אניגמות והארות חדשות בפרשת עגל הזהב
|
הולדת האלים מתוך רוח הסוגסטיה האקוסטית
ניכתב במקורו ב-18 פברואר 2003, הורחב ונערך מחדש.
http://www.faz.co.il:80/story_1237
תאור קצר:
המונותאיזם כמהפכת ענק תאולוגית/אמונית מעורר עד מהרה ריאקצייה (תגובת-נגד) כלפיו, נוכח התגלות הכשל הראשון הבולט. אך הריאקצייה הזאת בכל זאת משמרת יסודות חדשים של המונותאיזם, בבחינת אל-חזור הכרתי. בפרשת עגל הזהב מתגלות אניגמות (חידות מיסתוריות) - המובהרות על-ידי מיתולוגיות ופולחנים פגניים שהיו שגורים באותה תקופה.
1) ריאקציה כלפי המונותאיזם שהיכזיב
כשרואה העם כי משה מבושש לחזור מההר, הוא פונה לאהרון:
"קום, עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה-היה לו" (שמות, לב', א').
"אלהים אשר ילכו לפנינו". מדוע לשון רבים?
ניתן להניח כי כראקצייה למונותאיזם, העם מעוניין בריבוי אלים כמו במצריים, כי האל היחיד "הכזיב" ומשה נעלם. כיצד נכשל האל הזה לשמור על משה? משהו לקוי בכוחו מן הסתם, מסיק העם.
2) משה האיש - כהן יחיד לאל יחיד: הא בהא תליא - דמיות כשל הדת החדשה.
"כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב' א').
למה להוסיף "האיש"? לא ברור שמשה הוא אדם ולא ישות אחרת? אופן דיבור? אם כך, התצורה " X האיש" נדירה בתנ"ך.
אבל ב"זאת הברכה", דברים לג', מופיעה התצורה "משה איש-האלהים" (פסוק א')
סביר שהעם מורה על "משה איש האלהים" ב"משה האיש".
איש יחיד. כוהנו הראשי של אל יחיד. אל זה צץ במצרים, בהקשר של נוכחות אלים רבים.
- מי אתה? (איזה אל אתה, ובאיזה שם פונים אליך?) שואל משה.
- "אהיה אשר אהיה". אל תקשרוני עם שום אל מוכר לכם כיום במצרים. העדות לנוכחותי וכוחי היא מכוח ההיסטוריה של אבותיכם, והדברים שחוללתי בהיסטוריה זאת.
"משה האיש" - הקונוטציה בה' היידוע מורה על אדם יחיד של אל יחיד. אין שני לאל ואין לו יורש או תחליף, אך כך גם לגבי משה. לאל אין לכאורה קיום מבלעדי משה.
אל זה מכזיב לכאורה. "לא ידענו מה היה לו". משה איש האלהים נעלם.
היחידנות כשלה. האל היחיד ואיש-האל היחיד ("משה איש האלהים") נעלמו.
לכן:
"עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו"; אנו מעונינים באלים מוכרים, במכלול שלם שלהם, הרי זה עניין שהוכיח את עצמו (ראה עושרה של מצרים ותרבותה) כאלה שהיכרנו 400 שנה במצריים; ולא באל האנונימי-יחסית הזה ("אהיה אשר אהיה") אשר צץ לפתע לפני מספר שנים ותקע אותנו במדבר הצחיח הזה.
חופשיים מעבדות אמנם, אך נטולי כל, משוטטים זמן רב בישימון, ועכשו גם "חופשיים" מהדרכת האל הזה ואיש האלהים שנעלמו להם.
שהרי חשוב לשים לב לא למה שמופיע בכתוב, אלא במה שלא מופיע בו. לכך שבמשך כל אותה תקופת היעלמות, ה' לא מציג את נוכחותו לעם, לא בעצמו ולא על-ידי שליח. לכן ברור לכאורה שאין נוכחות לה' בלעדי משה, ולכן משה מתואר באופן כה יחידני: "האיש משה" במובן "משה איש האלהים", במובן "האיש (משה) המביא את אלהים" במובן "היחיד שאין שני לו", במובן זה שאין לאל קיום לכאורא בלעדיו. בלעדי משה האל מתפוגג. ואין בכוחו של האל למנוע את היעלמות משה שהינה גם היעלמותו הוא.
נראה כך: האל אינו קיים בלעדי משה, ומשה אינו קיים בלעדי האל.
תחושת נבגדות?
או בעייתיות האל הלא-מוכר הזה שאולי אינו אלא תרמית מצד "האיש משה"? שהרי יש אלים עם "קבלות מוצקות" שנים רבות במצרים, ועל אל אנונימי וחדש או מתחדש מוטלת חובת ההוכחה.
3) ריאקציה-לאחור המשמרת יסודות חדשים: אלילות מצרית דמויית מונותאיזם.
אהרון יוצר עגל, אל יחיד, אך מורה עליו בלשון רבים: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים" (לב', ד').
האם האל הזה, העגל, מגלם נוכחות אלים רבים? בוודאי.
אלים בדוקים שהיכרנו טוב טוב? כמובן.
אהרון אולי חושש, אך בינתו לא ניסתתרה, ובודאי לא יציג, לאחר אל אנונימי-כביכול אחד, אל אנונימי אחר, ועוד עגל.
מה פתאום עגל? בכוח הסמכות? אך סמכותו של משה ניפגעה וכורסמה אנושות, וכך גם לגבי אהרון הקרוב אליו.
לא, אהרון - אויל איננו, והוא "ילך" על משהו בדוק. בינתיים.
האם אהרון יבחר באל מוכר כלשהו? אך כיצד אל זה מגלם את האלים הרבים? הוא בוחר לא פחות מאשר באבי האלים המצריים: אטום-רא. זה גם האל המצרי הקדמון ביותר, אשר מקורו בהליופוליס שם גולם על-ידי השור Merwer, ביוונית - Mneuis .
Atum - בא במצרית עתיקה מהשורש "לא להיות" וגם "להיות מושלם".
מתקופות קדומות כוהניו זיהו אותו עם רא, אל השמש הגדול.
כאן נוסיף משהו אודות אל מופשט וערטילאי נטול פולחן שקדם לאטום-רא. זהו האל נון Nun או נו.
נון הוא התוהו ובוהו (כאוס); האוקיינוס הקדמוני, שבו לפני הבריאה היה הגרעין של כל ההוויה. אמנם הטקסטים קוראים לו "האב של כל האלים" אך הוא נשאר מושג אינטלקטואלי טהור וערטילאי, ולא היו לו מקדשים, או כוהנים ומאמינים.
כוהני אטום-רא לימדו שבתוככי נון ולפני הבריאה, שם ריחפה "הרוח" (נשמע מוכר? "ורוח ה' מרחפת על פני המים", ולפני כן, "בראשית - הארץ היתה תוהו ובוהו"). הרוח הזאת היתה עדיין חסרת צורה, אך נשאה בתוכה את סך כל הנבראים. רוח זאת נקראה "אטום".
בראשית - הארץ היתה תהו ובהו ורוח אטום מרחפת על פני המים.
ואטום התגלה והיציג עצמו למציאות תחת השם אטום-רא, והוציא מתוך עצמו אלים, אנשים, ואת כל היצורים החיים.
כך, אטום המיוצג על-ידי שור, מייצג גם את כל האלים האחרים בישות יחידה.
רגע, נעצור: Atum - אי הוויה, לא להיות.
יהווה - היפוכם – דהיינו: הווה, קיים.
"אהיה אשר אהיה" - ניתן לפרש גם בתור "אני זה שכן מהווה הוויה, כן קיים". ניגוד לאטום.
האם ניתן לאמר שמשה עשה למיתולוגיה המצרית " אופצלוחעס" ("עשה דווקא" ביידיש) אם לנקוט בלשון עממית?
או מהפך תאולוגי ב-180 מעלות?
האל מתחיל ביש ולא באין.
האל קיים, האלהים החי. ושור או עגל בוודאי איננו. אבל אהרון עושה בחזרה תפנית של 180 מעלות, ועוד לראשית המיתולוגיה המיצרית.
אבל בבחינת מה, היחידנות נשארת. אטום-רא, אל יחיד, הגדול מכולם. אבי האלים.
העם התרגל למונותאיזם בינתיים במידת מה. אך ביחוד, ספג והיכיר את רוח ההיגיון הפנימי העמוק שבמונותאיזם, מה שכבר מהווה הרבה מעבר להרגל.
וניתן לפחות לאמר לשבחו של אהרון, שאם כבר, אז הוא בחר בקונספצייה אלילית הקרובה למונותאיזם ככל האפשר.
אל המגלם את כל האלים.
לכן אהרון מדבר אמנם בלשון רבים, כפי רצון העם שהפך לאספסוף פרוע (ראה בהמשך "וירא משה את העם כי פרוע הוא" - לב', כה'), מדבר בלשון רבים אך בוחר באל יחיד ואולטימטיבי למדי.
דברים ברוח זו אומר אהרון למשה במעמד הפומבי ביניהם:
''אל יחר אף אדוני - - ויאמרו לי עשה-לנו אלהים אשר ילכו לפנינו -
(אלה נקטו בלשון רבים; אתה מבין מה הבעייה כאן, משה?)
ויתנו לי (הזהב) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה'' (לב', כה').
(ביננו משה, שים לב: לא יצאו כהנה וכהנה אובייקטים, אלא הכל התלכד לעגל *יחיד* אחרי שהשלכתי מה שהשלכתי לאש, המונותאיזם נשמר, אתה הבנת את זה, משה?).
4) הולדת האלים מתוך האצלת סוגסטייה
"ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרון.
ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
(שמות, לב' ג'-ד').
מה פרוש "עגל מסכה"?
נכון, כוהנים אליליים נהגו ללבוש מסכות המדמות את האל המסויים בשעת פולחן. אבל בכל זאת נראה שמדובר באובייקט גדול ו"עצמאי" יחסית (תכף נראה מה פרוש "יחסית"): "ויקח (משה) את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים" (לב', כ'). מדובר באובייקט עגל ולא במסיכת עגל - מסיכה במובן העברי המודרני.
אבל כתוב שאהרון יוצר את העגל באמצעות עבודת חרטות: "ויקח מידם (את תכשיטי הזהב) ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה". מדובר בעבודת ריקוע ולא ביציקה. אם כן, נראה שב"מסכה" מדובר על תבנית חלולה, ריקוע של פני שטח דקים יחסית.
ולמה חלולה?
גישתי לכל אורך הטקסט כאן היא שמדובר באנשים כמונו הפותרים בעיות, חלקם בעלי גישה המצאתית.
ועוד איזו המצאתיות! לעיתים, הטלת מורא וערור רגשות חגיגיים/נישאים כאחת באופן סוגסטיבי (השאתי) באמצעות אפקטים אקוסטיים.
ניתן לאמר, הולדת האלים, מתוך רוח הנטייה ליצור סוגסטייה על ידי אפקטים אקוסטיים.
הכוהן המכונס בבטן האל החלולה, כשקולו הרועם בשעת טקס דתי מקבל ויברציות מתכתיות באמצעות האל המשמש כתיבת- תהודה.
חשבתי לעצמי, ולמה שור דווקא?
ובכן, היו אלים דמויי אדם, אך הישתמשו גם בגילום חייתי.
ולמה?
תחשבו על בטנו הקמורה והענקית של השור. תיבת-תהודה בעלת תכונות אקוסטיות אופטימאליות, בהתיחס לאילוצי החומר.
ואילו אל דמוי אדם? אנכי (וורטיקלי) ארוך וצר, קשה לייצר כאן אפקטים קוליים מרשימים.
היו גם אלים דמויי תן או ינשוף. אך השור מגלם את תיבת התהודה המפיקה את אפקט הויברציות האלוהי/מהדהד המוזר וה"אלטרנטיבי" ביותר למציאות היום-יום - מתוך קול הכוהן המרעים אמריו מבטן הבהמה.
לכן - אבי האלים. בגלל אקוסטיקה טובה.
מה, חשבתם שהכוהנים היו אידיוטים? וחסרי תושייה טכנית?
הרי כה רב התגמול, הערצת העם, המינחה, הכוח, הכסף.
ולמה עגל? ובכן, כמה זהב יכולים עם עבדים לשעבר לשאת עימם כנוודים במדבר, אף אם הכתוב טורח לאמר לנו שיצאו ברכוש גדול? היו שם בהמות עמוסות זהב? לא, הרי מדובר בתכשיטים אישיים בלבד, לא כן?
עגל - מבנה אקוסטי דומה בקונטור שלו לשור, רק קטן יותר. מספיק לכמות זהב שכנראה לא הספיקה ליצירת שור בגודל הסביר המוכר ממצרים.
ומותר ואף רצוי להיות גם מעט מקורי, במסגרת האילוץ בכמות החומר. מזכיר את השור, אבל זה לא. שונה; אך גם לא שונה מהשור - הרי זה ילדו, רק קטן יותר. ואקוסטיקה - הרי המבנה די זהה.
נו, איך אהרון? נכון, העגל לא ממש אבי האלים המצרי, אבל למעשה אותה מהות עצמה. נסיך האלים, אם לא המלך.
5) עדות נוספת
תמיכה לגישתי בדבר ההשבה לקדמות של הפנתאון המצרי והאקלים השילטוני המצרי מצד אהרון ניתנת בפסוק סתום מייד לאחר מכן:
"וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם" (פסוק כה'). העניין יתבהר אם נפסק זאת כדלקמן:
וירא משה את העם כי פרוע הוא
כי פרעה-אהרון, לשמצה קמיהם
דהיינו העם מתמרד שכן "הקמים" על משה ואהרון מטילים על אהרון את השמצה הבאה:
"כי פרעה אהרון"; דהיינו שאהרון השים עצמו לפרעה, עם אותו סגנון מנהיגות השואב לגיטימציה מתוך טכס פולחן אלילי סוגסטיבי - דברים מבטנו של העגל, טקס פגני וכיוצא בזה.
6) וכל העם רואים את הקולות - מול אקוסטיקה של כוהני-אליל באותה תקופה
יש באיפיון זה של מעמד מתן התורה מול הר סיני, ראיה evidence ועדות חזקים בהרבה יותר מ"שמיעת הקולות" גרידה. קולות עלולים לפעמים להיות פרי הטעיה כלשהי, יצירת סוגסטייה, אשלייה (המאמר כאן מציג את עניין "יצירת קולות" למטרות יצירת אפקט מדהים המעורר יראה דתית חזקה מצד כוהני דת אליליים המתחבאים בבטן בהמה ממתכת או מעץ באותה תקופה).
הכתוב התכוון להבליט, ככל הסביר (ובניגוד לתרצנות הדחוקה בפרוש הפסוק הזה "וכל העם רואים את הקולות" , התרצנות הנאמרת "מן השרוול" בכוח מעין היגיון ראשוני, אך בלי חשיבה לעומק ובעקר ללא ידיעה ממשית של הנסיבות אז), הכתוב התכוון להבליט דבר פשוט, שרק החוכמולוגיה מצליחה להתעלם בעוורון נירכש מהגלוי כל כך לשכל הישר ולתחושה הראשונית של הקורא:
אין כאן רק קולות. הקולות אינם באים משום מקום, אלא יש במעמד הזה התרחשות מדהימה שלמה, הגלוייה לעין. לעין מאות אלפי אנשים. זה המעמד כולו, על הסצינות הויזואליות שבו. הקולות רק נילווים למה שנראה לעין, באופן כל כך מדהים.
לכן להבנתי, המלה העברית "ראיה" evidence באה מהשורש "ראייה" vision ולא "שמיעה" - שהינה רופפת יותר בבחינת ראיה, שכן משקל הזיהוי המוטעה (False recognition) האשלייה, הטעות, והסוגסטייה גבוהים יותר במקרה של שמיעה, מאשר של ראייה ויזואלית. השכנוע גבוה יותר, מאידך, כאשר הקולות הללו מתלווים למראות - שכן אחרת יתכן משהו מסוג "פאטה מורגנה". אין ראיה גדולה יותר מקולות הנילווים, תוך תאימות, למראות מדהימים, הניגלים למאות אלפי איש במעמד מיוחד.
ואת זה התכוון הכתוב להדגיש.
אשר לעניין "השמעת קולות מיסתוריים" כדרך סוגסטיבית לעורר יראה דתית מצד כוהני אלילות באותה תקופה, להלן המאמר.
קישור אודות אלילות השור הקדומה:
הערות
1) דפוס רקיעת הרגל הילדית: אנשי העגל של ימינו כמו אז - אטומים הרמטית וצדקתנים בעוורונם המטומטם והרע. אהרון הבין נפש בהמתו, וגם כדי להנצל מפריעתם המטומטמת, ערך להם מחזות פגניים תוך הפעלת אפקטים אקוסטיים בעזרת פולחן העגל, ממש כשם שמדהימים תינוק על-ידי עשיית פרצופים וכד' למען יפסיק לצרוח ולרקוע ברגליו, ויאכל את הבננה או הדייסה.
משה מאידך, כשראה כי "פרוע העם" נאלץ בנוסף להטיל עליהם אימה בעזרת בני שבט לוי, שכן לעיתים רק אמצעים דרסטיים מטילים עליהם מרות והופכים אותם ל"סבירים".
בארצנו המצב אולי גרוע יותר מבארצות המערב האחרות, בגלל רמת חינוך ירודה במדעים ומתימטיקה של צעירים רבים, וכן בגלל הוראה שאינה מדגישה חשיבה לעומק ויצירתיות. וכך, רבים מהצעירים במקומותינו הפכו חסרי הרגלי חשיבה והיגיון עמוק, אימפולסיביים, תזזיתיים, חסרי תרבות וגסי רוח, הרגילים לרקוע ברגליהם ולפרוע, תוך שנאת השכל הישר, היצירתיות הבונה והיושרה הפנימית אצל אחרים. וכך, רקיעת הרגל הפכה לדפוס שהשתרש כאן,
2) שורש "מסכה" (עגל מסכה)
לסוכך, סוכה, סכך, וכד': כל אלה מתייחסים לשורש סמנטי שמשמעותו מורה על אובייקט/ים, אדם/אנשים ה''כלואים'' בתוך הגוף המסוכך. הכליאה'' לא חייבת להיות מכל הכיוונים, אלא עשוייה להיות חלקית. למשל ''סכך'' כולא/מסוכך מלמעלה, ''מסכה'' מכסה את הראש רק בחזיתו ומעט בצדודית (את הפנים).
אך סיכוך יכול גם להיות מכל העברים, בבחינת ה"סוס הטרויאני" שאנשים הסתופפו בבטנו, או סביר מאד, במקרה של עגל המסכה, או שור המסכה (המצרי) ששימש, לפי מה שאני מניח כאן, את הכוהן הספוף בבטנו, לצרכי אקוסטיקה כפונקציה מרכזית, ליצירת אפקטים השאתיים כלפי המאמינים.
אפקטים כאלה קיימים גם במוסיקה דתית. זאת למשל במעבר משירה גרגוריאנית למזמורים הדתיים הרב קוליים (ששוכללו מאד על ידי פלסטרינה, עד לידי שילוב 7 ו-8 קולות), שהכנסיה הקתולית עשתה בהם שימוש ליצירת אקלים ריגשי שמימי ומלאכי שלא מן העולם הזה, אצל המאמינים.
אף המזמורים הגרגוריאנים משרים ומנצלים אפקטים אקוסטיים של קירות האבן של הכנסייה, ובמונוטוניות ובמקצב משרים מעין אווירה היפנוטית היפה לתחושה דתית. אפקטים אקוסטיים אלה משמשים מחדש בשירה של להקות מודרניות, כמו "אניגמה".
3) עגל מסכה: ניתן להסיק שהמובן כאן הוא עגל מסוכך (חלול), דהיינו שבתוכו ספון אדם. ציון "עגל מסכה" נועד להצביע על הפונקציה הפולחנית הנוספת של פסל האליל, פונקציה המחייבת מבנה מסויים - חלול. זאת בדומה למסכה שלבש הכוהן, או אף שחקן הטרגדייה היונית במטרה לייצר אפקט דרמטי או מהפנט חושים.
4) מסכת האל ו"במות" הפולחן האלילי.
ממחשבה נוספת, מסופר שאהרון "חרט" דהיינו רקע את הזהב. יתכן אם כן שמדובר לא בעגל שלם, אלא בחזית של עגל, בדומה למסכה המכסה את הפרצוף, אך שאינה אובייקט רצוף מכל צידיה. חזית זו ניתן להציב באופן יציב על הקרקע, בעזרת רגליים תומכות.
הדבר מחייב שהכוהן מאחורי "מסכת" האל הגדולה, ניצב בחזיתו לקהל ומולו. לכן מדובר במקורות על "במות". זאת בניגוד לבמה בתיאטרון השיקספירי למשל, שהיתה עגולה, והקהל ישב מכל עבריה, בדומה לאמפיתאטרון.
אני שם לב שבתאוריה שבניתי כאן בהדרגה על בסיס הסברה לעומק של פרטים תמוהים ולא מובנים ממבט ראשון, בתאוריה זו הכל מסתדר בקשר הגיוני וברור של דבר עם משנהו בדומה לתשבץ, דבר דבר על אופניו.
כגון: הפסקה הסתומה "כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם" שניסו להסביר באופן דחוק בדרכים משונות, גם בתרגומי התנ"ך; הרי "פרעו" לא כותבים עם ה'. רק מקרה של כתיבה חד פעמית בבחינת פליטת קולמוס? מדוע היה מקום לבקשה שמשה לא יכעס על אהרן; וכמובן, למה דווקא עגל; ומה פרוש "עגל מסכה; וכיוצא בזה. ולמה "במות" בפולחן אלילי. וכמובן, למה האל הראשי בפולחנים פגניים רבים הוא שור.
