְגְיָה,  בּנוֹרְדְהאוֹזֶן, בְּהֶסֶן, בכל מקום מדברים היהודים גרמנית בניב המיוחד של בני המקום.  אבל היהודי בוֶסְטְפָאלֶן אינו מדבר את הניב האופייני לחבל ארץ זה. (כאן מביא המחבר דוגמאות במבטא גרמני לחיזוק טענתו)  תופעה פילולוגית ייחודית זאת מעידה על ארץ מוצא  ששם לא הכירו את הניב המדובר בוֶסְטְפָאלֶן. הסיבות להגירת יהודים אל תוך הדוכסות וֶסְטְפָאלֶן מתבהרות כמאליהן לכל מי שחוקר  ללא משפט קדום את שפעת החומר השמור בגנזך המדינה בעיר מִנְסְטֶר, עליו עוד ידובר בפרוטרוט להלן. בין השאר מצוי שם צרור מסמכים עב כרס מן  השנה1683 . תוכנו דן אך ורק בנושׂא אחד:  אל הארכי-דוכס מגיעים לעתים תכופות תלונות מצד יהודים על כך שבמקומות שונים בדוכסות מציקים להם. במקרים רבים הם הותקפו ממש.  הארכי-דוכס דואב מאוד מצב עניינים זה. לכן הוא מפציר בכל התוקף בראשי הערים, במועצות הערים, בראשי הקהילות ובבעלי האחוזות, באיום של עונשים, לדאוג לכך שיינתן ליהודים לחיות בארץ בשלום.  נראה כי  החסד שנטו הארכי-הגמונים מקלן ליהודים הייתה להם מסורת קבועה. הוכחה לכך יכולה לשמש העובדה  להלן:     

סוחרי הבדים, האריגים והמכולת הגישו בקשות דחופות לארכי-דוכס,  עם חתימות לרוב, מכל אזורי וֶסְטְפָאלֶן: היהודים, בתחרות הפרועה שלהם, מקלקלים להם את עסקיהם. יואיל נא הוד מעלתו, הארכי-הגמון רב החסד, להגלות את היהודים מהמדינה ללא שהות. כשליט סוברני יכול היה הארכי-הגמון להחליט במקרה זה לבדו, לכל היותר תוך שמיעת חוות דעת של ראשי הכנסייה. הוא אינו פועל כך. הוא מעביר את  הנושׂא  לוועדה המורכבת מכל האצילים. ישיבה זו התקיימה ביום ו'  15 ביולי 1718 .

מרשימת הנוכחים אנו למדים כי אלה מפַּדְבֶּרְג ועוד אצילים אחדים נעדרים. כפי הנראה כדי להביע התנגדותם לעצם נושׂא הדיון.  הנאומים של המשתתפים בדיון  נרשמו לפי תוכנם בפרוט רב ובאופן קפדני. כל הנואמים מדברים באופן כללי ברוח  הפטיציה. נתקבלה החלטה להציע לארכי-דוכס את גירוש היהודים מן הארץ.  עבור  היהודים מתחילה כעת תקופה איומה של חרדות ופחדים. רצוי כאן להזכיר ידיעה אחת מתוך התעודות הדהויות, אשר היא כעין אידיליה בקרב המשתולל סביב:  בבקשות חוזרות ונשנות לארכי-הגמון, מתחנן כומר מכפר קטן באזור מֶשֶׁדֶה Meschede  לא לגרש את היהודי המתגורר בכפרו, כי הוא בעל אופי טוב, צנוע, ישר ואדוק, חסר- תחליף עבור תושבי הכפר.  הסערה עוברת. היהודים אינם מגורשים.

היחס ההומני שׁל הארכי-דוכסים כלפי היהודים נבע מתחושה דתית. מקורו וסוד כוחו היה בדת.  ברשימה ( של יהודים מוגנים בוֶסְטְפָאלֶן ) מ 1700  מופיע בין היתר: יהודי בשם בֶּנֶדִיק בעיר בְּרִילוֹן,  עם הערה של הארכי-דוכס: "נסבל, למען השׁם". הנמקה זאת ודומות לה בנוגע ליהודים נמצאו לרוב בתיקים הישנים. הן מדברות בסגנון שונה  ורך יותר מסגנון בו שליטים נוהגים להתבטא.

 

פרק מיוחד במינו בתולדות יהודי וֶסְטְפָאלֶן הוא זה של היהודים באזור פַּאדְבֶּרְג. בגנזך המדינה בעיר מִנְסְטֶר מצויים לא פחות מ 25  עד 27 צרורות של תיקים, חלקם עבי-כרס, על היהודים ב "ארץ האדמה החמוצה". תיקים אלה כוללים כ 10  עד 12 רשימות מ 1683 עד 1800 , בהן רשומים יהודי הדוכסות בקפדנות יתרה בשמותיהם - ( שמות משפחה הם לא נשאו בדרך כלל, כי אם שם פרטי ושם האב,  למשל: משה רפאל = משה בן רפאל ).   ברשימות אלה לא נעדר אפילו המקום הקטן ביותר,  גם אם לעתים נרשם רק: "כאן לא מתגורר אף יהודי". אבל לשוא יחפשׂ המחפשׂ ברשימות אלה דיווח מאזור פַּדְבֶּרְג. חוקר, אם אין לו מקורות אחרים יכול היה להגיע למסקנה כי "בתחום השיפוט פַּדְבֶּרְג" לא גרו יהודים בכלל. למעשׂה, העניינים שונים לגמרי. כבר קבע גורם אחר שקהילת יהודי פַּדְבֶּרְג הנה שנייה על פי הוותק בין כל הקהילות היהודיות בוֶסְטְפָאלֶן. בעת שיקום בית הכנסת העתיק בפַּדְבֶּרְג נמצאה קורה מעל לכניסה, החושׂפת את שנת הבנייה:1400   או 1450 , אולי אפילו מוקדם יותר. נוסף לכך: את שטח בית הקברות המטופח היטב, ביער במורד  ההר, בין בֶּרִנְגְהאוֹזֶן לפַּדְבֶּרְג,  נתנו האדונים פון פַּדְבֶּרְג כנגד אגרה שנתית של שני טַלֶרִים ועוד 5  גרושי כסף.  גיל בית הקברות  לפחות 400 עד 500 שנים, ובו כ 600 קברים. האגרה השנתית הנ"ל שולמה באופן קפדני במשך מאות שנים לאדונים פוֹן פַּדְבֶּרְג ולאחר מכן ליורשיהם, האצילים דְּרוֹסְטֶה פִישֶׁרִנְג פוֹן פַּדְבֶּרְג. לאחר מכן, החל מן השנה 1820  שולמה האגרה ללשכת המס בְּאַרְנְסְבֶּרְג עד לביטולו לפני כמה עשׂרות שנים. 

הממשלה הפרוסית ערכה מפקד אוכלוסין ב 1818 בעת שהאזור סופח אליה. בכפר הקטן בֶּרִנְגְהאוֹזֶן  על 300  תושביו נמנו 26 יהודים, בפַּדְבֶּרְג 23 יהודים.  קרוב לוודאי לא חיו שם פחות יהודים לפני  1818 , תקופה  שבה בשאר המקומות היתה השהיה של יהודים בהם יותר מוגבלת. אך מספיק מן הנתונים הסטטיסטיים. די עם נעלה לנגד עינינו את קדמונינו בדור שקדם לנו. הם היו ונשארו יהודים, אורתודוקסים. הם קיימו בהקפדה את מנהגי היהדות. הם היו שׂבעי-רצון אם ניתן להם להתפלל את התפילות היומיות עד ל"אמן" האחרון.  הם היו יהודים שצמו מערב תשעה באב עד לערב למחרת. יהודים, שבחג הפורים שיחקו קלפים ושתו יין שׂרף, כל זאת מתוך רגש דתי עמוק. בשאר דברים היו הם בכל נשמתם אנשי "ארץ האדמה החמוצה" מושרשים, מחוספסים, כמו אנשי הסביבה, לאו דווקא  אינטלקטואליים, אבל הגו כבוד לרוחניות. אנשים העמלים בחריצות על חלקת השׂדה הקטנה שלהם, או עבדו כבעלי מלאכה, ( בורסקאים ), דמויות חסונות ובריאות. על מבט ראשון ניתן היה לקבוע כי הם מושרשים זה מאות בשנים  בחבל ארץ זה. תושבים אופייניים של "ארץ האדמה החמוצה". אך התעודות בארכיב המדינה הפרוסי, ככל שהן מעידות בהרחבה אודות היהודים  בתחומי ארץ האדמה החמוצה, נראה כאילו הן שותקות בכל הנוגע ליהודים בתחומה של פַּדְבֶּרְג. אפילו ברשימה מפורטת, הכוללת 24  עמודים  1796) עד  (1800  , נעדר מקומם של יהודי פַּדְבֶּרְג. זה מפליא במיוחד לאור העובדה כי על יהודי וֶסְטְפָאלֶן הוטל מס מלחמה,  שנע בין 2  ל 3000 דוקטים.  שום יהודי לא שוחרר ממנו. כמו-כן  כללה הרשימה דיווח מפורט על אודות דמי-החסות ( מכתבי הגנה )  והמס שהוטל עבור  קופת היהודים של הדוכסות. הרשימה הוכתרה ( כרך 22) : "רשימת ההכנסות וההוצאות השנתיות. הנחיות לתרומת המאמץ המלחמתי והחבות של יהדות וֶסְטְפָאלֶן".  הרשימה מסתיימת במה  שבזמן ההוא נחשב לסכום האדיר של 13075  טאלרים ועוד גרושים אחדים.  כאן רשום כל יהודי ויהודי עם תרומתו, -  אולם יהודי פַּדְבֶּרְג? - לא כלום! הם גם לא שלחו נציג לאסיפת היהודים בשנה 1803 .

 

ברשימות אלה נמצאו רק הערות מועטות ולא משמעותיות:

 

1. אחד דר. פרנץ יואכים מדווח לארכי-הגמון  מקלן ב 29 בינואר1703 :

"הוד מעלתו הארכי-הגמון רב החסד יואיל נא להעניק מכתב חסות לשלושה יהודים השוהים בתחומי פַּדְבֶּרְג ללא מכתבי חסות. שלושת היהודים טענו  בעקשנות שהם זכאים לשהות בתחומי פַּדְבֶּרְג.  הם נכנעו לבסוף והצהירו כי הם מוכנים לשלם את דמי החסות.

2. בין היהודים השוהים בדוכסות ללא מכתבי חסות רשומים 4 יהודים עניים, שרכושם הכולל נאמד בפחות מ 100  טאלרים, ושאין ביכולתם לשלם את מס היהודים עבור מכתבי החסות.  ( דיווח מן השנה 1704  )

3. כמו-כן דיווח מאותה השנה: בתחומי פַּדְבֶּרְג שוהות 3 משפחות ללא מכתבי חסות.

4. באומדן לתרומה למאמץ המלחמתי משנת 1796 מדווח לארכי-הגמון:  "משה יעקוב מאזור פַּדְבֶּרְג, בעל אמצעים, 2 דוקטים."  אבל, משה יעקוב לא שילם את שני הדוקאטים עד עצם היום הזה, כי אינו כלול ברשימת הדיווח.

 

זה כל הכלול ב 25  כרכים עבים  על אודות נפשות בודדות מאזור פַּדְבֶּרְג. החוקר המעוניין ללמוד על קדמוניו כמעט מתייאש. והנה בכרך12  , ברשימה מ 1718  המונה את כל יהודי הדוכסות יש הערה מתמיהה:

"בֶּרִנְגְהאוֹזֶן, תחום שיפוט פַּדְבֶּרְג 1   , סך הכול 146 משפחות יהודיות ( כלומר בכל הדוכסות, בעלי מכתבי חסות ),  בלי אלה השוהים ב אַלְמֶן, פַּדְבֶּרְג, ומקומות אחרים, אשר משם טרם הגיעו דיווחים".  את הסיבות מדוע הפעם וגם בדרך כלל מפַּדְבֶּרְג "לא הגיעו דיווחים" ניתן ללמוד מתעודה מן השנה 1704  , שחוברה ע"י המזכיר של האדון פון פַּדְבֶּרְג, שמצוי בענייני חוק, ונשלח אל הארכי-דוכס. מתעודה זאת מתבהר כי האדונים פון פַּדְבֶּרְג נהגו לתת בעצמם מכתבי חסות מכוח סמכותם הם, ללא  אישור הארכי-הגמון. מכתבי חסות אלה ניתנו ליהודים בכפרים בתחום השיפוט, היינו בפַּדְבֶּרְג, בֶּרִנְגְהאוֹזֶן והֶלְמִנְגְהאוֹזֶן. הזכות להעניק מכתבי חסות תמורת תשלום דמי חסות היתה שמורה כמובן רק לריבון הארץ, היינו לארכי-הגמון.  נראה כאילו שהאדונים פון פַּדְבֶּרְג מוַתרים על הזכות הזאת. כי באותה התעודה מתבקשׁ הארכי-הגמון רב החסד לתת חסות ליהודי "אברהם" בתחום פַּדְבֶּרְג. ברם, בהתכתבות זאת לא נסתיימה הפלוגתא: מסתבר שכפי הנראה היתה התכתבות  נוספת, שבסופה הוענקה לאדונים פוֹן פַּדְבֶּרְג מן הארכי-דוכס הסמכות למתן חסות ליהודים בתוך תחום שיפוטם. כי, ללא ערעור מצדו, או, לאחר 1802   מצד הדוכס הגדול פוֹן  הֶסֶן-דַּרְמְשְׁטַאט, -  ביצעו האדונים פוֹן פַּדְבֶּרְג בעצמם,  ויורשיהם הגְרַאפִים דְּרוֹסְטֶה פִשֶׁרִינְג, את מתן מכתבי החסות ליהודים בתחומם.  בארכיב המדינה במִנְסְטֶר מצויים מכתבי חסות רבים כאלה, בין היתר ליהודי יעקוב שׁמעון מבֶּרִנְגְהאוֹזֶן. מסמך זה הוצא ביום 15  בינואר

(מכאן ואילך הקבצים הם גרפיים ולא אלפאנומריים)

האייכנ(ל)גרינים



האייכנ(ל)גרינים

האייכנ(ל)גרינים

האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים

האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים
האייכנ(ל)גרינים

האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים


האייכנ(ל)גרינים
האייכנ(ל)גרינים



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה