אני חי היום כאילו מתתי אתמול,  משמעות החיים היא- החיים  עצמם,חשוב לזכור בתכריכים אין כיסים,תחייה ותן לחיות.

 




יונתן פולארד שרת את המדינה, יונתן פולרד סיפק למדינת ישראל פרטים חיונים שעזרו לביטחונה ולחוסנה הצבאי, פולארד הופקר , הוסגר לאמריקאים על ידי מדינת ישראל,
מדינת ישראל לא עושה ולא עשתה כל מאמץ לשחרור, פולראד עשה את שלו עכשיו יכול למות בבית הסוהר על פי מדינת ישראל


מדינת ישראל מזניחה את תשתיות הכבישים, מדינת ישראל לא מטפלת בתאונות הדרכים בצורה נכונה. אין חינוך למניעה, אין ענישה כבדה למבצעי תאונות הדרכים,נהגים שפוגעים ובורחים צריכים להיות נאשמים ברצח, נהגים שהורגים בתאונת דרכים צריכים להיות נאשמים בהריגה, יש לעצור את הרצח הזה בדרכים,  


זוטות היסטוריות מקהילת רוסצ'וק

צבי קרן 20.12.2008 13:39
זוטות היסטוריות מקהילת רוסצ'וק


קהילת רוסצ'וק – פרטים ביוגראפיים: העיר רוסה (עד ראשית המאה העשרים רוסצ'וק) היא הגדולה בין הערים הבולגריות על חוף הדנובה ובשלהי המאה התשע עשרה, השנייה במספר תושביה, אחרי פלובדיב. בשנות השישים של אותה מאה, נבחרה רוסצ'וק כבירת מחוז הדנובה, דבר שהעלה את חשיבותה והגדיל את אוכלוסייתה.



 

 

 

 הקהילה היהודית ראשיתה בשלהי המאה השמונה עשרה וצמיחתה  הביאה אותה לאחת מהקהילות המרכזיות באזור זה, תופעה שאין לה אח ורֵעַ – ממספר מניינים בראשית המאה התשע עשרה עד קרוב לארבע אלף, בשנות השמונים של אותה מאה. לאחר העלייה הגדולה - 1948/50, נותרו בה יהודים מעטים, רובם בנשואים מעורבים. כדאי לציין שמותיהן של כמה מהמשפחות שרישומן הותיר עקבות אף מחוץ לעיר ולקהילה: רוזאניס, פאפו, ארדיטי, אלקלעי, אבטליון, ונטורה, קובו, קאפון, קנטי  ועוד.

 

 

תושביה היהודים של העיר רוסה בבולגריה, היא רוסצ'וק של התקופה העות'מאנית, רואים בה את הבירה של המדינה, בשל המיוחדות של העיר וסגולותיה התרבותיות , המושרשות בהיסטוריה המפוארת שלה.  "גאוות היחידה" איננה פרי של התנשאות שווא. זו הייתה אמנם עיר תוססת, עם הפנים אל מרכז וצפון אירופה במאה התשע עשרה ואף בראשית המאה הקודמת. כאמור, הקהילה היהודית שם היא תופעה מיוחדת . זו הייתה אחת הקהילות הדומיננטיות בחלק זה של הבלקן.

מתוך ים האירועים והתהפוכות שידעו העיר והיהודים שחיו בה, המבוססים על מחקריי למעלה מעשור, בחרתי להביא שלוש אפיזודות.

 

א.    חבלי לידה של קהילה בהתהוותה

בשנת 1800 בחרה הקהילה שזה עתה החלה מארגנת את מוסדותיה, את ר' אברהם גרסיאני כרבה של העיר. צעדיו הראשונים היו בחירת חמישה ממונים שהוו את ה"כולל", אשר הקהילה אישרה באספתה, מציאת מקום והכשרתו כבית עלמין וכיוצא באלה מעשים המאפיינים קהילה בהתהוותה.

כבר בשנותיה הראשונות, ב-1806, העיבה על הקהילה הצעירה עננה כבדה של ריב, מדון ומחלוקות, שבסופן הגיעו הנִצִים להחלפת מהלומות ואף לאיום ברצח. אין לנו ידיעה ברורה על מה רגשו הרוחות, אך  העילה הבלתי מוצהרת הייתה, מאבקי כוח על השליטה ותפישת המנהיגות בקהילה.

במוקד עמדה אישיותו השנויה במחלוקת של שמואל בכר אשר, שזה מקרוב בא מקהילת וִידִין, שם היה בין היהודים האמידים ובשל כך, מעמודי התווך בקהילה. הוא הצליח לקומם נגדו רבים מיחידי הקהילה  הצעירה, שהגיעו שנים מספר לפניו. היו לו גם עימותים בלתי פוסקים עם ר' אברהם גרסיאני. הדברים חרגו מהמסגרת הסגורה של יהודי העיר, כאשר כמה מ"טובי העיר" התלוננו

 

לפנ השלטונות. בהמשך, הטיל הרב גרסיאני חרם, עליו ועל עסקיו. העניין הסתבך, כאשר נדרשו יחידי הקהילה לשלם מכספם שוחד למפקד המשטרה, בכדי שלא יעמיד את המורד לפני המושל למשפט, דבר שהיה עלול להסתיים בתלייתו. 

רבים מהיהודים המקומיים לא ראו בעין יפה את הדרישה להשתתף בתשלום השוחד, בשל הריב בין שניים משועי העיר, על-אף שהרב דרש זאת.  הקהילה הייתה כמרקחה. שמואל בכר אשר אמנם ניצל ולא הובא למשפט, אך נדרש להיטיב את דרכיו וכן לתרום לקופת הקהילה 500 גרוש – סכום נכבד לאותם ימים -  פיצוי על המהומה שגרם. סעיף נוסף בהסכם היה, שמעתה עליו לציית לרב העיר ובתמורה, ה"נוטאבְּלִים"  - טובי העיר, התחייבו לא לרדוף אותו ולא למוסרו לשלטונות. כל זה הותיר את הקהילה מפוצלת בין המיעוט,  עשירי הקהילה לבין הרוב הגדול, הדלים באמצעים ובהשפעה.

אך בכך לא תמה הפרשה; שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1809, זו הפכה לפרשת דמים. במרכזה חזר ועמד "גיבורנו" מווידִין, כשהפעם הסתכסך עם אחד מהסוחרים האמידים  ברוּסצ'וּק, גם הוא מאותה קהילה שבמעלה הדנובה – העיר וידין: שלמה קַאפּוֹן. העילה לסכסוך הפעם הייתה, עלבון ששמואל בכר הטיח ביריבו בכנותו בפומבי, סוחר רמאי! בלהט הויכוח צעק שמואל  בכר אל יריבו בתורכית: " אתה גרוע מרוצח!" שלמה קאפון ראה בכך איום ברצח ופנה אל השלטונות, אשר אמנם אסרו את המאיים. בנוסף, ביקש שלמה קאפון מהמושל רשות לעזוב את העיר. מאוחר יותר, אחיו של "המורד" שמואל בכר, התנפל על שלמה קאפון ודקר אותו בְּחַאן הסוחרים של העיר.

הסוגיה כולה על כל היבטיה הובאה בפני בית הדי הרבני בסלוניקי, שקבע שהנדקר אשם ואף הכריזו עליו כ"מוסר". הוא נצטווה לשלם פיצויים לשמואל בכר אשר, על ישיבתו בכלא והנזקים שנגרמו לו ולעסקיו עקב כך.

הפרשה הסבוכה שנמשכה מספר שנים והמתוארת באריכות בשאלות ותשובות של התקופה (שו"ת), מביאה לפנינו את מאבקי הכוח על המנהיגות מחד גיסא ואִפיון הריבוד החברתי-כלכלי שכבר התהווה בקהילה הצעירה, מאידך גיסא. כמו-כן, המתח שהיה בין הוותיקים והמייסדים לבין אלה שזה מקרוב באו, הגם שמוצאם היה מאותה קהילת-אם – וידין.  

 

ב.     צרות במשפחת רוזאניס

בעת התפרצות מגפת הכולרה בשנת 1865, כל מי שהיה ביכולתו נמלט מהעיר, מי מעבר לדנובה ומי אל הערים, בהן לא ריחפה עדיין סכנת המגפה. משפחת רוזאניס: אברהם, רעייתו רחל ואֶחיו עמדו גם-כן לעזוב, כאשר הודיעו להם שאחותם רבקה ובעלה, נבצר מהם לנסוע משום שבנם חלה ומצבו אנוש. ביומנו כתב אברהם, שממילא איננו יכול להועיל וסכנת ההידבקות רבה, החליט לא לבקר את אחיינו החולה ועזב את העיר מבלי ליצור קשר עם משפחת אחותו. בשובם התברר לו ולאֶחיו שבעת העדרם, גיסו ואחותו, שזעמו על התנהגותם, החליטו לנקום ופנו אל הקונסול הפרוסי (שבצילו חסתה משפחת רוזאניס), ודרשו את חלקה של האחות בירושה שהותיר אביהם, ישראל, לאחר מותו. הקונסול שלח הזמנה אל אברהם ואל אחיו להתייצב לפניו למשפט הירושה. היה ברור לאחים שפסק הדין יהיה לרעתם ויהיה עליהם לשלם לאחותם את חלקה – על-פי חוקי פרוסיה. בצר לו, פנה אברהם אל ידידו המושל, מִדְחַת פַּאשַא וביקש באמצעותו לעבור ולהיות נתין עות'מאני וכך להתחמק מהמשפט. בהמשך כותב אברהם שמדחת פאשא ניסה שלוש פעמים לעלות את העניין בפני הווזיר הגדול באסתאנבול, אך נדחה ונתינותה של המשפחה נותרה פרוסית. בסופו של דבר הגיעו האחים לפשרה עם אחותם וגיסם ושִלמו להם - אך לא סלחו על מזימתו של הגיס, אותו ראו כאשם בסכסוך. מהמקרה הפרטי ניתן להציץ ביחסים הבין משפחתיים באותם ימים, וכן על קירבתו של אברהם רוזאניס, מנכבדיה של קהילת רוסצ'וק, עם שלטונות העיר ובמיוחד עם הווַאלִי (המושל). סביר להניח שלא רק מטעמי ידידות גרידא ביקש מדחת פאשא לסייע לאברהם, אלא גם כדי להוכיח, שעל אף חוקי החסות, הוא השליט במקום, אך כפי שראינו, השלטון המרכזי לא אִפשר זאת, לדאבון ליבם של האחים רוזאניס.

 

ג.      ונדליזם בבית העלמין

הסיפור האחרון הוא בעל גוון מַקַבְּרִי ואיננו אופייני לעיר, שהייתה קוסמופוליטית וסובלנית כלפי תושביה בני כל הדתות.

בדוח שכתב ד"ר קאליש, הקונסול הפרוסי ב-1868 אל ראש ממשלתו, אוטו פון ביסמרק, הוזכר בין היתר מקרה של וַנדַליזם בבית העלמין היהודי. מספר נערים בולגרים-נוצרים הוציאו את גופתו של נער שזה מקרוב הובא לקבורה, ביתקו וחיללו את הגופה ופיזרו את אבריה לכל עבר. האב האומלל, שנזעק למקום אסף את חלקי גופת בנו והביאה מחדש לקבר ישראל. בחקירתם במשטרה, טענו הנערים הפורעים, שהיה זה מעשה נקמה על מה שחזרו ושמעו בבית הספר על בגידת היהודים, בהסגירם וצליבתם את ישו המשיח ועל-כן החליטו לעשות מעשה ולנקום את דמו של המושיע...

היה זה, כאמור, מקרה חריג לא רק ברוסצ'וק אלא בגבולות בולגריה העות'מאנית של אותם ימים. מעניין לציין, שמלבד אותו מסמך גרמני, לא נמצא שום פרסום של המקרה בעיתונות המקומית או הזרה, כולל זו בעברית. יתר על-כן; ברישומי הקהילה שהגיעו לידינו ואף ביומנו של אברהם רוזאניס, אין זכר לפרשה. סביר להניח, שכל צד בחר לעבור על כך בשתיקה, מסיבות השמורות עמו, אך בעיקר כדי לא להחריד שדים מרבצם. עם זאת, תמוהה מכולן, לדעתי, היא שתיקתו של אברהם רוזאניס; אין ספק שכמו לרבים גם לו הדבר היה ידוע, אך לא ציין זאת ביומנו, על-אף שהיה אישי.

 

אסיים במה שפתחתי. קהילת רוסצ'וק, בשמונים השנים הראשונות מאז היווסדה – עד מלחמת 1877/8 בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, הייתה לקהילה תוססת ובעלת איכויות, בעיקר בתחום הספרות וההגות, בעברית ובלאדינו. לימים, הבשורה הציונית יצאה מפי מנהיגי והוגי הרעיון, מקרב יהודי קהילת רוסצ'וק אל הקהילות ברחבי בולגריה ואף מחוצה לה. אמנם היה זה לקראת סוף המאה וראשית המאה העשרים, אך הקרקע עליה נבטו

ופרחו רעיונות אלה, הייתה דשנה והוכנה כראוי באותן שנים, בהן הקהילה עשתה את ראשית צעדיה, עד הגיעה לשיא פריחתה בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה שעברה.

 

 

לקריאה נוספת:

יהודי קהילת רוסצ'וק

מכון בן-צבי, ירושלים2005

 

אברהם ישראל רוזאניס, יומן

(מבוא והערות, צבי קרן - עומד להתפרסם ב"ספונות")

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה